עריכת הדף "מהרי"ל/הלכות שבת" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''הלכות שבת'''}}

 

[{{עוגן1|א}}] אמר מהר"י סג"ל גם אם תנן פ"ק דשבת לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה ולא יכנס למרחץ סמוך למנחה בערב שבת, אכן אנו רוחצין ומגלחין סמוך למנחה, משום דסמכינן על מה שיש לנו שעה קבוע לתפלת מנחה בכל יום.

[נשאל - בת אחות דמהר"י סג"ל - על אשה דמישתלה - ששכחה ששגגה - ולא הדליקה נר בשבת, והורה לה - ושאלה מדודה והשיב לה - שתהא זהירה כל ימיה להוסיף על כל נר של מצוה יותר ממה שהיתה רגילה - בשיעורם - עד עתה. ומתי שאירע תעניתה ותתודה אז תתודה ג"כ על עבירה זו, ואם רצונה להרבות תענית על ככה - ולסגף עצמה - להתכפר לה, תבא עליה ברכה].

 

[{{עוגן1|ב}}] קידוש

[ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. [בא"י אמ"ה בפה"ג]. ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו שבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכר למעשה בראשית, כי הוא יום תחילה למקראי קדש זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו, ברוך אתה ה' מקדש השבת].

אמר מהר"ש שראה מאביו מה"ר יצחק ז"ל כאשר היה מקדש בליל שבת היה תולה עיניו ומסתכל בנרות הדולקות על גבי השלחן. ואמר טעמא למנהגו, דהדין כך שכל המברך ברכת המזון גם הוא צריך שיתן עיניו בכוסו כדי שיוכל לכוון. ואמר מהר"ש שבשכל טוב כתוב הטעם משום דפסיעה גסה נוטלת אחת מה' מאות ממאור עיניו של אדם, וב"פ נר עולה ת"ק והמסתכל בב' הנרות של שבת יהיה לו לרפואה. עוד כתב שם טעם דבאיש יש בו רמ"ח איברים ובאשה ד' יותר, והיינו ת"ק בגימט' ב"פ נר כנגד היסוד איש ואשה.

 

[{{עוגן1|ג}}] אמר מהר"ש רשאין לקדש לכתחילה על יין חדש מגתו, כדתנן סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום. וכן הוא בעצמו היה מקדש על הנבצר תוך שבועיים, גם אם מוכרים יין ישן בעיר.

[בת מהרי"ל - כשהיתה נשואה - פעם אחת איחרה מליטול ידיה בליל שבת עד שהתחיל אביה הרב לקדש על הכוס, וסבורה היתה לצאת - ידי חובתה - בקידוש של אביה, - וגער בה אביה - והצריכה לשמוע קידוש פעם שנית מן אחד הבחורים מאחר דעדיין לא נטלה ידיה בשעת קידושו. גם ברכת המוציא אשר שמעה מאביה לא יצתה בו הואיל ושמעה קודם קידוש שלה גם אם שמעה אחר נטילה.

אמר מהרי"ל לבחורים שבביתו שהיו להם ב' קופות - או ג' - וחלוקי' חבורה מחבורה - שכל אחת מקדשת בפני עצמה - ולא יעשו קידוש בפעם אחת, דתרי קלי בהדי הדדי לא משתמעי, אך ימתינו זו עד שתגמור חברתה].

 

[{{עוגן1|ד}}] המקדש אם טעם מלא לוגמא יצא. וכן לשון הגמרא בפרק חלון במס' עירובין. אמר מהר"י סג"ל דכל פוסקים כתבו דהיינו רביעית פי' רובע של רביעית, כמו כל שתייה בעולם. וראבי"ה פסק דהוי אפילו פחות, מדנקט לשם טעם ולא נקט שתה, כמו שמצינו במקום אחר, כמו בפרק כל מערבין ששתה מלא לוגמא ביום הכפורים.

