עריכת הדף "ערוך השולחן/אבן העזר/מה" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{עוגןמ|א}} '''[דיני חשש קדושין בסבלונות ובכתיבת כתובה ובו כ"ב סעיפים]''' <br>אמרו חז"ל <small>[נ:]</small> דיש חשש קדושין בסבלונות ששלח החתן להכלה, ויש בזה פרטי דינים כאשר יתבאר. אמנם בעיקר פירושא דסבלונות נחלקו רבותינו הראשונים, דרש"י ז"ל פירש דבהסבלונות עצמן יש חשש שמא שלחן לשם קדושין, והרי"ף והרמב"ם מפרשים דבשילוח סבלונות חיישינן שמא קידשה מקודם, מפני ששילוח הסבלונות הוא סימן על הקדושין הקודמים, ויש נפק"מ לדינא בין זל"ז.

{{עוגןמ|ב}} כיצד, דלפירש"י אין חששא דסבלונות אא"כ שלחם בעדים וגם בשעת נתינה לידה היו עדים, דאז אפילו לא אמר שנותן לשם קדושין כיון דמיירי ששידכו ביניהם כמו שיתבאר ה"ז כמו שמדברים בעסקי קדושין דאפילו נתן בשתיקה הוה קדושין כמ"ש בסי' כ"ז סעי' ט"ז, דדיעה זו סוברת דכיון שהיה שידוכין הוה כמו שדברו על עסקי קדושין ע"ש. ויש מחמירין אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בשעת נתינה, וטעמו דכמו דקיי"ל בקדושי ביאה דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, ה"נ אמרינן הן הן עידי שליחות הן הן עידי נתינה ובשעת חלות הקדושין לא בעינן עדים, ואף שנתבאר בסי' מ"ב דרק בביאה אמרינן כן אבל בכסף בעינן שיראו העדים הנתינה לידה, צ"ל דהכא כיון דחזקה שליח עושה שליחותו דמי לעידי יחוד בביאה <small>[ב"ש סקי"ב]</small>. ויש שמחמיר עוד לומר דגם בלא עידי שליחות חיישינן לקדושין אם רק נתברר ששלח הסבלונות במקום שיש מנהג פשוט לשלוח אחר השידוכין טבעות וכיוצא בזה, דזהו כמו אנן סהדי ששלח לה לשם קדושין, ובתנאי כשרובם מקדשים במתנות כאלו <small>[ב"ח]</small>, וחומרא יתירה היא, וכל שלא היו עדים בשעת שילוח הסבלונות – אין לחוש <small>[אבנ"מ סק"ח]</small>. אבל כששלח הסבלונות ע"י אחד – אין לחוש כלל לשיטה זו, ואף שמחמרינן בקדושי עד אחד מ"מ אין לחוש לחומרא זו בסבלונות דחששא בעלמא הוא <small>[ב"ש סק"א]</small>.

{{עוגןמ|ג}} אבל לשיטת הרמב"ם חיישינן אף שלא שלח בעדים, כיון דהחשש הוא שמא מכבר קידשה. ורק כשמודים ששלח לה חיישינן לקדושין, ואע"ג דא"כ כיון שאומרים שלא קידשה מכבר יהיו נאמנים מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, אמנם זהו כמיגו במקום עדים <small>[חמ"ח סק"א]</small>, דכיון דמיירי במקום שהמנהג לקדש קודם סבלונות כמו שיתבאר – אינם נאמנים לטעון כנגד המנהג אפילו כשיש להם מיגו, דמיגו במקום מנהג לא אמרינן כמ"ש בחו"מ סי' פ"ב בכללי מיגו, ולשיטה זו אם הוא אומר שקידשה בהסבלונות תו ליכא חשש שקידשה מכבר, דהא הוא טוען טובתו שקידשה, וכיון שטוען שבהסבלונות קידשה הוה כבירור שמקודם לא קידשה, ולחששא דסבלונות עצמן לקדושין לא חיישינן לשיטה זו <small>[ב"ש סק"א]</small>, דשיטה זו לא ס"ל כלל חששא זו מטעם כיון שלא פירש שהם לקדושין, ושתיקה בשדיך לא דמי לעסוקין באותו עניין <small>[תוס' נ:]</small> וכמ"ש בסי' כ"ז סעי' ט"ז.

