עריכת הדף "ט"ז/אורח חיים/קצו" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}</noinclude>
{{עוגןמ|א}} '''אכל דבר איסור.''' כ"כ רמב"ם פ"א מברכות והראב"ד השיג עליו וז"ל טעה בזה שלא אמרו אלא אין מזמנין עליהם לומר שאין להם חשיבות קבוע הואיל ואוכלין דבר איסור הוא כעין אכילת פירות שאין להם קבע לזימון אבל ברכה תחלה וסוף למה לא יברכו הואיל ונהנה עכ"ל והיינו מן המשנה דר"פ ג' שאכלו אכל טבל אפילו דרבנן אין מזמנין עליו וסובר הראב"ד דוקא לזימון לא אבל ברוכי מברכינן והרמב"ם צ"ל דס"ל דרבותא נקט זימון דהוא קיל מב"ה דהא אפילו על העלה ירק שאכל אחד מהם מזמנינן קמ"ל דדבר איסור גרע טפי וכ"ש דלא מברך והרא"ש הסכים להראב"ד מדאיתא בפ' הגוזל ראב"י או' גזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ וע"ז אומר בוצע ברך ניאץ ה' אלמא שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ עכ"ל והב"י חיזק דעת הרמב"ם מהירושלמי במצה גזולה אסור לברך עליה כו' ועוד מתוספתא דתני' על כולם אין מברכין עליהם ואין מזמנין עליהם כו' וההוא דאין זה מברך אלא מנאץ ה"ק הלכך לא יברך ולעד"נ דודאי לא היה מביא הרא"ש ראיה מההיא דמנאץ ללמוד משם שיברך וינאץ הקב"ה דודאי טוב לו השתיקה אלא נראה דגם הראב"ד אינו חולק על אוכל איסור במזיד אלא על האוכל בשוגג שכ"כ הרמב"ם שם כל האוכל דבר איסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו תחלה וסוף כו' ונ"ל דכ"ע ס"ל דמתני' שאמרה אכל טבל אין מזמנין היינו שאכל בשוגג דאלו במזיד הוה רשע גמור ופשיטא שאין מזמנין עמו אלא ודאי דבשוגג אמרינן כן וס"ל להרמב"ם דאין אכילתו נחשבת אכילה כלל ודומה למ"ש בי"ד סי' קי"ט המוכר לחבירו דבר שאיסורו מן התורה ואכלו יחזור לו המעות דהוה כאלו לא אכלו הכי נמי כן הוא לענין ברכה וחמיר טפי דאפילו באיסור דרבנן נחשב לגבי ברכה כאלו לא אכל כלל ומטעם זה נראה דהאוכל איסור בשעת סכנה דלא יברך לדעת רמב"ם דחד טעמא הוא דשגיאות מי יבין וה"ל למפרע כאלו אכל היתר ואפ"ה אינו מברך וכ"כ ב"י אח"כ בשם הרי"ו. ואע"ג דכתב ב"י ונ"ל דהרמב"ם מודה דכל כה"ג יברך כו' תמוה מאוד דלמה יגרע שוגג מן שעת הסכנה כמזיד דה"נ יש אונס בשוגג דליביה אנסי' דהא פטור הוא מעונש שבועה אם נשבע לשקר כדאי' בשבועות בתלמידי דרב מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס וכן אשה שזינתה בשוגג ה"ל כאנוסה אלא נרא' פשוט לע"ד דהעיקר כמ"ש הררי"ו דאפי' בשעת הסכנה לא יברך להרמב"ם וכ"מ מתשו' הרשב"א סי' תשצ"ד בחולה שאוכל ביה"כ שפסק שצריך לברך וכתב אע"ג דרמב"ם פסק באוכל טבל שאינו מברך אבל מנין לו והראב"ד השיג עליו עכ"ל הרי שהשוה דין זה דאוכל טבל לחולה ביה"כ ובודאי בשוגג מיירי ומדמהו לאונס דחולה ובתרוייהו לא יברך להרמב"ם וע"ז חולק הראב"ד דבשוגג יברך כיון דנהנה אלא שאין מזמנין עליו דלא חשיבה אכילתו קבע אבל ברכה תחלה וסוף יברך כיון שנהנה ואע"ג דבשוגג אין שייך תחלה דהא לא ידע דיש כאן איסור מ"מ שייך שפיר תחלה היכא דהוא אניס דהוא נמי מיקרי שוגג אע"פ שעושה במזיד א"כ שפיר מסכים הרא"ש לדברי ראב"ד מדאמרינן אין זה מברך אלא מנאץ ש"מ ששייך ברכה אלא שהוא מנאץ והיינו במזיד אבל אם עשה כן בשוגג אין כאן ניאוץ וא"כ נשאר עליו שפיר חיוב הברכה ומ"ש ב"י ראיה לאיסור לברך ממצה גזולה וכן התוס' זה מיירי במזיד ואין משם ראיה לשוגג גם דברי רבינו הטור י"ל בזה על שוגג כנלע"ד נכון ואף את"ל דלא מפ' דברי הראב"ד והרא"ש כן מ"מ לענין הלכה נר' שפיר להכריע כן דאוכל איסור בשוגג יברך אחריו כיון שכבר פסק דבמקום סכנה חייב לברך ודא ודא א' היא ע' תשו' רשב"א סימן תשצ"ז:

{{עוגןמ|ב}} '''והזר אוכל פת כו'.''' ב"י הביא דברי האגור בזה דמצטרפין כיון שאם יזדמן להם בסעודתן פת חולין של ישראל יכולים לאכול יחד וכת' ע"ז שהם דברים בטלים מההיא דעירובין עכ"ל והיינו מדאמרינן בתרומה שאינם מצטרפים ואע"פ דאפשר בשאלה מ"מ הרי עדיין לא נשאל ונלע"ד דאם מזומן ומצוי פת של ישראל אע"פ שלא אכלו ממנה מ"מ אפשר להם לאכול ביחד ממנו ומצטרפין ובזה מודה ב"י אלא דק"ל ממה דאי' בסי' שאח"ז בש"ע דהיינו דאי' בגמ' רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי קא ממהר לאכול עמהם כדי להצטרף עמהם לזימון א"ל מאי דעתך לצרופי בהדן כבר אכלית אמר שמואל אלו מייתי גוזליא לאבא מי לא הוה אכיל. וכ' הרי"ף אלמ' כל היכי דאי מייתי להו מידי דמצי למיכל מיניה מצטרף בהדייהו עכ"ל. וא"כ ק"ו דמה התם שלא נתחייבו כלל בזימון אפ"ה כיון דאפשר לו' דאי מייתי להו מידי היו אוכלים מהני סברא זו לחייב זימון ק"ו הכא דכולהו אכלי אלא דא' אינו יכול לאכול עם חבירו פשיט' דמהני הך סברא דאי מתרמי להו לחם ישראל דהוי מצי לאכול א' עם חבירו ויצטרפו לזימון:

{{עוגןמ|ג}} '''אם אוכלין מככר בע"ה.''' בי"ד סי' רכ"א מבואר דאסור להם לאכול בקערה א' שמא יאכל מחלקו אא"כ שדרך בע"ה שחוזר וממלא הקערה א' לאחר שאכלו או מותר א"כ ה"נ ע"כ מיירי מדרך זה:

{{עוגןמ|ד}} '''אין מזמנין כו'.''' במשנה אמרי' עד כמה מזמנין עד כזית פירש"י כמה יאכל עמה' ויתחייב עמהם בזימון ונ"מ להוציאן י"ח אם יתנו לו הכוס לברך עכ"ל. וא"כ היינו מ"ש אח"כ סי' קצ"ז שיהיה המברך א' מאוכלי הפת:

<noinclude>{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>