עריכת הדף "פני יהושע/קידושין/סב/א" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''תוספות''' בד"ה בשלמא לרחב"ג כו' וקשה דהא כל תנאי מב"ג וב"ר כו' והכא הוי לאו קודם להן כו' וי"ל דמה שאנו רוצין חשיב הן כו' עד סוף הדיבור. והקשה בעל טורי זהב בהקדמה ליורה דעה דא"כ אמאי אתקין שמואל בגיטא אם מתי יהא גט אם לא מתי כו' דניהוי הן קודם לאו ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשיב הן ע"ש והייתי רגיל לתרץ בילדותי דמ"מ בגט דעיקר המעשה שמתנה עליו הוא נתינת הגט שלא תיזקק ליבם וא"כ ודאי אם יתקיים המעשה דנתינה הגט מיקרי הן משא"כ הכא בסוטה דליכא מעשה כלל כדפרישית דהשקאת הסוטה והשבועה אינו אלא לברר הספק אם רשאה להתקיים תחת בעלה או לא וא"כ יפה כתבו התוספות דמה שאנו רוצין חשיב הן ואדרבא עיקר מילתא דסוטה שמביא האיש את אשתו אל הכהן היינו כדי לקיימה דלהוציאה בלא"ה יכול לגרשה בע"כ ובהכי אתי לי שפיר טובא הא דמסקינן בס"פ שבועת העדות דסוטה איסורא דאית ביה ממונא הוא ומש"ה בעי כפילא והיינו נמי כדפרישית דמה שצריך לכפול שאם נטמאה חנקי אין זה אלא לענין הפסד כתובת' דהא בלא"ה יכול לגרשה וכן אם אינה רוצית לשתות או לענות אמן על כפל הקללה אינה מפסדת בכך אלא כתובה ושאר כסות ועונה משא"כ בעיקר ענין אישות דאיסורא בלא"ה יכול לגרשה ומש"ה בעי כפילא ועיקר דברי הראשונים מצאתי ג"כ בספר משנה למלך שנדפס מחדש והאריך בה וכמדומה לי שכ"כ ג"כ הגאון מהור"ר צבי אשכנזי בתשובה אלא שהוספתי נופך משלי בדברים ברורים. כל זה כתבתי לשיטת התוספות אמנם למאי דפרישית לעיל במשנתינו ובכולה שמעתין דבלא"ה לא בעינן כל דקדוקי תנאי אלא היכא דאיכא מעשה בענין שיש לנו לומר דהיכא דלא התנה כהלכתו התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ הכא לענין השבעת סוטה לא שייך כלל ענין תנאי ומעשה כדפרישית דהשקאת סוטה אין בה מעשה כלל אלא ע"י התנאי לברר הספק ולא שייך כלל לומר התנאי בטל והמעשה קיים דמהיכא תיתי ומש"ה לא בעינן כלל תנאי קודם למעשה ולא הן קודם ללאו אלא עיקר השקלא וטריא דהכא לענין אי אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן דכיון דלית ליה לר"מ בכל מקום מכלל לאו אתה שומע הן א"כ אין כאן שבועה כלל ואף ע"ג דבאיסורא אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן מ"מ הכא איסורא דאית ביה ממונא הוא ולפ"ז אין צורך לפרש בההיא דפ"ק דנדרים דכיון דאסר חפצא עליה הוי מילתא דממונא אלא כדפרישית דהתם אין כאן איסורא אלא מצד השבועה ואי לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן אין כאן איסור כלל ולא שום הפסד ממון מש"ה לא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן משא"כ בסוטה דבלא השבעה איכא איסורא אם נטמאת מש"ה איצטריך למימר בס"פ שבועת העדות דמשום דאיסורא דאית ביה ממון הוא ועיקר השבועה לענין ממון הוא כדפרישית וכיוצא בזה מסיק הריטב"א ז"ל בחידושיו אלא שקיצר במובן ולמאי דפרישית נתבררו הסוגיות על נכון. עוד א' ראיתי ברש"י ז"ל בס"פ שבועת העדות דלמאי דמסקינן התם איפוך הוי טעמא דר"מ בשבועת העדות נמי משום דאיסורא דאית ביה ממון הוא וזה לא נזכר שם בגמרא ובאמת שאין צורך בזה דאפשר דשבועת העדות לא מיקרי איסורא דאית ביה ממונא כיון דחיוב קרבן שבועה אינה משום ממונא אלא משום איסור השבועה ואפ"ה א"ש טעמא דר"מ דבעינן קול אלה דווקא דהא ע"כ למאי דס"ד מעיקרא דחכמים פוטרין אף על גב דרבנן דר"מ אית להו טפי מכלל לאו כו' אע"כ דאפ"ה פטרי משום דבעינן קול אלה ממש כמ"ש שם הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל וא"כ למסקנא דאיפוך היינו נמי טעמא דר"מ ודוק היטב:

<small>(קונטרס אחרון)</small> דף סב תוספות בד"ה בשלמא לרחב"ג כתבו דמה שאנו רוצין חשוב הן, והקשה בעל הט"ז בהקדמה על הי"ד דא"כ אמאי אתקין שמואל אם מתי ואם לא מתי ותיפוק ליה דאנו רוצין שלא ימות וחשוב הן ועיין מה שתירץ בזה הגאון מהרצ"א ז"ל בתשובה וכדבריו מצאתי בספר משנה למלך שנדפס מחדש ותיתי לי דאנא בילדותי קיימתינהו מסברא דנפשאי והוספתי בהם נופך משלי כמ"ש בפנים מיהו כל זה ליישב ל' התוספות אמנם לפי מה שפירשתי בשמעתין בלא"ה אין מקום לקושיית התוס' דלא מייתי הש"ס מסוטה אלא לענין מכלל לאו אתה שומע הן דאין זה תלוי בדיני התנאי לחוד כמ"ש בכמה ראיות משא"כ משאר הדברים דתלויין בדיני התנאי שתלוי במעשה שפיר מצינן למימר דלא שייכי כלל בענין סוטה דהא השקאת סוטה לא מקרי מעשה כלל אלא התנאי והמעשה א' שעיקר ההשקאה כדי לברר הספק ולבדקה אם נטמאת ונראה שאף אם לא התנה כלל היתה ההשקאה תלויה בתנאי זה אלא דעיקר התנאי היה כדי להשביע ולאיים עליה שמא תודה ומש"ה לא בעינן בה כל דיני התנאי כמו בעלמא כן נ"ל נכון:

'''גמרא''' בשלמא לר"מ היינו דכתיב ואם לא יתחטא ביום השלישי וביום השביעי כו' עיין בתוס'. אמנם לפמ"ש בלא"ה א"ש טובא דעיקר הקושי' בשלמא לר"מ כיון דאשכחן מיהא בשום מקום שהוצרך לכפול משמע דהיכא דכפלי' עדיף טפי אף היכא דליכא מעשה מכ"ש דהיכא דאיכא מעשה דלא אלים דיבורא לבטל המעשה אלא היכא דכפליה משא"כ לרחב"ג דע"כ מילתא דכפיל' לא מהני כלל א"כ אמאי כפליה כן נ"ל ודו"ק ותו לא מידי:

'''משנה''' המקדש את האשה כו' וכן האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה ה"ז מקודשת אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין. כך הגירסא בספרים שלנו אלא דבאמת נראה שלא היה כתוב בספרים הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל הך בבא דהיתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה וכ"כ [[מהרש"א - חידושי הלכות/{{כאן}}#|מהרש"א]] ז"ל וכן נראה להדיא מל' הגמרא לקמן דהא דאם היא מעוברת מימרא דר"ח היא לקמן והא דהוכר עוברה היא שקלא וטריא דתלמודא מפלוגתא דרבה ורב יוסף א"כ מכל זה נראה מבואר שלא נשנה במשנה כלל אלא דמפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נראה בעליל שכן היתה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי לענין דינא דמשמע ליה דצריכה קידושין אחרים ומה שאמרו מקודשת היינו לחומרא דנעשית כאשת איש וכ"כ להדיא בחיבורו בספר היד עד שאני תמה על כל מפרשי דבריו הר"ן והרב המגיד והכסף משנה שהאריכו בפירושו משקלא וטריא דשמעתין ועלה להם בקושיא למה פסק כראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולא שתו לבם לזה דמדגריס לה הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ע"כ משמע ליה דאף למ"ד אין אדם מקנה דשלב"ל כדס"ל לתנא דמתניתין גופא בלאחר שאתגייר אפ"ה מודה דאם הוכר עוברה מקודשת להחמיר ולקמן אבאר יותר:

<small>(קונטרס אחרון)</small> משנה המקדש את האשה כו' וכן האומר אם ילדה אשתך נקבה כו' אם היתה אשת חברו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין כך הגירסא בכל הספרים שלנו אבל בספרי הראשונים של הרא"ש והר"ן ז"ל ע"כ לא היה גירסא זו לפניהן. אמנם בלשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות נראה בעליל שכך היה גירסתו במשנה ומפרש לה נמי מילתא בטעמא וכן פסק בחבורו בס' הי"ד ולפ"ז יש לתמוה בתמיה קיימת על כל מפרשי דבריו הר"ן וה"ה והכ"מ שהקשו עליו למה פסק כראב"י דקאי בשיטה והיאן נעלם מהם מ"ש בפי' המשניות דסתם משנה הוא דאע"ג דהאי תנא ס"ל דבדבר שלא בא לעולם אינה מקודשת אפילו הכי בהוכר עוברה מקודשת ועיין מה שכתבתי בפנים ליישב כל דברי הרמב"ם ז"ל שיש לקיים כל הסוגיא דמימרא דר"ח דלקמן ואין צורך למ"ש התי"ט שהיה לו גירסא אחרת בשקלא וטרי' דשמעתין דלקמן ותוכן דבריו דהוכר עובר מקרי דבר הבא לעולם כמו הבאת שליש בתבואה דהיינו חנטה לדעת הרמב"ם ז"ל ובסוף דברי כתבתי ג"כ ליישב במה שהקשו הפוסקים עוד על הרמב"ם ז"ל שפסק אם הוכר עוברה מקודשת ובהל' זכיה כתב המזכה לעובר לא קני והוי כתרתי דסתרן והעליתי דהא דקיי"ל המזכה לעובר לא קנה לאו משום דבר שלב"ל הוא אלא מטעמא אחרינא ובלא"ה הוכחתי כן בכמה ראייות כמ"ש בל' התוס' ד"ה ואר"ח:

'''תוספות''' בד"ה אין תורמין כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דא"כ לדבריו בתלוש נמי כו' עכ"ל. עיין ב[[ריטב"א/{{כאן}}#|חידושי הריטב"א]] ז"ל שכתב ליישב שיטת רש"י ז"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דדגנך משמע תלוש מידי דמידגן שכן נראה מדקדוק לשון רש"י מיהו בלא"ה אין כ"כ קושיא על פרש"י כיון דאף למסקנת התוספות דילפינן מדרשא דממנו ולא מן המחובר אפ"ה לא מצינן למילף מהאי קרא לענין דיעבד אי לאו דאיכא נמי דרשא דדגנך מידי דמידגן מש"ה ניחא ליה לרש"י לפרש דרשא היותר פשוטה כדאשכחן כה"ג טובא ועוד נראה דלא שייך כלל למידרש ממנו ולא מן המחובר אלא לבתר דידעינן דפשטא דקרא איירי בתלוש מידי דמידגן ועלה קאי שפיר ממנו דוקא ולא מן המחובר אבל אי לאו קרא דדגנך אין שום רמז כלל למעט מחובר טפי מתלוש כנ"ל וק"ל:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}