עריכת הדף "עקידת יצחק/ט" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{מרכז|{{גופן|6|וילנא|'''השׁער התשיעי'''}}{{ש}}יבאר שתשוקת הטבע המורכב מאלו ההפכים אל החטא וההפסד בתשוקת האשה המנאפת אל הזנות. וסוד חטא האדם ע"י חוה ושניהם ע"י הנחש. וקלקלתם ותקנתם.{{ש}}{{גופן|4|דרוגולין|'''והנחש היה ערום:'''}}}}
במדרש {{ממ|במדבר רבה פ' פ"ז ע"ש}} אתה מוצא כשאמרו ישראל נעשה ונשמע {{ממ|[[תנ"ך/שמות/כד#ז|שמות כד ז]]}} מה עשה הקב"ה הביא מלאך המות לפניו ואמר לו כל העולם ברשותך חוץ מן האומה הזאת שבחרתי לי שכך יעץ הקב"ה על אומה זו שיהו חיים וקיימים שנאמר ואתם הדבקים בד' אלהיכם וכו' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ד#|דברים ד]]}} וכן הוא אומר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות {{ממ|[[תנ"ך/שמות/לב#|שמות לב]]}} אל תקרי חרות אלא חירות חירות ממלאך המות חירות מן המלכיות חירות מן הייסורין ובשקלקלו בעצת מרגלים אמר להם הקב"ה ותפרעו כל עצתי {{ממ|[[תנ"ך/משלי/א#כה|משלי א כה]]}} אני אמרתי שתהיו חיים וקיימים כמותי שאני חי וקיים בעולם ובקשתם המות הדא הוא דכתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון וכו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פב#|תהילים פב]]}} שצויתי לו מצוה אחת כדי שיחיה לעולם שנאמר הן האדם היה באחד ממנו והוא חבל מעשיו ובטל גזרתי ואכל מהאילן ואמרתי לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב:

{{ביאור|תוכן דבריו בכלל הוא כי חיות הבהמ' ר"ל כל תנועותיה ופעולותיה אשר הם מבלי כונה מיוחדת בדעת והשכל, ובלתי מוגבלות ומיוחדות כראוי, הן תמיד נתונות רק אל המקר' וההזדמנות, כי לא חלק ה' לה בבינה לבחור פעולותיה, והמשל בזה בעת רעבונ' תאכל מה שתמצא ותחשוב לפי מראה עיניה ראויה לה להשביע' מבלי בחינה אם נאות לה באמת, ובהתעורר כח תשוקת' תתחבר אל בת מינה אשר תפגע מבלי הבדל, ובבית איש אשר יקרה מקרה תתלונן, וכן כל שאר פעולותיה התלויות רק בחושיה הגשמים לא כן חיות האדם פעולותיו ותנועותיו התלויות בשכלו ובדעתו, כי הוא יבחר ויתבונן כל אשר יחפוץ לעשות, יאכל וישתה רק מה שנאות לטבעו באמת לפי דעתו השכלית, ישכון רק במשכן אשר יכין לו לשבתו, ויתחבר רק לאשתו אשר בחר לו בבחירתו השכלית והחפשית, וכן כל מעשי האדם המשכיל כל עוד ישים רסן לתשוקתו בבחירתו השכלית והחפשית' כי בהיות לכל אדם החומר יש לו גם מצד מה לפחות קצת מחיות הבהמ' וטבעה, ואם לא ישליט האדם את צורתו השכלית על תשוקתו הבהמית הזאת, הלא יחי' רק חיות הבהמ' ונמשל כמוהו, וכל זה יקרהו בהניחו את חמרו שהוא אליו כיחס האשה אל בעלה לשטות מאחרי אישה, ר"ל לנטות משכלו ולזנות אחר טבעה הבהמית כאשה המנאפת את זרים, וע"ז העיר החכם באמרו כי כדרך הנשר בשמים, שלא יוכל איש להגבילו ולהכירו על נכון, יען לא ישאיר רושם אחריו באויר, וכדרך נחש עלי צור הקשה אשר ג"כ לא ישאיר רושם הלוכו עליו אחריו, וכדרך אניה בלב ים, אשר גם עקבותיה לא נודעו, וכדרך גבר בעלמה, אשר לא יוכל איש להגביל וליחד העת אשר יתחבר עמה כאשר תתעורר תאותו לה, כן דרך אשה מנאפת, ר"ל חומר איש הבלתי מונהג משכל בעליו. כי הוא משתוקק תמיד רק למלאות חפצו הבהמית מבלי גבול ערך ויחס, אשר יוכל רק השכל להגביל וליחד, לא החמר הנוטה מאחריו לסור אחר עיניו. אח"כ אמר כי ארבע' אלה רומזים גם לד' כחות האדם המונהגות בלי סדרים בשטות החומר מאחרי השכל. הא' הוא כח פעולת חושיו החמש'. אשר היותר נכבד והיותר מהיר שבהם הוא הראות, ועליו רומז הנשר חד הראות למרחוק. והב' הוא כח המתעורר המרומז בשם נחש, בעבור היותו המסית הראשון אשר הסית את האש' והכח המתעורר גם הוא מסבב כי ישתוקק האדם אל כל תאוותיו. והג' כח הדמיון אשר מטבעו להרכיב ציורים שונים ונפרדים לציור א' כמו שיצייר לפעמים סוס בעל כנפים, ועליו רומז בשם אניה בלב ים, כי גם היא כציור מחובר מדומם חסר התנוע', ומבעל חי מתנועע, כי לכל אשר יחפוץ בעליה יניעוה הרוח והמים. והד' כח השכל הנכבד מכלם כגביר לאחיו, ופעולתו להשקיף בדברים הנעלמים מעיני חושיו, ועליו רומז בשם גבר בעלמה. והורה בכל זה כי בהיות החומר כאשה המנאפת ישטו כל אלה הכחות מגביל הצדק והמישרים ולמען שמור אותנו מכל אלה, נתן לנו הש"י תורתו להנהיגנו בדרך השכל האלהי, וע"ז רמז המדרש באמרו כי לו שמרו ישראל מה שהבטיחו לאמר נעשה ונשמע, ר"ל שכל מעשי גופני יהי' רק כפי משמע אזנינו את דבר ה' והכרת שכלנו, היו חיים חיים האמתים, והיו כאלהים ר"ל כשכלים נבדלים אשר חייהם מוגבלים ומיוחדים תמיד ע"פ חוקי החכמ' העליונ' והם שומרים תמיד את תפקידם לבלתי סור מהם, וע"כ אה"כ לישראל, ואתם הדבקים בה' {{ממ|ר"ל לו הייתם דבקים בה' ובתורתו, הייתם תמיד}} חיים כלכם היום. אפס כאשר קלקלו במרגלים ושאר חטאתם, ונפלו ברשת תשוקתם הבהמית ונהפכ' חיותם לחיי הבהמה הבלתי מוגבלים ומונהגים מהשכל האלהי נקנס עליהם המיתה וזה שאמר הכתוב אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון.}}דברי פי חכם פ' י"א מאמר ט' מספר המדות אמנם הוא מבואר כי חיות בעל חי הוא בכח החוש. אמנם באדם בחוש ובשכל. אמנם הכח יושב אל הפועל. והעקר בכח הוא לחיות. והעקר הוא להרגיש או להשכיל. אמנם לחיות הוא מהדברים אשר הם טובים כפי עצמם ומהנים והוא מוגבל. ומבואר הוא כי המוגבל הוא מאשר בטבע כו'. ירצה כי החיים אשר לפי החוש והדמיון הם חיות חמרי מושלח לפי הכח. כי הכח דבק בחמר והוא בלתי מוגבל. אבל משותף לרבים כמו החמר הראשון. והוא חיות הבעלי חי אשר הוא להרגיש לבד איך שיהיה. אמנם החיות לפי החוש והשכל הנה הוא חיות צוריי מוגבל כפי הפועל הנותן בו השלמות. והוא המיוחד לאדם להרגיש מצד שהוא אדם או להשכיל. הנה אם כן האדם אשר יחיה לפי החוש המשולח. הנה הוא יוצא מטבע אנושותו ונמשל כבהמות נדמו. ואולם החסרון הלזה אין האדם ניצול ממנו ברב או במעט מצד טבע החמר ההוא הלקוח בזיוגו. כי לא לבד ישיגהו בעבורו אסון המות וההעדר הידוע הכרוך בעקבו אשר לא יוכל להמלט ממנו בסופו. כי גם כל מעשיו אשר יפעל יהיו חסרים ונפסדים בעבורו. מצד מה שיקרה לנקבת הזווג הראשון ההוא הנסתר מה שיקר' לנקבת הזווג המתאחר הנגלה בעינו. וזה שכבר נראה כי האשה הרעה המנאפת תחת אישה לא לבד תחטא ואשם בעצם הניאוף ההוא אשר הוא עון פלילי. כי גם כל מעשי' אשר פעלה לו הם רעים וחטאים. יוצאים משווים אל השתבשות אם בעצלה אם בתוספת ואם בחסרון. כי רוע התשוק' ההיא אשר עמה הכה אותה בשגעון ובעורון וינהיגה בסכלות ובתמהון לבב. ומקרני ראם ועד פת לחם תפשע. וכבר יפלא האדם עליה להיות' בחזקת בריאה בדעת' ואברי' והוא לא ידע. ונשתבש סדרם בידיהם וינצו שניהם וירגנו באהליהם. וכן הוא באמת בזווג החוה הראשונ' כי להיות' מטבע' בלתי קיימת עם הצורה אשר עמה במדרגת הבעל ומשתוקקת תמיד אל המרתו, לא היה חסרונ' לבד בענין ההוא מההמר' ואם שהוא חסרון אין דומה לו. כי גם כל הפעולות הנתלות בה כלם או רובם יצאו נשחתות ונפסדות בעבור'. כי הפחיתות ההוא הכולל יתן מום בכל הכחות ההיולאנות לבלתי השמע אל עצת השכל המגביל כח החוש והמנהג אותו. ויפול בהם השתבשות אם מהעצל' אם מחסרון ההגבל' עד שתפסד כל המלאכ'. והנה הענין הזה בעינו נראה שתאר אותו החכם שלמה עליו השלום בצלמו ובדמותו באומרו שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים דרך הנשר וכו'. ודרך נחש וכו'. דרך אניה וכו'. דרך גבר בעלמ' כן דרך אשה מנאפת וכו' {{ממ|משלי ל':י"ט-כ'}}. כי הנה הוא ישים הזיוג המפורסם למשל אל הנסתר כדרכו בכל הספר ההוא הן לטוב הן לרע. ואמר כי כמו שנמצאו בעולם ענינים מפורסמים בלתי מוגבלים מטבע נושאיהם. עד שאי אפשר אפילו לחכמים שבבני אדם להשיגם ולדעת אותם. כמו שהוא דרך הנשר הפורח על פני רום האויר, כי מצד דקותו לא ישאיר שם שום רושם גם אין לו שם דרך סלולה וידוע' בה ילך אבל דרכו בלתי מוגבל כלל. וכן דרך נחש על פני הקשה שבאדמ'. כי מי יוכל לדעת איזה דרך ידרוך הזה או זה כי הכל לפניו שוה. וכן דרך האניה בהיות' בלב ים. היודע במים רבים שבילה ודרכ' הלא כל הים לפניה ואפי' החכמים שבספנים אם שמכוונים אל הפאה או אל המחוז אבל דרך סלולה וכבושה לא ידעו. ואמר בלב ים כי בהיות' אצל הנמל או קרוב אליו כבר יודע שדרכה הוא על קו היושר. כי הוא היותר קצר אם אין מעכב. וכן דרך גבר בעלמ'. כי דרך האיש באשתו הנעימה והאהוב' אליו אינו מוגבל לעונות ידועות. אבל כאשר יעלה בדמיונו וברעיון תאותו כפי שלהבת האש היסודי אשר בערה בו. ודרך כלל כל אלו הם פעולות בלתי מוגבלות מצד היסודות המיוחדות אשר בהם נעשו. אלא שנפלו במקר' וכאשר הזדמן. כן דרך האשה המנאפת כל פעולותי' הם נשחתות ובלתי מוגבלות. כי כל עצמה ודעתה על זנותה ולא ידעה אתו מה בבית כי אם אותו לחם זנונים אשר היא אוכלת ומסתתרת ולכן בביתה לא ישכנו רגליה בדרך סלולה וידועה לשום מעשה ממלאכותי' רק כאשר יעלה מזלג דמיונה וכאשר יקרה לפי ההזדמן ותהיין מורת רוח על בעלה והיא לא תרגיש ואם יוכיחוה עליהם תכחש ותאמר לא פעלתי און ויען זאת יפול בהנהגת ביתה ההשתבשות ההוא אשר סמך באומרו שם תחת שלש רגזה ארץ כו'. וזה כי מבלי משים לב על מלאכות הבית ההוא ומשרתיו יקרה שהעבד הראוי לעבוד ימלוך ויתבטל ממלאכתו. וגם הנבל הראוי להתראות רעב תמיד ישבע כלומר שהממונ' על משמרת מכלת הבית מתרא' שבע וימאס במלאכותו ולא יחסן ולא יאצר. גם שתבעל השנוא' מהיות גברת ולא עוד אלא שתירש גבירת' עם היות' פחותה הימנה וכל זה אבדן הבית וביטולו לדעת האשה הזאת וסכלות' לבלתי תת עיניה ולבה על דרכי' כאשר יבא ביאור כל זה היטב בפ' שופטים שער נ"ה ב"ה. ואולם הנמשל המכוון אליו בזה הוא הזווג הטבעי הראשון אשר אנו צריכין אליו ולומר שכבר יפול עליו זה השיעור מהחסרון אל הסבה הזאת עצמה כי בהיות הנקב' ההיא משתוקקת תמיד אל ניאופי' ואל המרת צורותי' הבאים עליה בתמידות היא משחתת את כל דרכיה והשמוש בחושיה ובכחותיה הוא בלתי מוגבל ונפל בו ההשתבשות אל היתרון וחסרון מה שיספיק להשחית תכלית כוונת זווגם והוא מה שירמזהו בשלש' דרכים שזכר שנפלאו ממנו ובארבע שלא ידע. כי אמר דרך הנשר בשמים על ההשתבשות והקצור הנופל בשמוש החושים המשיגים הדברים החצוניים, ובפרט באותם שטבעם להביאם ממרחק כמו שהוא הריח והשמע והראות. ובייחוד הכח הרוא' שענינו לשוט בתכלית המרוצה כאשר ידאה הנשר, וכמו שיחד לו זה הכנוי במקום אחר מזה הספר התעיף עיניך בו ואיננו {{ממ|שם כ"ג}}. גם אמר כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. כי על כח הרוא' אמר שאפילו בזה השיעור שתעוף לראות הממון איננו כי יאבד בענין רע. ואיך שיהיה יאמר שכבר יארע במה שיושג אל החוש ההוא מהקצור והשבוש וחסרון ההגבל' בהרב' ענינים ממבטיו אם באיכות אם בכמות עד שישבש השכל בעבורם לשפוט כזבים ושקרים אשר נפלא ממנו ההמלט מהם כמו שכתבוהו החכמים והוא מבואר מעצמו. ואמר דרך נחש עלי צור על הכח המתעורר אשר הוא רוח החיה הזאת ומנהיג' כי זה שמו אשר יקראו בוראו בתחלת הבריא' והוא הנחש הקדמוני אשר דרכו ושבילו על זה החלק הקשה מה אדמ' אשר לוקח משם ועקבותיו לא נודעו בדרך סלולה וידועה רק כאשר יעלה על רצונו מבלי שום סדר והגבל' ולכן נסתר' דרכו מלב כל בעל שכל. ואמר דרך אניה בלב ים על הכח המדמ' אשר בפגעו בו יפעל לפי שתכונת זה הכלי לא לוקח' רק מהכח הדמיוני שמדרכו להרכיב עניני הנמצאים הנפרדים ולדמותם היותם נמצאין יחד כהדמותו גמל בעל כנפים או הר פורח ועל זה האופן הרכיב בית מושב עם תנועת ב"ח והוציא מציאות' על פני המים ומנהגו לקבץ בדמיונו הרבה מהענינים הבדוים והכוזבים אשר ישבשו השכל בשלא ירגישן בכזביהם ולא יגבילו מציאותן להפריד ולפרק הרכבתן עד שיבררו האמתי מהמדומ'. ואמר דרך גבר בעלמ' כי מזה מה שימשך ההפלא וההסתר בענין הרביעי והוא דרך השכל בכל הכחות האלו היולאניות הנכללות בעלמ' הזאת כי חוייב בלי ספק כי מהשתבשות הפעולות הקודמות ימשך שבוש וקוצר השגה במושגיו ורוע הסדר וחסרון ההגבל' יסלק הסדר וההגבל' הראוים להם. ואחר שזכר אלו החסרונות כלם אשר בעבורם לא תקיף הידיעה על הענינים המעוינים נתן הסבה לכלם ואמר כן דרך אשה מנאפת ירצה כי כן חוייב מהיות הנושא לאלו הכחות זאת האשה אשר מטבעה להיות בלתי מוגבלת כלל אבל תמיד היא מנאפת ונשארה על תשוקתה ומזה חוייב שכל פעוליתיה כמו כן יהיו על התואר ההוא בלתי מוגבלים וחסרים בעצמם עד שתהיה זו סבה עצומה להשחתת בית הנפש אשר היה להם למשכן במלוך בה העבד הנמכר לעבוד עבודת עבודה מן הבטן ושבוע מלחם השכל והמוסר מי שהיתה הכוונה שינבל עצמו עליהם כלומר שיתאוה אליהם תמיד כמו שהוא רעב וצמא להם וכמה שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ל#לב|משלי ל לב]]}} אם נבלת בהתנשא ואז"ל אם נבלת עצמך על דברי תורה לסוף תתנשא {{ממ|[[בבלי/ברכות/סג/ב|ברכות סג:]]}} ואמר במקום אחר והוי שותה בצמא את דבריהם {{ממ|אבות פ"א}}. וכן בענינים המעשיים יפסד הסדר כשתבעל השנואה לפני אלהיה ויאהבו מעשיה והשפחה המקולקלת תטול את השם ותחשב לשרה ובשפלות הידים יפול הבית ההוא כמו שכן יקרה בהפסד הגוף עצמו להשתבשות הפקודים הממונים עליו מתחלת היצירה והתהפך ענינם להתגבר המתפעלים על הפועלים וכמו שאמר החכם עצמו ביום שיזיעו שומרי הבית ויתעותו אנשי החיל {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יב#ג|קהלת יב ג]]}} כאשר בארתי במקומו. וכאשר היה זה הענין כלו כאשר נתבאר מטבע הזווג הזה הראשון מצד האשה אשר הוכיח ה' בו אשר אי אפשר מבלעדיה לתקן עותתה בא האלהים בהישרת התורה והמצוה המחזיקים ידי בעלה להנהיגה על הדרך הנכונה וללמדה ולהישירה בהגבלת מעשים צדיקים אשר לא נסתה כף רגלה זה ינחמהו ממעשה ידיה ומעצבון העדרה והוא מה שביארוהו ז"ל באותו מאמר שזכרנו ראשונה כי כאשר אמר נעשה ונשמע בסיני והוא שקבלו הגבלת המעשים על פי התורה מיד ביטל מעליהם כח הנחש הקדמוני שגרש אבינו הראשון מגן עדן בביטול סדרו והגבלתו במעשים אשר על זה נקנסה עליו מיתה ועל תולדותיו והיא עצה עמוקה לו ית' להפריד זאת האומה מכל האימות וכמו שנאמר {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#ה|שמות יט ה]]}} והייתם לי סגולה מכל העמים כמו שיתבאר במקומו בעזרת הצור. ולזה החליט עליהם חיים כלכם היום. ואמר כי בקבלם עול התורה ההיא נשארו בני חורין על דרך האמת חירות ממלאך המות הרי החיות והנצחיות הנפשיי. חירות מהמלכיית הרי השררה והכבוד ויתר הפסוקים הנאותים אל החיים האנושיים אשר תכספה הנפש הרגזנית. חירות מהיסורים הרי ספוק הענינים אשר הם שומרים הבריאות ויתר המקרים אשר תדרשם הנפש החיונית מצד הכרחיותם אליה. אמנם כשקלקלו במרגלים וימאסו בארץ חמדה אשר כל עקר הכוונה בה בשיחיו באיה החיים המוגבלים בכל עניניהם כי כגן עדן הארץ ההיא לפניהם כמו שיתבאר בה תכלית הביאור בעזרת הצור שער ע"ז מיד נקנסה עליהם מיתה וקרא עליהם אני אמרתי אלהים אתם כו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/פב#|תהילים פב]]}} כי פעולות הנבדלים והנמצאים העליונים הם המוגבלות בהחלט מצד היותם כלם בפועל והפועל יבדל בזה מהכח ההיולאני הבלתי מוגבל בטבעו כמו שכתבנו מפי החוקר בתחלה. אכן כשלא רציתם באלו החיים המוגבלים הנה כאדם תמותון שהוא חטאו ממש המסופר עליו אשר בעבורו נקנסה עליו מיתה וגורש ונאמר לו כי עפר אתה ואל עפר תשוב כמו שיבא הפירוש אחר שהקדמנו זה כמו שער לבא לביאורו ואחר שנתעורר תחלה אל מה שראוי לתת לב אליו במה שידובר בו בזה החלק החמור:

