עריכת הדף "מראה הפנים/שבת/א/ג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|לא}} יצא החייט במחטו.''' כתב הרב אפי' תחובה לו בבגדו וכו'. ואין זה לפי המסקנא לדינא לדעת כל הפוסקים הראשונים וכן גדולי האחרונים דקיי"ל כרבא בהסוגי' דבבלי דף יא ע"ב דאמאי דמותיב ליה אביי מההיא ברייתא דקתני בהדיא לא יצא החייט במחטו התחובה לו בבגדו בע"ש עם חשיכה שני ליה רבא הא מני ר' יהודה היא דאמר אומן דרך אומנתו חייב וכו' וכלומר ואנא לא ס"ל כר' יהודה אלא כר"מ ורבנן דפ' במה אשה דף ס"ב לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ומשמע דאלו במחט הנקובה וכל הני דרישא מודו חכמים לר"מ דחייבת וכדדייק הכא בהסוגיא והתם גריס עלה אמר עולא וחילופיהן באיש וכו' וכך מסיק לה הכא בהסוגיא תמן דרך היצאה בנשים. ונמצינו למדין מכל זה דדברי הרמב"ם מכוונין בכל מה שכתב בדיני מחט בפ' י"ט מהני שבת דבהל' ה' כתב אשה שיצאת במחט הנקובה חייבת והאיש פטור וזהו כדעילא דהתם ואמחט נקובה נמי קאי ולא כדפירש"י שם (ובענין מה שדקדק הרא"ש שם על הרי"ף יתבאר במקומו) ומסתייע ליה נמי מהא דהכא דדוקא בנשים הוא דאמרו דדרך הוצאה היא במחט הנקובה. ותידק מינה דאלו באיש לעולם אין דרך הוצאה בכך בתחובה בבגדו דבהכי נמי מיירי חיובא דנשים ואפי' באומן דרך אומנותו פטור אבל אסור והלכך פסק שם בהל' כ"א לא יצא החייט בשבת במחט התחובה לו בבגדו וכו' ואם יצא פטור אעפ"י שיצא דרך אומנותו מפני שלא הוציא כדרך המוציאין. וזהו כר"מ וכרבנן דפ' במה אשה דדוקא באשה הוא דאמרו חייבת והשתא נדע נמי טעמא דרבא גופיה בהא דלא פסק כר' יהודה דברייתא משום דרבי סתם במתני' דבמה אשה ושנה לבר פלוגתיה דר"מ בלשון חכמים דלא חייבו אלא באשה דווקא אבל לא באיש ואפי' באומן דרך אומנותו והשתא דקיימא פיסקיה דרבא בהא ממילא נמי קיימא פיסקיה בפלוגתא דהסוגיא דהכא כסוגית הבבלי דלא גזרינן גזירה לגזרה בהוצאה ודלא כאביי. ומתני' במחטו שבידו מיתפרשא. והלכך פסק שם הרמב"ם בהל' כ"ו לא יצא החייט במחטו בידו ולא הלבלר בקולמסו ע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא דאלו בתחובה בבגדו בע"ש עם חשיכה לא גזרינן מידי דגזירה לגזירה היא והא דכתב שם גבי תפלין מותר לצאת בתפלין ע"ש עם חשיכה הואיל וחייב אדם למשמש בתפליו בכל עת אינו שוכחן לא תקשי דתיפוק ליה דגזירה לגזירה היא דהא לא אסרו לצאת בשבת בתפלין אלא לכתחלה ואם יצא פטור כדאמרי' בפ' במה אשה דף ס"א וללישנא בתרא דרב ספרא התם אפי' למ"ד שבת לאו זמן תפלין וכדקיי"ל הכי כדפסק הרמב"ם בפ"ד מהל' תפלין בהל' י' אפ"ה פטור משום דדרך מלבוש עבידא וכ"פ הרמב"ם בזה בפ' הנזכר בהל' י"ד דהיוצא בתפלין פטור. וא"כ לכאורה איכא למידק דלמה לי טעמא דחייב אדם למשמש תיפוק ליה דהא אליבא דרבא לא גזרינן גזירה