 

[{{עוגן1|ה}}] מהר"י סג"ל לעולם כשהזכיר תיבת השם בברכת המוציא הגביה את הפת בשתי ידיו למעלה עד שסיים הזכרת השם והורידו כבראשונה. בחול הרים הפת ובשבת השתים. ואמר עיקר בציעת המוציא בכזית ויאכל חצייה. ובשבת אין לחוש, כי המרבה אז יותר המצוה ומשובח. וכן איתא בפרק כל כתבי ר' זירא בצע אכולי שירותא, א"ל רבינא לרב אשי מיחזי כרעבתנותא, א"ל כיון דבכל יומא לא עביד והאידנא עביד לא מיחזי כרעבתן.

 

[{{עוגן1|ו}}] אמר מהר"י סג"ל טעמא דאוכלין מולייא בליל שבת זכר למן שהיה מונח טל למעלה וטל למטה, ה"נ הבשר מונח בין שני דפי עיסה.

 

[{{עוגן1|ז}}] אמר מהר"י סג"ל הא דאי' בגמ' פ' כל כתבי שני מלאכים באין בערב שבת לראות מה שהתקינו לכבוד שבת האחד טוב ואידך היפוכו כו'. איתא במדרש דהם ב' המזלות עקרב ומאדים והם משמשין בע"ש סמוך לחשיכה אחד לברך ואידך להפך. אם הכין האדם כראוי המברך מברך והולך לו וחבירו יענה אמן בעל כרחו, ואם להפך יהפך.

 

[{{עוגן1|ח}}] אמר מהר"י סג"ל המאחר בע"ש לבא לבה"כ עד שכבר אמרו ברכו, ועדיין לא עברה שעת מנחה, יתפלל י"ח ברכות של מנחה דעדיין הוא לא קבל שבת.

אמר מהרי"ל מה שנוהגין בקהלות להכריז כשיוצאין מבה"כ ומודיע לעם שם האיש המוכר יין שידעו ביתו מי שרוצה לקנות, לא יעשו כן בליל שבת דנראה כמקח וממכר. אך יגיד שם האיש מבית לבית קודם שבת כשקורא לבא לבה"כ.

[אמר מהר"י סג"ל אין השמש יכריז את מוכרי היין בשבת כמנהג חול לעשות כיוצאין מן בית הכנסת, דנראה כמקח וממכר].

 

[{{עוגן1|ט}}] מהר"י סג"ל לא הסיר המפות מעל השלחן כל השבת. גם בליל שבת חזר וערכם עליו אחר הסעודה. וגם בקיץ במנחה בבאו לפניו לחזור ההלכה לא הסירם, אך פורס עליהם סרבל דלא יתלכלכו עם ספרי הבחורים.

 

[{{עוגן1|י}}] אמר מהר"י סג"ל אין אובסין התרנגולין בשבת, דהיינו כשרוצים לפטמם אז מאכילין אותן בעל כרחם ותוחבים המאכל בגרונם אסור לעשות בשבת, ונ"ל דהיינו דאמר אין אובסין את הגמל.

מהר"י סג"ל כשאכל צנון בשבת עיין מעשיו לעיל.

 

[{{עוגן1|יא}}] מנהג במגנצא ובוורמיישא כל הקיץ אוכלין סעודה שלישית בשבת קודם תפלת המנחה. ומהר"י סג"ל היה אוסר לבחוריו לאכול בין תפלת מנחה למעריב. וכששהה בחזר' ההלכה אם עדיין לא סיימו הצבור תפלת מנחה גם אם התפללו הרוב, מ"מ התיר אל הבחורים לאתחולי לסעוד. אך אם כבר יצאו מבה"כ למנחה אמר להם להשהות סעודתן עד הלילה אחר ערבית.

 

[{{עוגן1|יב}}] פליאה בעיני מהר"י סג"ל איך רשאין לאכול קטניות או פולין מתוך השרביטין שלהן שקורין שאוטן, דיהא אסור משום מפרק. וכן איתא פ"ק דביצה מלילות של חטין כו' וא"ר אלעזר וכן לשבת, מפרש בתוס' שאיירי שכבר נדשו אך עדיין מעורבין בסובין. ואמר מהר"י סג"ל דשמא האי הותרה הואיל וכל אחת דבוקה אל השרביט. אכן לוזים שקורין הזילנוס ודאי אסור ליטלם בשבת מתוך השומר חיצונה שלהן שקורין לייפון דודאי מפרק הוא. ואמר דבספר הפרנס כתב דמותר לקלוף בשבת.