'''א''' אומרו והנחש היה ערום מכל חית השדה והלא יראה שהיה ערום מן האדם ואשתו אחר שנצחם בטענותיו: '''ב''' מה טעם הכנסו באף כי אמר כו'. וטענותיו ותשובת האשה: '''ג''' אומרו ותרא האשה כי טוב העץ וגו' נחמד העץ להשכיל מה ראתה או איך ראתה: '''ד''' אומרו וידעו כי עירומים הם היה לו לומר ויתבוששו כי עירומים הם כנגד מה שאמר תחלה ולא יתבוששו. וכן ואירא כי עירם אנכי היה לומר ואכלם או ואתבייש: '''ה''' שכיון שעשו להם חגורות לכסות בשר ערוה הרי אין כאן לא בושה ולא יראה: '''ו''' אומרו מי הגיד לך כי עירם אתה המן העץ הייטב בעיני ה' שלא יבא לכלל דעת בושה שהוא דבר הכרחי לאדם כמי שביארנו בשער הקודם: '''ז''' בטעם הקללות המיוחדות לכל אחד משלשתן:'''ח''' בטעם קריאת שם אשתו חוה. '''ט''' באומרו ויעש ה' אלהים כתנות עור ולמה לא עשאם תחלה. כי גלוי וידוע לפניו שהוא הראוי והנאות: '''י''' מה שכתוב בספרו של ר' מאיר כתנות אור {{ממ|ב"ר פ' כ'}} ובתרגום של אנקלוס לבושין דיקר. ומעתה נבא אל הביאור בהמשך על שני מיני הזיוגים כאשר התחלנו ונתחיל מן המפורסם:

והנחש היה ערום '''א''' הכתוב העיד כי זה הבעל חי היה בטבעו ערום מכל שאר הבעלי חיים וכאלו הוא אמצעי ביניהם ובין המין האנושי בענין הידיעה ושכבר בא אל זה העסק מצד קנאה בחשבו נכלים וערממיות לדחות פעמי האדם ואשתו בהיותם בתום לבבם. אמנם אם לוקח ממנו זה הדעת בקללתו אותו או לא יתבאר בבירור הזווג הראשון בעזרת הצור. והיה ראשית דבריו אף כי אמר אלהים פרש"י ז"ל שמא אמר לכם והרב ר' אברהם ן' עזרא ז"ל כתב כי זה היה סוף ספור כי דבר דברים אחרים ולבסוף אמר ק"ו שאמר אלהים כו'. '''ב''' והנכון בעיני שהאשה נכנסה לתוך דבריו כמשפט הנשים הנמהרות ושדבריו של נחש היו כן אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כי ביום אכלכם ממנו מות תמותו לא מות תמותון כי יודע אלהים וכו'. אלא שלא הספיק לגמור אלא עד לא תאכלו מכל עץ הגן עד שהאשה קפצה להכחיש אותו ואמרה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כו'. ואז גמר הוא דבריו ואמר לא מות תמותון. וסופר על זה האופן להודיע שיעור ערמימותו בדבריו ושכבר הגיע ממנו מה שכוון אליו והוא שתקפוץ האשה מיד לדבר דבר תתפש בי מהר, וזה שהוא הוסיף על האזהרה ואמר לא תאכלו מכל עץ הגן מה שלא היה כדי שתמהר להשיב גם היא לצד האחר דרך הפלגה דבר שתלכד בו וכן עשתה באומרה ולא תגעו בו והיה זה תחבולה גדולה לנצוחה כי כשיתברר שהנגיעה אינה ממיתה יחשב להם שכבר נתברר שהאכילה לא תזיק. אמנם הטענה אשר המציא להטותה מהדרך היא מה שיש בה פני הראות וזה כי אחר שאסור אכילת עץ הדעת אינו אלא מפחד נפילת אל פחת המותר כמו שקדם בשער ז' הנה מהטעם ההוא יאסרו כל פירות שבגן כי המותר בהם ג"כ הוא רע ומזיק מאד והיא אומרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו ולא הפריש ביניהם ההבדל הגדול שביארנו שם אף היא תשיב אמריה לו בתחלת הענין ותתאמץ לנגדו ואמרה לו ע"פ דרכנו אין הדבר שוה כי מכל עץ הגן נאכל מבלי שימשך לנו מזה נזק והפסד עצמו אמנם מעץ הדעת טוב ורע למה שימשך האדם אחריו בטבעו עד שיפסד מכל וכל מן הטעמים שכתבנו במקום הצואה אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו כי גזרה דעתה שעל דרך ההרחקה הנגיעה גם כן אסורה וכבר פירשנו מה שכללה בזה מהטעות אם מצד האמת בעצמו ואם במה שיאות לה אל הויכוח אשר עמו. ויאמר הנחש התחזק עליה מצד ההנחה ההיא הכוזבת וביטל אותה בטענות חזקות לא תוכל להכחישן והוא שההכרה והידיעה בו המכונים אל הנגיעה לא לבד היא רשאית אליהן אבל מחוייבת ושהוא התועלת המגיע מזה העץ ומציאותו בתוך הגן והמשיך זה המשפט עצמו באכילה כיון שהושוו לה שני הענינים באיסור. וזה אומרו כי יודע אלהים כי ביום אכלכם כו'. יראה כי יודע אלהים וישראל גם הוא ידע שאם הנגיעה מועילה ומחוייבת שהאכילה לא כל שכן שתועיל לכם להיות כאלהים כו':

ובמדרש {{ממ|ב"ר פ' י"ט}} כשראה אותה עוברת לפני העץ דחפה ונפלה עליו אמר לה כל כמה דלא מיתת במקרבתיה כן לא תמית במיכליה: הורו כי נתפשה בדבריה ברשתו אשר טמן ונפלה ואין מקימה '''ג''' וגזרה משפט מעוקל לאמר מה הנזק הנמשך מאכילה זו. אם מהיציא' אל התאוות הגופניות ממותרי המאכלות היוצאות אל הזוללות מפני שהוא טוב למאכל הרי התיר בעצי העדן כל עץ טוב למאכל ולא חשש לזה. ואם היה האסור מצד שהוא תאוה לעינים כי אוכליו יאשמו ביציאה אל מותרי התשוקות המדומות שהאדם הולך בהם אחרי מראה עיניו בתענוגי העולם וחמודותיו הרי התיר כל עץ חמד למראה. מה יש עוד בו כי הוא נחמד להשכיל וזה נראה שהרגישה בו מההתקרב אליו ואל אוירו ואל רוחו כמו שאמרנו הנה אין שום טענה לומר שהשכל הוא רע. ולזה ותקח מפריו ותאכל כו' הנה שזכר הכתוב בזה הנצחון שתי סבות. הראשונ' מה שהיו פני הראות בטענתו שהיא טוב. והשנית מה שהערב ההוא המדומ' יפעלהו לשעתו ואין כח לדחותו מפני הרע העתיד. והן הנה הסבות העצמיות שזכרם החוקר בג' מח"ז מספר המדות יבא ביאורו בפרשח נזיר שער ע"ג בעז"ה. ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם. לא אמר שנתבוששו ממערומיהם כי זה אין רע ולא בא אליהם מהאכילה כמו שאמר. אבל הבושה והידיע' הם שני ענינים נבדלים וזה כי הבושה הוא ענין הכרחי לאדם יגיעהו במה שהורשה עליו ליהנות בעץ הדעת מזולת האכיל'. אמנם ענין הידיעה הוא דבר נוסף על זה מהענינים המותריים הבאים מהאכיל' גסה וזה שכבר נתפקחו עיניהם להסתכל בענינים בגאוה וגודל לבב '''ד''' וידעו כי חרפה הוא להיותם ערומים מבלי לבוש יקר ונעים בו יתפארו לעיני רואיהם ולזה השתדלו מהר לתקן מן הבא בידם ולתפור עלה תאנה ולעשות להם חגורות ה חשבום לנוי ולהדר בהם יבדלו משאר ב"ח. ולזה לא נזכר שעשו כן לכסות מבושיהם כי הוא ענין אחר אצלם בלי ספק. ולזה כששמעו את קול ה' אלהים לא נאמר ויתבייש או ויכלם האדם אלא ויתחבא כי ירא להראה לפניו מפני שעבר על מצותו והוא מה שפירש באומרו את קולך שמעתי בגן ואירא אלא שכחד חטאו תחת לשונו ותלה יראתו בהיותו ערום מבלי לבוש יקר עומד לפניו יתברך וכאלו היה תואנה נכונה לשאול ממנו בגד ללבוש לכבוד ולתפארת. והוא מה שהשיב לו יתברך מי הגיד לך וכו' המן העץ כו'. ויאמר לו שההתפקחות על בקשת זה הענין מהמותר לא היה אפשר לבא להם כי אם מאכילת העץ ההוא אשר אסרה עליו כי במה שהורשה ממנו לא יגיע לו רק מה שיאות לו מענין הבושה לבד וכאשר יכסו בשר ערותם בדבר נקל המעשה כמו שעשו בענין החגורות יספיק להם ולא ירגישו במערומיהם: ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי. הנה כפל חטאו במה שתלה אותו באשתו לומר שכיון שנתנה לו כבר חוייב להשמע אליה ולהלוך אחר עצתה. וכן הושב מפיו יתברך כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ כי מתחלה לא בא עליו אלא באחת ועכשיו האשימו בשתים וזה לדעתי מה שאמר {{ממ|[[בבלי/חולין/ס/א|חולין ס.]]