עריכת הדף "מראה הפנים/תרומות/ח/ד" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|חבית}} של תרומה שנולד לה ספק טומאה.''' רש"י ז"ל פי' בפ"ק דפסחים (דף טו) כגון שנכנס אדם טמא לשם ספק נגע בה ספק לא נגע והקשה הר"ש דממ"נ אי בר"ה ספיקו טהור ואי ברה"י ספיקו טמא וכו' והאריך בזה ופי' כגון ב' חביות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן ולא ידיע בהי מינייהו וכו' ואחריו נמשך הר"ב ואומר אני דלפי קושייתו קשה כמה וכמה משניות בסדר טהרות ואחת מהן שהבאתי בפנים טמא שפשט את רגלו וכו' ויקשה ג"כ האי ממ"נ ואם נאמר דספק משקין ליטמא דאמרו שם היינו מדבריהם א"כ נימא כאן נמי בספק משקין איירי ומה שהכריח הר"ש דבמתני' מדאורייתא פליגי מההיא דבכורות (דף לג ע"ב) דקאמר בקראי פליגי וכו' ע"ש יתבאר לקמן וכדי שלא נאריך אומר אני דודאי לשיטתו שכתב דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא מדאורייתא וכטמאה ודאית מדאורייתא וכך היא שיטת הראב"ד ובתוס' בהרבה מקומות בהש"ס א"כ שייך כל הפלפול הזה והיה צריך לדחוק כפירושו ומ"מ קשה ההיא דפ"ד דטהרות שזכרתי אבל לפי שיטת הרמב"ם וזכרתי בכמה מקומות ליישב דבריו במה שסובר דכל ספק דאורייתא לחומרא שאמרו בכל מקוה הוא מדבריהם ובין בטומאות ובין באיסורין מלבד בדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה כמו שביאר זה בסוף פרק ט' מהלכ' טומאת מת ובריש פט"ז מהלכות אה"ט כתב בהדיא כן גבי ספק טומאה ברה"י שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שבארנו בהלכ' א"ב (והוא בפי"ח) ומפני מה החמירו בספק רה"י שהרי סוטה שנסתרה וכו' ולדבריו ז"ל הכל מדבריהם שלמדו מסוטה להחמיר בספק רה"י כמו שהחמירה התורה בספיקה ולשיטתו ז"ל הכל ניחא הן בכל מקום שתמצא מענין ספק טומאה ברה"י והן כאן דפשיטא דברה"י איירי אבל עיקר הספק שעשו כודאי טומאה מדבריהן הוא ולפיכך אין שורפין עליו את התרומה אלא שחילוק זה צריכין אנחנו לבאר כאן וממנו תלמוד בכל המקומות בענין זה דאם עיקר הטומאה הוא מאבות הטומאה מחמרינן בספיקה ושורפין את התרומה וכמו שביאר זה בפי"ג מאה"מ בהלכה י' תרומה וקדשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאה של תורה הרי אלו נשרפין בטומאה זו כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא זה נלמד ממה דאיתמר ברפ"ד דנדה והששה ספיקות דפ"ד דטהרות שהחמירו חכמים לשרוף עליהן את התרומה שם הוא דוקא בודאי מגען וספק טומאתן ומיהו כל אלו החומרות מדבריהם הוא ואף בספק נגע באב הטומאה או לא דמה שאמר ששורפין את התרומה מדבריהם הוא שהרי כל הספיקות גופן מדבריהן הן ונתבאר לנו מכל זה דא"א לפרש ספק הטומאה דמתני' לא בספק שרץ שנגע או לא ולא באדם טמא שהוא אב הטומאה וספק נגע או לא דהא מיהת מדבריהן שורפין את התרומה ובמתני' אין שורפין וכדקאמר בהדיא בגמ' מדברי שלשתן תלויה אסור לשורפה אלא דאיירי באדם שהוא ראשון לטומאה וספק נגע או לא דאע"פ שטומאה מדאורייתא היא מ"מ לא החמירו לשרוף התרומה אלא בספק נגע באב הטומאה של תורה וכדלעיל וא"כ אף למה שדקדק הר"ש מההיא דבכורות דבטומאה דאורייתא פליגי ניחא דהאי נמי מדאורייתא היא ולפי שאין הספק מנגיעת אב הטומאה אין שורפין וכך י"ל לדעת רש"י שפי' אדם טמא היינו שהוא ראשון לטומאה ועוד דנראה דבלא"ה אין זה דקדוק מוכרח כל כך מהאי דבכורות דהתם בעי למימר מעיקרא על הא דפליגי בבכור שאחזו דם וכו' כמחלוקת כאן כך מחלוקת בחבית של תרומה וכו' וכדאמר נמי הכא בהסוגיא אתיא דר' יודא כר"ג וכו' אלא שהנוסחא נשתנית במקצת ודחי לה התם ממאי דילמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם וכו' ועוד הכא בקראי פליגי והכא בקראי פליגי וכו' עד לבסוף דפריך למימרא דר"א סבר יש אם למקרא וכו' אלא הכא בהא קמיפלגי ר' יהושע סבר הראויה לך שמור שאינה ראויה לך לא חשמור ור"א סבר הא נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה והשתא לפי המסקנא במאי דפליגי אין אנו מוכרחין לפרש דבספק טומאה דאורייתא פליגי אלא דאפי' במדרבנן דאחר שאסרו חכמים והחמירו בספיקה כבר אינה ראויה לך היא ולא הוי בכלל שימור שאמרה התורה וכהאי דאמרינן בר"פ יוה"כ דלאחר שפסלו חכמים למשחק בקוביא לעדות הרי הוא בכלל שאר אינן ראויין להגיד ולא חיילא שבועה עליה וכיוצא בזה תמצא בהרבה מקומות בש"ס. ומיהו היכי דמפרשינן אי במדאורייתא או מדרבנן ניחא מלבד שלא יהיה כאן ספק אב הטומאה של תורה וא"כ לא מיתוקמא בספק נגיעת שרץ באחת מהן כמבואר:

'''{{עוגן1|חברייא}} אמרי חבית הראשונה כר' יוסי וכו'.''' מבואר הוא היטב בפנים לכל הסוגיא והשקלא וטריא אם מדבריהם דר"מ דפסחים מדברי ר"א ור' יהושע הוא או מדברי ר"ח סגן הכהנים ודברי ר"ע דהתם וכעיו דפליגי אמוראי בסוגיות הבבלי בפסחים בשיטה זו אלא דבהיוצא מזה נתבאר כאן בענין פירושא דחבית שנייה והיינו רישא דמתני' דהכא כמבואר בסוף הסוגיא וכן במה דשקלו וטרו הכא בענין תלויה לר"מ אי ס"ל דמותר לשורפה או לא ומזה לא נתבאר כל כך בשיטתא דהתם ועוד הרבה דברים עמה שלמדנו בהיוצא מבין הסוגיות בשיטה זו ובהגיעי לשם ברחמי ובס"ד אבאר הכל כי שם עיקר הסוגיא גם בהאי תלמודא:

'''{{עוגן1|אתייא}} דר' יהודה כר"ג וכו'.''' כבר זכרתי מזה לעיל בד"ה חבית וכו' דהתם דחי לה ומבואר ג"כ לפי המסקנא במאי דפליגי הכא וגי' הש"ס הזה ודר"ש כר' יהושע וכו' זהו לפי מה דשקיל וטרי כאן בהסוגיא אליבא דר"ש ואליבא דר' יהושע וכמבואר הכל בפנים:

'''{{עוגן1|כלי}} שתוכו טהור וכו'.''' ובבבלי סוף פ"ק דפסחים גבי הא דר' יוסי בר' חנינא דהתם במילתא אחריתא דקאמר מחלוקת שנפלה לפחות ממאה וכו' וכהאי דמייתי הכא לעיל מברייתא חדא וקאמר התם תניא נמי הכי וכו' הב"ע בכלי שתוכו טהור וגבו טמא מהו דתימא נגזור דילמא נגע גבו בתרומה קמ"ל. והכא למאי דקאמר רבי יוסי ב"ח בכלי שתוכו טהור וכו' הוה משמע דגזרינן אלא דלמאי דמסיק ר' מנא דר"י ב"ח בעלמא קאי והכא במתני' דבבור טמא מיירי שפיר הוא דלא גזרינן וכמו שבארתי בפנים דמוטב תטמא המועט ולא תטמא הכל א"כ אתיין הסוגיות שפיר אהדדי והכל כמבואר בפנים בס"ד:

'''{{עוגן1|לא}} מסתברא אם היתה כבר טמאה.''' הכי משמע להדיא דכבר טמאה גרסי' כמו שהוא לפנינו דאהאי מתני' קאי בנשים שאמרו להם תנו לנו אחת וכו' דהא קאמר נמי לא מסתברא אם היתה שפחה אתת א"כ הכל על האי חלוקה קאי והכ"מ בפ"ה מהלכ' יסוה"ת בהלכה ה' מביא בשם הרשב"א בתשובה שכתב בסיעה של נשים עוברת ואמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת וכו' אפי' היתה אחת מהן מחוללת יטמאו את כולן ואל ימסרו אותה להן ולא דמי למה שאמרו שם שאם היתה ככר של תרומה טמאה ימסרו אותה ואל יטמאו את כל הככרות של תרומה דככר תרומה טמאה שאני דטמא הוא לגמרי ומה יוסיף עוד זה אבל אשה אם חללה עצמה פעם אחת ונטמאת בעבירה כל שתעבור ותטמא א"ע תוסיף על חטאתה פשע וכו' עכ"ל ולפי גירסתו כתב כן שהיה גורס אם היתה ככר טמאה ואככרות של תרומה דמתני' דלעיל קאי אלא דלא משמע הכי מדקאמר אבתרה לא מסתברא אם היתה שפחה אחת ואינו נראה לחלק דהאי קאי אחלוקה דככרות תרומה והאי קאי אחלוקה דנכים ועוד דבככרות של תרומה אם היתה אתת טמאה פשיטא דמוסרין אותה להם ומאי קמ"ל. והרמב"ם שם כתב חלוקה דנשים כלישנא דמתני' ואין הכרע לדעתו ז"ל בזה דהא דסתם וכתב בדין הזה משום דמסתמא מיירי המתני' בשכל הנשים שוות דבחזקת כשרות הן ומ"ש הרשב"א מסברא דבפעם הזאת אין בינה לבין הטהורה והכשרה שבהן ולא כלום ולמה יאנסוה למוסרה להן שלא מדעתה ועוד שמא כבר הרהרה תשובה ושבה מדרכה הרעה עכ"ל ודאי יש לסברא זו פנים ויש לומר דאף לפי הגי' שלפנינו אם היתה כבר טמאה לא איירי אלא בידוע שהיא עדיין מופקרת. ודומיא דשפחה קאמר דסתם שפתה מופקרת היא וקמ"ל דעכשיו אף שאינה רוצה בכך מוסרין אותה בעל כרתה כדי להציל הנשים הככרות אבל היכא דאיכא למיתלי שמא חזרה בה ושבה מדרכה הרעה מזה לא איירי כלל ומסתברא כדעת הרשב"א אבל א"צ לשבש הגי' אלא כדאמרן:

'''{{עוגן1|תני}} סיעות בנ"א שהיו מהלכין בדרך וכו'.''' כהך תוספתא פסק הרמב"ם שם וכן אם אמרו להן גוים תנו לנו אחד מכם וכו' יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להן כן לכתחילה וכו' וזה קשה דפסק כר"ל דהכא נגד ר' יוחנן דהלכתא כותיה לגביה דר"ל ובהגהת מיי' שם נשאר הדבר בצ"ע ולענ"ד כל מה שנאמר בזה יהיה דוחק והיותר נכון דגי' אחרת היה לו ז"ל וגריס הא דר' יוחנן בדר"ל והא דר"ל בדר' יוחנן:

'''{{עוגן1|לא}} ברומי זעיר ולא בחבר זעיר.''' ובב"ר בריש פ' תולדות דגריס שם האי עובדא וגריס לא ברומי זעיר ולא בגולייר זעיר כלומר לא אם הוא טרומי ועדיין קטן הוא ולא באיזה גולייר יהיה ממקום שיהיה כמו שהוא היה רועה חזירים בטבריא ונתגדל ונעשה קיסר רומי ולגי' דהכא אתיא כהאי דאמרינן בבבלי בע"פ (דף קיג) שלשה אין מתקנאין בהן אלו הן גוי קטן ונחש קטן ותלמיד קטן משום דמלכותייהו אחורי אודנייהו קיימי:

{{מרכז|<big>'''סליק פירקא בסייעתא דשמיא'''</big>}}
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>