{{עוגןמ|ד}} ולהיפך יש נפק"מ כשיש עדים שלא קידשה מכבר – לשיטת הרמב"ם נסתלק חששא זו, ולרש"י אינו מועיל כיון דהחששא הוא שמא קידשה עתה בהסבלונות. ולעניין שידוכין הוה להיפך, דלרש"י בלא שדיך אין חשש סבלונות ולהרמב"ם נראה דגם בדלא שדיך יש חששא זו, אבל מדברי רבינו הרמ"א מתבאר דגם להרמב"ם לא חיישינן בדלא שדיך דאל"כ כל מי שיתן לפנויה מתנה בעדים ניחוש לקדושין, אבל מכמה פוסקים מתבאר דלשיטה זו גם בלא שדיך יש לחוש לקדושין <small>[ב"ש סק"ז]</small>, דאין חששא זו רק במה שדרך החתן לשלוח להכלה אבל בשארי דברים ליכא חששא זו, ואין דרך ליתן לפנויה בעלמא מתנה דברים שהחתן שולח לכלתו, ואם באמת נתן לה בעדים דברים כאלו וודאי דחוששין לקדושין <small>[אבנ"מ סק"ה]</small>, ולפ"ז יתחדש חילוק בין שיטה זו לשיטה של רש"י, דלרש"י ז"ל וודאי דבכל דבר ששלח לה חיישינן שמא קידשה בזה <small>[נ"ל]</small>.

{{עוגןמ|ה}} עוד יש נפק"מ, דכששלח סבלונות לקטנה אחרי מות אביה – להרמב"ם יש חששא שמא קיבל אביה הקדושין, ולרש"י ליכא חששא ודי במיאון <small>[ב"ש]</small>, ואפשר דגם מיאון א"צ בחששא דסבלונות. וכן כשהאשה שלחה לו סבלונות, לרש"י ליכא חששא ולהרמב"ם יש חשש <small>[שם]</small>, וכן אם החתן בעצמו לא שלח רק אביו שלח – לרש"י ליכא חששא ולהרמב"ם יש חשש <small>[שם]</small>, וכן אם שלח הסבלונות בשבת ויו"ט שאסור לקדש אשה ליכא חשש לרש"י, ולהרמב"ם יש חששא <small>[שם]</small>. וכן יש נפק"מ דלרש"י ליכא חששא אלא כששלח לה סתם דאז יש לחוש שמא כוונתו לקדושין אבל אם פירש מפורש ששולח לשם סבלונות ליכא חששא, ולהרמב"ם החששא קיימת שמא קידשה מתחלה. וי"א דאף לרש"י אין חששא כששלח סתם אא"כ שלח בלשון חיבה דאז חיישינן לקדושין, ולפ"ז אם שלח מפורש לדורון אפילו אמר לשון חיבה – ליכא למיחש לקדושין <small>[שם סק"ה, ע"ש]</small>, וכששלח מפורש לשם סבלונות וכ"ש בלשון דורון ליכא למיחש, אפילו אמר שהחתן שולח להכלה אין חוששין, ששם חתן וכלה הוא רק בקדושין, דבלשון בני אדם משעת השידוכין נקראים חתן וכלה. ודע, דלרש"י כל מקום שיש לחוש לקדושין אפילו אמרו שניהם שלא כיוונו לקדושין ואפילו נשבעו על זה – לא משגחינן בהו וצריכה (גט), כמו להרמב"ם אם אומרים שלא קידשה מקודם כמ"ש.