 

[{{עוגן1|יג}}] מהר"י סג"ל לא היה נוטל לחם משנה בסעודה שלישית בשבת. רק היה בוצע על ככר אחד שלם אותו שעירב בו עירובי חצרות בע"ש כאשר היה רגיל לעשותו בכל ע"ש, כדפי' לעיל בע"ת, ולקמן בהלכות עירובין.

 

[{{עוגן1|יד}}] אמר מהר"י סג"ל חרדל שלשו מערב שבת ונתן כל המשקה לתוכו מע"ש, מותר אז לערבו בשבת אם לא ערבו מקודם. ומהר"ש התיר להוסיף בשבת חומץ לתוך המורייס שכמעט לגמרי נתייבשה.

שאלו ממהר"י סג"ל אם בשבת מותר לתת קידה לתוך חומץ להעשות טיבול במקום מורייס. ואמר דאין נראה בעיניו שום היתר לעשותו. וכן מה שנוהגין במדינות ריינוס בימות החמה בסעודה שלישית בשבת לאכול ביצים מבושלים קשים עם פיטר[זי]לין בחומץ, דומה בעיניו להילמי שאסורה לעשות בשבת.

 

[{{עוגן1|טו}}] סעודה שלישית בשבת שהוא ערב יו"ט, עיין לעיל בהלכות יו"ט.

אמר מהר"י סג"ל שאין יוצאין בשלש סעודות במיני תרגימא כ"א בלחם. וכן עיין לעיל דדוקא בשעת הדחק התירו כגון בע"פ בשבת כדפירש לעיל.

 

[{{עוגן1|טז}}] אמר מהר"י סג"ל יש נוהגין בימות החמה בשבת שחרית כשהוציאו הטמונין מן התנור ובא עסק לידו שמתאחרין לסעוד, אז כורכין הקדרות בסודרין וסמרטוטין כדי שלא יצטנן, איסורא קא עבידו דמיחשב הטמנה חדשה ואסורה בשבת. וכן פסק מהר"ם. ובחורף נמי אסור להניח הקדרות בשבת קרוב אצל תנור בית החורף דחוזרי' ונתחממו ביותר. ובדוחק התיר בספר אגודה בשם מהר"ם להניח חתיכת עץ תחתיהם להעמידם כן ע"ג התנור בבית החורף, ולא להעמידם בעצמם להדיא ע"ג התנור. או יכול להניחם מן הצד נגד התנור לשמור חומם.

ואני ראיתי שמהר"י סג"ל בעצמו הניח קערה של בדיל ע"ג טעליר והיו בה חיתוכי עור של אווזא שקורין גריבן ונקרשו בקור והניחם עם הקערה שעל הטעליר בשבת ע"ג התנור בבית החורף ולא חש גם שנפשרו ונמחו מקרישתן. ושוב ראיתי בתו' האלפסי וז"ל: אסור לתת פשטידא כנגד האש בימי החורף לפי ששמנונית' נקרש ונקפה ועתה נעשה צלול. וסיים בו אמנם הרוקח התיר. נמצא שמהר"י סג"ל שתה מבאר הרוקח.

 

[{{עוגן1|יז}}] אמר מהר"י סג"ל דלא נראה בעיני היתר גמור מה שנוהגין לנישואין לבשל בע"ש בקדרות ומרחשות ושוהין כן ע"ג האש והגוי מחממן כן כל הלילה לצורך סעודת שחרית. דלית בו צד היתר רק במה שמחזיק התבשיל בחום הראשון בלי הפסק. אבל רוב פעמים ישן הגוי ונתקרר התבשיל לגמרי וכשינער חוזר ומדליק האור ונתבשל מחדש. ומה שהתיר ספר תרומה לעשות כן היה דוקא בשעת הדחק בימים קדמונים בהתאספו רוב עם לבא לנישואין ולא היה אפשר להטמין בתנור לצורך סעודה גדולה וכה"ג. אבל האידנא בעו"ה נתמעטו קהלות ויושביהן והיה נראה היתר יותר להטמין בתנורים ככל השנה להשמר ממכשול. ואמר שיש חסידים אנשי מעשה שרגילין להשמר מלאכול מן התבשילין שנתחממו בכה"ג ע"י גוי.

