עריכת הדף "נתיבות המשפט - ביאורים/חושן משפט/רלח" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןמ|א}} הקנה לו השדה בקנין והיינו כשאומר שרוצה להקנות לו בשטר והלכך בעי קנין דכשהוד' שמכר כבר א"צ קנין כמו שסיים ולכאורה קשה דהא מבואר לעיל בסי' קצ"ח סעיף ג' בהג"ה דלא מהני קנין שלא בפני הקונה במכר דלאו זכות הוא וכיון שהמוכר יכול לחזור יש לחוש לשמא יחזור בו וימכור לאחר ביני ביני ואח"כ ימסור השטר לראשון ועט"ז סי' קפ"ד ובסי' ק"צ סעי' ד' ולפ"ד הט"ז אפי' נתרצה הלוקח אח"כ לא מהני ק"ס דהדרא סודרא למריה ועמ"ש בסי' קצ"ה דמיירי כן בא"ל זכה וכעין מה שמבואר לעיל סי' רל"ה סעיף כ"ג דבאמר לעדים זכו בשביל הלוקח אז הבריר' ביד הלוקח ולא ביד המוכר ואז בודאי חשיב זכות ללוקח ובזה מהני לכולי עלמא ועסמ"ע ס"ק י"ב שכתב דלדעת הפוסקים דעבחז"ל אפילו בלא קנין כותבין שטר אף דמכר לא מהני זכות כמבואר בסי' קצ"ח סעיף ג' מכל מקום הכא כותבין דמיירי שאמר להעדים זכו שתלה הברירה ביד הלוקח:

{{עוגןמ|ב}} או שהעיד על עצמו נרא' דלאו דוקא שהעיד שקנה בא' מדרכי הקנין אלא אפילו הודה סתם שמכר כבר אמרינן שבודאי מכר באופן המועיל כמבואר לעיל בסי' ס' סעיף י' בהג"ה ע"ש ועסמ"ע ס"ק ג' דמיירי שמעיד גם כן על עצמו שקיבל מעות ולפע"ד דכמו בשקנה קרקע באחר מדרכי קנין ועדיין לא נתן מעות אף שנתן מעות אחר זמן מרובה גובה ממשעבדי מזמן המכירה אף בלא שטר דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי והשיעבוד ודאי חל מיד והמעות הן על הלוקח כמלוה ע"פ ה"נ כשמודה שנקנ' השדה באחד מדרכי הקנין דאם חבירו נתרצ' קנאו למפרע בהאודיתא דהאודיתא הוא זכות ללוקח כיון שהבריר' בידו וכיון דקנאה באודיתא למפרע הוי כמוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי אפילו בלא נתינת מעות ועש"ך ס"ק א' שכ' דלא כהרמב"ם דלא מצריך שטרי אקנייתא כמכר. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם סובר כשיטת הר"י הלוי רבו דאין כותבין שטר למוכר עד שיעיד ע"ע שכבר קיבל דמים ומיירי במקום שהמנהג הוא רק לכתוב שטר ראיה שאחר שהגיע לידו שטר ראיה נקנה בכסף למפרע שהכסף לבד הוא הקנין כמבואר לעיל סי' ק"צ וע"כ צ"ל לדבריו שהשטר הוא רק כעין תנאי במקח והנתינת השטר הוא כקיום התנאי וכיון שזוכה למפרע בנתינת השטר ודאי דיכולין לכתוב משא"כ בשטר הלואה לא נשתעבד כלל כשלא הגיע שטר לידו:

{{עוגןמ|ג}} ואם לא כתבו כן כשיתבענו בטור כתב והלכך אם יתבענו כו' והלשון תמוה דמה נתינת טעם הוא זה ואפשר שהוא מוסב על הרישא כלומר כיון דקתני סתמא כותבין שטר למוכר ומשמע לכאורה דכותבין אף שלא העידו על עצמן אף דלפי האמת אין כותבין אם לא שהעידו על עצמן מ"מ כיון דקתני במתני' סתמא עבידי עדים למיטעי וע"כ צריך להביא ראיה:

{{עוגןמ|ד}} אפילו לא העידו ע"ע פי' מ"מ יכול לכתוב אף בלשון שמשמע שנכתב מדעת שניהם ועסמ"ע ס"ק ח' ואפשר שגם הי"א קמאי ס"ל דאין המוכר יכול להוציא המעות כו' פי' אפי' משמע מתוך השטר שנכתב מדעת שניהם אף דליש אומרים אסור לכתוב השטר כך אם כן אפשר לומר דחזקה על העדים שעשו כהוגן לכך כתב דמ"מ אפשר דגם הי"א קמאי מודו דא"י להוציא דאפשר שטעו עדים:

{{עוגןמ|ה}} ולכן הלוקח נאמן פי' כיון דאינו אלא שטר ראיה ולכך כשכבר יצא השטר מיד הלוקח שכבר מסר לו המוכר שוב נאמן הלוקח לומר שכבר פרע לו משא"כ בשטר קנין שאינו לראיה רק שנכתב כדי לקנות בו השדה כגון שטר שכ' בו שדי מכורה לך א"נ הלוקח לומר פרעתי כמבואר לעיל בסי' קצ"א בסעיף ד' אם לא באופנים המבוארים שם ועיין שם כמה שכתבתי בזה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:נתיבות המשפט: ביאורים]]