}} אמר רב יהודה אמר רב שור שהקריב אדם הראשון קרניו קודמות לפרסותיו שנא' ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/סט#|תהילים סט]]}} מקרין ברישא והדר מפריס. שהפיוס והריצוי המגיע מהאדם לאלהיו על חטאתו אשר חטא ההוא יקרא שור קרבנו או פרו לעת ההיא כמ"ש קחו עמכם דברים כו' ונשלמ' פרים שפתינו {{ממ|[[תנ"ך/הושע/יד#ג|הושע יד ג]]}}. וכשהפיוס והריצוי הוא כהוגן בדברים נאותים נקיים מהאשמה והכפל החטא אז ודאי שור פרו הוא מפריס כי הפרסות לו סימן טהרה. ובלשון חז"ל מפריז על המדה {{ממ|[[בבלי/נדה/ד/ב|נדה ד:]]}} אבל כשהפיוס הוא מרומה ובטענות נפסדות המוסיפות כעס לפני קונו הנה אז באמת שור פרו הוא מקרין ונוגח כי הקרן הוא כלי מפצו ומשחיתו. ולהנצל מזה בקש המשורר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה' משור פר וכו'. ומפני שראה רב יהודה שהפיוס וההתנצלות שנתנצל אדם על חטאו באומרו האשה אשר נתת עמדי כו' היה מזה המין אמר כי ודאי פר השור אשר שלמו שפתיו על חטאתו היה כמו זה שהמליץ עליו המשורר שקרניו קודמות לפרסותיו או לפחות שבאו כאחת כענין כלמעשה בראשית שנבראו בצביונן ובקומתן {{ממ|חולין שם}} וכה"ג אמר רב יהודה בתחלה קרן אחד היה במצחו {{ממ|שם}} דהזקו יותר מצוי ונכר. ובזה האשם נפלה האשה גם כן באומרה הנחש השיאני כו': ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' לפי שהוא סוף חקירה לא שאל ממנו דבר אלא שקללו במה השכניע טבעו וקומתו למטה מכל ב"ח המה שהיה מתחל עהל כלם '''ז''' ולפי שהשיא את האשה לאכול מה שנראה אליה טוב למאכל ונחמד למראה והשכיל קללו בשיהיה עפר לחמו ולא עוד אלא שתהיה מלחמה ערוכה ואיבה נפלאה ביניהם ובין זרעם לבקש נקמה זאת תמיד וזה במה שיהיה טבעו לשוף עקב כדי שישופנו הוא בראש וימיתנו: אל האשה אמר הנה קלל אותה בכל עניניה המיוחדים לה וזה כי בתחלת זיוגה בשיעברו קצת ימים והיא לא תתעבר יצטערו שניהם לפחד העקרות. אמנם צער האשה מרובה כי ירא לאמר, כי עתה יאהבני אישי, כי שמע יי' כי שנואה אנכי, והוא אומרו הרבה ארבה עצבונך כי עצב שלך יהיה מרובה על של בעליך. והרונך. על צער ההריון ממש. בעצב תלדי בנים. הרי צער הלידה. הנה שקללה מלידה ומבטן ומהריון ועם כל זה ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך לענין תשמיש. וכמו שאז"ל זו מדה נאה באשה שעם שתשוקתה לבעלה הוא התובע ולא היא {{ממ|[[בבלי/עירובין/ק/ב|ערובין ק:]]}} וטעם הממשלה הזאת הוא לפי שהדבר הזה הוא הכרחי לזכר כי עליו מוטלת חובת השארות מינו לא עליה גם לשאר תועלות גופיות שאין הנקבה שוה בהם ואופן הויתם קיים בהם הטבע כי האיש נמצא תחלה וממנו הנקב' להורות שהנקב' לצורך האיש ואין האיש צורך הנקב'. ומזה יחוייב שימצא לאיש טבע חזק לבקש צרכיו ממנ' אמנם הצרכים אין מטבעם לבקש אותם אלא הצריכים אליהם והיא מה שאמרו ז"ל {{ממ|[[בבלי/נדה/לא/ב|נדה לא:]]}} דרכו של איש לחזור על אבידתו ואין דרכה של אביד' לחזר אחר בעליה. ומזה נמצאה זאת התאוה בחולשה אצל הנקבות על הרוב ממה שנמצא בזכר. ומזה הטעם אין מטבע הזכר להתבייש מהמשגל כבשת הנקבה כי עם שהיא תאוה בשריית בהמית מיוחדת אל חוש המשוש שהוא חרפה לנו כבר בא אליה האיש לצורך הכרחי ודומה למי שגונב להכרח חיותו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו#|משלי ו]]}}. אמנם האשה דומה למי שיגנוב למלא נפשו יותר מכדי שבעו ואע"ג דאינהי לא חזן טבען קא חזן בחכמתא דמרי': ולאדם אמר כו'. {{ממ|ז}} לפי שהיה מהמחוייב לאדם אחר שנוצר ונופח באפיו נשמת חיים שיהיו כל מסעיו פונות אל ההתעצמות ההוא הנרמז באומרו ויהי האדם לנפש חיה כאשר פירשנו עניני שם והוא לא כן עשה אבל קלקל דרכיו והפסיד תנועותיו. {{ביאור|ר"ל כי לדעת החוקר יש ד' מושגים להודיע בתנועת האדם, הא' מושג האנה, ר"ל לאיזה מקום הוא מתנועע, הב' מושג האיכות, ר"ל איך הוא מתנועע במרוצ' ומהירות או בעצלות ואיחור, והג' מושג הכמה, ר"ל אם מתנועע מרחק רב או מעט, והד' מושג העצם, כי לפעמים תסבב התנוע' גם שינוי העצם לעצם אחר. וכל אלה הד' נמצאו גם בכתובים, מושג האנה לך לך מארצך וכו', מושג האיכות הלוך ילך ובכה, מושג הכמה במי המבול הלוך וחסור הולך וגדול, ר"ל מרחיבים או מקצרים גבול תנועתם והתפשטותם. מושג העצם הולך למות, כי המת משתנה לעצם אחר. ואדם הראשון קולל לדעת הרב בד' אלה, בזעת אפך תאכל לחם, ר"ל בתנוע' ויגיע' הנעשית בעצבון, וזה מאמר האיכות. עד שובך אל האדמ', מקום תכלה תנועת גופך. וזה מאמר האנה, כי עפר אתה ואל עפר תשוב, מאמר הכמות והעצם, כי יעד לו שעצם גופו ישתנה לעפר, ותחת היותו תחלה גוף א' שהוא כמות מתדבק מאיברים שונים יהי' עתה לעפר שהוא כמות מתפרד מחלקים שונים הבלתי מתדבקים ורק קרובים יחד, וכן נאמר לדעתי גם בקללת קין, הן גרשת אותי וכו', ממאמר האנה. ומפניך אסתר ר"ל אהי' מוכרח להתנועע מבלי השגחתך עלי לטובה, ממאמר האיכות, והייתי נע ונד בארץ ממאמר הכמות, כי תנועתו תמידית ולא תכלה בכל הארץ, והיה כל מוצאי יהרגני ממאמר שינוי העצם, שינוי החי למת. {{ש}}אחר כך מבאר הרב ז"ל איך כל הכתובים בספור חטא האדם רומזים גם כן על חטא כל בני אדם בכלל בשמעם לקול החומר והכח המתעורר להסיתם אל התאוות, ואמר כי מאמר ואיבה אשית וכו' יורה על האיבה התמידית שיהי' בין השכל האלהי והכח המסיתו לרע, ומאמר בעצב תלדי בנים יורה ד"מ ג"כ על רוב העמל והיגיע' אשר לשכל להוליד תולדות אמתיות הרחוקות מטעות ודמיונות שוא- וכתנות עור כינוי לתורה אלהית אשר היא לבוש יקר ללומדיה ולתומכיה:}}לזה קלל אותו בכל ד' מאמרות מפנות עניניו אשר התנועה תנשא אליהם והם האנה והאיך והכמה והעצם כמו שכתב החוקר מהשמע. ובטבעיות נתן החכם טעם כי הוא מליצ' מהאנשים שיאמרו הליכה מתואר אל תואר והתור' תסכים עמהם. '''במאמר האנה''' מפורסם מאד לך לך מארצך כו' וילך אברהם הלוך ונסוע {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יב#|בראשית יב]]}}. '''ומאמר האיך''' הלוך ילך ובכה {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קכו#|תהילים קכו]]}} הולך וחזק מאד {{ממ|[[תנ"ך/שמות/יט#|שמות יט]]}}. '''במאמר הכמה''' הולך וגדול {{ממ|[[תנ"ך/אסתר/ט#ד|אסתר ט ד]]}} הולכים ודלים {{ממ|[[תנ"ך/שמואל ב/ג#א|שמואל ב ג א]]}}. '''במאמר העצם'''' כי הולך האדם אל בית עולמו {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/יב#ה|קהלת יב ה]]}}. הנה אנכי הולך למות {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/כה#|בראשית כה]]}}. שהמיתה היא ודאי תנועה מעצם אל עצם כמו ההוייה שהמת והחי מתחלפים בעצמיותם. ולזה אמר כי שמעת לקול אשתך ארורה האדמה וכו' תחלה קלל האדמ' בעבורו כלומר לצרכו בשתוציא פירותיה בקושי ובעצבון ושיטענה חטים ותוצא קוצים ודרדרים ושימעטו פירותיה עד שיאכל עשב השדה כי הוא נתן עיניו במופלא ממנו ולא ישבע מאשר תחתיו. ואחר קלל אותו מד' רבעיו ואמר בזעת אפיך