עריכת הדף "הרי בשמים/ב/סא" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<small>בעזה"י יום א' ה' כסלו תרנ"ב לפ"ק סטרי

::עתרת שלום וברכה לכבוד ידידי הרב הה"ג חריף ובקי ירו"ש כש"מ משה יונה הלוי צווייג נ"י אבד"ק פאטאק יצ"ו.</small>

'''מכתבו''' שאלת חכם חצי תשובה בעסק עיגונא דאיתתא הגיעני וזה תוכן המעשה בעל האשה באבציא בת משולם מק' פאטאק הלך ביום א' חוקת תרמ"ט לכפר א' רחוק משם לערך ב' פרסאות לבקש לו איזה שירות ומשמר אצל אדון א' ובו בלילה נשמע קול הקריה הומה שהאיש ההוא נטבע בנהר דנוסטער ההולך בדרך ההוא בכפר קאסטילנוג הרחק מאדם העיר כחצי פרסה וביום ד' נמצא איש א' נטבע בכפר הובין צף על פני מי דנוסטער ההולך שם ודרך משיבת הנהר הוא מכפר קאסטילנוג אל כפר הובין ומשוהו מן המים ובעצם היום הזה שלחו לעיר פאטיק להודיע כי נמצא בשם נטבע ובאו מפאטאק קרובי האשה אשת הנטבע וכבר הי' נתפח וגם נפצע מאד וחסרו לו שנים בפיו מסבת הגלגול במים והכאה באבנים אשר בנהר. והנה גיסה של האשה העיד בזה"ל איהם אלליין האב איך דערקענט רוטע האר ובהבאקענבערד גם אלאנגי חוטם אגראבי דיא חוטם איז נאך גיוועזין ווייס. ווייטער דאס גאנצי פנים איז גיוועזין פערשוואלין. והביאוהו לק"ק פאטאק והלכו כמה אנשים לראותו ומכולם לא הי' אחד המעיד בהכרה ברורה בסימנים ברורים אפס מה שהעידו לפני כ"ת בצירוף שנים שעמו בחו"ע הוא ר' משה אברהם סנדלר העיד איך שעל השני שטיוולין יש על כל א' לאטע מן הטילעדרי ולמעלה ושמכיר הזוילען והפיטקאוויס שהניחם בעצמו טרם שהלך אל המיליטער ר' בצלאל לאנגער העיד איך שמכירו בסימנים אלו רוטי באקענבערד אגראבי חוטם וגם מכיר בט"ע את הזשיקעטיל שהי' לבוש בו ר' טודרוס חזן העיד איך שמכירו שהי' לו קאהלקאפף וגם מכיר הזשיקעטיל שלו היינו אפאפלאטין צייג האשה פעסיא בת ר' מאטיא העידה איך שבטרם לכתו אל הנהר הי' בביתה והגידה לה המשרתת שלה מפאטיק שזהו בעלה של באבציא בת משולם מפאטאק ואחרי שהלך אל הנהר שלחה אחריו המשרתת לקבל ממנו פטרוויזגעלד ובאה המשרתת והגידה שהתנצל שאין לו מעות והאשה הנ"ל עמדה בגובה ההר והנהר הוא בעמק וראתה שבאמצע הנהר נהפך הטשיווען עם הפריוויזניק ועם האיש הזה שראתה אותו מאחוריו שהוא זה שהכירה הקאפיליטש והזשיפיציל ותתצג מרחוק לדעה מה יעשה לו ואחרי שמעה קול רעש גדול מיהרה לביתה ושלחה את בעלה לשם וכבואו אל הנהר ראה אותם נאחזים בסבך בהטשיווען וצעק אליו מרחוק האלט דיך איך וועל דיך ראטיווין וכאשר קרב ובא עם הטשיווען שלו לשם לא מצא עוד היהודי רק הערל הפריוויזניק והצילו ושאלו אי' היהודי והשיב שנטבע בתוך הנהר וכן העיד בעלה מוה' זיסיא וכאשר שאלוהו הבי"ד כמה שהה שם אחר שנטבע השיב לערך רבע שעה ויותר מעט וילך הלוך ושוב עם הטשיווען אנה ואנה על הנהר והביט וחפש לארבע רוחותיו אולי יעלה מהנהר ולא עלה ומחמת שנטו צללי ערב לא יכול לשהות יותר הבחור יוסל טשילעדניק אצל הסנדלר העיד ער דערקענט דיא שטיוויל פין דעם נטבע היינו ער האט אליין זייא פעררעכט איידער ער איז אוועק גיגאנגין צום מיליטעד ער האט אויפנישלאגין האלבע פידעשוויס אין חלאטקאלי אויף דער נאט הינטען ווייל דער שטיוויל איז גיווען ענג אויף איהם האט ער אויפגישניטין דיא נאט אין האט אריין גילייגט אלאטקאלי איך האב דערקענט מיין ארבייט גם האב איך דערקענט דאס זשיקעטיל מיט דיא הוזין ווייל בכאן איז נישט בנמצא אזא צייג האב איך איהם אמאהל גיפרעגט וויא ער האט זאלכעס גינימין האט ער מיר גיענפירט ער האט דאס גיקופט סמוך לטשערנאוויץ גם האב איך דערקענט איהם אין דער בארד וגם וואס ער האט גיהאט אגלאטין קאפף גם אויף איין שטיוויל איז נישט גיווען דיא פיטקאווע ווייל זיא האט זיך אבגיריסין קודם ער איז גיגאנגין לדרכו ביום א' איז אויף דעם שטיוויל נישט גיוועזין דיא פיטקאווע אין זיא איז גילעגין אין דער קעשינע זהו תורף הגב"ע:

'''הנה''' ראשנה נחקור בעדות גיסה של האשה שהעיד שהכירו היטב בטב"ע שזה הוא בעל האשה שיש בזה כמה עיקולי ופשורי כיון דלא פורש במכתבו אם תיכף לאחר שהועלה מן המים ראהו דהרי קא' ביבמות קכ"א והנ"מ דכי אסקי' חזי' בשעתי' והיינו בתוך שעה ראשנה כדאי' בש"ע סי' י"ז ומבואר ברמ"א שם סכ"ו דאפי' בספק נשתהא אזלינן לחומרא ואף דבתשו' הריב"ש סי' ש"פ שהובא בב"י שם כתב דהא דבעינן חזי' בשעתי' לא נאמר אלא במי ששהא אחרי מותו במים יותר מג' ימים לפי שמת שמשתהא ביבשה יותר מג' ימים כבר נפסד אלא שצמתוהו המים ומנעוהו מלהשתנות ולכך מיד לאחר שעה שיוצא מן המים הוא משתנה אבל מי שלא שהה ג"י אחר מותו במים איפשר דל"א בי' מיתפח תפח ע"ש וענובי"ת חאה"ע סי' מ"ו וא"כ בנ"ד מן סמוך לליל ב' עד יום ד' צהרים ליכא ג"י מעל"ע ומתשו' גאונים בתראי סי' כ' משמע דחשבינן הני ג' ימים מעל"ע ע"ש. הנה מלבד דבב"י שם וכן בכ"מ פי"ג מגירושין ובהה"מ שם הביאו בשם הרמב"ן והרשב"א שכתבו בפשיטות דאפי' לא שהה במים ג"י בעינן דאסקוהו וחזיוהו בשעתי' דכל אדם שמת במים משתנה אחר שייצא שעה א' מן המים ע"ש לבר מן דין הלא כבר כ' בנובי"ק חאה"ע סי' מ' דהני שלשה ימים ל"ב מעל"ע אפס שסוף שקיעת החמה ג"פ גורם שינוי הצורה וא"כ הוי בנ"ד לאחר ג"י. אמנם אם ברור הוא שראהו גיסה הנ"ל תיכף שעלה מן המים יש לצדד לכאורה לסמוך על עדותו דאף שאמר בעדותו דאס גאנצי פנים את גיוועזין פערשוואלין א"כ הרי בכנה"ג סי' י"ז נסתפק לומר דאף בחזיוהו בשעתי' ל"מ כשנתפח ע"ש וכן מסתפק בזה בתשו' גאונים בתראי סי' כ' בכ"ז בלח"מ פי"ג מגירושין הכ"ב כתב בפשיטות דאם נתפח קודם שהייה שעה לאחר שפלטוהו המים מעידין עליו דנתפח קודם שעה לא מיקרי תפוח ואינו משתנה בשביל כך ע"ש ומשמע הכי להדיא מלשון הרמב"ם שם שכתב וז"ל ואם שהה ונתפח אין מעידין עליו משמע דבלא שהה אפי' בנתפח מעידין וכ"מ מדברי הה"מ שם והכי מוכח ג"כ מדברי המהרי"ט סי' ל"א שכ' בספק תוך ג"י ולא נתפח לכ"ע יש להקל ומשמע דהמחמירין בספק תוך ג"י הוא בשנתפח ואפ"ה אי הי' בודאי תוך ג"י מעידין עליו וע' בק"ע סי' שמ"ג ושנ"ג בשם הרשד"ם דמקצת נפוח מעידין ועוד דאם אנו חוששין שזה שנמצא הוא שנטבע סמוך לליל ב' והוא בעל האשה הזאת א"כ בודאי אשה זו מותרת שהרי הוא מת לפנינו וכמ"ש בנובי"ק סי' כ"ח בעובדא דדיגלת:

'''והנה''' אף דהעד הזה ידע מהטביעה וא"כ לד' הרא"ש שהובא ברמ"א סכ"ח דבראה הטביעה ל"מ ט"ע אפי' לאלתר ובב"ש שם ס"ק פ"ז כ' בשם הרש"ל והדרישה דלאו דוקא ראה הטביעה אלא אפי' לא ראה רק ידע שנטבע זה אומר בדדמי שזהו הנטבע ע"ש הנה בגוף הדין דראה הטביעה רבים מהראשונים ז"ל חולקים על הרא"ש ויש מגדולי הפוסקים שפירשו דבראה רק באשתהי ל"מ ובלא ראה ל"ב חזי' בשעתי' ומהני אף באשתהי ע' בטור ובב"ש שם וס"ק פ"ד ואפי' למאי דקיי"ל להחמיר בראה אבל בידע ולא ראה כבר כ' בתשו' מהר"א ששון סי' א' ונחסה פמ"א ח"ב סי' נ"ה ובתשו' נ"ב סי' כ"ו בשם הגאון מהר"י הלוי אחי הט"ז דיכול להעיד וכ"כ בתשו' צ"צ סי' מ"ח בד' הרא"ש ע"ש ובפרט בנ"ד הלא העיד שהכירו ג"כ בסי' אלאנגע חוטם אגראבע דאף דארוך וגוץ הוי סי' גרוע בכ"ז אם הוא קצת בהפלגה הוי סי' אמצעי כמבואר בפוסקים וענובי"ת סי' ס' גם הרי איכא בנ"ד ג"כ הסי' שראשו קרח דהוא סי' אמצעי כמ"ש בתשו' גבעת פנחס סי' כ"ג ובתשו' רח"כ סי' ל' ואפי' אי נימא דג"ז הוי סי' גרוע הרי כ' בתשו' עבוה"ג סי' ע"ב דהא דכ' הרמ"א דאפי' ק' סימנים גרועים לא מצטרפי היינו לעשותו סי' מובהק אבל מ"מ מהני הצירוף שיהי' נחשב סי' אמצעי כמו דסימנים אמצעיים מצטרפין שיהיו סי' מובהק וכ"כ בתשו' פמ"א ע"ש א"כ הוי עכ"פ ע"י צירוף סי' אמצעי וא"כ היכי שיש ט"ע בצירוף סי' אמצעי הלא מבואר בש"ע שם דמהני אפי' בראה הטביעה שכן הוא דעת הרא"ש ביבמות גבי המעשה דב' ת"ח שנטבעו והשיא רבי את נשותיהן עפ"י נשים דמוקי התם כגון דאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים [ומ"ש בתוס' שם דף קט"ו ד"ה וקאמרי סימנים כו' א"נ עפ"י טב"ע אין הפירוש כמ"ש בב"ש ס"ק קמ"ג דהיינו טב"ע בהסי' שעל כן הקשה מה שהקשה שם אלא הכונה ט"ע בגוף האדם בצירוף סי' שאינו מובהק דשוב ליכא חשש בדדמי דאף דכ' התוס' שם עמוד א' ד"ה