ואמר מהר"י סג"ל אלינו אם יזכהו השם להשיא את בניו רוצה להטריח ולהטמין בתנורים לצורך סעודת שבת שחרית. ושוב ראיתי בהשיא את בתו בונכין לינשא לה"ר קאפמן פסא"ן יצ"ו נתאספו כ"כ עם רב לכבוד הר' ז"ל, שהיה צריך לשמור התבשילין ג"כ ע"י גוי להעמידם בחום הראשון. ואמר שגם להטמין בתנורים שלנו אין יודע היתר גמור חדא דהא מצטמק ויפה לו, ועוד דתנור הוא ואינו גרוף וקטום. אך מהר"ם כתב דנהגינן היתר בהם משום דטוחין בטיט סביבות אבן דסותם פי התנור. ויש אין טוחין. ויש משהין על הכירה שמבשלין שם בתוך הגחלים ורמץ ממש.

 

[{{עוגן1|יח}}] אמר מהר"י סג"ל הכונס אלמנה ואירע ליל טבילתה ראשונה לבעל זה בליל שבת אסורה לטבול, דלאו טבילת מצוה היא לדחות שבת, לפי שהחתן אסור לקרוב אליה באותו הלילה, מתוך שאין קנין חופה אצל אלמנה ולא קונה אותה רק בביאה ואסור לקנות בשבת. אך אם טבלה מקודם מייחדין חתן וכלה מבעוד יום בע"ש ואז מותרין בליל שבת אח"כ.

ואמר מהר"י סג"ל ששאל מרבו המובהק מהר"ש הייחוד שעושין להן מבעוד יום אם צריך לבא אצלה לעשות בה לפחות העראה כדי לקנותה, או ייחוד בלבד מועיל דכיון דנתייחד עמה חשוב' אשתו לכל טענות בפני ב"ד גם אם לא עשה בה מעשה. וגבי סוטה אמרינן הן הן עידי סתירה הן הן עידי ביאה אלמא ייחוד חשוב כמו ביאה, והשיב לו מהר"ש דצריך לעשות בה דוקא בעילה גמורה.

ואמר לנו מהר"י סג"ל אם חל אותה טבילה בליל שבת דלא תטבול גם במוצאי אותו שבת ותמתין עד ליל ב'. וסיפר לנו מעשה שהוא נשאל פעם אחת על ככה, והיה מורה איסור טבילה באותן הלילות כדפרישית. והיתה שם אשת מה"ר זלמן רונקי"ל, והיא העידה אל הזוג היתר שראתה שנהג בעלה היתר בכה"ג לטבול בשבת. והקשיב הזוג אליה וטבלה האלמנה בליל שבת ושכב הבעל אצלה. והעיד בפנינו אמ"ץ מהר"י סג"ל שמאותו לילה ואילך נחלש החתן ולא בא עליה עוד ומת בחצי שנה אח"כ. ושוב אמר מהר"י סג"ל למהר"ז הנ"ל הוראת אשתו בשמו והראה לו הדין בתשב"ץ. וכמדומה לי שאמר שכן כתב באגודה פרק ד' אחין.

 

[{{עוגן1|יט}}] מהר"י סג"ל התיר להעמיד תוך המים בשבת ענפי האילנות אשר קוצצין בימות החמה לשמוח בהן בבית, רק שלא יהיו בהן פרחים ושושנים דהן מתגדלין ונפתחין מיניקת לחלוחית המים, והוי מגדל בשבת. ועיין כן הדין גבי לולב.

 

[{{עוגן1|כ}}] אמר מהר"י סג"ל מותר לומר לגוי בשבת שילך למקום פלוני אך אין לתת לו כתב בשבת או ביו"ט להוליכה חוץ לתחום. ואם ח"ו יפול שום אונס וסכנה שצריך להודיע לחבירו ויש בו צורך גדול מותר לומר בשבת לגוי שיכתוב כתב ולשלחו ג"כ בשבת. ואמר שאין ליטול כתב מיד הגוי המביאו בשבת אך יניחנו מידו על שום מקום ומשם יטלנו יהודי, וכן הדין ביו"ט.