{{עוגןמ|ו}} ובזה שנתבאר דכששלח בשבת ויו"ט לא חיישינן לקדושין, י"א דבכל מקום שהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות, כגון שיש איסור בעיר שלא לקדש בפחות מעשרה וכיוצא בזה – אין חוששין שמא שלחם לשם קדושין, אבל להרמב"ם יש לחוש. ויש מי שאומר דכשיש איסור בעיר שלא לקדש בפחות מעשרה – גם להרמב"ם אין לחוש שמא קידשה מכבר, דאם איתא דקידשה בעשרה היה הדבר מפורסם לרבים, ולחוש שמא קידשה בפחות אין לחוש כמ"ש <small>[חמ"ח סקי"ב]</small>. וכן במה שנתבאר דאם אבי החתן שלח הסבלונות ליכא למיחש לקדושין, אפילו אמר השליח "החתן שלח לך" – אין זה כלום, דמאי מהני אמירתו, מיהו אם החתן עמד בעת שאביו שלח הסבלונות והחתן שתק או שהאב אמר "הוליך זה להכלה בשם החתן" וודאי זיכה לו הסבלונות, ולכן לפמ"ש בסי' ל"ה דאם הרצה האב לפני הבן ושתק הבן הוה ספק קדושין, א"כ אם השליח מסר להכלה הסבלונות בשם החתן ובמקומות דרובם מקדשים ואח"כ נותנים סבלונות – י"א דיש לחוש לקדושין, ואפילו אם יש מיעוט דמקדשי והדר מסבלי – אפשר שיש לחוש.

{{עוגןמ|ז}} עוד יש חילוק, דלרש"י אין חשש קדושין אא"כ קבלה הכלה בעצמה את הסבלונות, אבל אם קבלו אביה ואמה או אחיה ושארי בני בית נסתלק החשש, אבל להרמב"ם אין חילוק כיון שהחשש הוא על זמן העבר. ויש מי שאומר דגם לרש"י יש חשש שמא שליח שויתה לקבלת הסבלונות לשם קדושין <small>[ע' ב"ש סקי"ג]</small>, אמנם לפ"ז אם החתן אמר "תנו הסבלונות להכלה" ומסרה לאחר – ממ"נ לא הוה קדושין, דאפילו אם כיון לקדושין הרי השליח שינה מדעת משלחו, וכ"ש אם אמר החתן "תנו הסבלונות לאחד מאנשי ביתם בעד הכלה" דליכא חששא, ולא משכחת לה רק כשמסר סתם <small>[נ"ל]</small>. ודע, דגם לרש"י ז"ל אין חילוק בין שהחתן שלח לה הסבלונות ע"י שליח ובין שנתן לה בעצמו, דבמקום דחיישינן חיישינן אף כששלח ע"י שליח, ובמקום דלא חיישינן כמו שיתבאר לא חיישינן אף כשנתן בעצמו לידה, דלא כיש מי שמחמיר לומר דכשנתן בעצמו חיישינן תמיד אף במקום שאין לחוש מדינא לסבלונות, וכ"ש שלשיטת הרמב"ם אין חילוק בזה.

{{עוגןמ|ח}} באיזה מקום חוששין לסבלונות, כתב הרמב"ם בפ"ט: מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות שהובאו לה – חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק, אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונות אלא קודם האירוסין. ומקום שנהגו כולן לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות – אין חוששין לה עכ"ל, מבואר מדבריו דזה שכתב מקום שנהגו, ר"ל אפילו אם המיעוט נהגו כן חיישינן למיעוטא בחומרא דאשת איש, כמו שהחמירו כמה חומרות במים שאין להם סוף וכדומה <small>[רא"ש]</small>, ועוד דאין רוב זה דומה לכל הריבות שטבע העניין כן הוא, אבל כאן אינו אלא מנהג ולפעמים שהאדם נוהג כמנהג המועטין, לפיכך במקום איסור אשת איש החמירו לחוש <small>[רמב"ן]</small>. ודווקא כשהמיעוט עושין כן ברגילות, אבל היכא דגם המיעוט אינו כן בקביעות ורק לעיתים מקדשין ואח"כ מסבלין – אפילו מיעוט לא מקרי <small>[רשב"א]</small>, דאם כל העיר עושין תמיד בהיפך לשלוח סבלונות ואח"כ מקדשין, אע"פ שלפעמים שולחין דרך מקרה הסבלונות אחר הקדושין – אין חוששין לסבלונות.