טעמא דע"א לא מסהיד בדדמי כבר כ' שם בהגהות הגראו"ו דאחרי דמשני דאסקינהו קמן כו' החשש הוא על העד שיאמר בדדמי ע"ש ומובן היטב עפ"מ שנסביר הדברים להלן] וכ' בתוס' שם אבל ע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו ופי' הרא"ש שם בשם הר"י והרז"ה דכיון שראו הטביעה אמרי בדדמי ולא סגי בטב"ע בלי סימנים ע"ש והיינו סי' אמצעיים דבסי' מובהקים אפי' לא ראוהו מיד נמי מעידין עליו וכ"כ להדיא בב"ש ס"ק פ"ז ובס"ק פ"ט הוסיף לומר דלמשקר לא חיישינן רק דכיון שראה הטביעה אומר בדדמי וכיון דאיכא ג"כ סימנים שאינם מובהקים ליכא חשש שיאמר בדדמי וזה נראה נמי דעת התוס' והרא"ש בשיטת ר"ת דס"ל דאם כל הגוף שלם מהני טב"ע גם בלי פ"פ וחוטם וכתבו דהיינו בצירוף סימנים שאינם מובהקים והובא דעתם בטוש"ע סעי' כ"ה והיינו דלכך ל"מ ט"ע של הגוף בלי פ"פ משום דאף שאומר שמכיר הגוף בטב"ע אמרינן דאומר בדדמי כיון דליכא הכרה גמורה בגוף בלי פ"פ וחוטם דרק בפ"פ איפשר בקל להכיר הכרה גמורה שאין פרצופי בנ"א דומין זל"ז כמארז"ל סנהדרין ל"ז. להגיד גדולתו של ממ"ה הקב"ה שטבע כל אדם בחותמו של אדה"ר ואין א' דומה לחבירו משא"כ בתמונת הגופים של בנ"א קשה להבחין ולהבדיל בינימו ואף שאיפשר להכיר חבירו המכירו ורגיל עמו גם מאחוריו כאשר יתבונן ויסתכל בגופו ע"י תמונת הרכבת אבריו אורך ורוחב הגוף גוונו וצורתו כדמצינו לענין ציצית דארז"ל ברכות ט': משיכיר חבירו בתוך ד"א ואפי' מאחוריו ובתוס' שם מובא בשם ירושלמי דברגיל אפי' רחוק טפי חכים בי' ע"ש [ובמק"א ביארתי דברי תשו' מיימוני ה' אישות סי' ט' שכ' דהא דאין מעידין לאחר ג"י הוא דוקא בשלא הי' מכירו היטב בחיים אבל אם הי' מכירו בחיים וגייס בי' מעידין והכי מבואר באמת בס' דעת זקנים מבעלי התוס' פ' שופטים ע"ש וכ' דה"ט דנהי דלאחר ג"י הפ"פ משתנה אבל כיון שהי' חבירו שמכירו ורגיל עמו בחיים יכול להכירו גם ע"י התבוננת בגופו כד' הירושלמי הנ"ל דברגיל אפי' רחוק טפי חכים בי' ועתשו' ח"צ סי' קל"ד. דוגמא לזה מצינו בכתובות כ"ח. לענין הכרת כת"י של אביו בטב"ע דקא' התם וצריכא דאי אשמעינן אביו משום דשכיח גבי' לכך נאמן לומר שמכיר בטב"ע כת"י של אביו מה שראה בקוטנו ע"ש ובחי' העירותי מיבמות קכ"א. דפריך התם מהאי גברא דאיטבע בדיגלת ואסקי' אגישרא דשביסתנא ואנסבה רבא לדביתהו אפומא דשושביני' לבתר חמשא יומי והרי מצינו בקידושין פ"א דקא' שאני רב ביבי דשושבינתי' הואי וגייסא בי' ופירש"י שושבינתי' בעלת ברית לו ע"ש וע' במ"ק כ"ח ומר לאו שושביני' ופרש"י בעין יעקב והלא אתה מכירו וא"כ ליכא למיפרך מהתם כיון דאנסבה ע"י שושביני' שהי' מכירו ורגיל עמו בחיים לכך יכול להעיד גם אחר ג"י ע"י טב"ע של הגוף וע' נובי"ק סי' מ' מ"ש בענין זה ואכמ"ל] אבל מ"מ אינו טב"ע גמור רק ט"ע כל דהו דומיא דכלי אנפוריא בריש אלו מציאות דל"מ בהו ט"ע מפני שלא שבעתן העין וכן ט"ע בגוף ליכא שביעת עין והוי רק ט"ע כל דהו וחיישינן שאומר בדדמי וכן מצאתי בחי' הרשב"א והר"ן חולין צ"ו שכ' דט"ע כל דהו הוי ככלים שלא שבעתן העין וחיישי' שאומר בדדמי ע"ש והלכך כי איכא ג"כ סימנים שאינם מובהקין אף אי סימנים לאו דאוריי' ובעינין דוקא מובהקין בכ"ז בצירוף הט"ע מועיל דלא ניחוש שיאמר בדדמי והוא דלא כהבנת המג"ש בתשו' ג"ב סי' מ"ט ע"ש. וכסברא זו מצינו בש"ע יו"ד סי' פ"ג שכ' בט"ז שם בדעת הרא"ש והטור לענין קרבי דגים בישראל שאינו מומחה היינו שאינו בקי דכיון דל"ח למשקר כיון שאינו חשוד רק משום שאינו בקי חיישינן דטועה הוא ואומר בדדמי להכי מועיל כשהן שלמים בסימנים דאף דסימנים ל"ד בכ"ז בצירוף עדותו מועיל ול"ח שאומר בדדמי ע"ש וזהו ג"כ סברת הרא"ש הנ"ל לענין טב"ע בראה הטביעה דחיישינן דטועה ואומר בדדמי בכ"ז בדאיכא סי' אמצעיים אף דסי' ל"ד בצירוף עדותו מועיל ואזדא בזה קושי' הלח"מ פי"ג מגירושין ובב"ש ס"ק קמ"ג עש"ה:

