עריכת הדף "מחצית השקל/אורח חיים/ס" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}


{{עוגןמ|א}} '''(ס"ק א) וחוזר כו'''' יצא י"ח ק"ש כו' באמת הרב"י כ' וז"ל ומשמע מדבריהם דלמ"ד ברכות מעכבות זא"ז. כלו' שאם לא אמר אלא ברכה אחת כו' ואף ידי זו שבירך לא יצא ה"ה נמי אם קורא ק"ש בלא ברכותי' אף ידי ק"ש כתקנה לא יצא ולמ"ד ברכות אין מעכבות זא"ז אם קרא ק"ש בלא ברכותיה ידי ק"ש מיהו יצא עכ"ל:

'''וכיון דקי"ל ברכות מעכבות זא"ז אלא דסדר ברכות אין מעכבות.''' כדאי' בסעיף ג' א"כ גם ידי ק"ש כתקנה לא יצא. וע"כ צ"ל דמ"ש מ"א דיצא ידי ק"ש היינו מדאורייתא. אבל ידי ק"ש כתקנה באמת לא יצא:

{{עוגןמ|ב}} '''(ס"ק ב) שאם כו'''' וכל ברכה כו' הם תרי קושיות. ניהו כשסומך אהבה רבה ליוצר אור א"צ ברכת אהבה לפתוח בברוך כדין כל ברכה הסמוכה לחברתה שאינ' פותחת בברוך וגם אפי' בחתימתה אין בה מלכות וכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה ואם סמכה ואמרה אחר יוצר אור ל"ל בה. מ"מ עכשיו כשאו' אהבה רבה בפני עצמה היה ראוי שתתחיל בברכה וגם להזכיר בה מלכות בפתיחתה:

'''דהוי ברכה קצרה.''' צ"ע ר"ל דהא הוא מטבע ארוך ולמה קראה קצרה. וע' בטור סי' ו'. ר"ל שכ' שיש להסמיך אלקי נשמה לברכת התורה לפי שאינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לברכת התורה לכן לא יפסיק ביניהם ואף ע"ג שלפי דברי מ"א כיון שנתקנה סמוכה לחברתה אפי' אמרה בפני עצמה אין צריכה לפתוח בברכה מ"מ לכתחלה ודאי עדיף להסמיכה וכאן איירי כגון שהוא אנוס:

'''אי' בכוונת כו'''' וצריך טעם כו' ועססי' תקפ"ה. ר"ל דשם כ' מ"א דודאי מה"ת יוצא בקריאת פ' זכור כשקוראו בפ' בשלח או פ' תצא אלא שתקנת חז"ל לקרותה קודם פורים וא"כ ה"ה בהני זכירות שכ' מ"א כאן גם כן יוצאים במה שקוראים אותו באותו שבת שהמה כתובים באותה פרשה. מ"מ קצת קשה דה"ל לחז"ל לתקן להם קריאה מיוחדת:

{{עוגןמ|ד}} '''(ס"ק ד) יצא כו'''' עב"י כו' בשם הרשב"א. ר"ל שכ' ג"כ סברא זו. ואע"ג דאמרינן כו' ר"ל דבר"פ היה קורא תנן היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו לצאת יצא ואם לאו לא יצא ואמרי' עלה ש"מ מצות צריכות כוונה מדתנן אם לא כיון לא יצא ודחו הב"ע בקורא להגיה לכן אם לא כיון לבו לא יצא הרי דאפי' א"א מצות א"צ כוונה. מ"מ בקורא להגי' לא יצא כ"ש לדידן דקי"ל מצות צריכות כוונה דבקורא להגיה לא יצא וא"כ למה כ' בש"ע אפילו היה קורא בתורה או מגיה הפרשיות כו' יצא והוא קושית הכ"מ פ"ב מהל' ק"ש על הרמב"ם שכ' כלשון הש"ע. היינו כשאינו קורא כהלכתו כמ"ש תר"י וכ"כ התו' דכתבו על פירש"י שפירש בקורא להגי' הספר דאפי' לקריאה נמי לא נתכוין. והתוס' הקשו דלמה לא יצא כיון דמצות א"צ כוונה ועכ"פ קרא לכן פי' התו' שאין קורא התיבות כהלכתן בנקודתן אלא ככתיבתן כדי להבין בחסירות ויתירות כמו לטטפות ומזוזת. ואם כיון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כו' עכ"ל. וכן תר"י כתבו ע"ד זה באופן אחר. עכ"פ קורא להגיה שכ' בש"ע אין פי' שוה לקורא להגיה האמור בש"ס דבש"ס ר"ל שאינו קורא כהלכתו ובש"ע ר"ל שקורא כדין בנקודתן. אלא שאין כוונתו רק להגיה אבל מתכוין לצאת:

'''ובכ"מ כו'''' דאפילו לא כיון כו' יצא דהקשה קושית מ"א על הרמב"ם כנ"ל ותי' דדברי הש"ס דמוקי בקורא להגיה לפי מאי דס"ד. אבל לדידן דקי"ל כר"מ דף י"ד דפסוק א' צריך כוונת הלב ולא יותר:

אבל פסוק ראשון בעי כוונה גמורה וכיון דאיכא כוונה גמורה בפסוק ראשון שאר פרשיות אפי' קרא להגיה לית לן בה עכ"ל הכ"מ והשתא מאי דתנן אם כיון לבו יצא. היינו בפסוק א' אפי' קרא שאר הפרשיות להגיה ואם לא כיון בפסוק א' אפי' קרא כל הפרשיות שלא להגיה לא יצא כ"ה תמצית דברי הכ"מ והטעם י"ל לדעת הכ"מ דבשאר פרשיות אפי' לא כיון לצאת יצא דס"ל כהרשב"א (הובא במ"א סי' ס"ג ס"ק ח) דפסוק א' לבד הוה דאוריית' ומכאן ואילך הוי דרבנן. וס"ל כמ"ש מ"א ס"ק ג' דבמצות דרבנן א"צ כוונה. ואפשר לזה נתכוין מ"א במ"ש סס"ק זה ועמ"ש סי' ס"ג ס"ה:

'''וכ"מ ל' הרמב"ם.''' והוא כל' הש"ע ובאמת גם כוונתו של' הש"ע ג"כ משמע כמ"ש הכ"מ. ונקט הרמב"ם כיון דדברי הכ"מ אמורים להרמב"ם משמעותו אפשר דלפי' מ"א צ"ל דקורא להגיה האמור בגמ' עם קורא להגיה האמור ברמב"ם וש"ע הן שוין בלשונם וחלוקים בפירושיהן כנ"ל והוא דוחק:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}