עריכת הדף "נודע ביהודה/תניינא/חושן משפט/כז" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

''' תשובה 

''' 

<small>שלמא נמטי לכבוד אהובי א"נ הרב הגדול המופלג ומושלם במעלות, כבוד מוהר"ר יאקב נר"ו אב"ד דק"ק דרעזניץ: 

</small>

מה ששאל והקשה על הש"ך בח"מ סימן צ"ב סק"ח שכתב משמע בין מודה במקצת או ע"א וכן הוא בתשו' הרא"ש כלל י"א בהדיא דמי שכפר בכל וע"א מכחישו והוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל וכו' וליכא למימר שהעד יפטרנו דהוה עד מסייע דכיון שנתחייב שבועה ע"פ העד שוב לא יוכל העד לפוטרו וכמ"ש לעיל סימן פ"ו סי"א סקל"ה עכ"ל הש"ך. והקשה מעלתו למה הוצרך הש"ך להביא מדברי הרא"ש והוא גמרא ערוכה שבועות דף ל"ב ע"ב דחשיד מאן וכו' מי יימר דמשתבעת עכ"ל מעלתו. ויפה הקשה ולכאורה הוא פליאה על הש"ך והשקפתי בסוגיא זו איזה שעות וראיתי שדבר גדול דבר הש"ך בזה. וידע כי בתשובת מיימונית לספר משפטים סי' ס"א הביא סוגיא זו דמס' שבועות ושם פלפל על גוף הדין אם עד המסייע פוטר משבועה שהוא מחלוקת הפוסקים ופסק שם שפוטר והקשה מסוגיא זו דשבועות וז"ל, וא"ת לעיל דפריך אילימא דחשיד לוה וכו' עד מי יימר דמשתבעת מאי פריך הא כיון שהעד מסייעו היה נוטל בלא שבועה כדפרישית וי"ל ה"מ בעלמא אבל בחשוד על השבועה אי הוה אמרינן דכשנגדו נוטל בלא שבועה היכא שהעד מסייעו א"כ הוה נפיק ממונא מיניה כל שעתא אפומא דחד סהדא דבשלמא בנסכא דר"א אי הוה בעי הוי טעין לא חטפתי והוה נשבע ולא משלם להכי כי טען דידי חטפי ואיכא חד סהדי אמר דמשלם ע"פ ע"א כיון דעיקרו לא אתו סהדי לתייב ממון קרינא ביה לכל עון ולכל חטאת אינו קם וכן מי שמחוייב שבועה והופך השדועה על שכנגדו ושכנגדו אית ליה חד סהדא כדבריו יטול בלא שבועה דההוא סהדא לא בא עיקרו על ממון דאי הוה בעי הוה משתבע ולא משלם אבל בחשוד אי שכנגדו שקיל בלא שבועה ע"י ע"א נמצא דבכל שעתא יטול ע"י ע"א נמצא שהיה שם עיקרו לממון שהחשוד אי אפשר לו להשמט כלל מלשלם היכא דאיכא חד סהדא כנגדו ואמר רחמנא לכל עון ולכל חטאת אינו קם עכ"ל מורי מהר"ם ז"ל שכתב בחידושיו וכו' יע"ש בתשובות מיימונית. ונמצא שדין זה של הש"ך ודאי מבואר בגמרא אבל בטעם הדין מהר"ם יהיב טעמא דנמצא עיקרו לממון והש"ך יהיב טעמא אחרינא שכיון שנתחייב שבועה ע"פ עד זה שוב לא יוכל זה העד לפטור לשכנגדו ויש כמה חילוקי דינים בין טעמא של מהר"ם ובין טעמא של הש"ך כאשר יתבאר לפנינו, ומתחילה נפרש דברי מהר"ם שהם קצת סתומים ולכן נפרשם באר היטב. ודע כי הש"ך עצמו הביא תשובת מיימונית הנ"ל בסי' פ"ז ס"ק י"ט ובמח"כ מכבוד הש"ך שלא העתיקם כהוגן ונתן מכשול לפני המעיינים. וז"ל הש"ך שם בנשבע ונוטל מלבד בחשוד דאל"כ כל מי שיש לו ע"א יוציא ממון מהחשוד כן הוא בתשובת מיימונית וכו' עכ"ל הש"ך * [הג"ה מבן המחבר דע כי טעות נפל בדפוס בהש"ך שכתב ועיין לעיל סימן פ"ז סעיף י"א ס"ק כ"ז, והוא טעות וצ"ל סי' פ"ז סעיף ו' ס"ק י"ט ושם כתב הש"ך באמת כן והביא ראיה מן הש"ס שבועות ל"ב ע"ב ע"ש:] והרואה דברים הללו עולה על דעתו שפירוש הדברים דלא שבקת חיי לחשוד, אבל באמת אין זה כוונת תשובת מיימונית רק הכוונה שודאי יוציא ממון שאין להחשוד שום מקום להנצל מעדותו וא"כ העד בא על ממון והתורה אמרה לא יקום ע"א וכו': 