'''ועפ"י''' הצעה הלזו אמרתי לבאר דברי התוס' בגיטין כ"ח ד"ה מצאו בחפיסה כו' ויש ספרים דגרסי אם מכירו ה"פ מצאו בחפיסה ויודע שלא בחפיסה אבדו כו' א"נ דוקא אם מכירו כשר אבל מה שיודע שבחפיסה או בדלוסקמא אבדו אינו מועיל ודקדקו המפורשים דאי מכיר את הגט בטב"ע הא נאמן במגו דאי בעי אמר לא אבדתי א"כ ל"ל שמצאו בחפיסה אי בדלוסקמא כמ"ש בתוס' שם בריש הדיבור ואי דרוצה להשמיענו דחפיסה ודלוסקמא לא מהני א"כ לא הו"ל למיתני רק הא דמצאו בחפיסה או בדלוסקמא ל"מ אם מכירו ל"ל. ונראה עפ"מ שנבאר דברי התוס' שם בריש הדיבור שכ' וז"ל כשמצאו הוא עצמו איירי מדסמכינן אהכרתו ואע"ג דלאו צורבא מרבנן הוא נאמן המגו דא"ב אמר לא אבדתי דכ"ע אית להו טב"ע כדפרישית לעיל ומכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי ואעפ"י שאינו מכיר את הגט דאי מכיר את הגט ל"ל שמצאו בחפיסה עכ"ל וצריך להבין המשך דבריהם שאחר שכ' דנאמן במגו כ' דמכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי. ונראה דהנה בתוס' שם כ"ז: ד"ה מעולם כו' כתבו וז"ל ותימא דא"כ אמאי מהימן לומר שהוא שלו יותר משלא היו העדים אומרים כלום של"ה נאמן לומר שהוא שלו ולא מהדרינן לי' בט"ע דחיישי' שמא הוא משקר וכונת דבריהם מבואר דמדלא משני המתני' והברייתא דאפי' לזמן מרובה כשר בשמכיר הגט בטב"ע ע"כ דחיישינן שהוא משקר וא"כ גם ר' ירמי' לא הועיל בתירוצו בהא דמשני כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו כו' דאכתי האיך מהימנינן לי' שהוא שלו דילמא משקר וע"ז תי' בתוס' וי"ל דלעולם לא חשדינן לי' שמשקר במזיד לומר שהוא שלו לקלקלה כו' אבל כשאין העדים אומרים כלום חיישינן שמא הוא סבור שהוא שלו לפי שא"י שיש יב"ש אחר או יודע ואין נראה לו לחוש שגם הוא אבד גט ולכך אומר שהוא מכיר אעפ"י שאינו מכיר עכ"ד הרי דכ' התוס' דלהכי לא מוקמינין בשמכיר הגט בטב"ע משום דחיישינן שאומר בדדמי ולפי"ז יקשה לכאורה ע"ד התוס' כאן שכתבו דאי מכיר את הגט בט"ע נאמן במגו הרי כ' התוס' בכתובות פ"ז: דלא אמרי' מיגו בדדמי והרגיש בזה הפנ"י בחי'. אמנם נראה דהא דכ' התוס' דבט"ע בגט חיישינן שאומר בדדמי הוא עפי"ד התוס' ב"מ כ"ד ד"ה ומודה שכ' דגט ל"ב שבעתו העין דלא משהי אינש גיטא בידי' ע"ש וא"כ ל"ה רק ט"ע כ"ד וחיישי' שאומר בדדמי כד' הרשב"א והר"ן בחולין הנ"ל והתינח כשיש לו ט"ע בהגט עצמו משא"כ כשיש לו ט"ע בהחפיסה או הדלוסקמא הא זה הוי שפיר שבעתו העין והוי ט"ע גמור ול"ח לבדדמי אפס דיש לחוש דילמא משקר כיון דרק בהבעל ל"ח דילמא משקר כדי לקלקלה כדהוכיחו התוס' הנ"ל דמשום להרויח פשיטי דספרא ל"ה מקלקלה דהא בעל שאומר גירשתי את אשתי נאמן ול"ח להכי וא"כ המתניתין דמצאו בחפיסה הא מיירי בשליח ובשליח שפיר יש לחוש דמשום הנאתו רוצה לקלקלה והכי מבואר בפוסקים בש"ע אה"ע סי' קל"ב ע"ז כתבו התוס' שפיר דנאמן במגו דא"ב אמר לא אבדתי. והשתא מובן שפיר סמיכות דברי התוס' הנ"ל שלאחר שכתבו דנאמן במיגו מסקי דע"כ אם מכירו אחפיסה ואדלוסקמא קאי דאי אגט עצמו הא חיישינן שאומר בדדמי ומיגו בדדמי הא ל"א כנ"ל. ומעתה א"ש היטב סוף דיבור התוס' הנ"ל שדקדקו המפורשים דאי מכיר הגט בט"ע הא נאמן במגו ול"ל שמצאו בחפיסה או בדלוסקמא ולהאמור נכון דעל הכרת הגט בט"ע הא חיישינן שאומר בדדמי וליכא מגו כנ"ל והנה התוס' כ' שם בא"ד דמה שאומר שאבדו בדלוסקמא הוי סימן רק סימן מובהק להחזיר הגט לא הוי ולפי"ז שפיר ס"ל להי"מ דע"כ צ"ל שאבדו בדלוסקמא דהוי עכ"פ סימן אמצעי ונהי דסימנים ל"ד עכ"פ ע"י הסי' יש לסמוך אהט"ע בגט ול"ח לבדדמי וא"ש ע"נ ודוק. ועפי"ז מיושב נמי הא דקא' התם רבב"ח אירכס לי' גיטא בי מדרשא אמר אי סימנא אית לי בגוי' אי ט"ע אית לי בגוי' אהדרוה ניהלי' אמר לא ידענא אי משום סימנא אהדרוה וקסברי סי' דאוריי' אי משום ט"ע ודוקא צורבא מרבנן אבל אינש דעלמא לא ונתקשו המפורשים דאמאי הי' סלקא אדעתי' דרבב"ח דלא ליהדרי לי' בט"ע שהי' אומר להם סימנים וחוץ לדרכנו יש לישב קושיא זו עפי"ד התוס' ב"מ ס"ז: בהא דקא' התם רבינא אכיל בנכייתא וכ' התוס' וז"ל תימא דלעיל אמרינן דלצורבא מרבנן אפי' בנכייתא לא ניכול ועוד דלעיל איפלגי בקיצותא ר"א ורבינא ואפי' מאן דשרי מודה בנכייתא דאסור