עריכת הדף "לבושי שרד/אורח חיים/קלא" (פסקה)

{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ב|מג"א סק"ב]]</small> ס"ח בהגה. ע"ש במג"א סק"ד דנפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע ולכן צריך להטות ואף אם אין שם אבן משכית כמ"ש רמ"א סוף הסימן בהג"ה זה טעם ההטיה וזה מועיל אפילו אין מטה על ידו אלא מטה מן הצד שלא יהיה פניו נגד הקרקע ממש ומה שמנהג ליפול על היד הוא לתוספו' היתר כי היד מפסיק בין פניו לקרקע וכמבואר במג"א סוף הסי' דהפסק מועיל אפי' בלי הטיה ולכן עושים ע"צ היותר טוב שני דברים הטיה והפסק שכל אחד מאלו השנים מועיל לבדו ולכן כתב המג"א שנהגו להפסיק בבגד כי היד עצמו לא חשיב הפסק כמבואר בסי' צ"א וא"כ אין שם רק ההטיה לבד ואנו רוצים שיהיה שני דברים וכצ"ל וכך נ"ל ביאור דברי המג"א:

<small>סק"ה</small> עסי' קכ"ג דכתב שם דבמקום שכלו הג' פסיעות יעמוד ולא יחזור למקומו מיד ולכן נפל על אפו בעמידה עם הציבור:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ה|ט"ז סק"ה]]</small> שכתב דוקא כשהוא. דברי הרא"ש אלו העתיק הט"ז בסקי"ו:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#ה|ט"ז סק"ה]]</small> בינו לבין עצמו בביתו. מדכתב הרא"ש סתם דבינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי ולא פי' דוקא אם יש ס"ת בביתו דלא ליתי למיטעי דפוסק צריך לפרש דבריו אבל עובדא דר"א שפיר מוקי המג"א בסק"ו דמיירי שהיה לו ס"ת דהתלמוד א"צ כ"כ לפרש ותו דהתם אגדה הוא ולא פסק דין ותו דגברא רבא כר"א מסתמא היה לו ס"ת בביתו:

<small>סק"ו</small> שרואה הפתח ר"ל דוקא באותו צד שהפתח שם משא"כ בצדדים אחרים שהחצר בה"כ נמשך עד שם:

<small>סק"ז</small> בשעה זו. פירוש בשעה שהצבור מתפללין:

<small>רמ"א סעיף ב'</small> כיסוי פנים. כיסוי פנים ביאורו נפילת אפים:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#ז|מג"א סק"ז]]</small> נשים. כיון שיש שם חלונות אל הבה"כ:

<small>סק"ה</small> כיסוי פנים. ק"ק לי בזה דהא כיסוי פנים ביאורו נפילת אפים א"כ מה הוצרך הד"מ לכתוב ונראה כו' כיון דלשון האגור הוא כך בהדיא ליפול תחנון:

<small>שם</small> אומרים תחנון. מלשון עם הצבור משמע כך ומה שהראה לסי' נ"ה ר"ל דכתוב שם דאע"ג דמחיצה של ברזל אינו מפסקת בין ישראל כו' טינוף או ע"ז מפסיק:

<small>סק"ט</small> תקפ"א דאין נפילת אפים בער"ה אפ"ה בסליחות נופלין כיון שמסיימין קודם עלות השחר ממילא לא יתכן מנהג זה בער"ה ודברי פרי מגדים בזה איני מבין וע"ש:

<small>בט"ז סק"ט</small> והא חובת גברא. אבל בס"ק שאח"ז חזר בו הט"ז ופסק דא"צ לומר והוא רחום גם בביתו:

<small>סק"י</small> ותימה לי דהא כל זיין. דמ"ש רמ"א ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה בא למעט בין לפניו ובין לאחריו (לאפוקי ממהרא"י כמו שהביא המג"א סקי"ב) דכך משמע מקור הדין בב"י בשם ש"ל והמג"א בסקי"ב מפרש ג"כ דרמ"א ממעט גם לאחריו מדכתב המג"א יש נוהגין כו':

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#י|מג"א סק"י]]</small> זאת בריתי. ר"ל אע"פ שהאבל אסור בת"ת:

<small>שם</small> מיקרי ציבור. ר"ל ונסתר טעם שני דהרוקח ומ"מ דינו דרוקח אמת מחמת טעם הראשון ודוקא בר"ח שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה תליא בפלוגתא דמהרי"ל: והתניא לכן סיים המג"א שיקרא כ"א הלל בביתו:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#יג|מג"א סקי"ג]]</small> ברכו שנוהגין בקצת מקומות בספרד לאומרו בשחרית עיין פרי מגדים. מיהו לא שמענו שיהיה מנהג זה בשום מקום להפסיק בין ישתבח לברכו באמירת והוא רחום ואפשר דקאי על ברכו שאחר קדיש בתרא שנוהגין בכל ספרד כשגומרין קדיש בתרא אחר התפלה אומרים ברכו כמו שתראה בסי' קל"ג בדברי המחבר ובזה אפשר יש מנהג באיזה מקומות בספרד לומר והוא רחום קודם ברכו ועי' מה שאכתוב אח"כ:

<small>שם</small> דעל והוא רחום. ודאי דרמ"א לא רצה לפרש כך דא"כ מה עניינו לתענית ציבור הרי אומרים אותו בתענית ובב' וה' אומרים אותו אפילו בלי תענית. וכאשר הביאני ה' בחמלתו לפה עה"ק צפת תוב"ב ראיתי הספרדים נוהגים בכל ת"צ אומרים ווא רחום אפילו שאינו בב' וה' ולזה כיון הרמ"א במ"ש אפילו במקים שכהגו כו' דלא כמו שחישב המג"א בכוונת רמ"א. ומה שלא כ' המחבר דין זה בב' וה' רבותא קמ"ל דאפילו בת"צ שמחמירין לו' סליחות ווידוי וסומכין על שמניחין מקצת וה"א שיאמרו גם והוא רחום וזה ברור:

<small>[[ט"ז/{{כאן}}#יג|ט"ז סקי"ג]]</small> שאין הקהל. דאם כל הקהל נופלין אזי אם ח"ו אינם נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הצבור:

<small>סקי"ד</small> לגזור אטו. טעם זה בב"י והביא עוד טעם בשם רב שרירא דחיישינן שמא היה שם אבן משכית ובנו שם בית וחיפו בעפר על האבנים ע"ש ורומז לזה במג"א ס"ק ך"ב:

<small>[[מגן אברהם/{{כאן}}#יח|מג"א סקי"ח]]</small> כמ"ש ר"ס זה תימה דבריש הסי' טעם ההטיה משום אבן משכית ולא משום אדם חשוב לכן תמה הפרי מגדים. והאמת יורה דרכו דחסר תיבה אחת במג"א וכצ"ל כמ"ש הב"י ר"ס זה דכ"כ הב"י ר"ס בשם הרי"ף ורש"י ורמב"ם ורב האי דבאדם חשוב נמי שרי בהטי' ע"ש:

<small>סק"ך'</small> כוונתו. ואזלינן בתר כוונתו. וה"ל כאלו נפל על אפיו ממש:

<small>סקכ"א</small> שיטי. ק"ק מאי קמ"ל המג"א דלכאורה א"א כלל לפרש פי' אחר ויש ליישב:

<small>סקכ"ב</small> דדוקא זה יתבאר לך ממה שהבאתי באות י"ט:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}