עריכת הדף "חכמי צרפת/אסתר/ב" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|פרשה ב'}}

'''כשוך חמת המלך''', מוסב על וחמתו בערה בו: [ר' שמ'.]

'''זכר את ושתי''' וגו' ונתן בדעתו להשיבה וכיון שזכר '''את אשר נגזר עלי'''' שצוה שיכתב בדתי פרס ומדי שלא תבא עוד אליו חדל להשיבה, והזקף שבתבת עשתה מוכיח על פתרון זה שמעמיד את התיבה לבד ומפרידה מתיבה שלאחריה: [ר' יוס'.]

'''נערי המלך''', באשר המלך ממנה לו משרתים ממנה נערים ולא זקנים. '''יבקשו''', המבקשים למלך, הם נתייעצו בדבר והמלך שב אחריהם. '''אל בית הנשים''', באותו בית מגדלין נשי מלכות. '''על יד הגא''', סריס הי' על כן מינהו המלך לגדלן. '''ונתון''', לשון פעול: [ר' שמ'.] '''תמרוקיהן''', מיני סממנין הי' נותן להן כדי לסוך ולשפשף פניהן ובשרן. תמרוקיהן, לשון מריקה ושטיפה כמו {{ממ|[[תנ"ך/ויקרא/ו#כא|ויקרא ו כא]]}} ומורק ושוטף במים.

'''אשר תיטב''', ותשא חן וחסד בעיניו.

'''איש ימיני''', משבט בנימין ומפרש בצידו מפני מה קוראו יהודי. '''אשר הגלה מירושלים עם הגולה''' וגו'. בכל מקום שגלו שבט יהודה גלו שבט בנימין עמהם לפי שנחלתם היתה סמוכה זו לזו. '''עם יכני'''', שתי גליות גלו לבבל אחת של צדקי' ואחת של יהויכין שהוא יכניה והחרש והמסגר אלף גלו עמו ושבעים סנהדרין ומרדכי הי' אחד מהן. במקום אחר בעזרא נקרא מרכי בלשן. '''ויהי אומן''', כאומן את היונק. '''את הדסה''', כך היו קורין לה. '''היא אסתר''' כך היה שמה. '''בת דודו''', של מרדכי. '''לו לבת''', שגידלה ויהי לה לאומן, דוגמא ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן, ותהי לו לאומנת, עוד יולד בן לנעמי.

'''ודתו''', מצותו. '''ובהקבץ''', ובעת הקבץ. '''הגי''', הוא הגא שלמעלה. '''ותיטב''', מן וייטב, לזכר יאמר וייטב לנקיבה ותיטב. '''בעיניו''', של אחשורוש.

'''ויבהל''', להוט וזריז לה הי' להספיק '''תמרוקיה''' יותר מכולן. '''ואת מנותי'''', מנות אכילתה לתת לה מכולן. מנותי' מן מנה יאמר מנותי'. מן קמה קמותי', במה במותי', זרה זרותי', צרה צרותי', אבל מן שדה יאמר שְדותי'. '''שבע הנערות''', כך הי' מנהג המלך לתת לאותה הנערה שיחפוץ בה שבע הנערות כדי לשמשה. '''וישנה''', יש שינוי לרעה ויש שינוי לטובה לכך כתב שהיא ונערותיה נשתנו לטובה ולשבח ב'''בית הנשים'''. [ר' שמ'.]

'''לא הגידה אסתר''' וגו' '''כי מרדכי''' וכו', שאם יודע למלכות עמה ומולדתה אפי' אם יחפוץ המלך להמליכה לא ימליכוה שריו ועבדיו שכל האומות שונאים את ישראל. '''ומה יעשה בה''', מה יהיה בסופה אם ימליכוה ואע"פ שהי' רגיל ללכת שם לא הגידה אסתר מה הוא לה: [ר' יוס'.]

'''תור''', זמן של כל אחת ואחת לסוף ימים שעמדה שנים עשר חדש בבית הנשים, כי בשנים עשר חדש נתמלאו ימי' לבא אל המלך ובתר{{הערה|נדצ"ל: '''ובתוך'''.}} אותן שנים עשר חדש מספיק שומר הנשים לכל אחת: '''שמן המור''', בששה חודשים ראשונים ובאחרונים נתן להם בשמים ושאר תמרוקיהן. מרוקיהן כמו תמרוקיהן. [ר' שמ'.]

'''ובזה הנערה באה אל המלך'''. פתר' בדבר זה הי' משפט הנערה לבוא אל המלך. '''את כל אשר''' וגו', היו נותנים, וכל נערה ונערה בהגיע תור שלה לבוא אל המלך היתה שואלת שינתן לה אדם חשוב מעמה ומולדתה שיוליכנה מבית הנשים ועד בית המלך. '''בערב היא באה''', אל המלך לשכב עמו, ובבקר כשנעשתה פלגש לא היתה שבה לבית הנשים הבתולות כי אם לבית שני של פילגשים.