לכה"פ לצורבא מרבנן ואור"ת דרבינא לא הי' רוצה ליטול את השם ולעשות עצמו צורבא מרבנן עכ"ל ולפי"ז י"ל דגם רבב"ח ל"ה רוצה ליטול את השם להחזיק א"ע לצורבא מדרבנן דליהדרי לי' בט"ע ולכך הי' אומר סימנים ג"כ] ובמהר"י בן לב הקשה כיון שאמר סימנים וגם הגיד שיש לו טב"ע בהגט אמאי ל"ה מספקא לי' ג"כ דילמא החזירוהו לו משום שניהם הסי' עם הט"ע ביחד ע' ביאורי הגר"א סעי' כ"ד. ולהאמור י"ל דזהו דמספקא לי' באמת לרבב"ח אי משום סימנא אהדרי לי' ואף של"ה מכירו בט"ע ג"כ היו מחזירין לו דסי' דאוריי' ומהני בלא ט"ע א"ד סי' ל"ד ואהדרוה ניהלי' משום דהי"ל ט"ע ג"כ וא"כ אף דט"ע בהגט הוי ככלי שלא שבעתו העין ואומר בדדמי לענין זה מהני הסי' דלא ניחוש שאומר בדדמי ולכך דוקא לדידי' אהדרוה ניהלי' משום שהוא צורבא מרבנן וליכא חשש דמשקר אבל אינש אחרינא דאיכא חשש דמשקר גבי' א"כ ליכא המעלה דט"ע כיון דלא מהימן ומשום סי' בלחוד הא ל"מ דסי' ל"ד ול"ה מחזירין לו רק לרבב"ח החזירוהו משום דליכא גבי' חששא דמשקר רק דט"ע בגט הוי ט"ע כ"ד ושמא אומר בדדמי לענין זה מהני הסי' אף דסי' ל"ד כנ"ל ואזדא ממילא לפי"ז קושי' התוס' ב"מ כ"ד הנ"ל דלדברינו אתיא שפיר ההוא דרבב"ח כהלכתא כדקיי"ל בח"מ סי' רס"ה כרשב"א דבלא שבעתן העין לא מהדרינין והא דהוי מספקא לי' לרבב"ח דילמא משום טב"ע אהדרוה היינו בצירוף סימנים כנ"ל:

'''וכמה''' מעליא הא שמעתתא ליישב עפי"ז ד' הרמב"ם פ"ג מגירושין ה"ט שכ' שם דבעינן שמצאו בכלי שהניחו בו ויש לו ט"ע בגוף הגט והה"מ שם נתקשה בדבריו דאמאי ל"ק דבצורבא מרבנן מהדרינין בט"ע בלחוד ולהנ"ל דס"ל להרמב"ם ג"כ דבט"ע בגט כיון דהוי ככלי שלא שבעתו העין לא סמכינן אפי' אצורבא מרבנן בט"ע וברבב"ח הכונה ט"ע בצירוף הסי' כנ"ל ולכך כ' הרמב"ם שפיר דכשמצאו בכלי שהניחו בו דהוי ג"כ סי' אמצעי כד' התוס' הנ"ל אפס דסי' ל"ד לענין זה הא עכ"פ מועיל שנסמוך על עדותו בט"ע דלא ניחוש שאומר בדדמי כאמור ברם הא איכא לעיוני לפי"ד בהא דא' ביבמות קט"ז מ"ט דקטטה ר"ח אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרה בדדמי מאי ביניהו א"ב דארגיל איהו קטטה ולהנ"ל אמאי ל"ק דא"ב כגון דאנו יודעין שמת איש שיש בו איזה סימן וקאמרה איהי שמת בעלה ואומדת אותו סי' אמצעי דאי משום בדדמי הא מהני בצירוף הסי' משא"כ אי חיישינן דמשקרה הא ל"מ הסי' כיון דסי' ל"ד וצע"כ]. ואם כנים אנחנו בהצעה זאת נבא לבאר עפי"ז ד' הגמ' יבמות ק"כ דקא' על המתני' דקתני התם אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם אעפ"י שיש סימני' בגופו ובכליו כו' למימרא דסי' ל"ד ורמינהו מצאו קשור בכיס ובארנקי ובטבעת כו' אפי' לז"מ כשר אמר אביי ל"ק הא ר"א בן מהבאי הא רבנן דתניא אין מעידין על השומא כו' אמר רבא דכ"ע סי' דאורייתא הכא בשומא מצוי' בבן גילו קמיפלגי כו' וא"ד אמר רבא דכ"ע סי' דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמיפלגי כו' והקשו בתוס' שם להך לישנא דקא' רבא דכ"ע סי' דרבנן ברייתא דמצאו קשור בכיס כמאן תוקמא. והנלפענד"ל דהנה בתוס' שם לעיל מיני' הקשו מאי קושיא מהא דמצאו קשור בכיס דילמא הכא שאני דמכירו לגט או לכיס בט"ע כו' א"נ במצאו אחר ומכירו ע"י סי' זה שקשור בכיס ולהכי נקט כיס וארנקי עכ"ל ולכאורה עדיין קשה על המקשה גופי' מאי פריך דילמא מיירי הברייתא כשמצאו בעצמו ומכיר הגט. ונראה בכונת התוס' דהמקשה הוכיח זה מדנקט כיס וארנקי ואי מיירי שמצאו בעצמו הא די כשמכיר הגט בט"ע אמנם באמת לדברינו הנ"ל הא שפיר הי' יכול לאוקמי כשמכיר הגט בט"ע ורק כיון שלא שבעתו העין הא ל"ה רק ט"ע כל דהו וחיישינן לבדדמי ורק מפני הסי' שקשור בכיס דהוי סי' אמצעי כנ"ל וא"כ אף אי סי' ל"ד עכ"פ עי"ז סמכינן אט"ע כ"ד ול"ח שאומר בדדמי. אמנם באמת בש"ס חולין הנ"ל אמר רבא מריש הו"א סימנא עדיף מט"ע כו' השתא דשמעתינהו להני שמעתתא אמינא ט"ע עדיפא ומבואר בתוס' שם וביתר ביאור בחי' הר"ן שם דרבא בלישנא בתרא ס"ל דסמכינן אט"ע כל דהו אף לגבי ד"נ ע"ש ובלישנא קמא הוי ס"ל לרבא דלא סמכינן אט"ע כל