עריכת הדף "מורה נבוכים/א/נא" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
במציאה ענינים רבים מבוארים גלויים מהם – מושכלים ראשונים ומורגשים; ומהם – מה שהם קרובים לאלו, עד שאפלו הונח האדם כמו שהוא, לא יצטרך עליהם מופת – כמציאות התנועה, ומציאות היכולת לאדם, והגלות ההויה וההפסד, וטבעי הדברים הנראים לחוש, כחום האש וקור המים, וכיוצא באלו דברים רבים. אמנם כאשר יצאו דעות זרות, אם מטועה או ממי שכוון זה לענין אחד והלך בדעות ההם כנגד טבע הנמצא והרחיק המורגש או רצה שיביא לחשוב מציאות מה שאינו נמצא, הצרכו אנשי החכמה להעמיד הדברים ההם הגלויים ולבטל מציאות הדברים ההם הנחשבים; כמו שנמצא אריסטו יקים התנועה, בעבור שהורחקה, ויביא מופת על בטול החלק שאינו מתחלק, בעבור שקימו מציאותו.

ומזה הכת היא הרחקת התארים העצמיים מהאלוה ית'.

וזה – כי הענין מושכל ראשון, והוא: שהתואר בלתי עצם המתואר ושהוא ענין אחד לעצם, ואם כן, הוא מקרה. ואם היה התואר הוא עצם המתואר, יהיה תואר כפל במאמר לבד, כאילו תאמר: שהאדם הוא האדם; או יהיה פרוש שם, כאילו תאמר: האדם הוא החי המדבר – כי החי המדבר הוא עצם האדם ואמתתו, ואין שם ענין שלישי זולת החי והמדבר הוא האדם והוא המתואר בחיים ובדיבור – אבל ענין זה התואר – פרוש שם, לא זולת זה – כאילו תאמר: שהדבר אשר שמו אדם הוא הדבר המורכב מן החיים והדיבור.

הנה כבר התבאר, כי התואר לא ימלט מאחד משני דברים: אם שיהיה הוא עצם המתואר ויהיה פרוש שם – ואנחנו לא נמנע זה בחוק האלוה מזה הצד, אבל מצד אחר – כמו שיתבאר; או שיהיה התואר בלתי המתואר, אבל הוא ענין מוסף על המתואר, וזה יביא להיות התואר ההוא מקרה לעצם ההוא. ולא בשלילת שם המקרה מתארי הבורא ישולל ענינו, כי כל ענין מוסף על העצם הוא משיג אותו בלתי משלים אמיתתו – וזהו ענין המקרה (מְחֻבַּר אל מה שיתחיב מהיות דברים רבים קדומים אם יהיו התארים רבים). ואין אחדות כלל אלא בהאמין עצם אחד פשוט אין הרכבה בו ולא ריבוי ענינים, אבל ענין אחד: מאיזה צד שתביט בו ובאיזו בחינה שתבחנהו – תמצאהו אחד לא יחלק לשני ענינים בשום פנים ולא בשום סיבה ולא ימצא בו ריבוי לא חוץ לשכל ולא בשכל כמו שיבוא עליו המופת בזה המאמר.

וכבר הגיע המאמר באנשים מבעלי העיון באמרם: כי תאריו ית' אינם עצמו ולא דבר יוצא מעצמו. וזה כמאמר אחרים: "הענינים (רוצים בזה: הענינים הכלליים) אינם נמצאים ולא נעדרים". וכמאמר אחרים: "העצם הפרדי אינו במקום אבל יטריד הגבול" ו"האדם אין לו פועל כלל אבל יש לו הקניה". ואלו כולם דברים יאמרו לבד והם נמצאים במלות לא בדעות – כל שכן שתהיה להם מציאה חוץ לשכל. אבל הם – כמו שידעת וידע כל מי שלא יטעה עצמו – ישמרו ברוב הדברים ובהמשלים מוטעים ומאומתים בצעקות ובהוצאת דבות והרחקות ובפנים רבים מורכבים ממחלוקת נצוח והטעאה; וכשישוב אומרם ומעמידם באלו הדרכים עם נפשו לאמונתו, לא ימצא דבר זולתי הבלבול וקצרת יד השכל – שהוא ישתדל להמציא מה שאינו בנמצא ולברוא אמצעי בין שני הפכים אין אמצעי ביניהם כלל: היש בין הנמצא ושאינו נמצא אמצעי? או בין היות שני הדברים, האחד מהם הוא האחר או הוא זולתו אמצעי?

ואמנם, הצריך לזה מה שאמרנו משמירת הדמיונות והיות המצויר תמיד מכל הגשמים הנמצאים, שהם קצת עצמים, וכל עצם מהם בעל תארים בהכרח, ולא נמצא לעולם עצם גשם מופשט במציאותו מבלתי תואר; ונמשכו אחר זה הדמיון, וחשבו שהוא ית' כן, מורכב מענינים חלוקים עצמו והענינים המוספים על העצם. ואנשים נמשכו אחר הדמוי והאמינוהו גשם בעל תארים; ואנשים סרו מזה הדרך והרחיקו הגשם והשאירו התארים. כל זה הביאה אליו רדיפת פשוטי ספרי התורה, כמו שאבאר בפרקים יבואו בזה הענין.
<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>