{{עוגןמ|ט}} ודע, דמלשון הרמב"ם מתבאר דדווקא כשבאו עדים שראו הסבלונות, אבל ע"פ הוראת עצמם נאמנים לומר שלא קידש מקודם דלא כמ"ש בסעי' ג'. אבל רבינו הרמ"א כתב זה על לשון הרמב"ם שהוא לשון המחבר, ונראה דס"ל דלאו בדווקא כתב עדים, ואמת שלשון הרמ"א יש לפרש דהחומרא הוא שלא שלחם בעדים אבל מ"מ על השילוח צריך עדים, אבל גדולי האחרונים כתבו מפורש כמ"ש בסעי' ג', וצ"ל דס"ל דהרמב"ם לא אתי לאפוקי רק אם הם מכחישים שלא שלח סבלונות כלל דאז צריך עדים, ואפילו עד אחד לא מהני דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, אבל כשהם מודים יש להחמיר <small>[נ"ל]</small>.

{{עוגןמ|י}} לפיכך י"א דאם אין כאן עדים ורק הודאת עצמם יש – אינם נאמנים שלא היה קדושין מקודם רק במקום דרובא מקדשי והדר מסבלי, אבל למיעוטא לא חיישינן כה"ג <small>[ט"ז]</small>, והסברא נותנת כן דהא יש להם מיגו, ודווקא כשרובם מקדשי והדר מסבלי אין נאמנים במיגו כנגד מנהג הרוב, אבל נגד המיעוט פשיטא דנאמנים במיגו. אבל מלשון רבינו הרמ"א לא משמע כן אא"כ נאמר כמ"ש דכוונתו דא"צ לשלוח בעדים אבל עדים על השילוח צריך, ומ"מ לדינא יש מחמירים גם בכה"ג אם כשאמרו בתחלה ששלח הסבלונות לא אמרו שלא היה קדושין מקודם, ולכן אם אפילו אח"כ אמרו כן – אינם נאמנים במיגו משום דהוה מיגו למפרע <small>[ב"ש סק"ג]</small>.

{{עוגןמ|יא}} ודע, דמלשון הטור מתבאר דלשיטת רש"י לא מחמרינן בסבלונות רק במקום דרובא מקדשי והדר מסבלי דאז יש לחוש שלקדושין שלח ולא לסבלונות כפי המנהג, אבל למיעוטא לא חיישינן, והדעת נותנת כן דהרי זהו באמת חומרא יתירה כשלא הזכירו כלל קדושין לחוש שמקדשה בזה ודי להחמיר ברובא ולא במיעוטא, וכן הוא שיטת רש"י בגמ' ע"ש, ומ"מ יש מחמירים גם לשיטת רש"י גם במיעוט, ולכן יש להחמיר לדינא גם בכה"ג <small>[שם סק"ד]</small>, וכן משמע מלשון רבותינו בעלי השו"ע, ע"ש.

