עריכת הדף "הרי בשמים/ב/צו" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<small>לק"ק זאלישטשיק

בעזה"י יום א' ער"ח שבט שנת תרנ"ד לפ"ק סטרי

::ישפות ה' שלום לכבוד ידידי הרב החריף כו' כש"מ מאיר ווארמבראנד נ"י</small>

'''מכתבו''' הגיעני והנני לתשובתו בעסק הד"ת שבא לפניו בצוותא עם כבוד הרב כו' מוה' אפרים באלחובר נ"י בראובן שמכר סחורה ללוי וכתב לו ראובן שיקבל הסחורה אצל שמעון שהוא פקיד ונאמן שלו וכבוא לוי למקום שמעון נתן לוי צרור הכסף אשר בידו לשמעון בתורת פיקדון וביני וביני ירדה הסחורה עשר מעלות אחורנית ולא חפץ לוי לקבלה ונתן ראובן כו"ה לשמעון לירד עם לוי לדין ונגשו שמעון עם לוי למשפט ונתעצמו לפניכם בטענותיהם שמעון טען שהקנה הסחורה ללוי בק"ג כדרך התגרים ולוי מכחישו ונתוכחתם בדין אם יהי' לוי נשבע ונפטר מלקבל הסחורה א"ד כיון דשמעון המורשה הוא עומד ומוחזק בשל לוי בפקדונו יהי' שמעון נשבע ונפטר זת"ש:

'''הנה''' אם הי' שמעון הנאמן מוחזק בפקדונו של לוי באופן דהי"ל מיגו דלהד"ם או החזרתי בודאי ל"ה רמיא השבועה על לוי דאף דמבואר בתשו' הרא"ש הובא בש"ע ח"מ סי' ע"ב סל"ט בראובן ולוי שותפים ולוי יודע בברי ששמעון נשאר חייב מעות להשותפות שלהם וראובן מוחזק במשכונות של שמעון ל"מ מה שראובן מוחזק שיוכל לוי לישבע עליו כיון דראובן המוחזק א"י בברי ול"מ מיגו מה שביד אחר לטעון וכ"פ הט"ז והש"ך שם להלכה. אמנם הלא בנ"ד יוכל שמעון המוחזק להיות נשבע ונפטר דכיון דע"י שמעון נעשה הקנין מהסחורה הו"ל איהו הבע"ד של לוי כמ"ש בתה"ד סי' ש"ח שהובא בש"ך ח"מ סי' קכ"א ס"ק מ"ב בראובן ששלח מעות ביד שמעון ללוי לקנות לו איזה דבר ושמעון אומר שנתן ללוי ולוי מכחישו כ' שם דאפי' אם פטר ראובן מתחלה את שמעון משבועה יכול שמעון להשביע ללוי מטעם כיון שמידו נתן ללוי בעל דברים דידי' הוא ואפי' אי נימא לחלק בין הנושאים דשא"ה כיון שהי' שמעון שומר על המעות ועליו לטרוח ולירד לדין כדמוכח מהראי' שהביא התה"ד שם מהך דפ' הגוזל קמא נגנבה באונס והוכר הגנב כו' ע"ש וע' תשו' בית יעקב סי' ח' בכ"ז הלא בנ"ד בלא"ה יש לשמעון כו"ה מראובן וכיון דאיהו יודע בברי שהקנה לו הסחורה בק"ג ואיהו מוחזק הוי איהו נשבע ונפטר וגדולה מזו כ' הש"ך בסי' ע"ה ס"ק פ"ג ובסי' קכ"ג סק"כ דמי שהלוה לחבירו על המשכון ושכח כמה הלוה וקרובו יודע כמה הלוה כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע ונוטל ומביא מד' מהרש"ל שכ' כי"ב לענין נשבע ונפטר ואף שבנוב"י מהד"ת חח"מ סי' מ"ג חולק ע"ד הש"ך הנ"ל הרי כ' שם הטעם דכיון דמי שמוחזק בהמשכון אין לו טענת ברי ומה מהני שיתן הרשאה לקרובו היודע בברי הלא הוא אינו מוחזק והוא אינו רשאי למסור המשכון לקרובו כיון דלוי הזוכר אין המשכונות ת"י ע"ש אכן בנ"ד הלא שמעון המוחזק יודע בברי ושפיר מהני לי' הרשאתו של ראובן לענין שיהי' הוא הבע"ד ויוכל