דהו וענובי"ק סי' ל"ט וא"כ לפי"ז י"ל דמעיקרא קאי הש"ס ביבמות שם לל"ב דרבא בחולין דסמכינן אט"ע כ"ד אף לגבי איסורי דאוריי' החמורים וא"כ אי איתא דמיירי הך ברייתא דמצאו קשור במכירו לגט בטב"ע א"כ כיס וארנקי ל"ל הרי ט"ע דגט אף דלא שבעתו העין בכ"ז הרי גם על ט"ע כ"ד סמכינן אף בד"נ ומדנקט כיס וארנקי ע"כ מיירי שמצאו אחר וליכא רק הסי' שקשור בכיס וע"כ מוכח דסי' דאוריי' ולכך קא' רבא התם מעיקרא דכ"ע סי' דאוריי' ולא"ד ביבמות הנ"ל דקא' רבא דכ"ע סי' דרבנן הוא לפום מאי דס"ל לרבא בל"ק דחולין הנ"ל דלא סמכינן אט"ע כ"ד א"כ שפיר מיתוקמא הברייתא דמצאו קשור בשמצאו בעצמו ומכיר להגט בט"ע אפס דהט"ע בהגט הוי ט"ע כ"ד וחיישי' שאומר בדדמי להכי מהני הסי' שקשור בכיס דאף דסי' ל"ד בכ"ז מועיל לענין זה דנסמוך על עדות הט"ע בגט דלא ניחוש לבדדמי כנ"ל וא"ש הכל כמין חומר בס"ד:

'''ואחר''' כל החזון הזה נסתייע שפיר סברתינו הנ"ל בשי' ר"ת כשהגוף שלם בלי פ"פ או בראה הטביעה ויש פ"פ לדידן מהני ט"ע כ"ד בצירוף סימנים ול"ח שאומר בדדמי והרי הב"ש בס"ק ס"ח כ' דט"ע בגוף האדם עדיף מט"ע בגט ע"ש וא"כ אם ט"ע בגט מהני בצירוף סי' שאינם מובהקים כנ"ל מכ"ש בט"ע באדם היכי שיש חשש בדדמי בודאי מועיל בצירוף סי' שא"מ והנה יש להטעים הדברים ביותר לענין דינא עפמ"ש בתשו' גאונים בתראי סי' כ"ה דחשש בדדמי הוא רק מדרבנן ע"ש וכן העלה בס' שערי משפט סי' פ"ב והכי מוכח באמת מהא דקיי"ל בע"א במלחמה ול"א קברתיו אם ניסת לא תצא כמבואר בש"ע סעי' ל"ג וע"כ דחשש בדדמי דרבנן הוא וא"כ הלא כמה מרבוותא ז"ל העלו דלגבי איסורין דרבנן סמכינן אסי' דרבנן ורק לגבי איסור תורה לא סמכינן אסי' דרבנן כדקא' בב"מ כ"ז למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנין עתשו' פמ"א ח"ג סי' ב' ובתשו' פנ"י סי' ז' ח' ובס' אבן העוזר שסביב הש"ע הקטנים בסי' י"ז ובנובי"ק סי' כ"ט ומ"ג ה"ר לזה מד' תשו' הרא"ש כלל ב' סי' ט"ז ע"ש וא"כ לענין חשש בדדמי שהוא דרבנן מהני שפיר סי' דרבנן ויתיישב עפי"ז עוד באופן אחר קושי' התוס' דיבמות הנ"ל שהקשו להך לישנא דקא' רבא דכ"ע סי' דרבנן ההוא דמצא גט קשור כמאן תוקמא ונראה עפ"מ שנקדים ליישב קושי' הפנ"י בב"מ י"ח: שהקשה בהא דמוקי רב אשי התם המשנה דמצא גיטי נשים כו' דדייקינין הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה וכן הברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לז"מ כגון דאמר נקב יש בצד אות פ' ודוקא נקב בצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא והק' הפנ"י דהרי אפי' אי סי' דרבנן הלא בתוס' ב"מ כ': כתבו דהא דחיישינן לשני יוב"ש אינו אלא מדרבנן משום לעז ולגבי דרבנן הא מהני סי' דרבנן ונראה דהנה לכאורה יש להבין האיך נוכל לומר דחששא דב' יוב"ש אינו רק דרבנן משום לעז הלא במתניתין גיטין כ"ז דקתני בה לזמן מרובה פסול משום חששא דב' יוב"ש קתני התם אם מכירו כשר וכ' בתוס' שם דמיירי דליכא עידי נפילה ולא עידי מציאה ומהימן כשהוא בעצמו מצאו במגו דלא אבדתי וא"כ ליכא חשש לעז דלא ידע הבעל מהנפילה כלל ומה יערער וע"כ דחששא דב' יוב"ש אינו משום לעז רק מדינא דאורייתא פסול ובפרט בסוגי' דב"מ שם דדייק ממתני' הא אמר תנו נותנין וכן ר"ז דדייק מהברייתא דמצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר ואפי' לז"מ התם בודאי ל"ש חשש לעז כמ"ש בס' מים עמוקים שם עפי"ד הש"ס גיטין ה' בעל עצמו שהביא גיטו אצ"ל בפ"נ ובפ"נ דטעמא מאי אמור רבנן כו' איהו מנקיט לי' בידי' וערעורי קא מערער וע"כ דחששא דב' יוב"ש הוא מדינא דאורייתא וע"כ דכונת התוס' דב"מ הנ"ל שכ' דאינו רק משום חשש לעז קאי על הא דפריך התם רב עמרם לרבה דקא' בהך גיטא דאשתכח בבי"ד דר"ה כו' דיחזיר דאף דבבי"ד הוי שיירות מצויות בכ"ז אפי' בשיירות מצויות כשלא הוחזקו ב' יוב"ש לא חיישינן דלא כר"ה דס"ל דחיישינן והוכחתו דרבה הוא ממתני' דקתני כל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ופריך לי' רב עמרם דנהי דבכה"ג ליכא פסול דאורייתא כיון דלא