עריכת הדף "יפה תואר על בראשית רבה/פד/ג" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
'''גזור דיסב.''' מאה מגלבין כו'. כ"ה המנהג גם היום בארץ ישמעאל שהמוכה צריך לשלם סכום הדינרין לפי סכום המכות שיקבל. ואם אין לו לא יוציאו מידו כלום. והמוכה ירויח את הדינרים. וז"ש איוב בדרך לעג כי אתם אומרים אשר ראוי לאדם לסבול יותר ולשלם ג"כ בעד המכות אשר יקבל וזה השוט המת פתאום ילעג למסת (פי' התשלומין וכמו מסת נדבת ידך) אשר יצא נקי מזה ולא ישלם:

'''בשעה שהצדיקים.''' יושבין בשלוה. ודרש למסת מלשון נס להתנוסס ופי' הכתוב אם השוט העובר על העולם להמית. הוא רק ללעג על הנקיים החפצים להתנשאות ולזכות בב' עולמות. ולא יספיקו נפשם בחלקם הצפון לעוה"ב. וטעם הקטרוג הזה משום שהצדיק צריך לשמור תמיד בלבו כי הוא פה בארץ רק כאורח נטה ללון. ואין לו לדאג יותר מדאי על המלון אשר מהר יעבור ממנו. ולפעמים הדאגה הזאת בעד העוה"ז תסיר לבו מעבודת ה'. לכן נחשבת זאת לחטאה לפניו:

'''נזדווג לו.''' שטנו של יוסף. י"מ דבא לתקן למה כתיב ביעקב וישב ובאביו כתיב לשון גור בארץ מגורי אביו ועוד. וז"ש ע"י שבקש יעקב אבינו לישב בשלוה פי' במקום שאבותיו לא היו רק גרים. לכן נענש וקרה לו המקרה עם יוסף בנו:

'''וישב יעקב.''' לא שלותי וגו'. הנה הצרות המתרגשות לבוא על האדם הן מד' פנים. אם בגופו ואם בממונו. ואם בכבודו ואם בבניו. ולכן דרשו לעיל ויבוא יעקב שלם בגופו ובממונו ובניו ותלמודו כי תלמודו הוא כבודו הודו והדרו. והנה איוב לקה בארבעתן אלו. בגופו שנלקה בשחין רע ובממונו כדכתיב הבקר היו חורשות וגו' ובבניו והנה רוח גדולה וגו' ובכבודו כדכתיב כשדים שמו שלשה ראשים וזו היתה לו לחרפה כי זה העם לא היה קמו כנגדו וכמ"ש ז"ל על פסוק כי אערוץ המון רבה ובבוז משפחות יחיתני. וע"ז אמר לא שלותי פי' בגופי כי עיקר השלוה הוא בגוף אם שלום ובריא הוא. ולא שקטתי פי' בממוני כי הכסף וההון מביאים שקט לאדם. וכחומה נשגבה ישב העשיר במשכיתו. ולא נחתי פי' בכבודי כי בכבוד ינוח האדם ע"ד והיתה מנוחתו כבוד. ואמר עוד ויבוא רוגז פי' כי כאשר אבדתי את בני בא הרוגז וזה ע"ד הנה נחלת ה' בנים וגו' כחצים ביד גבור כן בני הנעורים וגו' לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער ועתה יכעיסוהו בני נבל וירגיזוהו ואין לו תומך ועוזר. וככל הדברים האלה קרה ג"כ עם יעקב. ולכן מביא את הפסוק מאיוב על יעקב. כי גם הוא לקה בארבעתן. צרת עשו היתה בגופו כי ירא פן יפגענו בחרב והוצרך לנוד ממקומו וע"ז יכון לאמר לא שלותי במקום אבי. וצרת לבן היתה בממונו כי החליף את משכורתו עשרת מונים. לכן יכון עליו לאמר לא שקטתי. וצרת דינה היתה בכבודו כי נבלה עשה בישראל ולכן יכון לאמר ע"ז ולא נחתי ועל צרת בנו יוסף אמר ויבוא רוגז:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>