תאכל לחם כי באכלו בעמל ידיו ובזעת אפיו כבר ישתנה מהיותו נח ושמח אל היותו עצב ויגע והוא במאמר האיכות. ובאומרו עד שובך אל האדמה זכר תנועתו המקומית באנה כי הוא נוסע מעל פני האדמה אל תוך בטנה. ובאומרו כי עפר אתה רמז אל תנועתו מעצם אל עצם שכבר יהי' גוש עפר כאשר בתחלה. ובאומרו ואל עפר תשוב רמז אל התנועה בכמה שישתנ' מהיות גוף אחד דבק שהוא מהכמה המתדבק וישוב עפר שהוא חלקים רבים נפרדים שהוא מהכמה המתפרד גם משיעור גדול אל שיעור קטן מאד. וכזה תמצא בקללות חוה אם תשים אליה לב. ויקרא האדם שם אשתו חוה. בראשונ' כשראה אותה עצם מעצמיו ובשר מבשרו גזר עליה האפשרות להשתתף בשלמות האנושי כאחד האדם וקרא אותה אשה. '''ח''' אמנם אחר שראה מה שנמשך לו בחברתה מהרע והקללה חזר ונקבה בשם אחר המור' על הנקביות לבד והיא חוה כמו שפירש ואמר כי היא הית' אם כל חי כלומר שאין עקר כוונתה באשר היא אשתו רק להשאיר המין כשאר הב"ח אבל בעניני השלמתם הכל מוטל עליו לבדו. והנה בשני השמות האלה נתבאר שכבר יש לאשה שני תכליות. האחד מה שיור' עליו שם אשה כי מאיש לוקחה זאת וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל בדברי שכל וחסידות כמו שעשו האמהות וכמה צדקניות ונביאות וכאשר יור' פשט פרשת אשת חיל מי ימצא כמו שיבא שער כ"ב ב"ה. והשני ענין ההולדה והיות' כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגדול הבנים כאשר יורה עליה שם חוה כאשר היא הית' אם כל חי. והנה תהי' האשה כאשר לא תלד לסבה מהסבות מנועה מהתכלית הקטן ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב כמו האיש אשר לא יוליד כי בהשלים עצמו באותו התכלית המיניי המשותף להם נאמר ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש ונאמר ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/נו#|ישעיה נו]]}} כי ודאי עקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים ע"כ חרה אף יעקב ברחל כשאמר' הבה לי בנים כו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/ל#|בראשית ל]]}} לגעור בה ולהשכיל' בזה הענין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן כמו שיהי' בו הענין גם כן אם לא יוליד. אמנם מה שאמרו שהוא כמת {{ממ|[[בבלי/נדרים/סד/ב|נדרים סד:]]}} הנה הוא להקרא בשמותם עלי אדמות. וסוף דבר השם האחד נתקיים לה מצד שהיא עזר אמנם מצד מה שהיא כנגדו נטל ממנה השם ההוא ונשארה בשם השני והוא מבואר. וע"כ משך ספור קריאת השמות שזכר תחלה ועכ"פ כאשר בין כך ובין כך הרגישו במערומיהם וכבר בקש אדם על הלבוש כאשר ביארנו היה מחסדו יתברך לעשות להם כתנות עור ולהלבישם לכסות את כל בשרם ויתכן שיהי' זה על ידי הפשטת קצת מהב"ח שהיו קרוב לצורתם כי הוא היותר מוכן שלא יהיה מחוסר נפוץ טויה ואריגה וכן כתבו קצת: ט וכבר נהג בזה המנהג הראשון אשר אצל האשה שלא בראה עד שהרגיש בחסרונה ובצרכה. ובזה נשלם מה שראוי שיאמר לפי הזווג המפורסם:

אמנם מה שראוי שיאמר לפי הזווג הראשון אשר הוא העקר בזאת הפרשה ואשר יסמוך אל השטר אשר הקדמנוהו הוא מה שיתבאר. וזה כי אתה רואה אצל האדם ג' שמות אדם אשה נחש. אדם מצד ענינו המיוחד שעליו נאמר נעש' אדם בצלמנו כדמותינו. וכדאמר ועל דמות הכסא דמות כמרא' אדם עליו מלמעל' {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/א#כו|יחזקאל א כו]]}}. אמנם מצד היותו בחמר והדבקו בו באופן שישאר על חסרון היולאניות לזאת יקרא אשה. וכשיגבר עליו הכח הדמיוני להמשך אחריו לגמרי יתיחס אל הנחש הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו. כי הנחש הוא אשר ידבר על לב האשה מפני שהוא עצם מעצמיה ובשר מבשר'. והאשה אל האדם שהיא מרכבתו. והם כנגד ג' שמות שזכרנו בחלק הקודם. אדם. איש. בשר. סוף דבר כי הכח המתעורר המנהיג זה החמר ע"פ דמיונו וכאשר נזדמן הוא הנקרא הנה נחש בזה הזווג כי הוא באמת נחש עלי צור כמו שקדם. ולזה תארה אותו התור' כשהוא ערום מכל חית השדה אשר עשה יי' אלהים לומר שהכח הדמיוני שבאדם יש לו יתר שאת על הכח הדמיוני שבכל הב"ח והוא שכבר ישתמש בעשות הקשים ומופתים והוליד תולדות דומות לאמתיות מה שלא ימצא כן בזולתו מכולם. ואמר שתחלתו של חטא הוא שתעורר זה הכח ויפגוש בדמיונותיו האומרות לו קום ועשה כן ויחשבם לאמיתיות ובפתע יפעל. והנה הטענות אשר בם יכנס אל זה הויכוח הם עצמם מה שביארנום כבר ביניהם כי הם טענות שיתדמ' אמתתן בשוה בשני מיני המתוכחים מלבד מה שהוא מיוחד אל הכח הזה המשולח. כי כשנאסר עליו חלק הדבר הנכסף אליו יתדמ' לו כאלו נאסר על כל הדברים ולא יכול לסבול שום הגבלה כלל כי כל העולם כלו אינו כדאי לו בערך הדבר המעט שאינו יכול עליו. כמאמר המן הרשע וכל זה איננו שווה לי בכל עת כו' {{ממ|[[תנ"ך/אסתר/ה#|אסתר ה]]}}. ולזה הית' התחלת דמיונו אף כי אמר אלהים כו' כלומר לא את עץ הדעת לבדו אסר אלא אף כלם אסר כי לא נתקרר' דעתו בכלם מאחר שנאסר זה וזה עצמו ענין סרוב ההגבלה האנושית אשר ביארנו הכרחיות' כי הוא יטה אות' על שתשתקע באלו הענינים המדומים ותקבלם לתכלית חייה ולא תחוש לענין אחר והוא אומרו כי יודע אלהים ונפקחו עיניכם. והייתם כאלהים. ואז"ל יוצרי עולמות {{ממ|ב"ר פי"ט}} והכוונה שתנהיגו הבתים והמדינות כמו שהמלאכים מנהיגים העולם אשר אין תכלית למעלה ממנו:

ובמדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון אמר לה כל מה שנברא אחר חבירו שליט בחבירו שמים ביום א' כו' עד אתם נבראתם אחר הכל לשלוט בכל קדמו ואכלו עד שלא יברא עולמות אחרים והם שולטים בכם {{ממ|שם}}. ועתה ראה כי עם שדברים אלו נראין דברי סכלות הנה הוא הסית והדיח אותה בדברים אמתיים מאד והוא כי אם לא יאכלו הנה ימשך להם מציאות עליון אשר ישלוט על מה שנשארו הם עליו והוא החיות הרוחני השכלי אשר הוא מושל על כל שאר מיני החיים אמנם האכילה מן העץ תמנעם ממנו ותשאירם על הענין אשר היו בו ולא נמצא עליון ממנו והוא הדבר הנאהב לזה הנחש ולצורת ההיולאנית היא האשה הקרובה אליו וגם מה שאמרו ז"ל שאמר מן העץ הזה אכל וברא העולם {{ממ|שם}} הוא אמת מצד כי אל השקפת זה המין מההנהגה ברא העולם רק שתוקח לדרך להגיע אל תכלית אחר למעלה ממנו: ותרא האשה כו' ראתה טענותיו ונפתחה אל הדמיונות עצמן שכתבנו וקפצה ואכלה ונמשך שהשכל עצמו נתפתה אליה ויאכל עמה ובזה נתקיים מה שאמר למעלה על כן יעזב איש כו' כי האותות חברתם ושתופם יגרום לשיסכים השכל האנושי על דמיוניהם ויחשבם לאמתיים וכל שכן במה שיש לו פני הראות שיהיו אלה החיים תכלית הבריאה וזהו מינות וכפירה גמורה. כי המודה בכך כל שכן הרודף אחריו כופר בשכר והעונש הרוחני והוא קרוב מאד להכחיש אלוה ממעל כי זה לא יבא לו כי אם לבלתי חושבו מציאות רק לדברים המורגשים אצלנו אשר על דרך האמת הוא המציאות היותר פחות שאפשר וכבר הפליגו רז"ל לספר בגנות החטא הזה. י"א מין היה. וי"א מושך בערלתו היה. וי"א כופר בעקר היה. {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לח/ב|סנהדרין לח:]]}} וסברות אחרות ובפרשת בוני המגדל אמרו אשר בנו בני האדם וכי בני חמורים או סוסים. אלא בני אדם הראשון {{ממ|ב"ר פל"ח}} וחטאתם בפיהם הגידו לא כיחדו שלא היה זולת זה שאמרנו כמו שיתבאר שם שער י"ד בע"ה:

ובמדרש הנעלם {{ממ|בראשית פ' וישמעו}} דבשעת פטירתו של ר' שמעון בן יוחאי אתו לותיה תלת מאה נשמי דצדיקין ועילא מנהון אדם הראשון דהוה יתיב גביה והוא ממלל עמיה ובעא דלא אתגלי חוביה לעלמא בר מההוא דאמר אוריתא בגיני ואתנסי בההוא אילנא דגנתא דעדן. ולשון הרב המורה בפ' ל' ח"ב וממה שצריך שתדעהו אמרם ז"ל עץ הדעת לא גלה הב"ה אותו אילן לעולם ולא עתיד לגלותו {{ממ|בראשית רבה פ' ט"ו}} וזה אמת שטבע המציאות כן חייב, עד כאן. והכל הולך אל מקום אחד שלא אכל מעץ ידוע אבל אחזו בולמוס ובלע כפיפה מלאה מכל המטעמים שבעולם וזה במה שחשבו שאין תכלית לאדם זולת אלו הענינים המפורסמים אשר נשתקעו בהם אמנם לענין פרדס החכמה שכתבנו בסוף שער הגן הנה באמת היה ויכוחם ומקום עיונם בענין קרוב לזה וראשון אליו בלי ספק אשר בכלל דבריו כל הדברים האלו אשר כתבנו והוא כי הנחש יפתה ויאמר שיד העיון הפילוסופי תשיג וגם תוכל לשפוט האמת בחכמת האלהות בשלמות ושזולת מה שיגזרוהו בו הוא שקר. והאשה בתחלה אמרה שאינו כן ושכבר באה האזהרה שלא להסתפק ממנו ולא ליגע בו כלל לענין השגת האמתיות באלהיות כי אין ידו משגת למעלה מהטבע כלל. אמנם הוא נצח אותה מצד שהכינה החלק הטוב שבו במה שיאמת מציאות הסבה הראשונה ואחדותו והרחקת גשמותו. ולזה נתפתה לו לקבל החלק הרע שבו בהכחשת ההשגחה והנבואה התוריית והשכר והעונש וזולת זה מאשר תניחהו הדת האלהית ואופני ויכוחם ומופתיהם כבר נכתבו בחבור ההוא שרמזתיו בשער הנזכר. והנה באמת שני הטנינים האלו הם נאחדים ושני הדעות האלו לא יסורו זה מזה לעולם: ותפקחנה עיני שניהם. לפי דרך הראשונים היה ההתפקחות הזה כענין האבוקה שהיא דולקת בחצי היום כי בעוד השמש על הארץ אינה כדאי אמנם אחר שתחשך השמש נתמלא הבית ממנה אורה וכן בהלו נר השכל עלי אהלם והוא קודם שחטאו הנה הכח הזה המכיר בנאה ומגונה לא היה נחשב כלל ולזה לא הכירו במערומיהם אמנם אחר שנסתתמו עיני הבחינה האמתית וקבלו שאכילת עץ הדעת טוב ורע הוא הנאות להם ונשתקעו אחריו הנה נדעך ונחשך אור השכל ונתפקחו עיני הבחינה המדומה וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה. אמנם לפי דרכנו דרך התורה אשר לא העידה השלמות הראשון רק מה שיכלול מאמר ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו שנראה חסרון אליהם כמו שביארנוהו בסוף השער שקדם. וגם כי חכמינו ז"ל כבר אמרו כי היצירה והצואה והחטא והגרוש הכל היה לבו ביום שעה אחר שעה {{ממ|[[בבלי/סנהדרין/לח/ב|סנהדרין לח:]]}} הנה זה הכתוב יורה על שלמותם הראשון אשר היתה יד שניהם שוה בה אין לאדם מעלה בו על האשה כלל והוא ההתפקחות בענינים המפורסמים מצד המעשה ובעיון הפילוסופי מצד העיון אשר בשניהם יחד עלה בדעתם וגזרו אומר כי המה ערומים משלמות אחר נפשיי נשאר אחר המות עד אשר לא ראו הבדל בזה בינם ובין הב"ח כמו שנאמר לו בתחלה כי ביום אכלך ממנו כו' ולפי שזה מה שיקשה מאד על הדעת כמו שעליו הקשה לשאול החכם פעמים מה יתרון לאדם בכל עמלו כו' {{ממ|[[תנ"ך/קהלת/א#ג|קהלת א ג]]}} כאשר פי' במקומו היו משתדלים לבקש הבדלים מה מענינים חלושים ונקלים כמשפטם זה אומר שיובדלו במה שהם חיים חיי הכבוד והמעלה וזה מתנשא בחיי העושר וזה מתפאר בהשארות השם על פני ארץ והמעולה שבכלם מה שיאמרו מהדבק השכל בשכל הפועל וזה וזה דברים שאין בהם ממש לפי הכוונה. והוא מה שהמשילו יפה במה שהשתדלו לכסות מערומיהם לתפור עלה תאנה לעשות להם חגורות כי המה היו בגדים פחותים וחלושים לא יועילו ולא יצליחו לצנה גם חום:

ובמדרש משל לבן מלכים שקלקל באחד משפחותיו טרדו המלך מפלטרין שלו חזר על פתחי כל השפחות ולא קבלוהו ואותה שקלקלה עמו פתחה לו דלת וקבלתו. כך כשאכל אדם הראשון מאותו פרי טרדו הקב"ה מג"ע חזר על כל האילנות ולא קבלוהו מאי אמרי ליה אמר רבי ברכיה האי גנבא דגניב דעתא דמריה. אל תבואני רגל כו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לו#יב|תהילים לו יב]]}} לא תסב מינן עלה. עד שבא אצל התאנה אותה שקלקל עמה וקבלתו הה"ד ויתפרו עלה תאנה {{ממ|[[בראשית רבה/טו#|ב"ר פ' ט"ו]]}}. והכוונה כי הנה הוא חזר על כל עניני האילנות אשר נזכרו בגן שנאמר כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל הכוללים כל מיני החיים מהתאוה והעושר והכבוד וזולת זה לראות אם ימצא הבדלו משאר הב"ח מצד מה שישתמש בהם על צד יותר נאות מכלן ולא קבלוהו ומאי אמרי ליה האי גנבא וכו'. והיא מליצה נכבדת מאד כי באמת כיון שעקר ושרש האמונה חסר ממנו והוא מה שרצה בוראו להשאיר נפשו אחרי מותו הנה כל השתדלות ועיון אחר אופני שלמותו והתחסרותו בזה הוא גנבת דעת עליון לא זולת ולזה אמר ויד רשעים אל תנידני {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/לו#יב|תהילים שם]]}} לא תסב מינן עלה כי השערת ההשתמשות בהם לא תועיל אלא למי שאינו כופר בעקר וכמו שנאמר וצדיק באמונתו יחיה {{ממ|[[תנ"ך/חבקוק/ב#ד|חבקוק ב ד]]}}. אמנם אותה שקלקל עמה קבלתו כי ממקום שבא אל החטא היה לו לשוב ולזה ויתפרו וכו' כי נתנו לב לתפור את אשר קרעו ולמצא להם שום תיקון אלא שלא נזדמן להם מבלי הערה אלהית: והנך רואה בעיניך שכל זה חוייב מהיות היועץ הבליעל הנחש הקדמוני אשר בעפר יסודו ובאות נפשו ישאף המרת הצורות בתמידות ולא יחוש להמיר רע בטוב או טוב ברע כי הכל שוה בעינו והוא תכלית הפחיתות ושכרות הזנות והניאוף אשר הוא טבע הכליה וההפסד וההעדר המתמיד ובהמשך האשה אחריו ושמוע בקולו אף היא תקרא אשה מנאפת הן בסוף התשוק' הן בכל מעשי' אשר תעשה בלי שום יושר והגבלה שכלית רק כפי מה שתעל' בדמיונ' וכל משפטי' אשר תגזור כלם ימשכו אחר זה הטבע המקולקל עד שנפתה אליה לב בעלה והטתו ברוב לקחה אל אשר תחפוץ ושניהם יבערו ויכסלו ויחדו שלשתן יכליון כמו שתאר כל זה החכם באותה פ' שזכרנו בדברים ראש השער אם מחסרון פעולותי' ואם מפחיתות תשוקותי' ואם מהטעת דמיונותי' וסכלות בעלה בהמשך אחריה וההפסד המתחייב להם מזה ואין מציל זולתי מפאת המישור האמתי החפץ שלום נמצאיו ודורש שלמותם וטובותם כי לזה בעמוד האדם ואשתו על חקירת ענינם בהיותם כואבים במבטם נאמר וישמעו את קול ה' אלהים. ויקרא ה' אלהים אל האדם כו'. יזכיר תחלה השבוש והקצור שהיו בו מצד דעתם ועיונם המפיל אותם במהמורת ההפסד המוחלט אשר להצילו ממנו בא האלהים והוא כי סוף מה שהשכילו מצד עיונם ואות נפשם הוא ששמעו את קול ה' אלהים שהוא מתהלך בגן הוא העולם ומנהיגו לרוח היום כלומר מצד מה שמניע הגלגל היומי לא מאופן אחר מההשגח' החלקית ולזה ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים כו' ירצה שלא שערו שהיה למין האדם ולא לאיש מאישיו שום מעלה בזה משאר הנמצאות השפלות כי הכל נסתר מנגד עיניו והיה זה להם ג"כ מצד התחבאם והשתקעם בתענוגי עצי הגן אשר שם כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מפאת האדם שהוא הקרוב אליו שנאמר ויקרא יי' אלהים אל האדם הנה בזה הורה על השגחתו בו באישו ביחוד כל שכן במינו ושאל אותו אם ידע איזה מקומו ומדרגתו בין הנמצאות שגזר על הכל משפט אחד. והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כו' והוא ודוי חטאו והודאת קצורו משלם כמו שפירשנו: ויאמר מי הגיד לך כי עירום אתה ירצה איזה רוח עבר לדבר אותך כי ערום אתה על האופן ההוא שגזרת א"א שתשבש בכמו זה הדעת הנפסד אלא במה שאכלת מן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו שכך הזהרתיך כי ביום