לישבע שנעשה קנין ביניהם. והנה ראיתי באו"ת סוסי' ע"ה שכ' לעורר על הדין של המהרש"ל הנ"ל דכיון דמקור דינו נובע מד' תשובת מיימוני לס' קנין סי' כ"א שכ' במי שתבע לחמיו שא"ל אביו שנדר סך מה לנדונית בתו וע"ת זה קידשה וחמיו השיב דאין לו טענת ברי ואפי' היסת ל"ל ופסק ר"ת דיתן הרשאה לאביו ואביו יטעון ברי ויטיל שבועה על חותנו [עב"ש אה"ע סוסי' נא] וכ' דהר"ת דפסק כן אזיל לשיטתו בתוס' ב"ק ד"ע. ד"ה אמטלטלין דס"ל דמדינא דגמרא יכול להרשות לחבירו והרי הוא מורשה גמור למטלטלין דכפרי' דלמיחזי כשיקרא ל"ח ולכך יש לו כח כמו בע"ד עצמו אבל לשי' הרמב"ם וסייעתי' דמדינא דש"ס ל"מ הרשאה אמטלטלי דכפרי' רק מתקנת הגאונים כדי להציל עשוק מיד עושקו שלא יוציא מנה על מנה תקנו כן א"כ די שתקנו על גוף הדבר כמ"ש שלא יצטרכו להוציא מנה על מנה אבל לא לשארי דברים להיות כבע"ד עצמו להטיל שבועה לא שמענו בתקנת הגאונים ובפרט בהיסת שהוא תקנתא דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינין עכ"ד והנה גם לפי"ד התומים עכ"פ יודה דעל מקרקע דכפרי' או בשט"ח דכתבינין הרשאה גם מדינא דש"ס לכ"ע כמבואר בח"מ סי' קכ"ג בזה מועיל הרשאה למי שיודע בברי שיהי' כהבע"ד עצמו. ולכאורה יקשה ע"ז מש"ס כתובות ע"ו. דמוקי התם רב אשי המשנה דהיו בה מומין כו' כולה כר"ג ורישא מנה לאבא בידך סיפא מנה לי בידך ופי' התוס' שם דכיון דהאב טוען שמא ל"מ ברי דבת לגבי האב שיגבה הכתובה ובאס"ז שם הביא בשם רבים מהראשונים ז"ל שפי' ג"כ הכי ודחו פירש"י ז"ל שפי' מטעם דחזקת הבת ל"מ לגבי האב ע"ש ושינויא דר"א הלכתא היא דהוא בתרא עטוש"ע אה"ע סי' ל"ט וקי"ז ולכאורה קשה הרי יוכל האב ליתן הרשאה לבתו שטוענת ברי ועל כתובה בודאי כתבינין הרשאה גם מדינא דש"ס לכ"ע דהוי כפירת קרקעות וגם הרי עכ"פ לא גרע מהך דתה"ד שהובא בש"ך סי' קכ"א הנ"ל וכמו שהביא התה"ד מהך דשומר דהוי בע"ד כיון דשייך בגוי' וכנ"ל ומכ"ש הבת הזאת שבאמת חיוב הכתובה על ידה בא רק שהתורה זיכתה לאב ואמאי לא נימא דיועיל טענת ברי שלה עכ"פ בהרשאה ואיפשר דל"מ טענת ברי של אחר ע"י הרשאה רק להזקיק לשכנגדו לישבע אבל לא להוציא ממון והתם הא אי נימא דמהני טענת ברי של הבת הלא יתחייב הבעל לשלם הכתובה כיון דא"א לו לישבע משום שטוען שמא ובכה"ג ל"מ טענת ברי של אחר אפי' ע"י הרשאה:

'''והנה''' בתומים שם מפקפק עוד על הדין של המהרש"ל והש"ך הנ"ל דל"מ הרשאה כיון דקיי"ל שליח שוי' ואיך מהני שבועת השליח כיון שאין עיקר הממון שלו. ולכאורה הי' נלפענ"ד לבאר בזה ע"ד הפלפול דברי רש"י ז"ל בגיטין י"א: שפי' בהא דא"ר יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק וז"ל אדם מן השוק שתופס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך שמעון שהוא בע"ח. ולכאורה לפמ"ש בב"י סי' ק"ד לענין הא דקא' בלוה ולוה וקנה אעפ"י ששעבד לכ"א מהם מה שעתיד לקנות אין בהם