עריכת הדף "עץ הדר/מב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
אמנם באמת י"ל דמעיקרא לא קשה מידי, די"ל דדינא הכי הוה דמתי מוכרע הדבר לדון בדינים שלהם דוקא אם שניהם נכרים, וגם אז אם רצו שניהם לדון ד"ת דנים {{ממ|כד' הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל}}, א"כ אינם מופקעים כלל מד"ת ע"י דיניהם, אלא תרווייהו אכשר בהו רחמנא, א"כ ודאי הדעת נותנת שראוי לעשות כן לתפוס את הענין לטובת ישראל תמיד, כיון שיש רשות לדון באיזה דרך שירצה מישך שייך בי' דיני ישראל. ע"כ במקום שאחד מהם ישראל יש שם באמת כח של שני הדינים, ונראה דהרמב"ם ס"ל דלא מרישא מדייק הש"ס {{ממ|ב"ק שם}} דס"ל גזל עכו"ם מותר, אלא מסיפא דאמר באין עליו בעקיפין, ומלשון רע"ק שאמר טעמא דקידוש השם על מה שאין באין עליו בעקיפין, אבל עיקר הדבר מה שמותר לצדד לטובת ישראל ע"פ שני הדינים לא קשיא כלל דדינא הכי הוא, וכן משמע מד' הרמב"ם {{ממ|נזקי ממון פ"ח הלכה ה'}} דנקט טעמא דשור של ישראל שנגח שור של נכרי דפטור משום שהם אינם מחייבים את האדם על נזקי בהמתו ודנים להם כדיניהם, ושל עכו"ם שנגח שור של ישראל בין תם ובין מועד משלם נזק שלם קנס הוא לעכו"ם, לפי שאינם זהירים במצות ואינם מסלקין את הנזק ע"כ. ומדכתב בסיפא דקנס הוא וברישא כתב דנים כדיניהם משמע שזה שדנים כדיניהם לזכותו של ישראל דין גמור הוא ולא קנס, אלא דלפ"ז קשה מה שכתב הרמב"ם {{ממ|שם}} דבג"ת דנים לעולם בדיניהם, כיון דדינא הכי הוא י"ל דה"ה דהוא כך בג"ת, ואולי י"ל דכונת הרמב"ם הוא רק אם יתחייב ג"ת להוציא מידו ע"פ דיני ישראל נדון לו כדיניהם להחזיק בידו, וע"ז יש למצוא טעם דבאמת לפי מה שכתבנו ששני הדינים הם אמת, כשיש שני צדדים בין בע"ד ישראל ונכרי אך לכאורה הי' ראוי לומר כאן דניזל בתר חזקת ממון, אך כבר כתבו קמאי דבעכו"ם ליכא חזקת ממון, וי"ל דטעמא הוא כיון דהוא חשוד על הגזל כל שהוא שלו אינו בחזקה שהוא שלו, ע"כ אין שייך חזקת ממון, וממילא מותר לזכות את ישראל במקום ספק אפי' להוציא, אבל ג"ת שהוא זהיר בשבע מצות א"ח על הגזל, יש לו חזקת ממון ע"כ במקום שצריך להוציא ממנו, אם יש לו זכות ע"פ דיניהם להחזיק דנין אותו בדיניהם.

עכ"פ בהא נחתינן ובהא סלקינן דפרטי דינים מסורים הם לב"נ, ע"פ מדת היושר של השופטים שיהי' רוצים בצדק ובתיקון המדינה, והדברים משתנים לפי המצב, בודאי מסתבר דלשמוע משופטים שלא היו בימיהם אין נוהג אצלם כלל, כ"א משופטים דזמנם אפי' אם לא באו מפורש שופטי הזמן לחלוק על השופטים שהיו לפניהם רק כ"ז שלא הוסכם כך משופטי הזמן ע"פ ידיעתם בענין הזמן, אבל בישראל דתוה"ק נצחית היא וכוללת כל עניני האומה והאדם ג"כ ל"ת דרבנן קאי על השופטים הראשונים כ"ז שלא נחלקו עליהם אחרונים הראוים לחלוק עפ"ד תורה, ולפ"ז י"ל דאין שייך לחייב ב"נ במידי דרבנן במצות שלהם {{ממ|עי' פמ"ג יו"ד בשפ"ד סי' ס"ב ס"ק ט'}} א"כ בספק לד' הרמב"ם דהוי רק מדרבנן ראוי להקל, ומשו"ה ראוי למפשטי בעיא דרבינא דחולין {{ממ|הנ"ל אות ל"ט}} בהרכיב שני דשאים לפירוש התוס' דמיירי בב"נ לקולא, אפי בלא ההוכחה מירושלמי, אך אם לא נאמר דבב"נ לא שייך ל"ת ג"כ הדבר פשוט דראוי להניח ספיקא דבבלי משום פשיטותא דירושלמי {{ממ|הנ"ל}}.

עכ"פ פשוט הוא דכל הני סוגיות דירושלמי כלאים הנ"ל. שהוזכר הרכיב עכו"ם אע"ג שאין ישראל רשאי ליעשות כן, בהרכיב עכו"ם בהיתר קא מיירי, וממילא גם הא דירושלמי ערלה ג"כ בהיתר קא מיירי, ולא מצינו חיוב ערלה בנטיעת איסור כלל, יהי' הטעם או מצד דאינו ברבעי או מטעם דא"ז נטיעה שדברה בה תורה, דהתורה אמרה: "ונטעתם" בהיתירא מיירי, ע"כ איסור אינו בכלל, והדעה נותנת דהיינו טעמא דירושלמי סוטה דפירות עבירה אינו ראוי לרבעי, דא"ז המצוה שדברה בה תורה. וי"ל דמטין הדברים לפי דברי רשב"ם {{ממ|בב"ת המובא לעיל אות...}} לענין כל הראוי לבילה בילה מעכבת בו, ולפ"ז גם מטעם זה אין שייכות לקיים מצוה בדבר הנולד באיסור במקום שהצריכה תורה צורה ידועה מצד החפץ, כה"ג דאתרוג, דהתורה לא כונה ע"ז האופן, דלא דברה ברשיעי שעוברים עד"ת, א"כ הוי ממש כמין אחר.
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>