עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/עד/א" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוספות''' בד"ה שודא דדייני פירש בקונטרס כו'. עיין מה שכתב הר"ן ז"ל בפרק מי שהיה נשוי שדעתו נוטה לפרש"י אלא דבשיקול הדעת כל דהו סגי ולפ"ז א"ש נמי הך דשמעתין דכיון שאין כאן דין גמור ולא אומדנא דמוכח אלא דעת נוטה אפשר משתנה דעת הדין בעצמו בזה מחמת מהדורי מילין ודברת בני האדם בענין דלא הדר דינא ועיין ג"כ בחידושינו פ' מי שהיה נשוי:

'''גמרא''' פיסקא אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו ואומרת לכשר נבעלתי תנינא חדא זימנא כו'. אף על גב דלמסקנא נמי קאי בהן סברא דבודקין את אמו אפ"ה שייך לשון אילימא וכה"ג אשכחן בש"ס טובא אלא דבעיקרא דמילתא איכא למידק אמאי נקיט למילתא דאבא שאול בהא מילתא לחוד דבודקין אותה ואומרת לכשר נבעלתי ואמאי לא מפרש במילתא דפסיקא לגמרי דבודקין את אמו ולעולם נאמנת לגמרי בין אומרת לכשר נבעלתי ובין אומרת לפסול נבעלתי דנאמנת ג"כ להחזיקו כממזר ודאי וא"כ לא הוי מקשה מידי תנינא חדא זימנא דהא מדר"ג לא שמעינן אלא דנאמנת להכשיר אבל דנאמנת לפסול לא קאמר אלא משום דמשמע ליה לתלמודא דמסתמא דאבא שאול כרבנן ס"ל דממזר ודאי ושתוקי ואסופי מותרין לבא זה בזה דאי ס"ד כר"א ס"ל ה"ל למיתני למילתא דאבא שאול לקמן בתד מילתא דר"א דאוסר ודאן בספיקן וספיקן בספיקן ואע"כ כרבנן ס"ל וא"כ אין תועלת בעדותה אי הוה ממזר ודאי או ספק ועוד נ"ל דפשיטא ליה לתלמודא דאין שום סברא לומר דנאמנת אלא לכשר נבעלתי דוקא ואפילו ברוב פסולין אצלה אפ"ה כיון שאומרת ברי ואיכא נמי חזקת היתר דידה א"כ ברי ושמא וחזקה עדיף מרובא כדמשמע בפ"ק דכתובות ובפרק האשה שנתארמלה ע"ש בחידושינו אבל לומר לפסול נבעלתי דמרעא לחזקת היתר דהרוב להיתר דרוב כשירין אצלה וחזקה נמי להיתר אין שום סברא לומר דנאמנת דהא קי"ל דאין ע"א נאמן באיסורין וכ"ש בדבר שבערוה להוציא דבר מחזקה דמעיקרא בין להתיר בין לאיסור כדאיתא לעיל פרק האומר כ"ש הכא שהוא נגד החזקה ונגד הרוב אע"כ דהא דנאמנת היינו להתיר דוקא משום דברי דידה מסייע לחזקת היתר דידה וברי וחזקה עדיף מרובא ואף לפמ"ש בפרק האומר דף ס"ו בעובדא דינאי דחזקת האם לא מהני לולד היינו היכא שאינה לפנינו וליכא טענת ברי אבל בדטוענת ברי מסייע לחזקה כל דהו כדאיתא בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב ע"ש בחידושינו דאף בהדי מיגו גרוע או חזקה גרוע מהני. כן נ"ל נכון וברור. עד שאני תמה על שני גדולי הדור הר"ן והרב המגיד ז"ל שכתבו דהא דנאמנת להכשיר ולא לפסול היינו משום דלהיתר מוקמינן לה אדאורייתא דאף בלא אמירה דידה כשר דהא ספק ממזר יבא משא"כ לפסול ואחריהם נמשכו כמה פוסקים אחרונים ובאמת דיש לתמוה דלפסול נמי הא מדאורייתא כשר בממזרת אף בלא דיבורה היכא דליכא רוב כשירין וכבר תמה על זה בית שמואל סימן י' ס"ק ל"ט ע"ש שכמעט שנשאר בקושייא ולמאי דפרישית אין צורך לכל זה אלא עיקר הטעם משום דחזקת היתר דידה מסייע לברי דידה וכ"ש דא"ש טפי לפי שיטת התוס' בפרק קמא דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו דאשה מזנה בודקת ומזנה ואם כן ודאי יש לחלק טובא בין להכשיר או לפסול ובאמת נראה מסתימת לשון הפוסקים דלא נחתו להך סברא שכתבו התוספות דבודקת ומזנה כמ"ש בחידושי כתובות דאדרב' בלשון בתמיה קאמר לה בגמ' אלא דאפ"ה א"ש כדפרישי' לעיל אם לא לאותה הסברא שכתבתי שם בכתובות בשם הירושלמי דאדרבא הזונות רצין אחר הפסולין אלא דכל זה היינו לרבי יהושע משא"כ למאי דקי"ל כר' גמליאל ליתא כנ"ל ודוק היטב:

'''שם''' כמאן כר"ג תנינא חדא זימנא כו' ואמר ר' יהודא אמר שמואל הלכה כר"ג. לכאורה אין זה ענין לקושי' הגמ' דמקשה תנינא חדא זימנא ולפרש"י ותוספו' עיקר הקושיא היא דליתני הא דאבא שאול נמי התם:

'''אמנם''' לענ"ד נראה דאכתי לאלומי הקושיא מקשה עוד דכיון דקי"ל הלכה כר"ג וקי"ל נמי הלכה כסתם משנה א"כ מסתמא אית לן למימר דת"ק דמתניתין דעשרה יוחסין נמי כר"ג ס"ל והא דקחשיב שתוקי בהדי פסולי יוחסין ומתירו בממזרת היינו היכא שלא בדקנו את אמו א"כ תו לא שייך מילתא דאבא שאול לגמרי בהך מתניתין כן נ"ל:

'''משנה''' כל האסורין לבא בקהל כו' ופרש"י כגון ממזירי בשתוקי כו'. ואף על גב דלמסקנא עיקר רבותא דמתניתין היינו לענין גר עמוני ומואבי אפ"ה פשטא דלישנא דכל האסורין איירי נמי בממזירי בשתיקי דאלת"ה אין ענין דברי רבי אלעזר דאוסר ודאן בספיקן לכאן אע"כ דאיירי נמי בממזר בשתוקי אלא שבא להוסיף בכל זה נמי גר עמוני ומואבי דלא איתמר במשנה דעשרה יוחסין וק"ל:

'''שם''' ר"א אומר ודאן בוודאן מותר ופרש"י כגון ממזרת בנתינים. ולכאורה לפי מסקנת הגמרא יותר היה ראוי לו לפרש דעמוני ומואבי מותרין בממזרת והכי א"ש טפי דה"ק ר"א ודאי בעמוני בממזרת מודינא לן אבל במאי דכיילת כללא דכל האסורין לענין ממזר בשתוקי פליגנא עלך ובלא"ה ג"כ נראה דהא ודאן בוודאן איירי בכל איסורי ודאין הכל במשמע ממזר בממזרת ומצרי במצרית ונתין בנתינה אלא דנראה דרש"י ז"ל לרבותא נקיט הכי דאפילו בממזר בנתינה מודה ר"א וה"ק דהא ודאי בכלל ודאן בוודאן הוא אף על גב דאין הסברא פשוטה כ"כ להתירא כמ"ש במשנת עשרה יוחסין ומכ"ש בשאר ודאן בוודאן דפשיטא דשרו דהא כתיב בכולהו בקהל ה' א"כ ממילא דבמה שאינו מקהל ה' כגון הנך דכתיב לא יבא לא שייך בהו הך איסורא כן נ"ל בכוונת רש"י ז"ל. מיהו בתוספתא בפירקין מצאתי להדיא דר"א אוסר ממזר בממזרת ע"ש:

'''שם''' ואלו הן הספקות שתוקי אסופי וכותי. כבר כתבתי בדף הקדום דלכאורה משמע דדוקא בהנך ספיקי דקחשיב הכא שייך פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן משום דה"ל ספיקא דאורייתא דלית להו שום חזקת היתר ולא חזקה דאבהתיה משא"כ בשאר ממזירי ספק כגון במי שיש בו שום ממזירות ע"י ספק קידושין או ספק גירושין לא הוי אלא ספיקא דרבנן דמדאורייתא מוקמינן לה אחזקה וחזקה דאבהתיה אלא דמסוגיא ר"פ החולץ דף ל"ז גבי ספק ממזר דיבמה שנתייבמה תוך ג' חדשים ונתעברה והוי הולד השני ספק ותלי לה התם בגמר' בפלוגתא דר"א ורבנן דמתניתין א"כ משמע דבכה"ג נמי פליגי ולרבנן מותר בממזרת ודאי ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר הכא ואלו הן הספיקות לאו דוקא אלא עיקר מילתא משום כותי נקיט לה דדמי לספיקן דשתוקי ואסופי ואסופי וכמו שאבאר לקמן. ועי"ל דאפ"ה נקיט שפיר ואלו הן לאפוקי דאיכא נמי שאר ספק ממזר דמותר בספק ממזרת אף לר"א כגון היכא שהספק הוא מצד ספיקא דדינא לחוד וא"כ היכא דשני הספיקות לגמרי בענין א' ובנושא א' מותרין ממה נפשך או שניהם ממזרים או שניהם כשירין ואיכא נמי ספק ממזר להיפך דרבנן מודו דאסורין זה בזה כגון שתי נשים שילדו במחבואה אחת כשירה והשניה ממזרת ונתערבו ולדותיהן דהוי שניהן ספק ממזרין ואסורין לבא זה בזה דהא ודאי ממ"נ חד מינייהו כשר והשני ממזר ודוקא דומיא דהנך דקחשיב שתוקי ואסופי וכותי דאיכא למימר חד כשר וחד פסול שייך פלוגתא דר"א ורבנן כן נ"ל:

'''גמרא''' מאי כל האסורין אילימא ממזרי ונתיני כו' הא תנא לה רישא ולכאורה יש לתמוה דאטו מי לא אסיק אדעתא דהמקשה דאיכא עוד אסורים לבא בקהל דהאיכא עמוני ומואבי דכתיבי בקרא ולא תני להו לעיל והנראה דהשתא סבר המקשה דע"כ הא דקתני הכא כל האסורין לא קאי אלא אהנך דקתני במתניתין דלעיל דאלת"ה תיקשי הא דר' יהודא אוסר ומסתמא קאי אכולה מילתא דת"ק דאל"כ אכתי לא ידעינן בהי מינייהו אוסר והא מילתא פשיטא ליה לתלמודא דא"א לומר דעמוני ומואבי אסורין בממזרת כיון דכתיב בהו בהדיא לא יבא בקהל ה' וכיון דכל חד מינייהו לא מיקרי קהל ה' דאסורין לבא בקהל א"כ ע"כ דלכ"ע מותרין זה בזה ומהאי טעמא מקשה הש"ס לקמן בפשיטות אי הכי מאי רבי יהודא אוסר נמצא דלפ"ז ע"כ קס"ד דלא קאי אלא אעשרה יוחסין דלעיל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

'''שם''' ותו ר' יהודא אוסר אהייא אלימא אוודאן בספיקן הא מדקתני סיפא כו' מכלל דר"י לא ס"ל. ולכאורה יש לדקדק דלמא ר' יהודא אוסר אפילו ממזר ודאי בודאי ועוד דבירושלמי איתא להדיא דר' יהודא אוסר ממזר בממזרת שלא ירבו ממזרין בישראל ולפ"ז הוי אתי שפיר טובא דת"ק מתיר לגמרי ור"י אוסר לגמרי ור' אלעזר ס"ל כרבנן בחדא דודאי בודאי מותר וכר"י בחדא דספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור תו קשיא דלמא ר' יהודא אוסר ממזירים בנתינים אלא דלמאי דפרישית בסמוך אתי שפיר דכיון דקתני סתמא ר' יהודא אוסר הוי משמע דאכולהו וודאן נמי קאי והא ודאי ליתא דא"כ אוסר ג"כ מצרי במצרית וכ"ש מצרי ועמוני בממזרת והא ודאי ליתא כדפרישית לעיל דאין שום סברא לומר כן ועוד דא"כ מצרי שני במה יטהר ועוד דבהדיא אמר ר' יהודא מעשה במנימן גר המצרי שאמר אשיא לבני מצרית שנייה כו' אע"כ דר"י לא קאי אוודאן בוודאן וקרוב לזה מבואר להדיא בירושלמי ע"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}