ופירוש הדברים של מהר"ם הוח דבנסכא דר"א אפילו אם כבר טען זה חטפתי קודם שבא העד כאשר באמת בתשובה ההיא עצמו קודם לכן מוקי לה בפירוש שכבר טען חטפתי קודם שבא העד ואף שכתב שם שהלשון בעובדא דר' אבא מיירי שהעד בא תחלה מ"מ הך דהכל מודים בע"א וכדר' אבא ודאי מיירי בכבר טען חטפתי קודם שהביא את העד ע"ש בתחילת התשובה וא"כ אפילו כבר טען חטפתי והעד שמעיד שחטף תיכף מחייבו ממון מ"מ לא מקרי העד בא לממון שהעד לא גרם לו החיוב אלא טענתו שכבר טען חטפתי גרם לו והרי אז היה יכול למצוא לעצמו טענה שלא יהיה שוב אפשרי לחייבו ע"פ ע"א שאם היה טוען לא חטפתי הוא ניצול ממורא ע"א וא"כ הוא גרם לעצמו וכן במהפך השבועה מי מי הכריחו להפך ואם לא היה מהפך לא היה באפשרי שמחייבו ע"א לשלם אבל בחשוד אין לו שום טענה שיהיה בטוח שלא יחייבנו ע"א שאם יטעון לא לוויתי אולי יעיד עד שלוה ואם יטעון פרעתי אולי יבוא ע"א ויעיד לא זזה ידי מתוך ידו ויודע אני שלא פרע או בפני הודה שלא פרע וכיון שאין לו שום טענה שיהיה בטוח להנצל א"כ קרינן ביה לא יקום ע"א ולכן מוכרח שכנגדו לישבע: 

ומעתה אני אומר סברא אחת שסברת מהר"ם שייך דוקא בבא העד אחר שכבר טען לא לויתי אין העד מחייבו ממון שהרי אם היה משיב פרעתי לא היה מתחייב על עדותו של זה כלל שהרי המלוה אפי' בשני עדים יכול לטעון פרעתי וא"כ כשטען לא לויתי ולהכחיש העד הוא עצמו גרם לעצמו להיות מחוייב שבועה ואיל"מ ושפיר מחוייב לשלם ואין זה שכנגדו צריך לישבע שהרי יש לו עד המסייע. וכ"ז לסברת מהר"ם אבל לסברת הש"ך כיון שעכ"פ ע"י העד הזה מתחייב החשוד שבועה שוב אינו יכול לפטור את זה שכנגדו להתחשב עד המסייע. הא חדא שיש נ"מ לדינא בין טעמו של מהר"ם לטעמו של הש"ך: 