'''לא תבוא עוד''', מן הפלגשים אל המלך אפי' אחת. כי, זה כמו אלא. אם חפץ בה המלך, באחת מן הפלגשים ותהי' נקראת בשם לפניו אז תבוא: [ר' שמ'.]

'''ובהגיע תור אסתר''', לבוא אל המלך לא בקשה שיוליכנה איש כי אם אותו איש שיאמר הגי סריס המלך שומר הנשים. והעמיק לשאול לצורך מה נכתבו שלשה המקראות הללו, ישיב המשיב בתחילת הענין הוא אומר לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, וכששאלה אותה מי עמה ומי מולדתה ולא הגידה אמרו השואלים מחר תגיע עתה לבוא אל המלך והאיש אשר תשאל לבא עמה מבית הנשים ועד בית המלך הוא עמה ומולדתה, לכך נאמר '''ובהגיע תור אסתר בת אביחיל דד מרדכי לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר סריס המלך שומר הנשים'''.

'''ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה''', הכל נתרצו שימליכנה תחת ושתי. '''ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים''', הם שנבעלו כבר והיו בבית שעשגז. '''ותשא חן וחסד לפניו מכל הבתולות''', שציוה להביא לפניו כל הבתולות שקיבצו הפקידים אל יד הגי ואסתר נשאה חן וחסד בעיניו מכלם, ולפיכך '''וישם כתר מלכות בראשה וימליכה תחת ושתי'''.

'''והנחה למדינות עשה''', להקל עליהם מס ועול המלכות באהבתו אותה. '''ויתן משאת''', חילק להם מתנות.

'''ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך''', ואין מגדת מולדתה ואת עמה, כיון שראה אחשורוש שאפי' לאחר שהמליכה אינה מגדת עמה ומולדתה חשב בלבו שמא ממשפחת עבדים היא או ממשפחה בזויה ואינה ראויה למלכות אמר אקבץ בתולות שנית שמא ימצאו בהן אחת מזרע המלוכה ונאה מזו ואעביר את אסתר ואמליכנה תחתי', לכך נאמר ובהקבץ בתולות שנית ומרדכי יושב בשער המלך, פתר' אע"פ שאסתר רואה שאחשורוש מצוה להקבץ בתולות שנית שמא ימצאו הנאה 
הימנה וראויה למלכות יעביר את אסתר וימליכנה תחת' אעפ"כ אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה, ואע"פ שרואה שמרדכי (חשוב) כל כך בעיני המלך שמינהו יושב בשער המלך כמשפט השרים היושבים במלכות ושומרים את המלך ואינו גנאי לה אלא כבוד הוא לה אם תגיד מה הוא לה, שהרי מרדכי מזרע בית שאול הי' ואסתר בת דדו ראוי' היתה למלכות אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה כאשר צוה עליה מרדכי. ושמא תאמר לאחר שיצאת מרשותו ובאת לרשות אחשורוש יש לה לבטל מצות מרדכי שצוה עליה שלא תגיד עמה ומולדתה מפני מצות אחשורוש בעלה שדוחק אותה שתגיד, לכך נאמר '''את מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה באמנה אתו''', ופתר' ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר היתה עושה בהיותה אתו כשהי' אומן אותה. וכל זה נכתב לנו למען דעת צדקת ה' שאילו הגידה אסתר לאחר שנישאת למלכות מי עמה ומי מולדתה לא נתקנא המן במרדכי ולא נתן רשות לאחשורוש לעשות בעם כטוב בעיניו ואין נס בדבר זה לפיכך בא ללמדך תוקף הנס שבתחילה נישאת אסתר למלכות קודם שעלה המן לגדולה והמלך והמן לא ידעו עמה ומולדתה ובא המן ונתקנא במרדכי וחשב לאבד את כל היהודים ובבואה לפני המלך אמר המלך ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו.

'''ושומרי הסף''', שומרי הכלים. [ר' יוס'.] '''וימצא''', כי כן הוא כאשר אמר. '''בספר דברי הימים''', כל מלך ומלך כותב ספר מעשיו להיות לדורות לזכרון: [ר' שמו'.] הרי למדך שהקדים הקב"ה שתי רפואות למכת המן: ראשונה שנישאת אסתר למלכות, שניה שהציל מרדכי את המלך מן המיתה: [ר' יוס'.]

{{שולי הגליון}}
{{ניווט כללי תחתון}}