לגזירה אבל הא ליתא דהא מיהת מודית דכי אית לן טעמא אחרינא דניחא לכ"ע ואפי' למאן דס"ל דגזרינן גזירה לגזירה בהוצאה ודאי טפי עדיפא. ועוד דהואיל ואשכחי בהאי ברייתא דתני ר' ישמעאל (ולגי' הרי"ף תנא דבי שמואל) דקאמר האי טעמא בדף י"ב יוצא אדם בתפלין ע"ש וכו' דחייב אדם למשמש וכו' נקט הרמב"ם נמי האי טעמא כלישנא דהש"ס. ועוד דהאי טעמא ניחא טפי דהרי כשקידש עליו היום צריך הוא לחלוץ תפיליו. ומש"ה נמי קאמר דמכיון שחייב אדם למשמש תפיליו בכל עת אינו שוכחן ובודאי יחלוץ אותן קודם לחשיכה והכי קאמר בהדיא בהאי תלמודא להאי טעמא דגריס לקמן פ' במה אשה בהל' ב' יוצאין בתפלין ע"ש עם חשיכה ואין יוצאין בסנדל המסומר ע"ש עם חשיכה מה בין זה לזה זה דרכו לחלוץ וזה אין דרכו לחלוץ והיינו כדאמרן מפני שחייב אדם למשמש בהן לא חיישינן למידי מפני שצריך לזוכרן כדי לחלצן. והיינו נמי דמסיים שם הרמב"ם שכח ויצא בהן לר"ה ונזכר שיש לו תפלין בראשו מכסה את ראשו וכו' כדאמרינן סוף פ"ק דביצה וא"כ עיקר טעם הדבר דמותר לצאת בהן אפי' לכתחלה משום דמסתמא אינו שוכחן לפי שצריך לחלצן כשקידש עליו היום והאי מילתא גופה הוא דקמ"ל בדבריו ולפיכך כתב לטעם דחייב למשמש. ובחידושי הרשב"א ראיתי שתירץ ג"כ לקושיא זו. וכתב דאיצטריך להאי טעמא דחייב למשמש בתפלין אפי' אליבא דרבא משום שקרוב הוא לבא לידי פשיעה לפי שהתפלין דרך מלבוש הוא ואין דרך לפושטן כשיוצא לחוץ. והלכך אי לאו דמצוה למשמש בהן בכל שעה הוה אסרי לצאת בהן בע"ש והביא ראיה לסברא זו מהא דאמר רב בפ' במה אשה דף ס"ד כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר אלמא אפי' בדברים שאם יצא לר"ה בהן פטור שאינו אלא מדרבנן אעפ"י כן גזרו גם בחצר ומפני שהדבר קרוב לבא לידי פשיעה לפי שאין האשה עשויה לפשט תכשיטיה כשיוצאת לחוץ וכן האיש להניח כליו שרגיל בהן וא"כ היינו נמי טעמא גבי תפלין דאיצטריך לטעמא דחייב למשמש עכ"ד וסברא נכונה היא אלא דלהטעם דהאי תלמודא שביארנו עדיפא היא גבי תפלין דאמרינן מתוך שממשמש בהן יזכור עצמו שצריך לחלצן קודם השבת. ומכל הלין שנתבאר תדע ותבין דכל מה שכתב הב"י בזה בסי' רנ"ב לדעת הרמב"ם ללא צורך הוא דמה שרצה לתרץ להאי קושיא דתיפוק ליה דהוי גזירה לגזירה ולא גזרינן. וכתב דהרמב"ם מיירי במוציאן בידו זה ודאי לא יעלה על הדעת לפרש דברי הרמב"ם כן. וכן מה שכתב הט"ז בזה דמשום דאיכא למיחש שמא אתי לאפנויי ואתא לאתויי בידו ד"א בר"ה וא"כ לא הוי אלא חדא גזירה ועיין בדבריו שדחק עצמו לומר דטעמא דלא הוי אלא חדא גזירה משום שודאי הוא שהוא דרך כל האדם וכו' הודאי הזה דקאמר אין בו לא טעם ולא ריח. וכי בודאי הוא שבכל עת יצטרך להפנות ואין להאריך כלל וכלל בזה והעיקר הוא לדעת הרמב"ם כפי שנתבאר ובמילתא בטעמא כדמוכחא מהאי תלמודא או כתירוץ הרשב"א ז"ל. ובמה שכתב שם הט"ז לדעת הרי"ף וכן בענין שכתב על דברי הר"ר ירוחם שהביאו הב"י שכתב דבפ' המוצא תפלין בההיא דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה נראה דפסק הרי"ף כרבא וכו' ועל זה כתב הוא וז"ל לא ידענא רמז או רמיזה שם ברי"ף ואולי ט"ס יש בדבריו וכו' ע"ש ויש להפליא על זה הרבה והרבה דאם אנחנו לא ידענו דרך הרי"ף ומה שהביא סתם קבע להלכה ומה שלא הביא לא היה נראה לו להלכה. א"כ היאך נפלפל כלל בדבריו ומוטב היה לו להט"ז להניח דברי הרי"ף בקושיא ולא לפרש כך ולומר דדעתו לפסוק כאביי ומכח האי קושיא חלושה תיפוק ליה דהוה גזרה לגזרה ומהראי' מוכרחת שלו מכח הבעיא על המתני' דפ' המוצא תפלין ולא על המתני'. ולקמן יתבאר דלאו ראיה היא כלל וכלל ולית אנן חששין לראיה זו דלק"מ. ובתחלה אומר אני דודאי זה פשוט הוא לכל המעמיק בדברי הראשונים ובדברי גדולי האחרונים דיסוד מוסד הוא לדעת הרי"ף בחבורו שכל מה שהביא להמתני' כפשטה וכמשמעה שקבעה להלכה כך ולא חש כלל להא דאיתמר בגמרא בענין פלוגתא דאמוראי ובשקלא וטריא אלא אם משמעות לשון המשנה מורה כהאי תנא או אמורא דמסיק בהש"ס להלכתא כוותיה או דנדע זה מהני כללי דכייל בהש"ס כמו ר"ל ור"י הלכה כר"י בר מהני תלת ואביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם וכל כיוצא בזה ולשון המתני' דיקא כהאי דהלכתא כוותיה בזה ובכיוצא בזה לא תמצא לעולם בכל חיבור הרי"ף שהביא מדברי האמוראים או מהשקלא והטריא כ"א הביא המשנה כפשטה דדייקא כהלכתא אם לא דהשמיענו איזה דבר לדין אחד וכיוצא בזה אז תמצא שהביא מדברי האמוראים ומחד בר פלוגתא ואע"ג דאין הלכה כמותו וכהאי דאשכחן בפרקין שהביא דברי בן עזאי בדין המוציא מחנות לפלטיא וכו' ולדברי ר' יוחנן וכמה וכמה נתחבטו על זה ועיין לעיל בהלכה א' בד"ה המוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית מה שכתבתי ליישב לזה. והתם מוכחא נמי דלא פסק אלא כרבנן מדהביא להמתני' דפרק המצניע במקומה בפשטה וכמשמעה וכן תמצא עוד בכמה מקומות ובמסכתות אחרות בדבריו ז"ל והדרינן להא דהכא שהרי כתב הרי"ף ז"ל בפ' המוצא תפלין והביא המתני' כפשטה וכמשמעה לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה בר"ה וישתה ברה"י וכו' וא"כ דוקא בר"ה וברה"י היא דגזרו אבל לא בכרמלית וכן פי' שם הרר"י לדבריו וכדמסקינן דלא גזרינן גזירה לגזרה. ואם היה דעת הרי"ף לפסוק כאביי לא הוה שתיק מלבאר ולומר דהאי וכן בגת אכרמלית קאי כפי' אביי. וא"כ אין לך רמז גדול מזה דהרי"ף פסק כרבא וסמיך אהא דמסקינן בפרקין וכן בפרק המוצא תפלין דהאי וכן בגת לענין מעשר קתני וכרבא וכן רב ששת קאי כוותיה. ומה יענה הט"ז בזה דהיאך נאמר דהרי"ף פסק כאביי נגד רבא ונגד רב ששת והא דלא העתיק הרי"ף פירושא דרבא ורב ששת הטעם