{{עוגןמ|יב}} כתב רבינו הרמ"א: י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים אין לחוש להם כלל, ואפילו שלח לה אח"כ ג"כ, דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש ואין חוששין לסבלונותיו, עכ"ל. ביאור דבריו, דלהרמב"ם וודאי אין לחוש מיד אחר השידוכין שמא קידשה מקודם דא"כ היה הדבר מתפרסם שהרי זמן קרוב הוא שעשו השידוכין, ואע"ג דאפשר שקידשה בצינעא <small>[כתובות כ"ג.]</small>, בכאן אין לחוש לזה שהרי שידוכין היה בפרהסיא ולמה יקדשה בצינעא, וכיון שעל אלו הסבלונות אין לחוש ממילא אין לחוש לכל סבלונותיו שהרי אנו רואים שזה האיש הוא מהני דמסבלי והדר מקדשי. ויש מהגדולים שאמרו שזה אינו מועיל רק אם רובא מסבלי והדר מקדשי ורק מיעוטא מקדשי והדר מסבלי – מועיל סברא זו נגד המיעוט, אבל אם רובא מקדשי והדר מסבלי – אינו מועיל זה, וכן לשיטת רש"י שבסבלונות עצמן חיישינן שקידשה בהם אין ראיה מה שהוא זמן קרוב אל השידוכין, אך אם החתן והכלה היו בעיר אחת ושלחם ע"י שליח יש ראיה שאינם לקדושין, דאם איתא שכיוון לקדושין למה לא נתן לה בעצמו, וזה דחיישינן בכל הסימן לסבלונות שע"י שליח זהו כשאינם בעיר אחת, אמנם לפ"ז לשיטת רש"י אין לחלק בין שהסבלונות היו מיד אחר השידוכין ובין לאחר זמן <small>[ע' ב"ש סק"ח, ואבנ"מ סק"ו וסק"ז, ומקנה, וע' תוס' גיטין ס"ד. ד"ה בעל, ודו"ק]</small>.

{{עוגןמ|יג}} אבל מדברי רבינו הרמ"א נראה מסידור דבריו דלכל השיטות ובכל המקומות אין לחוש בכה"ג, וטעמו מפני שאין דרך לקדש תיכף אחר השידוכין, וכיון דעיקר חששא דסבלונות גם לשיטת רש"י היא חששא רחוקה שניחוש לקדושין כשלא הזכיר כלל לשון קדושין, וגם להרמב"ם הוה חומרא גדולה להוציא אשה זו מחזקת פנויה בדבר שאין לנו ראיה ורק מחומרת אשת איש מחמרינן בזה, ולכן כיון שמיד אחר השידוכין אין דרך לקדש ונתברר שמדרכו לשלוח סבלונות קודם הקדושין, שוב אין לחוש לסבלונותיו דזהו כמו שנתברר שזה האיש הוא מהני דמסבלי והדר מקדשי, ומ"מ כיון שהאחרונים החמירו בזה קשה להקל למעשה <small>[ע' חמ"ח סק"ו וב"ש סק"ט, ואין דבריהם מוכרחין למעיין במהרי"ק, והרמ"א לא הוציא זה ממש משם ורק סמך ע"ד הגדולה וראיה לסברתו משם כדרכו, ודו"ק]</small>.

{{עוגןמ|יד}} עוד כתב: דכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה, אבל אם כבר נשאת לא תצא ואזלינן בספיקא להקל, עכ"ל. וגם בזה כתבו הגדולים דזה אינו רק במקום דרובא מסבלי והדר מקדשי, דנגד מיעוטא דמקדשי והדר מסבלי אזלינן לקולא ולא נגד הרוב <small>[חמ"ח וב"ש]</small>. אמנם יש מקילים בספיקא אפילו נגד רובא, דדבר התלוי במנהג אינו רוב גמור <small>[הגר"א בשם רשב"א]</small> ושמא הוא מהמיעוט, וכיון שזה הוא רק חששא בעלמא והיא בחזקת פנויה, א"א לנו להחזיקה באשת איש מחששא בעלמא כשהם עצמם אומרים שלא קידשה מקודם ושלא כיוונו בהסבלונות לשם קדושין <small>[וגם הב"ש כתב כן בשם תה"ד]</small>. ומ"מ למעשה יש להתיישב בדבר וקשה להקל אם לא לפי ראות עיני הגדולים שבמדינה לפי העניין, אמנם במדינות שלנו דכו"ע מסבלי והדר מקדשי כמו שיתבאר ממילא דוודאי יש להקל בספיקא דסבלונות, אם לא כשהחתן אומר שכיוון לקדושין.