 

[{{עוגן1|כא}}] אמר מהר"י סג"ל מה שנוהגין בשבת נישואין שהחתן נושא את טליתו מחוץ לעירוב מבה"כ אין בו איסור הוצאה, וכ"כ במרדכי פרק במה אשה מאבי"ה. ואחיו של מהר"י סג"ל היה רוצה להניח את בנו לצאת בו כמו שהיה מעוטף, וא"ל הרב שנהגינן להסירו ולשאת תחת הסרבל שלו ולהוציא ממנו מעט למעלה דרך בית הצואר. ויש רוצים להחמיר ולחגור אותו אל גופו, למען יהיה כמלבוש ולא ידמה כמשוי, וחומרא יתירא היא, וכן באגודה בשם ראבי"ה היתר גמור.

 

[{{עוגן1|כב}}] אמר מהר"י סג"ל מנורה שנפלה על השלחן בשבת, כתב בהג' באשר"י אע"ג דהוי לצורך גופה ומקומה אסור לטלטלה משם. והא דאיתא פרק כל הכלים נר שע"ג טבלא בשבת מנער את הטבלא והיא נופלת ואם כבתה כבתה. כתבו רז"ל דהיינו דוקא נר של שעוה דאפשר שלא יכבה ולא הוי פסיק רישיה, אבל שרגא של שמן הדולק אי אפשר לנער בלי איסור, דאם ינטה לחוץ הפתילה הוי מבעיר, ואם ימשך בפנים הוי מכבה.

וכן ראיתי נר של שעוה נפל על דף כתבי הקדש שהיה מונח על מעמד עץ בליל שבת. ואמר מהר"י סג"ל מי יתן והיה גוי כאן לנער וליפול, ועתה לילה ושעת הדחק לקרות הגוי ולהמתין עד שיבא. ואמר לקטן יהודי לנער את הדף בנחת עד שיפול הנר לארץ.

ואמר לנו מהר"י סג"ל ח"ו שאם יארע שיראים שיתגבר האש וישרף הבית, וגם אם הוא ספק ספיקא ולא אפשר לכבות ע"י גוים, רשאי ישראל לכבות בידים משום דסכנת נפשות היא לנו, כאשר הם רודפים בעלילות על צוארינו והוי פקוח נפש. גם ביום הכפורים שחל בשבת דחמיר טפי. וכן דרש מהר"י סג"ל ברבים כאשר ביארתי בהלכות י"כ. וכן דרש מה"ר אברהם כ"ץ מעיר האלא ברבים.

 

[{{עוגן1|כג}}] אמר מהר"י סג"ל הני נשים שבגדיהם ארוכים וכשהולכין במקום טיט וצואה מפשילין ומקפלין בגדיהן תחת זרועותיהן להגביהם שלא יטנפו שוליהן, אסורים לעשות כן בשבת, דאי' במס' שבת בפרק חבית אסור לעשות מרזב בבגדיו בשבת. והאי כשקופלין תחת זרועותיהן נעשי' באמצע כמרזב, אך יכולין להגביהן בידיו בלי שום קיפול.

 

[{{עוגן1|כד}}] פעם אחת הטמינו בתנור לצורך שבת ונכבה האש, וקראו לגוי בליל שבת והוציא הקדרות והדליק האש והטמין שנית. והורצה לאזני מהר"י סג"ל והתיר החמין לאותו שבת, והזהיר מלעשות עוד דאיסורא קעביד.

 

[{{עוגן1|כה}}] אמר מהר"ש עצמות וקליפי אגוזים אסור להגביהם בשבת בפני המסובים. רק כשמסיר המפה יכול לטלטלם ע"י פירורי הפת. אבל קליפי פירות דתפוחים ואגסים ופרורי הפת מותר לסלקם מפני המסובין דאינן מוקצי' כי ראוי להאכיל לבהמות ולעופות.

אמר מהר"י סג"ל דלא ידע דעת מהר"ש דבשבת אחר שהוציאו הקערות מבית החורף אחר הסעודה אסר לטלטלם שוב למקומם, מאחר דמתחילה רשאי להוציאם משום מיאוס יהיה מותר גם להוליכם לאיזה מקום שירצה, הואיל דיש בהן שיורי מאכל הראוי לכלב ולחתול, וצ"ע.

