עריכת הדף "מראה הפנים/גיטין/ג/ז" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''{{עוגן1|כלום}} אמר ר' יוסי אלא בקיים.''' בבבלי דף ל' מפרש רב במכרי כהונה ולויה ושמואל אמר במזכה להן ע"י אחר ועולא מוקי לה כרבי יוסי כולהו כרב כו' כעולא נמי לא אמרי כיחידאה לא מוקמי והרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר הל' ו' פסק כרב ושמואל שכתב ומזכה להן ע"י אחר לאותו כהן ולוי או עני שהלוו' ואם היו רגילין ליטול ממנו והוא רגיל שלא יתן אלא להן אינו צריך לזכות ע"י אחר והכ"מ לא נתן טעם שם למה לא פסק כר' יוסי שהרי הוא בעצמו פסק בפ"ט מהלכות בכורים כר' יוסי עשו שאינו זוכה כזוכה וצ"ל דסמיך אדהכא דלא דמי דלא אמרינן עשו שאינו זוכה כזוכה אלא בשכבר בא חליפיו ביד כהן וכן בההיא דהשוכר את הפועל למחצה לשליש ולרביע פסק בפ"ד ממתנות עניים כר' יוסי ילקט בנו אחריו מטעמא דקאמר התם עניים גופייהו ניחא להו כו' כתירוץ התוס' שם ד"ה ואמר שמואל ע"ש. ומשמע נמי מדבריו דהא דקאמר בגמרא במכרי כהונה ולויה לאו דוקא אלא אעני נמי קאי והכא דחי לה ויש מכר לעני ויש לפרש הא דהכא דתירוצא הוא ויש מכר לעני שמצינו גם בעני כן במי שרגיל ליתן לו מעשרותיו:

'''{{עוגן1|הא}} משלו מפריש.''' אפילו בשלא הלוהו ע"מ כן ובבבלי לא נחית להאי דיוקא וכן הרמב"ם העתיק התוספתא כפשטה בפ"ו ממעשר הלכה כ' ולא כתב מזה כלום ואפשר דס"ל דהיינו הך והא דקתני ע"מ כן לאו דוקא. אלא דיש לדון לענין חזרה דלמאי דדייק הכא לקמן דמלוה אינו יכול לחזור בו מדקתני וזכה העני במה שבידו ומשום דמתחלה הלוה על מנת שלא לפרוע אפשר לחלק בהא דאם לא הלוהו ע"מ כן אלא שאח"כ אמר לו להפריש איכא למימר דיכול המלוה לחזור. ולטעמא דמפרש בבבלי דכהן בבה"ב חוזר משום דלא משך הימנו הפירות כדתנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל בה"ב בכהן אינו חוזר כדפירש רש"י משום דאין לו למשוך ממנו כלום או מצי הדר ביה אפשר נמי לומר דבכה"ג שלא הלוהו מתחילה ע"מ כן לא מיקרי נתינת מעות על הפירות ובה"ב בכהן נמי חוזר:

'''{{עוגן1|לית}} כאן אינו חושש.''' ובבבלי מקיים הנוסחא במתני' אינו חושש שמא העשיר העני וכן בענינא דתקנתא דתקינו אם מתו מפריש בחזקת עני ישראל ואם העשיר לא תקינו אלא אינו מפריש ומפרש טעמא דעשירות לא שכיחא והילכך לא תקינו אם העשיר ופשיטא דאין לחוש שמא יעשיר ואפשר דהכא נמי ה"ג לית כאן אלא אינו חושש אבל חושש הוא אם העשיר העני כלומר הא דקתני במתני' אינו חושש שמא יעשיר הוא דאינו חושש אבל אם העשיר חושש ואינו מפריש דלא דמי למתו כהן או לוי שמפריש כדפרישית טעמא בפנים:

'''{{עוגן1|ובלבד}} שירשו קרקע.''' וארישא קאי כדפרישית שאז צריך רשות ורשותא מיהא מהני אבל בירשו כספים אפילו יתנו רשות לא מהני כיון שאין מוטל עליהם לפרוע חוב אביהן הרי הן כנכרים דעלמא והרי החוב כאבוד ואין מפרישין על האבוד כן פי' הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות וכן הרשב"א ז"ל להא דקאמר ר' יוחנן בבבלי יורשין שירשו קרקע ודלא כפי' התוס' בד"ה תניא דאסיפא קאי וכן נראה מפי' רש"י ז"ל במתני' אלא כדמשמע מהכא וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ז שם אבל ירשו כספים אין רשות היורש מועלת:

'''{{עוגן1|לית}} ציבור כוליה עתר.''' כתב הרמב"ן שם מלוה ע"פ היתה שהלוום להיות מפרישין עליהן מחלק צדקה וקופה שקבלו עליהם וארכו הימים ומתו האבות ונשארו הבנים ובאו להפריש על עצמן ואמרו חכמים שאין ציבור כולו עשיר ור"ל שאם נתנו להם רשות מפרישין ואע"ג דאמר לעיל אבל ביורשי עני אין עוני נחלה ולומר שאפי' נתנו לו רשות אינו מפריש עליהן התם במלוה עני אחד שאם הוא עני אפשר שאין עוניי ירושה לדורות אלא גלגל הוא שחוזר בעולם אבל ציבור אין כולם עשירים ולפיכך מפריש עליהן ברשותן:
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>