אכלך ממנו מות תמות והוא הערום שהרגשת כי ערום יצאת מבטן האדמ' וערום תשוב שמה. והוא השיב כי אמת הוא שאכל אבל כי מהכרח היולאנות האשה אשר נתן עמו חוייב כן. ולזה אמרו שהיה כפוי טובה {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/ה/ב|ע"ז ה:]]}} והיא גם היא אמרה שהכל נמשך מההיולי עצמו כמו שכן היה האמת מטבע ענינו כמו שאמרנו: ויאמר יי' אלהים אל הנחש כו' כמו שהוכה האדם מהנחש דרך העקב כן הוכה הנחש דרך הראש כי על יד האדם תגיעהו זאת התוכח' השכלית ואמר כי עשית זאת כי ודאי כי מידך הכל וממך יצאה עצה נבערה זאת כמדומה לך שאתה עקר ועתה ארור אתה מכל הבהמ' והיא האמת הגמור כי אחר ששב הכח הזה מאחרי הפעולות המיוחדות לשלמות השכל ישאר יותר גרוע מהב"ח כי הם לא יכזבו ולא ישקרו מהדמיונות המוכרחות או הצריכות להם לפי טבעם והוא נמצא בודאי ושקרן בהרבה מדמיונותיו הכוזבות אשר יוכרע בהם אל פחיתות למטה מטבעו גם מזונם וספוקם נכון לפניהם ואין להם מחסור כל דבר אמנם הוא ימצא נעור ורק מהשלמות העצמי ועיף ויגע אחר בקשת צרכיו וצרכי ביתו המוטלים עליו אשר יכללו מהצער והדאג' והטרדה מה שלא יעלם ונוסף עליו מה שיחוייב אליו מפאת העונש האלהי וכמו שאמר רבי אלעזר {{ממ|ירושלמי סוף קדושין}} מימי לא ראיתי לא ארי סבל ולא צבי קייץ ולא שועל חנוני ולא זאב מוכר קדרות והלא דברים קל וחומר ומה אם אלו שלא נבראו לשמש את קונם הרי הם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שתהא פרנסתי שלא בצער מי גרם לי להיות פרנסתי בצער הוי אומר אלו חטאי לפי שהרעתי מעשי קפחתי את פרנסתי. ראה כי רע ומר היות האדם מתפרנס ומספיק צרכיו בצער גדול ויגיעה רבה מבלי שיתנחם ממעש' צערו ומעצבון יגיעה במה שישאיר אחריו ברכה. והאנשים האלה טובים מהם בהמות השדה וחיתו ארץ אשר לא יחסר להם דבר ולא עמלו בו ולא גדלוהו וכל שכן כאשר נלוה אליהם רודפים אחרי המותרות מהעושר והכבוד והשרר' הדמיונות אשר טרחם גדול ומשאם כבדה מאד נלאו שאתו: על גחונך תלך. בהשתדלו באותו הכח המכונ' בשם הנהר השני גיחון וזה כי אפילו המאכל והמשקה הראוי לו לא יגיעהו אלא על ידי הצער המופלג: ואיבה אשית וכו'. יאמר כי בכח ההישר' האלהית שהוא עתיד לפרסם בעולם כמו שיבא ישים איבה גדולה בין זה הכח הדמיוני והאשה ובין זרעם כי המפורסם ממצות התוריות לכל בעלי דת הוא ההתרחק מהטובות המדומות ושנוא אותם תכלית השנא' גם כי השכל יכזיב הדמיון ברוב מה שישכילהו ויפרסם כזביו. הוא ישופך ראש המחשבות הדמיונות ואתה אם תשופנו יהיה בעקב וכמעט ממנו: אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך כי בסורה מעל השכל העליון אשר בהשפעתו תתעצם להיות אדם והדבקה אחר הכחות הדמיונות האלו עצם שניהם לקצור השגתה אמנם בכל עצב הפסד המגיע מזה יהיה לה מותר כי היא המוטבע' בהפסד: והרונך. כי צריך להשיג מושכליו במופתים גדולים בנויים מהקדמות רבות עד שיכלו אל המושכלות הראשונות או המוחשות או המפורסמות והמקובלות אשר כל אלה הם במדרגת ההריון אל התולדות הדרושות מהם וכל זה היה מקצור ההשג' במושכלות האמתיות והעדר השפע האלהי בהם. בעצב תלדי בנים כי אחר זה ההריון יוליד בצער ובקושי במה שיש לו להשמר מההטעאות הלקוחות בהם או לשקרות ההקדמות או שתוף הגבולים אם מצד חמר ההקש או צורתו או לזרות הדרוש או לזולתם מהסבות אשר בעבורם יקרה להרבה מהמעיינים הרה עמל ויולד שקר: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך. כי הכח העיוני הזה אשר נתן באשה תהיה תשוקתו אל בעליו והוא השפע האלהי הנבואיי והשכל הנבואיי ימשול בו להכחישו במה שישכילהו שלא כדין ולהביאו בכפל רסנו להישרתו כי זאת היא כוונת התורה האלהית לא זולת. ולאדם אמר קראו כן מצד השלמות אשר בפועל הנמסר עליו כי בהיותו על עמדו ועל תוכן משאו הנה הוא ברוך לאל עליון וברוכה האדמה בעבורו כמו שאמר הכתוב עקב תשמעון את המשפטים האלה וכו' וברכך והרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך כו' {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ז#יג|דברים ז יג]]}}. אמנם כשלא ישמע את קול השכל העליון ודבק באשתו לשמוע בקולה לאכול מן העץ אשר הוזהר ממנו בכל אחד מבחינותיו הנה יופסק ממנו החסד האלהי גם בעבורו האדמ' חתה ותקולל חלקתו בארץ כמוזכר בכל דברי התוכחות גם כי מה שהיה לו לחלק הארציי לעלות עמו ועתה לא די לו שלא עלה אלא שירד מטה. ובעצבון תאכלנ' שכבר פרקה עולך מעליה ולא תוכל להפריד כחותי' מעסקיה הפחותים ואותו המעט שתשיג על ידם יהיה רב הפסולת ומעט הסלת: בזעת אפיך כו' תחת שהיה לו לאכול לחם אבירים כמו שאמר וחי לעולם לא יאכל אלא מהלחם הנמצא והמתהוה בזעת אפיו ובצער ההריון ובקושי הלידה שזכרנו כי הדעת מאס וימאסהו מהיות לפניו נשאר נצחי כאחד מצבא המרום במרום וישוב בבשתו אל האדמה כי ממנה לוקח: כי עפר אתה ואל עפר תשוב הנה המקרא הזה מתמר ועולה עדות נאמנה על אשר כתבנו בשער הששי שהשכל האנושי בתחלתו אינו אלא הצור' ההיולאנית ההווה מכח ההרכבה ההיא אשר בחמר האדם ושעל ידי טוב בחירת' ויושר ההנהגת' היא מתעצמת יום יום להיותה עצם רוחני נבדל ואם נתעצל' מהיות על זה התואר או אחר היותה עליו פשטה את כתנתה מעליה והפסיק' חוט החסד המשוך אליה בהגביר' כח התאוות החמריות וחמדתם והמשכה אחר הדמיונות הנה אז תשוב לקדמותה ותתבטל כי עפר היא ואל עפר תשוב. נוסף על זה שאם חטא בעבירות התוריות יעמידוהו לדין ויקבל העונש הקצוב לעולם הבא כפי אשר זכרו חכמינו ז"ל {{ממ|ר"ה י"ז}} וכמו שכתב החכם אבל ישאיר חי נצחי אם מתענג ואם מצטער כמו שכתבנו שם וע"כ נמשך הספור מענין העזר הזה אשר לאדם מצד מה שהוא עזר ומצד מה שהוא כנגדו. ומעתה כאשר הגיע אל האדם זה השיעור מגלוי הדעת מהרע אשר ימשך אליו בהשענו על האשה הזאת ובבטחו בה כסבור שהיא אשתו הקרובה אליו כי מאיש לוקחה הנה הוא יחזור לקבוע לה שם מיוחד חוה על שם הנחש הכרוך בעקבה בלשון ארמי כלומר שיש לו להשמר מחברתה כמו מהנחש עצמו רק במה שיצטרך אליה לצרכים ההכרחיים לעמידת החי כי היא היתה אם כל חי בעוד בחיי חיתו וכבר בא להכרת מה שארז"ל זכה עזר לא זכה כנגדו {{ממ|[[בבלי/יבמות/סג/א|יבמות סג.]]}} וזהו ממש הכרת החטא וענין התשובה הגמורה כמו ששנינו במסכת {{ממ|[[בבלי/עירובין/יח/ב|עירובין יח:]]}}. אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית ק"ל שנה ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זריזין של תאנים על בשרו ק"ל שנה. והרי כאן שלשה מיני תשובה מיוחסין לשלשה חלקים הנקראים אדם אשה נחש אשר לשלשתן יחסו השלשה מיני חטאים הנזכרים למעלה. כי התענית הוא מיוחד אל השכל המוחלט אשר יתגאל בפת בג שאר החלקים ויין משתיהם אשר בעבורם יצא למינות, והרחקת האשה מה שנזהר להשמר ממנה ומהמשך אחר עצתה המדרכת אל הכפירה. והזריזים אשר על בשרו הוא ממש מה שיאות אל החלק הבשריי המושך בערלתו כי נכונו ללצים שפטים וכל זה ממ"ש שיכשירוהו להשפיע עליו שבע רצון לשלחו בדרך טובה כמו שסמך ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור כו'. ראיתי לבעל הפרדס שכתב כמבאר דבר הראב"ע ז"ל זה לשונו. והנה יהיה רמז כתנות עור אבדן האדם מגן עדן ולפיכך זכר החכם תכף אמרו ומה סוד גן עדן וכתנות עור כי זה הפך זה עכ"ל. וחלילה לאל ית' מעשות זאת כי מהרסיו ומחריביו ממנו יצאו ולא