 

[{{עוגן1|כו}}] כשרקק מהר"י סג"ל בשבת על הקרקע ורצה למוחקו משום מיאוס, לא היה משפשף ברגל ממקום למקום לימחק כמו שעשה בחול, רק הציג רגלו על הרוק והגביהו בלי שום שפשוף. והיה מקנח את מנעליו מטינופת באותו ברזל העשוי לפני בהכ"נ לקנח בו טרם נכנסים, כמו שהיה רגיל בחול.

אמר מהר"י סג"ל שכתוב בספר א"ז והרוקק בשבת בתוך הרוח והרוח מפזר את הרוק חייב משום זורה.

 

[{{עוגן1|כז}}] מהר"ש היה אוסר בשבת לשטוף כלי זכוכית עם שיבולת שועל להצהירו. ואמר מהרי"ל פעם ראה רבו מהר"ש אחר סעודה שלישית בשבת בימות החמה חזר שטף צנצנת שלו, וא"ל מהר"י סג"ל והלא איתא פ' כל כתבי קערות שאכל בהן בערבית מדיחין לשחר בשחר מדיחין למנחה ותו לא, אבל צלוחיות וכוסות מדיחין והולך כל היום דאין קבע לשתייה. ועכשיו נלך לבה"כ וברור לך שלא תשתה בו היום עוד, והיכי מותר בהדחה. ונענע לו ראש והיה מודה לדבריו, ואמר לא נתכוונתי לשתייה עוד רק להצהירו משיור היין שלא יושחר ונכון להחמיר.

 

[{{עוגן1|כח}}] מהר"י סג"ל התיר לשאת אצלו בשבת מטבע זהובים מנוקבין בכל שהו בשעת הסכנה, אך לא יוציאם חוץ לעירוב. ויש אומרים שהתירן בכה"ג גם בשאין מנוקבין.

אמר מהר"ש בשעת הזעם שמתייראין שעבדי המושל יבאו ויחטפו את אשר לו, מותר לישראל לטלטל מעותיו ואפילו מחוץ לעירוב, דכל מבואות שלנו אינן רשות הרבים גמורה. ודוקא בכה"ג בדבר שהוא כבר שלו אמרינן אדם בהול על ממונו ושרינן איסור קטן טרם יעשה הגדול, אבל המוצא ארנקי מלא מעות ברחוב העיר שלא היה שלו מעיקרא איתא בתו' שאסור לטלטלו ולישאנו בשבת.

אשרי הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו לכוף יצרו לעזוב בשביל לא תסור מן התורה אשר יורוך.

שאלו מקודם מהר"י סג"ל אם מותר ללמוד בשבת על השולחן שמעות מונחין עליו מצד אחד. והשיב אע"ג דדרך לנענעו עם לימודו אין לאסור דלא הוי פסיק רישיה. וכן מהר"ם התיר להשתמש בשבת בתיבה שמעות מונחין בה מצד אחר.

 

[{{עוגן1|כט}}] אמר מהר"י סג"ל מה שרגילין הנשים לשאת בשבת חתיכת בגד פשתן על הצעיף כשיורדין גשמים להציל הצעיף מטינוף המטר. גם לעשירות מותר להוציא לרשות הרבים, כיון דלעניות חזי חשוב גם לעשירות מלבוש ולא משאוי.

ונשים הלובשות בגד להציל שלא יפול הזיבה על בשרם וישרט', אמר מהר"י סג"ל דשרי לצאת בו בשבת דכל משום תענוג מלבוש הוא לאדם.

מהר"ש אמר שמותר לצאת בשבת בסמרטוט קשור על חבורתו.

 

[{{עוגן1|ל}}] מהר"י סג"ל אמר אסור לכבד הבית בשבת גם בסמרטוט בגד, דמ"מ עם הכיבוד משוה גומות דחשוב בנין בבית כמו חורש בשדה.

אמר מהר"י סג"ל מה ששוחקין נערים ובתולות בשבת לגלגל אגוזים מן הדף והנוגע את שלו בגלגולה את של חבירו הרויח כולם, נכון לאסור בשבת, דיש לגזור שיבא למשוה גומא המעכבת גלגול האגוז. אך מי ימחה, קורא אני עליהן מוטב יהו שוגגין ואל יהו מזידין. וכן בא"ח שלהי הלכות שבת.