{{עוגןמ|טו}} בחששא דסבלונות יש לנו להחמיר כחומרות ב' השיטות – של רש"י ושל הרמב"ם, ועם כי רוב הקדמונים כתבו כהרמב"ם מ"מ יש להחמיר גם כשיטת רש"י ז"ל, וכבר נתבאר בסעי' ו' דבמקום שיש איסור אם כיוון בהסבלונות לשם קדושין לא חיישינן, ולכן אם זה האיש ששלח הסבלונות נשא אשה אח"כ – שוב לא חיישינן להסבלונות, דאם איתא שקידשה לא היה נושא עוד אשה לעבור על תקנת רגמ"ה <small>[ב"ש סקט"ו]</small>. וכן לא מחמרינן בסבלונות רק אם נתברר ששלח סבלונות, אבל אם רק יצא קול ששלח סבלונות לא חיישינן לקדושין, ואע"ג דבקלא דקדושין חיישינן כמ"ש בסי' מ"ו, מ"מ כיון דקלא דקדושין שמחמרינן הוא רק חומרא בעלמא וגם חששא דסבלונות הוי רק חומרא, תרי חומרי לא מחמרינן <small>[חמ"ח]</small>. ודווקא כשהם מכחישים הקול ואומרים שלא שלח כלל, אבל כשמודים ששלח אלא דהוה באתרא דרובא מסבלי והדר מקדשי דנאמנים במיגו כמ"ש בסעי' י', כיון שיש קול נסתלק המיגו, דמיגו להכחיש את הקול לא אמרינן כמ"ש בחו"מ סי' ק"נ, ע"ש <small>[מקנה]</small>.

{{עוגןמ|טז}} כתב רבינו הב"י האידנא נהגו בכל מלכות א"י ומצרים ותורגמא שלא לחוש לסבלונות, זולתי בקוסטנטונא שחוששין להם, עכ"ל. והטעם, מפני שבימיו בכל המקומות האלה כולי עלמא מסבלי והדר מקדשי. ולפ"ז גם בכל מדינתינו שהמנהג פשוט בכל המדינות שלנו שמתקשרים בשידוכים ושולחים מתנות ואח"כ במשך זמן עושין הקדושין והחופה יחד, נראה פשוט דאין לחוש לסבלונות, ואפילו אם הוא טוען שכיוון לקדושין היה נראה שלא לחוש, דהבא לטעון כנגד המנהג עליו להביא ראיה, וכ"ש שנוסף לזה יש לה גם חזקת פנויה.

{{עוגןמ|יז}} אבל מדברי רבינו הרמ"א אינו נראה כן, שכתב: וי"א דיש להחמיר אפילו במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה. ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא – לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג, וכן מעשים בכל יום לפעמים חוזרים בשידוכים והסבלונות חוזרים ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמה"ז דכו"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין, עכ"ל. מבואר להדיא שאם החתן טוען ששלח לשם קדושין, אף שהכלה מכחישו חוששין להצריכה גט, ובאמת כמה מהגדולים חולקים בזה וס"ל כמ"ש דכיון דכולם מסבלי והדר מקדשי לא משגחינן בדבריו <small>[ב"ש סק"כ בשם מהר"מ ומשאת בנימין]</small>, וכ"ש במדינתינו שמקדשים תחת החופה דאפילו אחד מאלף אינו מקדש קודם הנשואין – פשיטא שאין לחוש לסבלונות <small>[שם סקכ"א]</small>.

{{עוגןמ|יח}} ולי נראה דבמדינתינו גם רבינו הרמ"א יודה דאין לחוש אף כשהחתן טוען, דהטעם שמחמיר אף דכו"ע מסבלי והדר מקדשי מבואר במקור הדין מפני שאולי יש מיעוט דמקדשי והדר מסבלי <small>[חמ"ח]</small> וזה לא שייך רק במדינות שמקדשין זמן רב קודם החופה, אבל במדינתינו דכו"ע מקדשין תחת החופה נסתלק כל חששא זו, וזה שכתב דמעשים בכל יום שחוזרין מהשידוכין זה קאי ג"כ אכל המקומות גם כשמקדשין קודם החופה ובזה יש חשש אם החתן אומר שכיוון לקדושין, אבל במדינתינו אינו נאמן בלא ראיה. וגם מהלבוש משמע להדיא דמה שסיים "והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין" – אין כוונתו אם החתן אומר כן, אלא כלומר שאין שום חתן אומר כן וממילא דגם אם יש מי שאומר כן אינו נאמן, אבל מדבריו הקודמים לא משמע כן, לפיכך נראה כמ"ש.