ה' פעל. והיותר ראוי שיובן שיהיו אלו הכתנות תקון לכסות ערות נפשם לפי הזווג הנסתר כמו שהיו תקון למערומיהם לפי הנגלה. וזה שאחר שהוכה האדם מכת השגעון והעירון וכשלו בם הוא והבאים אחריו בחשך וחלקלקות וכמ"ש דרך רשעים באפלה וכו' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ד#יט|משלי ד יט]]}} רצה בוראם להצמיח להם שמש צדקה ומרפא בו יאורו עיניהם לגלות מעליהם חרפת עירום וחוסר כל מה שהופקד אותו לעשות ולהצילו מהשבתו אל העפר כשהיה ויחוייב כן מחכמתו יתברך כי העושהו יגש ויקרב לו תקנתו ויכין לו דרך בה ישוב אל נכון כשיפרד ממנה שאם לא כן טוב מזה ומזה אשר עדין לא היה ומאי רבותיה דיוצר בראשית ולזה חתם כל זה הענין בשעשה ותקן השם יתברך בחסדיו לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. והכוונה כי כמו שהלבוש הזה הוא מתיחס ונאות לגוף מכל זולתו כי עור בעד עור מהני טפי ומעלי כן אור התורה האלהית והישרותיה והערותיה מצותיה ואזהרותיה הנה הוא להם כסות עינים לכל אשר אתם מהחסרון בהפסד שלמותם במה שהיא כלה מראש ועד סוף אינה אלא תקון מה שעווה עלינו הנחש הקדמוני וחזרת הדעת טוב ורע לשיעורו ואל מכונו אשר תספוק להחיות האדם ותולדותיו מהמות שנקנסה עליהם באכילה הגסה ההיא אשר היה להם לזרא כאשר אמרנו והוא מה שאמר בפירוש ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/יא#|ויקרא יא]]}} כמו שתרגם אנקלוס ויחי בהון לחיי עלמא כי הוא פשוטו של מקרא כשיוסב אל המיתה הראשונה הכתובה בתורה שנקנסה על האדם לאמר ביום אכלך ממנו מות תמות והוא ממש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכן בכל מקום נאמר לחיותנו כהיום הזה {{ממ|[[תנ"ך/דברים/ו#כד|דברים ו כד]]}} כי היא חייכם כו' {{ממ|שם ל"ב}} לפי שהוא מבואר שבשלמות הישרותיה יושלמו חיי הנפש ומרפא העצם להשיב שבותם כבראשונה כי על זה נאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/יט#ח|תהילים יט ח]]}}. ירצה משיבה אותה אל חיותיה ובריאותה שתסור. וכמו שאמרו חז"ל כשבא נחש על חוה וכו' ישראל שעמדו על הר סיני פסקא זוהמתן מהם וכו' {{ממ|[[בבלי/שבת/קמו/א|שבת קמו.]]}} הנה שביארו היטב שתקון זוהמת זה החטא היה בזאת התורה האלהית כמו שהיה תקון מערומיהם הכתנות האלו עד שמי שלא זכה ללבוש מעיל זה נשאר בחסרונו ואבד שמו ולא יקרא בשם אדם כמו שאמר {{ממ|[[תנ"ך/יחזקאל/לד#לא|יחזקאל לד לא]]}} אדם אתם, אתם קרואים אדם ואין עכו"ם וכו' {{ממ|[[בבלי/בבא מציעא/קיד/ב|ב"מ קיד:]]}} וכן אמר באותו מאמר שזכרנו ראשונה על אותם שמיאני בהגבלות התורה והארץ אני אמרתי אלהים אתם וכו' אכן כאדם תמותון וכו'. אמנם לאמרם נעשה ונשמע ביטל כח מלאך המות מהם וזה מבואר מאד. אמנם כנה אותם לכתנות עור למליצה נפלאה כי נוסף על מה שאמר מהצדק זה השם. עוד ירמזו להיות התורה האלהית נכתבת על גוילין של עור {{ממ|במדבר רבה פ' ט"ז}}. ומה טוב ומה נעים מדרשו של ר"מ שכתוב בתורתו כתנות אור {{ממ|[[בראשית רבה/כ#|ב"ר פ' כ']]}} על דרך כי נר מצוה ותורה אור {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ו#כג|משלי ו כג]]}} וגם אנקלוס תרגם לבושין דיקר כי באמת בעור זה נראה אור וכבוד וששון ויקר לכסות מערומנו ולאסוף חרפתנו ולהלבישנו שני עם עדנים ויהיה אומרו וילבישם על דרך ורוח לבשה את עמשי {{ממ|[[תנ"ך/דברי הימים א/יב#|דברי הימים א יב]]}} והוא הוא התעצמות הרוח והתלבשותו אשר זכרנו בשער הנפש הנזכר והוא הלבוש המיוחד אל האדם השלם ולאשתו עמו בנוח עליהם הרוח ועל זה נאמר צדק לבשתי וילבשני {{ממ|[[תנ"ך/איוב/כט#יד|איוב כט יד]]}} והלבש אתך מחלצות {{ממ|[[תנ"ך/זכריה/ג#ד|זכריה ג ד]]}} ועל זה התקון השלם שנעשה בכבוד זה הזווג הראשון בבגדי כהונה אלו יהיה שש ומתעלס מאד הנביא באומרו שוש אשיש בה' תגל נפשי וכו' כחתן יכהן פאר וכו' {{ממ|[[תנ"ך/ישעיה/סא#י|ישעיה סא י]]}} הודה שתקיף התורה האלהית במה שכללה מדעותיה והישרותיה מה שיספיק לתקון החתן והכלה שהוא עצם הזווג הזה הראשון אשר היינו עליו במה שיביע לכל אחד מהם שיעור מה שיושע בו החתן ומה שתצדק בו הכלה בכל מעשיה. וביאר כל הענין ואמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. כי החתן שלמותו בעצמו בבגדי כהונה הראויים לו להתלבש זה על גב זה מהידיעות והחכמות הנרמזות בהן והכלה מלאכתה להעדה כליה ולהזמינם בזריזות ונקיות לשמשו. ומהידוע בלי ספק שכך היא דרכה של תורה להישיר ולהאיר עיני שניהם בכל אשר יעשה להם והוא מה שאמר שם במדרש אלו בגדיו של אדם הראשון שהיו כעין פנס רחבים מלמטה וקצרים מלמעלה. יצחק רביא אומר חלקים היו כצפורן ונאים כמרגליות. והכוונה כי הבגדים הנאותים לאדם מצד מה שהוא אדם להשלמת חסרונו ראוי שיהיו כעין פנס שהאור נתון בתוכו ומתוך האור הוא מבהיק מבחוץ כי הוא עצמו תואר התורה האלהית שעצמותה היא נר מצוה ותורה אור אמנם גלויי ספוריה והם הלבוש המכסה עליה כאשר אמר האלהי רשב"י אשר זכרנוהו בראש שער ז' הוא אומר הפנס שהוא גם הוא מצחצח ומבהיק באור הפנימי. והוא טעם אומרו רחבים מלמטה כי הענינים האלהיים אשר למטה מן המלבוש הם רחבים מאד כד"א רחבה מצותך מאד {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קיט#צו|תהילים קיט צו]]}} ורחבה מני ים {{ממ|[[תנ"ך/איוב/יא#ט|איוב יא ט]]}}. אמנם העליונים והם הספורים החיצוניים הם קצרים מאד באיכותם ובבחינתם. ואולם יצחק רביא תארה בסגולה אחרת ואמר שאע"פ שיראה מקצתם שהם חלקים כצפורן כלומר שאין בהם שום תועלת כגון ותמנע היתה פלגש וכו' {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/לו#יב|בראשית לו יב]]}} ודומיהם עם כל זה הם מאירין מתוכן כמו המרגליות וע"ד שנאמר תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' {{ממ|[[תנ"ך/משלי/כה#יא|משלי כה יא]]}}. והכל הוא מכוון במאמר זה האומר ויעש יי' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם כי העור אין לו שעירות הצמר אבל הוא חלק. ופי' של ר"מ הוא גומר הכוונה באומרו כתנות אור כמו שפירשנוהו. ועוד אני אומר בלי שום ספק כי כאשר יושכל כל הספור הזה יראה כי כלו נמשך לענין חתימה זאת כדי להראות לנו צורך התורה האלהית ושעליה השלכנו מרחם שאלמלא היא לא נברא האדם ודי ויותר מדי מעלה וגדולה וכבוד לנו שיוכן לפנינו דרך ישועה והצלחה יושטו ויוצלחו בהם החפץ בהם. ואשר לא שת לבו להמלט עם ראותו מחתרת התורה לפניו בה יראה אור הוא רשע בעצלותו ובאכזרותו על עצמו ימות ומי יחמול ויכסה עליו וכל זה קיימו וקבלו חז"ל בשאמר בראשית ברא אלהים בעבור התורה שנקראת ראשית {{ממ|ב"ר פ"א}} ואמר שהתורה קדמה לעולם {{ממ|שם}} וכבר קדם הביאור בשער הה'. ועוד אמר תנאי התנה הקב"ה עם מעשה שמים וארץ {{ממ|[[בבלי/עבודה זרה/ג/א|ע"ז ג.]]}} ואפשר שיורמז זה עצמו באומרו עוטה אור כשלמה נוטה שמים וכו' {{ממ|[[תנ"ך/תהילים/קד#ב|תהילים קד ב]]}} שאחר שעלה במחשבה שיעטה כתנות אור התורה לאדם ולאשתו להפשיט עור הנחש מעליו והסיר חלאתו אז נטה שמים כיריעה שאם לא כן חוקות שמים וארץ לא ישים. וזה באמת דבר שאין בו שום ספק אבל יקיימוהו כל החכמים ויסכימו בו נביאים חוזים וצופים והדברים עתיקים ומתוקים מדבש ונופת צופים וזה שיעור במה שיאמר בזה השער:
<noinclude>{{שולי הגליון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>