 

[{{עוגן1|לא}}] אמר מהר"ש כל פירות שיודע שאינן במחובר באותו זמן, כמו כל מיני פירות בחורף מותר ליקח בשבת מן הגוי עבור הל"ש א' או ב' וכה"ג. ואמר כשהיה בשווידניץ ראה שקנו בשבת מלחם האפוי בשבת. וכן התיר מהר"י סג"ל כדפי' לעיל בהלכות יו"ט.

 

[{{עוגן1|לב}}] אמר מהר"י סג"ל שכתוב באגודה אותם יהודים המתקנים גבינות עדרי הגוים ששכרו כל העדר, אז מותר להניח את הגוי לתקן הגבינות בשבת דמלאכה דידיה קא מתעסק.

מעשה ורצו לתפוש יהודי א' בליל שבת ולא ידע שום עול בידו, מ"מ כאשר נגלה לו עמד וברח מחוץ לתחום, ואח"כ שאל תשובה ממהר"י סג"ל על שחילל שבת, וא"ל פיקוח נפש היה לך ומותר.

אמר מהר"י סג"ל אסור לישראלים להניח את הגוי להטיל גורל ביניהן לא בשבת ולא ביו"ט, גזירה משום שחוק קוביא וכ"כ מהר"ם.

מהר"ש התיר לשלוח בשבת יין ע"י גוי ליהודים שבאו תפושים ביום השבת, כי אמר הלא מתירין חימום בית החורף משום צער הילדים, מכ"ש הכא דאיכא ילדים ברעב ובצמא.

 

[{{עוגן1|לג}}] בן מהר"ש שאל מאתו על חלון בחדרו שהיה סגור מפני הרוח שלא יכבה הנר ועדיין הדף שם, ומתיירא מרוח סערה יכנס דרך הסדק ויכבה הנר, אם רשאי לפרוס בגד בשבת בפניו, ואסר לו.

אמר הח"ר מורקיל שהק' באבי העזרי לפי מאי דאמרי' שנים מותרין לקרוא בשבת לאור הנר, א"כ שנים יהיו ג"כ מותרין לרכוב על סוס דג"כ ידכרו אהדדי ולא אתו לקצץ זמורה, וצ"ע.

 

[{{עוגן1|לד}}] פ' המוצא תפילין סיאנא פירש"י כובע של לבד שקורין פילץ הוט כי מיהדק, פי' שקשור לאדם תחת צוארו, שרי לצאת בו בשבת לרשות הרבים. אמר מהר"י סג"ל דהלכתא כך, ולית בו משום איסור אהל גם אם יש לו שפה רחב טפח, ואין איסורא רק דלמא מפיל הרוח מראשו ואתא לאתויי ד' אמות ברשות הרבים, וכי מיהדק ליה כדפרישית שוב אין לחוש.

 

[{{עוגן1|לה}}] בפ' כל גגות איתא שמואל לצניעותא עביד, וקאי התם על מחיצה בין ב' חצרות שנפל' בשבת והתיר לפרוס סדינין בשבת. אמר מהר"י סג"ל מכאן פסק באבי"ה שנהגו להתיר בשבת בשעת הדרשה לפרוש טליתות לחצוץ בין אנשים ונשים לצניעותא.

 

[{{עוגן1|לו}}] אמר מהר"י סג"ל סכין דשחיטה אסור לטלטלו בשבת גם אם הוא מתוקן לו בתיק שאר הסכינים, אין מתירין מוקצה מתוך הואיל.

