עריכת הדף "פני יהושע/גיטין/נד/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

'''גמרא אמר אביי כל שבידו נאמן.''' ונראה מפירש"י דכיון שבידו לפגל ולטמא נאמן משום מיגו וכ"כ הב"י בי"ד סי' קכ"ז שהיא שיטת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא שהרא"ש ז"ל בשמעתין בחילוק י"א מי"ד חלוקים כתב להדיא דלאו מטעם מיגו מהימן דהא אי מטמא להו בעי שלומי ולענ"ד משום הא לא איריא דאכתי מהימן במיגו דאי בעי מטמא ומפגל ויאמר שוגג הייתי דפטור מתשלומין וגם יתר ראיות הרא"ש ז"ל אינן מוכרחין ע"ש והא דמשמע דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו או לרבא כשהיה בידו אבל בלאו הכי לא מהימן אף ע"ג דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין אף להתיר דשאני התם בחתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק לא היתרא ולא איסורא כדאיתא בריש מכילתין משא"כ הכא דאיתחזק היתרא ואף ע"ג דאפילו באיתחזק איסורא מספקא לן בריש האשה רבה אי עד אחד נאמן להתיר מן התורה וכמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל בריש מכילתין גבי אין דבר שבערוה פחות משנים דמשמע דבשאר איסורין אפשר דמהימן אף באיתחזק איסורא והרבה מהאחרונים כתבו דמסוגיא דכריתות משמע דאיפשטא האיבעיא דעד אחד נאמן מן התורה להתיר אלא דלענ"ד דיש לחלק דנהי דעד אחד נאמן להתיר אף באיתחזק איסורא היינו משום דאיכא נמי חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ומסתמא קושטא קאמר משא"כ באיתחזק היתרא וע"א אומר שהוא איסור לא מהימן דאפשר דלצעורי קא מכווין ועוד כיון שרוצה לאסור ולהפסיד ממון חבירו הו"ל כאיסורא דאית ביה ממונא ובממונא פשיטא דבעינן ב' עדים מגזירת הכתוב ובהכי ניחא לי נמי הא דלאביי לא מהימן אלא כשהוא בידו עכשיו אבל לאחר שהוציאה מתחת ידו לא מהימן לאסור אף על גב שכבר היה בידו ובריש מכילתין כתבו התוספות דאף בדאיתחזק איסורא נאמן ע"א להתיר בדבר שבידו אע"ג שאין עכשיו בידו אלא שכבר היה בידו והוכיחו כן ממעשים בכל יום שאדם נאמן על השחיטה אע"ג שעכשיו אין בידו לשחוט שכבר מצאו בידו שחוט ואף ע"ג דאיתחזק איסורא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה פשיטא לן דמהימן ולפמ"ש א"ש דנהי דפשיטא דמהימן להתיר היינו כיון שכבר היה בידו אם כן איכא חזקה דלא שביק אינש היתירא ואכיל איסורא משא"כ הכא שרוצה לאסור לא שייך לומר כן ואפשר דלצעורי קא מכווין כנ"ל נכון:

'''(כאן נאבד בד"ה אמר אביי)