הוחזקו אבל הא איכא חששא דלעז מדרבנן וכיון שכן מאי קמדמית ממונא לאיסורא דבממונא הא ליכא חשש לעז ורבה קא משני לי' שטרי חליצה ומיאונין תנן דהוא ג"כ איסור ומשמע דליכא חשש לעז בשיירות מצויות ולא הוחזקו ובחידושי כתבתי לבאר פירכת ר"ע לרבה מאי קמדמית איסורא לממונא עפי"ד הרמב"ן ביבמות קט"ו שכ' דטעמא דרבא שם דס"ל דל"ח לתרי יצחק דכיון דהעדים שראו בו שמת העידו שהי' הולך מקורטבא לאספמיא הרי שראו אותו בקורטבא וכיון שכן אמרינן כאן נמצא כאן הי' ותולין שזה הנמצא שראו אותו עכשיו בקורטבא הוא הידוע שהי' דר בעיר קורטבא ול"ח שמא ממקום אחר בא לכאן ואותו יצחק שמכאן הלך לו למקום אחר ע"ש ובנימוק"י שם הקשה ע"ז דהתם קיי"ל כרבא ואם הוא מטעם כנכ"ה הרי עיקר דין זה הוא בפ' המדיר והתם לא קיי"ל כרבא דס"ל כנכ"ה אלא כרב אשי דלא ס"ל כנכ"ה ותי' דדוקא גבי איסור סמכינן אכנכ"ה ולא בממון ע"ש ובתשו' נובי"ק סי' ל"ו רצה לומר דס' הנימוק"י הוא דרק לענין להוציא ממון ל"א כנכ"ה אמנם בש"ש שמעתא ז' פי"ז הוכיח מסוגיא דהמדיר שם דלגבי ממון אפי' להחזיק ל"א כנכ"ה ע"ש והנה בחי' הרשב"א גיטין כ' דלז"מ דחיישי' בשיירות מצויות היינו דחיישי' שמא משיירות הראשונות נפל כיון דאמרי' כנכ"ה עוד קודם שאבד זה הגט שם ולפי"ז זהו דפריך ר"ע לרבה מהא דפשיט מהך דכל מעב"ד ה"ז יחזיר דל"ח בשיירות מצויות מאי קמדמית איסורא לממונא דבממון כיון דל"א כנכ"ה אזלינן בתר בתרא ואמרינן שזהו הגט שאבד זה משא"כ באיסורא שפיר חיישינן מטעם כנכ"ה] וכיון שכן י"ל דאנן דפסקינן דבשיירות מצויות ג"כ לא יחזיר הוא מדרבנן משום חשש לעז והא דכל מעב"ד יחזיר מוקמינן דאשתכח חוץ לב"ד כדא' התם בסוגיא ותתיישב לפי"ז קושי' הב"ש על הרמ"א סוסי' קל"ב שכ' דאם נזכר שם העיר בגט אין לחוש לשיירות מצויות דא"כ היכי מוכיח בסוגי' שם דרבה בעי תרתי מדקא' בההוא גיטא דאשתכח בבי"ד דר"ה דכתיב בי' בשוירי מתא דעל רכיס נהרא דיחזיר הרי התם נזכר שם העיר בגט וי"ל עפמ"ש הרמ"א בח"מ סי' מ"ט ס"ז לענין ב' יוב"ש שאין מוציאין שט"ח זע"ז דאם נכתב בשטר שם העיר של יוסף ב"ש א' לא גרע מסי' ע"ש וי"ל דנהי דסי' מובהק ל"ה משום חשש שני שוירי אבל עכ"פ סימן אמצעי הוי ובממונא מהני ג"כ סי' אמצעי כמ"ש ברמב"ם פ"ז מנחלות ה"ג ע"ש וניכ"מ פי"ג מגירושין. ולפי"ז י"ל דלהכי פסקינן דמהני בשיירות מצויות ולא הוחזקו כתיבת שם העיר בגט דנהי דיש חשש שני שוירי אבל הא כתיבת שם העיר הוי כסי' אמצעי עכ"פ וכיון דשיירות מצויות ולא הוחזקו ל"ה רק דרבנן מהני גם סי' אמצעי אמנם זהו תינח למאי דפסקינן דש"מ ולא הוחזקו ל"ה רק דרבנן משא"כ התם הא כבר הוכחנו דע"כ קאי לענין שיפסל מדאוריי' דחששא דלעז הא ליכא ע"כ התם כיון דהבעל אמר תנו וכנ"ל וא"כ לגבי דאוריי' הא ל"מ סי' אמצעי ול"מ ג"כ כתיבת שם העיר. ויתכן ליישב עפי"ז מה דקשה לכאורה בדברי התוס' ב"מ שם ד"ה הא אמר תנו נותנין כו' אבל אם לא נמלך מתחלה מלגרשה וגירשה מחזירין לה הגט לראי' אפי' אינו שלה וקשה הא אפי' בכה"ג ל"ה לן להחזיר דילמא זה הגט זמנו קודם לזה הגט שנתגרשה בו ותטרוף מלקוחות שלא כדין וכקושי' הגליון שם וי"ל דלענין זה שפיר מיתוקמא בשיירות מצויות ורק שנכתב שם העיר בהגט דלגבי ממון הא ל"מ סי' אמצעי כנ"ל וכיון שכן מיושב שפיר קושי' הפנ"י הנ"ל דר"א דמוקי התם כגון דקא' נקב בצד אות פ' ע"כ בעי לאוקמי המשנה אפי' בהוחזקו וש"מ דלא כרבה ור"ז שם וא"כ בכה"ג הא איכא חשש דאוריי' כנ"ל ושפיר בעי סי' מובהק דלגבי דאוריי' הא ל"מ סי' אמצעי אי סי' דרבנן וממילא מיושב נמי לפי"ז דברי התוס' שם שהקשו דילמא לכך בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מכאן ולהבא משום דבידו לגרשה ותי' דכיון דלמפרע א"נ גם להבא א"נ ולכאורה מנ"ל להתוס' דשיטת הגמ' אזיל הכא אליבא דמ"ד ב"ב קל"ד דל"א בתר גופא פ"ד דילמא אמרי' פ"ד ובאמת נאמן מכאן ולהבא אפס דפירכת ר"ז היא דהיל"ל דלא יחזיר לה הגט לז"מ משום דבגט הזמן נכתב מקודם ותטרוף מלקוחות למפרע מהזמן שנכתב ולמפרע הא א"נ ולהאמור נכון דהוכחת התוס' הוא מדמשני