{{עוגןמ|יט}} כמו שחוששין לסבלונות כמו כן חוששין לכתובה, שאם כתב לה כתובה אם הגיע הכתובה לידה הוה כקדושין וודאים, דפשיטא שאין מוסרין לאשה הכתובה קודם הקדושין. ואפילו בלא הגיע לידה עדיין, ואפילו רוב אנשי העיר כותבין כתובה ואח"כ מקדשין, אם יש מקצת שאצלם הוא מנהג קבוע שמקדשין ואח"כ כותבין הכתובה – חוששין שמא הוא מהמיעוט וכבר נתקדשה, ואף שיש לתלות כתיבת הכתובה בדבר אחר כגון שאין בעיר סופר מצוי וי"ל שנזדמן לו סופר לכתוב ולכן כתב ולא מפני שקידשה, מ"מ מפני חומר א"א אין סומכין ע"ז אא"כ יתברר בעדים שלא קידשה, או שהכתובה יתוודע רק ע"פ עצמו ואומר שלא קידשה דנאמן במיגו נגד המיעוט כמ"ש בסבלונות.

{{עוגןמ|כ}} ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקדושין כמו שהמנהג פשוט אצלינו – אין חוששין לקדושין. ונ"ל דאף רבינו הרמ"א שהחמיר בסבלונות גם במקום דכו"ע מסבלי והדר מקדשי מודה בכתובה אם כולם כותבים קודם הקדושין, דבשם החמיר דילמא לא בקיאינן במנהגא דשמא יש שמקדשין קודם כמ"ש, אבל בכתובה המנהג פשוט לכתוב קודם הקדושין בכל המדינות שלנו, וגם בסבלונות הדין כן במדינתינו כמ"ש בסעי' י"ז.

{{עוגןמ|כא}} חששא דכתובה היא אפילו בדלא שדיך כשידוע שנכתבה מדעת שניהם, דכיון דהסכימו לכתוב כתובה פשיטא שיש ביניהם דברי קדושין, ואם לא נכתבה מדעת שניהם אין חוששין להכתובה אא"כ שדיך <small>[ב"ש]</small>. ודע, דבמקום דאין חוששין – אין חוששין אף לשני הדברים ביחד, כגון ששלח לה סבלונות וגם כתב לה כתובה, אם הוא מקום דכו"ע מסבלי והדר מקדשי וכו"ע כותבין ואח"כ מקדשין – אין חוששין <small>[שם]</small>.

{{עוגןמ|כב}} דבר פשוט הוא דאם יש איזה מנהג בעיר – הולכין אחר המנהג, ואם היה מנהג ונתבטל – הולכין אחר עכשיו, ואם מעולם לא היה מנהג קבוע בהעיר או שהיא עיר חדשה שנתקבצו ממקומות הרבה ושארי עיירות הסמוכות לה חלוקות במנהגם – נדון כמחצה על מחצה וחוששין לקדושין, ואם ידוע שכולם באו ממדינה אחת ששם יש מנהג קבוע – הולכין אחרי אותו המנהג, ואם בא ממקום שאין חוששין לסבלונות למקום שחוששין – הולכין אחר המקום שבא משם, אא"כ שהוא כאן שלשים יום אז דינו כבני העיר הזאת <small>[שם]</small>, ואע"ג דקיי"ל דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם כמ"ש באו"ח סי' תצ"ו, זהו בחומרת איסור, אבל בזה שהחשש הוא שמא קידשה כיון שבא ממקומו שאין חוששין לסבלונות ממילא דאין בסבלונות חשש קדושין, ולכן אפילו אין דעתו לחזור לית לן בה, ורק כשנתיישב בכאן ל' יום מסתמא נתוודע מנהגם וממילא דגם הוא עושה כמנהגם ויש חשש קדושין <small>[נ"ל]</small>.

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>