ידוע הוא שלא הביא בחבורו אלא מהדברים הנוהגים בכל זמן ובכל מקום. וכ"כ הר"ן ז"ל בפרקין להכריח מהאי דרב יוסף דהתם כסתמא דמתני' דדוקא ברה"י ובר"ה אמרו אבל לא בכרמלית וכן הסכימו כל הפוסקים כרבא. וכן הוא בהגהת אשר"י בשם מהרי"ח. ומעתה היאך נאמר דהרי"ף יחידאה הוא לפסוק כאביי. ובענין הקושיא שהביא הרי"ף להך ברייתא ולהאי טעמא דחייב אדם למשמש בתפליו כבר ישבנו זה לדעת הרמב"ם וכך נאמר לדעת הרי"ף. וטפי ניחא לן לדעתו ז"ל דהא דהביא כאן להאי ברייתא ולהאי טעמא משום דאגב בא להשמיענו דין דחייב אדם למשמש בתפליו כל שעה. ומפני שלא ביאר לזה בהלכות תפלין הביא לכולה ברייתא ולטעמא דידה הכא. ומה שרצה הט"ז להביא ראיה מוכרחת שלו מדאיבעיא לן כרמלית מהו דוקא על האי מתני' דעירובין ולא מיבעיא להו על מתני' דידן לא יצא החייט במחטו או בידו או בבגדו וכו'. האי ראיה לא חזינא ביה שום ממשא דמידי דכך הוא סוגית הש"ס למיבעי על המתני' אי בדוקא קתני או לא וזה לא שייך כ"א על האי מתני' דעירובין דקתני רה"י ור"ה בהדיא. ואיבעיא לן כרמלית מהו. אבל היאך שייך למיבעי על מתני' דידן דלא קתני בהדיא מידי אלא מחטו סתמא. ואיכא לפרושי להאי גיסא ולהאי גיסא וכהאי דשקיל וטרי בתר הכי מאי לאו דתחובה לו בבגדו לא דנקיט לה בידיה. ואי הוה נקט הבעיא כדברי הט"ז הי' צריך להאריך בלישני' אי בידיה דוקא דלא גזרינן גזירה לגזרה או אפי' בבגדו וגזרינן. ועוד דלישנא דהבעיא גופה כמו שרצה הט"ז לומר היא ג"כ כלישנא יתרא טפי מהאי דנקט בעל הבעיא בלישניה כרמלית מהו ותו לא מידי. כלל העולה דמה שכתב כאן הט"ז כולא מילתא דפריכא הוא והס כי לא להזכיר דמחמת הקושיא החלשה והראיה זו דמנפחין לה בידא לומר דדעת הרי"ף לפסוק כאביי ולא עוד אלא שסיים כנ"ל ודעת הרי"ף נכון ואיננו נכון כלל וכלל אלא דדעת הרי"ף כדעת כל הפוסקים וכרבא והכי קיי"ל. ומובטחני שאני כוונתי לדעת הרי"ף ולא יצא החייט במחטו דקתני אורחא דמילתא קתני וכך צ"ל גם לדעת הרמב"ם ולדעת כל הפוסקים שפסקו כרבא:

'''{{עוגן1|מחלפא}} שיטתי' דר"מ וכו'.''' התוס' בד"ה ואם יצא פטור אבל אסור הקשו לקושיא דהאי ש"ס ותירצו מעצמן דהתם לגמרי דרך הוצאה בכך ותירוצא דהאי ש"ס דייקא טפי דדרך הוצאה בנשים הוא בכך אבל באנשים אין זה אלא דרך טפילין. ומכאן ראיה גדולה להא דפי' הרמב"ם להא דעולא דאמחט הנקובה נמי קאי וכמו שנתבאר בריש דבור דלעיל. והא דמדייק הש"ס בתחלה הא שאר כל האדם יוצאין בכך ולבתר פריך דר"מ אדר"מ בלאו הכי מצי למירמי דר"מ אדר"מ אלא משום הא דלקמן ולהגדיל הקושיא היא כדפרישית בפנים:

'''{{עוגן1|תיפתר}} באשה גדלת.''' האי שנוייא למאי דבעי לאוקמי דחכמים דמתני' דפ' במה אשה הוא ר' יהודה דהברייתא וכבר ביארתי לעיל בד"ה לא יצא החייט דחכמים דהתם כר"מ דברייתא ס"ל דאפי' אומן דרך אומנתו פטור אבל אסור והתם באשה דוקא הוא דקאמרי חייבת ואפשר לומר דהא דמוקי באשה גדלת היינו נמי משום דדרך האשה לגדל ולחלק שערה במחט הנקובה וא"כ היינו הך כמה שנתבאר דמש"ה דוקא באשה היא דאמרו כך:

'''{{עוגן1|אפילו}} בחול אסור וכו'.''' מהכא משמע דדעת האי ש"ס לפרש מטעמא שמא יהרוג. וכדמוכחא מהסוגיא דלקמן דמפרש להטעם דאע"ג דהיא בריה שאין לה גידין ועצמות מ"מ הואיל ולפעמים נשתנית לבריה אחרת כבריה חשובה וקצת מענין זה מוכח בבבלי בבא קמא פ"ק דף י"ו אבל לא נזכר שם מענין כינה כלום. וכן בשאר הבריות דקחשיב הכא נשתנה שם הנוסחא במקצת. ומסקנת הש"ס דילן דתרווייהו לא יפלה ולא יקרא אלאור הנר קאי:

'''{{עוגן1|רב}} ירמיה סלק לגבי רב אסי וכו' שרי מסתכל ביה וכו'.''' ובבבלי בדף י"ב הגי' קם שמעיה קא בדיק לנהורא דשרגא. וזו היא גי' הרמב"ם בפ"ה מהל' שבת דמכאן ראיה דשמש קבוע מותר לבדוק כוסות וקערות לאור הנר ואין להאריך כמבואר:

'''{{עוגן1|אילין}} בעיי דיטפי בוצינא וכו'.''' ולהאי טעמא אף שלא בפני רבן מיתפרשא. והתם קאמר הואיל ואימת רבן עליהן לא אתו לאצלויי. וא"כ דווקא לפני רבן וכך דקדק הרמב"ם וכתב שם בהל' ט"ו התינוקות קורין לפני רבן וכו' ובמה שלא הביא האי מימרא דרבא אם אדם חשוב הוא מותר. והרי"ף הביאה וקבעה להלכה נראה דטעמיה דהרמב"ם מדמותיב עלה סתמא דהש"ס מהאי עובדא דר' ישמעאל בן אלישע ואף דשני לה ר' אבא שאני ישמעאל בן אלישע הואיל ומשום עצמו על דברי תורה כהדיוט לא סמיך האי שנויא ועוד דגם לפי האי שנויא צריכין אנו לחלק בין המשים עצמו כהדיוט כר' ישמעאל בן אלישע ובין אדם חשוב אחר ומכיון שכן לא קמה מימרא דרבא כפשטה והשתא הואיל ורבה לעיל קאמר ואפי' גבוה וכו' ואפילו עשרה בתים וכו' ולא מחלק במידי אף אנן לא נחלוק בין אדם לאדם וידוע דהלכה כרבה לגבי רבא תלמידו כדפסק הרמב"ם בכל מקום כן:

'''{{עוגן1|תני}} ב"ש אומרים לא יאכל זב פרוש וכו'.''' לגי' התוספתא וכמו שהובאה כאן ניחא הא דלא הביא הרמב"ם כלום מדין דזב פרוש עם זב ע"ה שלא כתב לא בפ' י"א מאיסורי ביאה ולא בפ' ט"ז מטומאת אוכלין אלא כלשון המשנה לא יאכל הזב עם הזבה. ולכאורה הא מביא הש"ס הבבלי לזה וכדמפרש רבא שמא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. ולמאי דגריס הכא דלב"ש הוא דאמרו הכי וב"ה מתירין לק"מ ורבא פירושא דברייתא קאמר אבל אינה הלכה דב"ה לא חששו לכך. ובהאי ברייתא דר' פנחס בן יאיר נוסחא אחרת במקצת היא ממה דנשנה בסוף סוטה נקיות מביא לידי טהרה וטהרה מביא לידי פרישות ופרישות מביא לידי קדושה וכו'. והרמב"ם בטומאת אוכלין שם העתיק כפי נוסחא דהכא שהפרישות מביא לידי טהרת הגוף וטהרת הגוף מביא לידי קדושת הנפש וכו' וטעמיה דהכא יליף מקרא לסמך לזה:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>