דין קדימה אלא כולם שוין וכל הקודם וגבה זכה אפי' הוא אחרון וכ' בב"י שם דאפי' דרך תפיסה בלא הבי"ד או הלוה ג"כ מהני וכ"כ בש"ך שם ס"ק י"ד בשם מהר"י בן לב וא"כ כיון דגם בקרקע מהני תפיסה א"כ לא הו"ל לרש"י ז"ל לפרושי דין זה במטלטלי דוקא דהרי משכחת גם כשתפס בע"ח מאוחר קרקע בלוה ולוה וקנה או שהי' בע"ח שוין דאם הי' ע"י שליח לא קנה והי' נראה לתרץ זה עפי"ד התוס' כתובות צ"ד. שכ' בהא דקאר"נ אמר רבה בר אבוה דכ"ע בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה והכא בחיישינן שמא תכסוף קמיפלגי בן ננס סבר חיישי' שמא תכסוף כו' ופי' התוס' וז"ל לפי שיראה שמא תמצא א' מהן שדה שאינה שלו ויחזרו עלי' ואינה חוששת להשביח השדה ומפסידתו ואור"ת דמשביעין אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי וא"ת א"כ נשביע כל בע"ח דניחוש שמא יכסוף לפי שמא יש בע"ח קדים שיטרוף ממנו ונשביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי לאו מילתא הוא דאטו יש לנו לעשות תקנה לבע"ח דליתא קמן ושמא אינו בעולם אבל הכא אנו עושים התקנה בשביל הנשים הקודמות עכ"ל ולפי"ז בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים היינו שיש נושים אחרים לפנינו א"כ בקרקע שפיר צריך להשביעו שלא יכסוף וא"כ כיון דהשליח שאין עיקר הממון שלו א"י לישבע ממילא ל"ה תפיסתו תפיסה ולכך פירש"י דוקא במטלטלין דליכא שבועה דל"ש בהו שמא יכסוף אמנם כד דייקינן אכתי ליכא להוכיח מזה דגם הבא בהרשאה א"י לישבע דהרי באמת דעת רש"י ז"ל דבעשאו שליח מהני גם במקום שחב לאחרים ופי' הב"ח בח"מ סי' ק"ה דהיינו שליח בהרשאה וא"כ לא מוכח מד' רש"י ז"ל שגם הבא בהרשאה א"י לישבע דהרי ע"כ הא דאר"י התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ל"ק הוא דוקא בלא הרשאה דבהרשאה הא קנה באמת. ובלא"ה הלא כונת רש"י ז"ל במה שמפרש במטלטלי דוקא הוא פשוט משום דבאמת העלו כל הפוסקים דבקרקע ל"מ תפיסה כלל אפי' בבע"ח עצמו כמ"ש בש"ך שם וע' ברא"ש כתובות פ' הכותב סי' י"א מ"ש בזה ובאמת הדעת נותן דבהרשאה מועיל שבועת השליח אף שאין הממון שלו דהוי כהבע"ד עצמו כדמצינו בשבועות ל"ג: לענין שבועת העדות העדות דבעינן שישמעו מפי התובע דבבא בהרשאה הוי מפי התובע עתוס' שם. וארווח לן לבאר בזה ד' הרא"ש ז"ל שכ' דבתופס לבע"ח במקום שח"ל ל"מ אפי' עשאו שליח בהרשאה ומביא ראי' מהך דיימר בר חשו בכתובות פ"ד: ותמה עליו הב"ח הנ"ל דמנ"ל דמיירי הך דיימר בר חשו בשליח בהרשאה ולהאמור י"ל כיון דהתם הי' המעשה דתפס שלוחי' דיימר ארבא מנכסי יתומים ולכאורה ל"ל לר"פ ולר"ה ברי' דר"י למימר לי' מכח תופס לבע"ח במקום שח"ל ל"ק הרי בלא"ה כיון דקיי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וא"כ בלא"ה ל"מ תפיסת השליח כיון שהשליח א"י לישבע דבשלמא הבע"ח עצמו שתופס לס"ד דמועיל תפיסה דלאח"מ י"ל כיון דעכ"פ יכול בעצמו לישבע מועיל תפיסתו אבל השליח הא א"י לישבע והאיך יועיל תפיסתו וע"כ דמיירי בשליח בהרשאה שיכול לישבע כמו הבע"ח עצמו ושפיר אצטריך להו למימר דל"מ מכח תופס לבע"ח במקום שח"ל:

'''אמנם''' באמת צדקו דברי הב"ח ז"ל דמלשון הגמ' שם דא"ל יימר לשלוחי' זיל תפסי' ניהלי' משמע דמיירי בלא הרשאה ובאמת ר"פ ור"ה הוו טעו בהכי כי היכי דטעו בהא דהוו סברי דמהני תפיסה דלאח"מ וכדקא"ל רבא לבסוף הכי אר"נ והוא שתפס מחיים עי' באס"ז שם. ושעל כן נראה די"ל באמת להלכה כדברי הב"ח שהעלה בד' רש"י ז"ל שכ' דבעשאו שליח מהני היינו בהרשאה (ויש לה"ר לזה מ"ד רש"י ז"ל בב"ק ע'. ואמרי נהרדעי אורכתא דלא כתיב בי' זיל דון יזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא מ"ט משום דא"ל האיך לאו בע"ד דידי את כו' אמר אמימר אי תפס לא מפקינן מיני' ופירש"י אע"ג דלא כתי' בי' אפיק לנפשך ל"א ואי תפס שליח ממון שהוציא ועיכבו לעצמו לא מפקינן מיני' רב אשי אמר כיון דכתבינן לי' כל דמתעני מן דינא קבילת עלי שליח שוי' ופרש"י וז"ל כיון דכתיב וקבילת עלי אלמא שליח שוי' הלכך אי תפס מפקינן מיני' ולל"ב נמי אי תפס משל נאמן מפקינן מינן דהא שליח בעלמא הוא והוי כתופס לבע"ח עכ"ל ולכאורה תמוה דהרי שי' רש"י ז"ל דבעשאו שליח מהני גם בתופס לבע"ח ודוחק לומר כיון דלא עשאו שליח בפירוש על התפיסה ל"מ וע"כ דל"מ רק בהרשאה וכיון דלא כתיב דון וזכי ואפיק לנפשך אין עליו תורת הרשאה ול"ה רק שליח בעלמא ולכך ל"מ) ולהסביר טעמו של דבר דבהרשאה מהני תופס לבע"ח אפי' במקום שח"ל הוא משום דקיי"ל בח"מ סי' ק"ד סי"א דבכ"מ שאנו אומרים שזכה הראשון הזוכה בנכסים ישבע תחלה אפי' כתב נאמנות בשטר וא"כ מכ"ש בתופס בלא דעת הלוה בודאי שבועה בעי ולכך ל"מ תפיסה ע"י שליח כיון שהשליח א"י לישבע והלכך בבא בהרשאה כיון דיכול לישבע כנ"ל שפיר מועיל תפיסתו ומעתה בנידן שלנו אם הי' שמעון המורשה תופס בענין דהו"ל מגו דלהד"ם או החזרתי בודאי היינו מטילין עליו השבועה שעשה עמו קנין המועיל (ואפשר דגם בלא הרשאה הי' יכול שמעון למסור הפקדון ליד ראובן כיון שיודע בבירור שעשה קנין עם לוי כמבואר בח"מ סוסי' ק"ה ועדיין צל"ע בזה) אמנם הלא מבואר במכתבו שטרם שירד עם לוי לדין ראו עדים אצלו פקדונו של לוי א"כ אם הי' סמוך לתביעה בבי"ד באופן שא"י לטעון שהחזירו עסמ"ע סי' קל"ג סק"ד אין זה תפיסה כלל ובודאי הדין ברור דלוי נשבע ונפטר. ובפרט שלפי המתבאר מד' הש"ס כתובות ריש דף פ"ה הא בעינן בתפיסה קנין וכ"פ להדיא בתשו' הריב"ש סי' שס"ד דבתפיסה בעינן קנין בא' מדרכי הקניות אלא שא"צ לד"א מקנה ע"ש וא"כ הא ידוע ד' הרשב"ם ב"ב פ"ה דחצר הנפקד קונה להמפקיד ועח"מ סי' קפ"ט א"כ ל"ק שמעון הפקדון ול"ה תפיסה כלל וע"כ לדעתי הקלושה אין מקום להסתפק בנ"ד דהוי לוי נשבע ונפטר. דברי ידידו דור"ש באהבה.
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>