ועוד שנית ע"פ מ"ש הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל' וכ"כ שם סס"ק ל"ה דלדעת רש"י ותוספות אם יש ע"א מעיד על השטר שהוא פרוע ונתחייב המלוה שבועה להכחיש העד והפך השבועה על הלוה שאין עד המסייע פוטרו ללוה כיון שכבר ע"י עדותו מתחייב המלוה יע"ש. וכ"ז לסברת הש"ך אבל לסברת מהר"ם העד פוטרו שהרי אי בעי המלוה לא היה מהפך וכמבואר בתשובת מיימוני שם בדברי מהר"ם. הרי שיש נפקותות לדינא בין טעמו דמהר"ם לטעמו של הש"ך, ויש עוד כמה נפקותות ואין לנו כעת עסק בזה. והנה הך דקאמר בשבועות דף ל"ב ע"ב בהכל מודים בשכנגדו חשוד ע"כ מיירי שכבר טען לא לויתי דאל"כ למה צריך בגמרא שם לומר לימא ליה מי יימר דמשתבעת הא בלא"ה יכול העד לומר מי יימר דיטעון לוה לא לויתי דלמא יטעון פרעתי וכמ"ש מהר"ם שם דהך הכל מודים בע"א דר"א דע"כ מיירי שכבר טען אין חטפתי ודידי חטפתי דאל"כ יכול העד לומר דלמא יטעון לא חטפתי יע"ש ה"נ הך דע"א שכנגדו חשוד ע"כ מיירי כנ"ל. ואף דאיכא למידחי שתבעו להעד שיעיד לו על כל טענתו ובפניו הלוהו וגם לא זזה ידו ויודע שלא פרע מ"מ עכ"פ אפשר לאוקמי בשכבר טען לא לויתי ויותר נוח לאוקמי כן דלא נצטרך לאוקמי שלא זזה ידו של העד ועוד דמסתמא הוא דומיא דהכל מודים בע"א דר"א. ועוד דאף אם נוקמי קודם שטען מ"מ כיון שלפי זה ע"כ נוקי בתבעו שיעיד לי שהלווהו וגם שלא פרע לו א"כ גם בזה שייך טעם מהר"ם שתיכף בא לחייב ממון. ומעתה נבוא לביאור דברי הש"ך: 

ומתחלה נציע לשונו של הרא"ש בתשובה שם ריש כלל י"א וז"ל ששאלת ראובן שהוא מוחזק כבר חשוד על השבועה ושוב הלוה לו שמעון וכפר אם שמעון ישבע ויטול או נאמר איהו דאפסיד שהלוהו אחר כך. תשובה, דע שראובן כופר בכל פטור בלא שבועה דלא רמינן עליו שבועה כיון דחשוד הוא ושמעון נמי לא ישבע ויטול דתקנתא וכו' ואם הודה מודה במקצת או שיש לו עד אחד שמעון ישבע ויטול וכו' יע"ש. והנה השואל לא הזכיר לא ממודה במקצת ולא מע"א רק הרא"ש רצה להודיע להשואל כל הפרטים שיש למצוא בזה כי הרא"ש לא היה יודע היכי הוה עובדא ולכן הוצרך הרא"ש להודיע כל הפרטים שאם הוא כופר בכל הדין כך ואם הוא מודה במקצת או שיש ע"א הדין כך ואם היה בהעדאת העד גופיה איזה חלוקים ודאי שהיה הרא"ש פורט באיזה אופן שישבע שמעון ויטול ובאיזה אופן יטול בלא שבועה ואם היה הרא"ש סובר טעם ששמעון צריך לישבע כטעמו של מהר"ם א"כ יש חילוק בין אם הביא שמעון העד קודם שכפר ראובן היה נוטל בלא שבועה ואם הביא העד אחר שכבר טען לא לויתי היה צריך לישבע. ומדהשיב הרא"ש סתם שאם יש לשמעון עד ישבע ויטול מכלל שס"ל שבכל גוונא צריך שמעון לישבע קודם שיטול א"כ ע"כ שהרא"ש ס"ל טעמו של הש"ך דלהכי לא מהני העד להיות עד מסייע לשמעון לפוטרו משבועה לפי שכבר ע"י עדותו נתחייב ראובן שבועה. ומעתה נבוא לכוונת הש"ך שהש"ך לא על גוף הדין רצה להביא ראיה מדברי הרא"ש שגוף הדין מפורש בגמרא במסכת שבועות וכו' כנ"ל. רק בגמרא היה אפשר לפרש טעמו של מהר"ם ולא טעמו של הש"ך וכבר כתבתי שיש נפקותא לדינא לכן כתב הש"ך וכן הוא בתשובת הרא"ש וכו' וליכא למימר שהעד יפטרנו וכו', כל זה הוכיח מתשובת הרא"ש ולא מהגמרא. דברי ד"ש:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:נודע ביהודה - תניינא: חושן משפט]]