עריכת הדף "מראה הפנים/שבת/ד/ב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|הדא}} דתימר בנתונין אצל בעל הבית וכו'.''' וכן אמר ר' יונתן גופיה בבבלי שם להמסקנא דבין של בעה"ב ובין של אומן וכדפרישית במתני' וכן בענין גיזי צמר בדין ההטמנה ובדין הטלטול וכמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל:

ושמואל אמר כופין עליה כלי וזהו כרב חסדא בבבלי בפ' דלעיל דף מ"ב והמסקנא כוותיה ודלא כר' יצחק דהתם דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת ומותיב עליה התם ומשני בדוחק. וכן מההיא דפורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת וכו' דמייתי לה הכא לקמיה ושני התם אליבא דר' יצחק הכא במאי עסקינן דאיכא דבש וכו' וא"כ לרב חסדא דהתם ולשמואל דהכא לא צריכין להאי אוקמתא אלא דלעולם מותר וכדאוקי הכא להאי דנחיל של דבורים דאתייא נמי כשמואל וכדפרישית והיינו דוקא בזמן שיכול ליטול הכלי מעל הביצה כדפירש ר' מנא שלא יהא נוגע בגופה של ביצה וכן במחצלת על הדבורים כשהוא מלמעלן נוטלו בכל עת שירצה וכדכתב הרמב"ם בפרק כ"ה בכל הדינים שכיוצא באלו שצריך שכל זמן שיחפוץ ליטול הכלי שיכול ליטלו וכן בההיא דמחצלות ע"ג אבנים וע"ג כוורת דבורים בהל' כ"ה כתב שהרי נוטלה בכל עת שירצה ומינה דנמי גבי דין כלי ע"ג הביצה שהזכיר שם בהל' כ"ג צריך שיהיו באופן שיכול ליטול הכלי מע"ג ביצה ושלא יגע בה וכדסיים שם על דין שאסור לבעל כלי מהיכנו לפיכך אין נותנין כלי תחת התרנגולת לקבל ביצתה אבל כופה הוא הכלי עליה וכן כופה הכלי על כל דבר שאסור לטלטלו שהרי לא בטלו שאם יחפוץ יטלנו. והראב"ד כתב ע"ז בירושלמי ובלבד שלא יגע בביצה. ור"ל למה לא הזכיר זה בפירוש ולפי מה שמובן מדברי הרמב"ם לא היה צריך להזכירו בפירוש דהרי זה נשמע ממילא מדבריו שם שהרי אם יגע בביצה לא יכול ליטול את הכלי וזה פשוט ומבואר ואי קשיא דאמאי אסור אף כשנוגע הכלי בביצה הא טלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול כדאיפסק הלכתא בפ' כל הכלים דף קכ"ג כר"א בן תדאי דס"ל הכי. האי קושיא כבר איפרקא בדברי הרי"ף בפ' כירה על הא דאיפסק הלכתא בדף מ"ג כר' יהודה בן לקיש במת וש"מ מהתם דטלטול מן הצד שמיה טלטול והקשה הוא ז"ל מהאי הלכתא כר"א בן תדאי דפ' כל הכלים ופריק לה דכי אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול הני מילי כגון אבנים וכיוצא בהן דאינו לצורך השבת דומיא דמת וכו' אבל פגה שטמנה בתבן וכיוצא בהן דאוכלין הן וצריך לאכלן בשבת טלטול מן הצד בכל כי האי מילתא לא שמיה טלטול עכ"ד. וזהו ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש שם בהל' י"ד וט"ו בדין פגה וכיוצא בה וכמו שביארתי לעיל דכללא דמילתא לדעת הרי"ף והרמב"ם לא אמרינן דמותר לטלטל דבר האסור ע"ג דבר המותר אא"כ צריך לו לדבר המותר. וכגון פגה וכיוצא בה שצריך לו עכשיו ואע"פ שמיטלטל ע"ג התבן או איזה דבר אסור. אבל אם אין צריך לדבר המותר או שא"א ליטול דבר המותר אא"כ נוטל מתחלה לדבר האסור פשוט הוא דאסור וא"כ כאן בביצה ודאי צריך שלא יגע הכלי בביצה דאי לאו הכי אין יכול לטלטל הכלי שהרי ע"כ הביצה מיטלטלת היא ע"י כך דלא אמרינן טלטול מן הצד לאו שמיה טלטול אלא גבי אוכלין שצריך לאכלן בשבת ובכלי שצריך לו צריך שלא יגע ור"ל שלא יטלטל דבר האיסור ע"י כך אלא כל זמן שרוצה ליטול את הכלי יטלנו ובלא טילטול דבר האיסור עמו זהו דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל. ויש עוד חלוקי דינים המסתעפים מזה ויתבארו במקום אחר בע"ה:

'''{{עוגן1|רב}} אמר חריות שגידען לשכיבה וכו'.''' האי מילתא מיתני בבבלי פרקין דף נ' ובענין אחר דתני רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהן לישיבה וכו' ופסק הלכתא כרשב"ג דבמחשבה בלחוד מע"ש סגי וא"צ לקשר. ובהאי עובדא דרבי דלקמן דקאמר בחרו לכם חלקי אבנים וכו' גריס לה נמי בבבלי פ' כל הכלים בדף קכ"ה קצת בענין אחר דר' חנינא אמר לא הצריכן רב למעשה ור' יוחנן אמר הצריכן למעשה ומאי אמר להו ר' אמי אמר צאו ולמדום אמר להו ור' אסי אמר צאו ושפשפו אמר להו ודברי ר' יוחנן דהתם נוטין קצת לדברי ר' יוחנן דהכא אלא דהכא עד שיהא עליהן תואר כלי קאמר ולמאי דאמר התם בסידורן מע"ש בלבד סגי ומיהת גבי אבנים לא סגי במחשבה בלחוד ועד שיעשה ג"כ מעשה וטעמא מפני שמוקצות לבנין הם ולא דמו לחריות שגדרום לעצים דאי לאו דחשיב עלייהו בתחלה לעצים לאו מוקצות לישיבה הן הלכך בנמלך עליהן לישיבה בלחוד סגי וכ"פ הרמב"ם בפ' כ"ה בהל' כ"א לחלק בין נדבך של אבנים דדוקא אם למדום מותר לישב עליהן למחר ובין חריות של דקל בנמלך לישיבה או שישב עליהן מבעוד יום סגי וזה פשוט. והא דפסק בנדבך של אבנים כר' אמי ולא כרב אסי דעד שישפשפם משום דמילתיה דרב אסי אזלא כחברייא דהכא ומוקי להו הש"ס כיחידאה דאין להם זוג ודבר זה בלבד הוציא הרמב"ם מסוגיא דהכא בענין זה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>