עריכת הדף "ספר יראים/קיט" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{מרכז|{{גופן|4||'''סימן קיט <small>[קנז]</small>'''}}}}

לא תכלה. את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד. {{ממ|אשר}} צוה והזהיר להפריש {{ממ|פיאה}} דכתיב בפ' קדושים, ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך {{תועפור|א}} בקוצרך וגו' והזהיר ב' פעמים לעבור עליו בשני לאוין. דתניא {{תועפור|ב}} בת"כ בפ' אמור אל הכהנים א"ר ורדימוס ב"ר יוסי למה באמצע התלים פסח ועצרת מכאן רה"ש ויוהכ"פ מכאן והלא כבר נאמר בפ' קדושים תהיו ובקצרכם את קציר וגו' אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלה עליו הכתוב כאלו בנה בית המקדש והקריב קרבנות בתוכו. ופיאה אינה נוהגת בכל דבר אלא כדתנן במס' פיאה כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ולקיטתו כאחד ומכניסו לקיום חייב בפיאה והתבואה והקטנית בכלל {{ממ|הזה}}. ובאילן {{תועפור|ג}} החרובים והאגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים חייב בפיאה. מה"מ דתניא בת"כ בפ' קדושים אין לי אלא הקציר מנין אף התלוש ת"ל לקצור מנין אף העוקר ת"ל {{תועפור|ד}} קצירך אין לי אלא תבואה קטנית מנין ת"ל ארצכם אילנות מנין ת"ל שדך. יכול אף הירק והקשואין והדלועין והאבטיחין והמילופיפונות במשמע ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחד {{ממ|ו}}מכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאהד אין מכניסן לקיום. יצאו תאנים אע"פ שמכניסם לקיום אין לקיטתו כאחד התבואה והקטנית בכלל הזה דבכל אלו {{תועפור|ה}} שדה נקראין, ותניא ובקצרכם, פרט לסטים {{תועפור|ו}} שקצרוהו כרכמוהו גמלים שכרתו הרוח או בהמה. ובקצרכם פרט שקצרוהו גרים {{תועפור|ז}} ותניא פאת שדך ולא שדה אחרים. ר' שמעון בן יהודא אומר {{תועפור|ח}} שדך ולא שותף עם הגוי, שדך לחייב על כל שדה ושדה מכאן אמרו אלו מפסיקין לפיאה הנחל והשלולית דרך היחיד {{תועפור|ט}} ודרך הרבים שביל הרבים ושביל היחיד הקבוע בימות החמה ובימות הנשמים הבור והניר וזרע אחד הקוצר לשחת מפסיק דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לעולם {{תועפור|י}} אינו מפסיק אלא א"כ הפסיק אמת המים הקבועים הרי זו מפסקת ר' יהודא אומר אם אינה יכולה ליקצר {{תועפור|יא}} הרי זו מפסקת כל ההרים אשר במעדר יעדרון אע"פ שאין הבקר יכול לעבור בכליו נותן פיאה לכל. הכל מפסיקין לזרעים ואין הכל מפסיקין לאילן אלא נדר שגבוה עשרה טפחים, והטעם כיון {{תועפור|יב}} שדרך האילנות להפסיקן ולהרחיקן אינו מפסידים שם שדה אחת בשביל הרחקתן. ובחרובים כל הרואים זה את זה נקראים שדה, פי' שכן דרכן להרחיקן. ותנן אלו דברים שאין להם שיעור הפיאה והבכורים והראיון. בירושלמי {{תועפור|יג}} הקשה ולחשוב נמי תרומה ומתרץ לה, מפ' בחגיגה פ"א {{ממ|ז' א'}} לימד ר' אושעיה בר' פי' המשנה אין שיעור לא למעלה ולא למטה. 

שנו חכמים בת"כ ומייתי לה בשבת פ' במה מדליקין {{ממ|כ"ג א'}} ובב"ק {{תועפור|יד}} ר' שמעון אומר מפני ד' דברים אמרה תורה יניח אדם פיאה בסוף שדהו מפני גזל עניים ומפני ביטול עניים ומפני החשד ומשום לא תכלה. ואם זרע שדהו ב' מיני חטים תנן במסכת פיאה {{ממ|פ"ב מ"ו}} אמר נחום הלבלר הלכה למשה מסיני בזורע שדהו ב' מיני חטים אם עשאן גורן אחת מניח פיאה אחת ב' גורנות ב' פיאות. 

תניא {{תועפור|טו}} בב"ק בהגוזל עצים {{ממ|צ"ד א'}} מצות פיאה להפריש מן הקמה לא הפריש מן הקמה מפריש מן העומרים לא הפריש מן העומרים מפריש מן הכרי עד שלא מרחו, מרחו מעשר ונותן לו. ר' ישמעאל אומר מפריש אף מן העיסה למדנו {{תועפור|טז}} מכאן שהמירוח חייב במעשר. ותנן נמי {{ממ|מעשרות פ"א מ"ו}} התבואה משתמרח. 

יש לשאול היאך יתכן לומר שבמירוח יהיה תלוי, דאמר בב"מ פ' השוכר את הפועלים {{ממ|פ"ח א'}} אמר ר' ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית, ר' יוחנן אומר אפי' הצר קובעת במעשר הלכך מירוח השדה אינו חייב. ואם באנו לומר שהכניסן במוץ ואח"כ מרחן האמר ר' אושעיא מעדים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וי"ל דמירוח שדה מחייב מדרבנן הלכך מעשר תחלה. וכל שהוא {{תועפור|יז}} נקרא שדה דתנן {{ממ|פיאה פ"ג מ"ו}} קרקע כל שהוא חייבת בפיאה. 

ותולדה לפאה להוסיף {{תועפור|יח}} ולהפריש אחד מששים, כדתנן במס' פיאה פ"א אין פוחתין לפיאה מששים אע"פ שאמרנו שאין לפיאה שעור הכל לפי גודל השדה לפי רוב העניים. ופיאה בשדות חוץ לארץ לא גזרו חכמים, לפי שפעמים {{תועפור|יט}} יותר ממה שמרויחים מפסידין שמתבטלין ממלאכתן פעמים רבות עניים מרובים ונכסין מועטים ואין תקנת עניים בפיאה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}