'''בא"ד''' ואומר ר"ת דהכא במכחישו או אומר איני יודע כו' עכ"ל.''' וקשיא לי דכיון שרבינו תם לא דקדק כן אלא מכח קושייתו אם כן נהי דהוכרח לחלק בין ההיא דשותק דכהודאה דמיא כגון שאומר נתנסך בפניך ובין אומר איני יודע כגון שלא אמר נתנסך בפניך דבאומר איני יודע לא מהימן העד אלא כשהיה בידו אבל אכתי במכחישו מנא לן דמהימן נהי דלאביי ודאי מהימן אף במכחישו משום מיגו וכפירש"י ז"ל וכל דין מיגו ילפינן מן התורה אפילו בהכחשה משא"כ לרבא דלאו משום מיגו איירי אלא כיון שהיה בידו הוה ליה כבעלים עליו וכמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ אכתי מאי אולמיה דידיה מדבעלים גופייהו שמכחישין אותו ומה טעם יש בזה להאמין לע"א יותר מבעלים וכן תמה הש"ך על זה שם ס"ק ג' ע"ש וליכא למימר דכל שהיה בידו מהימן לרבא מן התורה מכ"ג ביום הכיפורים שהתורה האמינתו ואע"ג דאסיק הש"ס בקושיא כבר כתבו הגאונים דלא דחינן מימרא בקושיא וא"כ שנאמן מן התורה יש להאמינו אפילו בהכחשה מדעולא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הו"ל כשנים אלא דכאן א"א לומר כן דהא דעולא גופא היינו דוקא בזה אחר זה כשכבר נתקבל עדות העד תחלה בב"ד בלא הכחשה כדאיתא ביבמות ובכתובות בדוכתי טובא דבבת אחת לא אמר עולא ולפי זה הכא שהבעלים מכחישין אותו תיכף אמאי להימן דהא לא אשכחן שהאמינתו תורה במקום הכחשה וכל היכא דמהימן ע"א לא שני לן בין עד דעלמא או הבעלים גופייהו כמבואר בכל הפוסקים וכמ"ש בריש מכילתין גבי אתא בעל מערער ופסיל ליה. והנלע"ד בזה דפשיטא ליה לר"ת אליבא דרבא דכיון דמהימן אף ע"ג שאין בידו עכשיו אלא שכבר היה בידו דהיינו משום דכיון שמסרו ליד הפועל לעשות עמו בטהרות וכן קרבנות לכהן אם כן מעיקרא האמינו עליו שאם יאמר שנטמא או שפיגל דלהימן בכך וכיון דמעיקרא הימניה ממילא דאפילו כשמכחישו מהימן הפועל כדאשכחן לקמן דף ס"ד בבעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דאע"ג דדבר שבערוה הוא אפ"ה קאמר רב חסדא דשליש מהימן משום דהא הימני' מעיקרא וכמ"ש שם התוס' דאע"ג דלית ליה מיגו קאמר ר"ת דמהימן השליש ורב הונא דפליג היינו מטעמא אחרינא כמבואר לקמן ואם כן מה"ט גופא מהימן נמי הכא אפילו במכחישו כיון שהאמינו מעיקרא ואע"ג דלכאורה נראה דכיון שהבעלים מכחישין אותו ע"כ היינו שאומרים לא זזה ידינו מתוך ידו וא"כ מעיקרא לא האמינום אלא שדוחק לפרש כן אלא מכחישין אותו היינו שאומרים שבאותו יום ובאותו שעה שאומר העד היו עמו במלאכתו אבל סוף סוף כיון שהאמינוהו לעשות בטהרות או בקדשים סמכו עליו שיהיה כמו שיאמר הוא כדלקמן גבי שליש אומר לגירושין כן נלע"ד נכון ועיין בסמוך:

'''בא"ד ומתוך כך אומר ר"ת כו' ואפילו מכחישו כו' עכ"ל.''' עיקר מילתא דר"ת היינו דאפילו במכחישו מהימן וכדפרישית בסמוך אלא דמפשטא דגמרא לא ידעינן להא מילתא ואדרבא פשטא דסוגיא דקידושין דאמרינן והלה שותק נאמן משמע לכאורה דבאינו שותק אלא מכחישו לא מהימן אלא משום דקשיא ליה לר"ת דהתם משמע דלעולם מהימן בשותק ולא הכחישו והכא משמע דלא מהימן אלא כשהיה בידו דוקא והוכרח לחלק דשותק דהתם היינו משום דכהודאה דמיא וא"כ לעולם אימא לן דכל היכא שהיה בידו דמהימן אפי' בלאו האי טעמא דכהודאה דמיא ממילא דתו לא מפלגינן כלל בין שותק או לא דאפילו מכחישו מהימן ומהטעם שכתבתי ובזה מדוקדק לשון ומתוך כך כנ"ל נכון ליישב שיטת ר"ת ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב בשם הראב"ד ז"ל להיפך דפועל גרע טפי והרבה יש לי לדקדק בזה ואין כאן מקומו וכבר קבלתי לחובה אם יגזור ה' עלי בחיים להרחיב בדין זה דע"א נאמן באיסורין בקונטרס כלל גדול שלי רחמנא לסייען:

'''בא"ד וכל הסוגיא דקידושין יש לפרש באומר לו נטמאו טהרותיך בפניך כו' עכ"ל.''' ואע"ג דהא דמייתי שם רבא מעובדא דההוא סמיא משמע דלא א"ל זינתה בפניך כבר כתבו שם התוס' דלרבא כל היכא שיש רגלים לדבר מהימן אפילו כשלא א"ל בפניך ע"ש:

'''גמרא היכן האמינתו אמר רבי יצחק בר ביסנא כהן גדול ביה"כ כו' והכתיב וכל אדם כו'.''' ויש לתמוה היאך שייך לומר שהתורה האמינתו כיון שלא מצאנו בתורה בפירוש דכ"ג מהימן לומר שנתפגל בפנים ודילמא אין ה"נ דלא מהימן ונלע"ד דמגופא דקרא דייק הכי דכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואי ס"ד דלא מהימן א"כ היכא דאיתרמי דאמר כ"ג דפיגל היכי ליעביד דכיון שכל העבודות אינן כשירין אלא בו והוא יודע בעצמו שפיגל בפנים תו לא מצי למיעבד שאר עבודות מתן דם על המזבח והקטרת אימורין דהא לגביה דנפשיה שוויא חתיכה דאיסורא להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו שצריכין להיות על הסדר ואי אמרת להביא פר אחר אין שומעין לו הציבור דלא מהימן וא"כ היכי אמרה תורה וכל אדם לא יהיה דהוי מילתא דאתינן לידי תקלה אע"כ דכ"ג מהימן כנ"ל נכון:

'''שם דכי אמר פיגול מהימן.''' מכאן נראה דהא דקאמרינן בעלמא פיגול פסול מחשבה לאו מחשבה גרידא אלא לדיבור קרי מחשבה כמו שכתבו התוס' בדוכתי טובא ולא כמו שנסתפקו התוספות דאפשר דהא דכתיב לא יחשב היינו מחשבה גרידא בלב דאם כן אמאי הוצרך למילף בשמעתין מכ"ג ביה"כ ואמאי לא יליף מכל העבודות דמהימן הכהן לומר שפיגל במחשבה ומנא ידעינן אע"כ דמחשבה בפיגול היינו בדיבור אלא דקשיא לי לפ"ז הא דאמרינן פרק ג' דזבחים אמר רבי ינאי מנין למחשב בקדשים שלוקה דכתיב לא יחשב ומקשה הש"ס לאו שאין בו מעשה הוא ומוקי לה כרבי יהודה והכי משמע בשמעתין דליכא מלקות בפיגול מדמחייב בתשלומין ואי ס"ד דלא הוי פיגול אלא בדיבור אמאי קרי ליה לאו שאין בו מעשה הא קי"ל עקימת שפתיו הוי מעשה היכא דבדיבורא עביד מעשה וה"נ עביד מעשה בדיבורו לפגל הקרבן ולפוסלו ויש ליישב ואין להאריך:

'''שם ההוא דאתא לקמן דרבי אבהו א"ל ס"ת שכתבתי כו' א"ל ס"ת ביד מי כו' א"ל מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך.''' והא דשיילינן מעיקרא ס"ת ביד מי אע"ג דבכל ענין נאמן אלא דמעיקרא היה סבר רבי אבהו שכתב לו הס"ת בחנם ולא בשכר ולפ"ז שייליה שפיר ס"ת ביד מי שאם כבר מסרה לבעלים ולא א"ל בזימנא קמייתא לא הוי מהימן לכ"ע אלא לאחר שאמר לו ביד הלוקח שכתב לו בשכר משו"ה קאמר רבי אבהו דמהימן בכל ענין מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רפ"א:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}