 

[{{עוגן1|לז}}] אמר מהר"י סג"ל פעם אחת בשבת נחמו סיימו הצבור תפלתם בבה"כ טרם סיים מהר"ש עם הבחורים בביתו. ויהי בבוא הצבור לקבל פני הרב אמרו הפרנסים אליו, מר מ"ש היום שכ"כ הארכת בתפלה, אמר להם מה אעשה אשר מנהג שלכם להפך, דכל שבת משכימין אתם לבה"כ יותר מבחול וביום השבת אני מאריך בשינת שחרית. ואמר שכך קבלה בידו מרבו מה"ר יצחק נורטהויזן אשר הוא הראה לו סמך לזה מעבודת הכהנים, דביום השבת לא היו משכימין להקריב תמיד השחר כבשאר הימים, כדי שלא לבטל שינת שחרית דהוא עונג שבת, וראיה דבסדר פנחס (במדבר כח, י) לא כתיב גבי שבת עולת הבקר, כמו שכתוב סמוך לו גבי פסח (שם, כג), וקאי אז על כל תמידים של שאר רגלים הנזכרים משם והלאה, והיינו משום דבשבת לא השכימו כ"כ.

 

[{{עוגן1|לח}}] במגנצא מנהג דבפייט בפי ישרים אומר תתהלל, תתברך, תתקדש, ומסיים תתרומם. קדושה ליוצר מתחילין שם גם כן נעריצך ונקדישך, ובמנחה א"א שם מי שבירך לנער שקורא בתורה, וא"א שם שים שלום בשבת במנחה.

פעם אחת איחר מהר"י סג"ל במנחה בשבת לבא לבה"כ עד שסיימו קריאת התורה וקידם עצמו והיה מתפלל עם הצבור ואחר כך קרא הפרשה.

כלל לצדקתך במנחה, כל שעה שאם היתה אותה מנחה חול ואז לא היו אומרים תחינה, גם עכשיו באותו מנחה א"א צדקתך.

 

[{{עוגן1|לט}}] מהר"ש היה אוסר לבחורים להביא בשבת יין לצורך מוצאי שבת, אם לא רוצה לשתות מעט ממנה בשבת ולהותיר למ"ש.

 

[{{עוגן1|מ}}] הג"ה במהרא"ק: אני הקטן שמעתי שר' אליעזר בר משולם הגדול הוא היה שליח צבור ובמ"ש היה מושך ברכו בכל כחו. וכן מצינו בתפלת רבינו במשך גדול מפני שהנשמות חוזרות לגיהנם בסיום ברכו מיד. ועוד מפני לוויית שבת המלכה לכבוד מושכין ועוד לאחר משבת לחול.

כל שבוע שאין אחריה ו' ימי חול כגון שחל יו"ט באחד הימים, א"א ויהי נועם במ"ש, וגם לא סדר קדושה, רק אומר ויתן לך. כל מ"ש שאינו יו"ט אומרים ויתן לך גם במוצאי י"כ בשבת.

מהר"י סג"ל היה לו טלית מיוחד לשבת והיה כופלו בכל מ"ש, כי אמר יש להתעסק במצוה בהתחלת ימי החול.

מהר"ש אמר מה שנוהגין לומר פסוקי דאליהו וזמירות המיוסדים על שמו במ"ש, היינו משום דא' בתוס' דבמ"ש יושב אליהו ז"ל תחת עץ החיים וכותב זכיות של שומרי שבת.

 

[{{עוגן1|מא}}] בשם אשר לו הגדולה, אבאר לך סדר הבדלה

מהרא"ק: כל מצוה יאחוז בימין, וכן כוס הבדלה בימין ומברך ב"פ הגפן, ויתפוס הכוס בשמאל והדס בימין ויברך על בשמים, ואח"כ יחזיר הכוס לימינו ומברך בורא מאורי האש והבדלה, מרדכי.

נוהגים לומר בניגון כשעומדין להבדיל. הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עזי וזמרת יה ה' ויהי לי לישועה, ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. ואותו המבדיל מתחיל ואומר: ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. בא"י אלהינו מלך העולם בורא פרי הגפן. בא"י אלהינו מלך העולם בורא מיני בשמים. בא"י אלהינו מלך העולם בורא מאורי האש. בא"י אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בא"י המבדיל בין קודש לחול.

כל מוצאי שבת מברך על המאור ועל הבשמים, לבד מוצאי שבת והוא יום טוב אין מברכין אבשמים. וכן מוצאי י"כ שאינו מוצאי שבת מ"מ מברך אמאור, אע"ג דלא מברך אבשמים. וכל מוצאי יו"ט מבדיל בלא בשמים ולא מברך על המאור.
{{ניווט כללי תחתון}}

[[קטגוריה:שבת]]