עריכת הדף "עץ יוסף על ויקרא רבה/כז/ו" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''הה"ד עמי מה עשיתי לך.''' בעי למימר שטעם בחירת שור וכשב ועז לקרבן טפי מחיות טהורות לפי שאלו מצוים כדי שלא להטריח את ישראל. ומשום דהך מלתא בכלל מה הלאתיך כדרבי סימון דלקמן. מייתי ליה הכא. ואיידי דמייתי ליה מפרש ליה כולה הכא כדרך המדרש. ומשום דהאי קרא חד מהויכוחים שבא השם להתוכח עם ישראל מייתי דלרשב"נ נמי הכא:

'''ענה בה.''' כלומר שאין ענה בי דבק אל מה הלאתיך כפשוטו שיגיד מה שהרע לו. דא"כ מ"ט ללשון ענה בי דהיינו עדות. כי אין ענין עדות אצל תרעומת. הגד או אמור או ספר מיבעי ליה. אלא דבק לכי העליתיך מארץ מצרים דבתריה. וקרא תרתי קאמר חדא מה הלאתיך שאין לך שום תרעומות. ולא עוד שיש לך להעיד על צדקתי שעשיתי עמך כי העליתיך מארץ מצרים:

'''וקבל שכר.''' על עדות זה במה שאתה מודיע חסדי ה' לרבים. וה[[רד"ל על ויקרא רבה/{{כאן}}|רד"ל]] כתב וז"ל וקבל שכר במצות שהן עניות עדות ואפשר רומז על ק"ש כדסיים לא אמרתי שתהיו קורין ק"ש כו' והיא עדות כמ"ש בכורות י"ד כאילו מעיד עדות עכ"ל:

'''לכו נא ונוכחה כו'.''' משום דונוכחה משמע להוכיחם בחטאתם שיברר אותם בפניהם ותכלית זה להפרע מהם. דאל"כ מ"ט דהתוכחה. והדר קאמר אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונמצא שמוותר על הראשונות כשמעכשיו יאבו וישמעו. וא"כ תוכחה למה. לכן א"ר שמואל בר נחמן דאין ה"נ שהתוכחה היתה להפרע. ומפני שהאו"ה שמחו בה הפכה לטובה:

'''ששמחו או"ה.''' וצ"ל שהתוכחה היתה מפורסמת לכל:

'''הפכה להם לטובה.''' דכך היא המדה כדתנן באבות בנפול אויבך אל תשמח כו' פן יראה השם ורע בעיניו והשיב מעליו אפו. חרון אפו לא נאמר אלא אפו. מלמד שמוחלין לו על כל עונותיו. אך קשה השם היודע שישמחו או"ה למה בא להוכיחם. וי"ל למצוא מקום למחול עונותיהם:

'''זו תשובה.''' בתמיה. כלומר וכי זהו שהשיב ה' בויכוחו. וזו היא התוכחה שאמר להוכיח בהם:

'''לאתפגגא.''' להשתעשע:

'''שמעו הרים את ריב ה'.''' דלפי פשוטו קשה מה דכתיב בתר הכי עמי מה עשיתי לך וגו' שאין בזה תוכחה אלא התנצלות ה' שלא הרע להם ושהטיבם וראוי להחזיק לו טובה. לכן אמר רשב"נ דאין ה"נ שהתוכחה היתה להפרע. ומפני ששמחו או"ה הפכה לטובה:

'''שמחו או"ה.''' שאע"ג שראו שבפעם הראשון נהפכה לטובה. סברו שמא השתא לא יהיה כן דלאו בכל שעתא ושעתא מתרחש ניסא:

'''וריב לה' עם יהודה כו'.''' דלפי פשוטו קשה דבתריה דכתיב בבטן עקב את אחיו וגו' מאי טעמיה לריב על זה. להכי אמר רשב"נ דאדין ה"נ שהריב היה להפרע מהם. אך מפני ששמחו האו"ה הפכה לטובה:

'''שקיבלת.''' לשון קובלנא:

'''דחמת כו'.''' כיון שראתה את הדיין שהיה יושב ודן באור ובזפת ובמקלות. כל אחד ואחד לפי דינו. אמרה אם אני מודיע סרחון וחטא בני הזה לדיין זה. עכשיו הוא ממית אותו:

'''דרכת.''' המתינה וה[[רד"ל על ויקרא רבה/{{כאן}}|רד"ל]] גרס תרחת:

'''דחסיל.''' דסיים:

'''כד הוה במעי כו'.''' כשהיה במעים שלי היה בעט ודורס ברגליו:

'''א"ל כדון כו'.''' פי' בעת הזאת עכשיו הוא עושה לך כלום:

'''זיל ליך כו'.''' לכי לך שאין בדבר הזה סרחון וחטא של כלום:

'''א"ר ברכיה משל למלך כו'.''' משום שקשה מאי קאמר ומה הלאתיך. הא הכביד ה' עלינו עול תרי"ג מצות. להכי מתרץ ר' ברכיה דהכא בענין השלוחים ששלח לטובתינו קמיירי. שלא הטריח עלינו לפרנסתם ולשמשם במורא ופחד כדרך שלוחי ב"ו ואדרבה הם היו מפרנסים אותו. והענין דבק למה שנאמר בתריה ואשלח לפניך משה אהרן ומרים. אבל טורח המצות לא חשיב טורח כי לטובתינו הוא ולחיותינו:

'''המן בזכות משה כו'.''' מדאשכחן שכשמת' מרים נסתלק הבאר. אלא שחזרה בזכות משה ואהרן. וכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד. אלא שחזרו בזכות משה. וכשמת משה נסתלקו שלשתן כדאי' בפ"ק דתעניות ולקמן בבמד"ר פ"א. שמעינן שהמן היה בזכות משה. והבאר בזכות מרים. וענני כבוד בזכות אהרן:

'''הבאר כו'.''' בבמדבר רבה פ"א מפרש היאך עשוי ושמתגלגל עמהם במדבר. וכתב רש"י בפ"ק דתעניות שהיא הסלע שהכה משה שלא רצה ליתן מימיו לפי שמתה מרים:

'''א"ר יצחק משל כו'.''' רבי יצחק מתרץ קושיא הנ"ל שמה שאמר ומה הלאיתיך בענין ק"ש מיירי שלא הטריח עלינו קריאתה באימה ויראה כקריאת גזרת מלכים. והענין דבק למה שאמר ענה בי שפירושו שנעיד בטובת ה' ונקבל שכר כדלעיל. וק"ש עדות לישראל הוא על יחוד ה' ויכלתו והשגחתו. ובענין זה הוא דקאמר שלא הלאנו:

'''פרוזדוגמא.''' בלשון יוני דת וגזרה {{ממ|מוסף הערוך}}:

'''לא עומדין כו'.''' אע"פ שהיא כמו עדות כמש"ל ועדות צריכה עמידה וגם משום כבוד קבלת מ"ש היה ראוי לעמוד אבל לא הטרחתי דקי"ל כב"ה דאמר בין עומד ובין יושב {{ממ|[[רד"ל על ויקרא רבה/{{כאן}}|רד"ל]]}}:

'''ולא פורעין את ראשיהן.''' לכאורה משמע דה"ה בלא אימה ויראה וברתת ובזיע. ולא האריך להזכיר עוד כל הנ"ל. אמנם הטור בסי' ס"א הביא מדרש זה וכתב דלא הקל אלא בעמידה ופריעת הראש [שזה לאות] אבל באימה ויראה ורתת וזיע מיהא צריך [שאין זה לאות אלא כיון דעת]:

'''א"ר יהודה בר ר' סימון כו'.''' ריב"ס מתרץ קושיא הנ"ל דמה הלאתיך מדבר בענין הקרבנות שאע"פ שמסר לנו עשרה מיני בהמה. הקל ממנו טורח הקרבנות. וה"ק ראה מה טובה עשיתי לך שמסרתי לך עשרה מיני בהמה ומהם לא הלאתיך להביא רק קלי הטורח:

'''לא הטרחתי עליכם כו'.''' ואע"ג דאם אפי' היה מכשיר כל החיות לקרבן לא היה מיגע את ישראל כל שהיה מכשיר ג"כ שור או כשב או עז כיון שבידו להביא מה שירצה. י"ל שלהורות שאין ה' חפץ ביגיעתינו פסל אותם שיש יגיעה בהבאתם כאילו הם מאוסים לפניו מכיון דמייתי לידי טרחא:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>