ר"א דמיירי בסי' מובהק דוקא ואי מצד הגירושין גופייהו הא אין חשש דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן וא"צ הסי' רק לענין חשש טריפת לקוחות שלא כדין ובממונא הא מהני גם סי' אמצעי כנ"ל ומעתה מיושב ע"נ קושי' התוס' דיבמות הנ"ל דהרי רבא ס"ל ביבמות קט"ז: גבי שטרי דחבי בר ננאי דאגבי בהו רבה זוזי דאף בהוחזקו וש"מ ל"ח בממונא וילפי' איסורא דלא הוחזק מממונא דהוחזק כמ"ש בתוס' שם ולפי"ז עכצ"ל דרבא ס"ל דאפי' בהוחזקו וש"מ לאו מדינא פסול רק משום חשש לעז דאי הוי פסול מדינא הא ליכא לחלק בין איסורא לממונא כס' התוס' בב"מ הנ"ל וכן הוכיח באמת הפנ"י בחי' לגיטין כ"ז ע"ש וכיון דס"ל דבכל ענין ליכא רק חשש דרבנן שפיר מיתוקמא אליבי' ההוא דמצא גט קשור דלגבי חששא דרבנן הא מועיל שפיר סי' דרבנן ומיושב קושי' התוס' ע"נ ודוק:

'''ומעתה''' נשוב לנ"ד לענין דינא אם לא הי' חששא דנתפח הי' מקום לצדד להקל גם באשתהי להך טעמא שכ' הב"ש בסק"צ דלכך ל"מ באשתהי טב"ע משום שאפי' מי שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי ע"ש א"כ בצירוף סי' שאינו מובהק שפיר מועיל כנ"ל אמנם לאידך טעמא של הב"ש שם משום שכשמשתהא א"י להכירו א"א להקל בנ"ד רק בלא אשתהי דבאשתהי כיון שא"י להכירו בפ"פ הא הוי מדאוריי' לשינויא בתרא בבכורות מ"ו: דקא' יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דאי ליכא הכרת פ"פ מדאוריי' ל"ה הכרה ובאמת לפענ"ד מוכח הכי מעובדא דב' ת"ח שטבעו ביבמות קט"ו הנ"ל דמוקמינן התם כגון דקאמרי אסקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים וכ' בתוס' שם דלכך קא' לאלתר דאי שהו לאחר שעלו מן המים מתפחי ע"ש וא"כ אינימא דהטעם דבאשתהי א"י להעיד משום דקא' קצת בדדמי א"כ התם דקאמרי סימנים הו"ל למישרי אפי' בשהה כנ"ל וע"כ כהטעם הב' של הב"ש שא"י להכירו בפ"פ לאחר שנשתהא ול"מ מדאוריי' ול"מ הצירוף דסי' אמצעיים והכי מוכח באמת ממ"ש הרמ"א בסכ"ו בספק אם נשתהא אם לא אזלינן לחומרא ואי איתא דהטעם משום בדדמי הרי ל"ה רק מדרבנן והו"ל למיזל לקולא א"ו דהטעם הוא משום דא"א להכירו אח"כ והוי מדאוריי' ואזלינן בספקו להחמיר וגם הרי קיי"ל דבאשתהי ל"מ אפי' ראהו ב' עדים וכמ"ש בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח וענובי"ק סי' כ"ח ואי איתא דהטעם הוא משום בדדמי הרי הסכימו רוה"פ דבב' עדים ל"ש בדדמי והו"ל למישרי גם באשתהי וע"כ דהטעם משום דא"א להכירו וא"כ ל"מ גם בצירוף סי' אמצעיים. והנה אם באמת הי' המעשה בנ"ד דחזיו' בשעתי' תיכף משהועלה מן המים יש לצדד להקל בנ"ד גם בלעדי דברינו הנ"ל דאף שידע מהטביעה ואיכא חשש בדדמי בכ"ז יען שאמר גיסה של האשה איך האב איהם גיט דערקענט והגיד שבהחוטם ל"ה שום פצע וחבורה ולא נתפח ועיקר הכרה דפ"פ הוא בתמונת החוטם כמ"ש בתוס' בכורות ויבמות בשם הירושלמי הכרת פניהם ענתה בם זה החוטם וע' שבת קנ"א: דרז"ל עד אשר לא תחשך השמש והאור זו פדחת והחוטם ופרש"י זו פדחת המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף. זה חוטם שהוא תאר פני אדם עכ"ל והלא כ' ברמ"א סעי' נ' לענין ע"א במלחמה דקיי"ל דבעינן שיאמר קברתיו דאל"ה חיישינן דאומר בדדמי ואפ"ה כשאומר מת וראיתיו אח"כ והכרתיו היטב בטב"ע נאמן ונהי דהח"מ וב"ש שם חולקין עליו בזה מ"מ בנטבע אף המחמירין בידע מהטביעה יודו דאם אמר הכרתיו היטב בט"ע דל"ח לבדדמי וכ"נ מלשון תשו' הר"ן סי' ג' ועתשו' צ"צ סי' ק"א וגדולה מזו כ' במהרי"ט ח"ב סוסי' ל"ג דאם אומר העד שדקדק היטב והכירו ל"ש בדדמי ומהני אפי' לא חזיו' בשעתי' ע"ש ועכ"פ בחזי' בשעתי' רק שידע מהטביעה בודאי ל"ש בדדמי היכי שאומר הכרתיו היטב וכ"נ מלשון הרי"ף ז"ל פ' האשה שהלכה דמביא שם עובדא דדיגלת דאנסבה רבה לאשת הנטבע אפומי' דשושבינא אף דמים כמלחמה וחיישינן לבדדמי וכ' שם דמיירי דאמר אסקוה לקמאי וחזיתי' לאלתר ואשתמודענא לי' דאיהו פ' והלשון אשתמודענא הוא שמכירו היטב דל"ש בדדמי גם הרי כפי המבואר בהגב"ע גם העדים האחרים הכירוהו בזקנו ושהי' ראשו קרח א"כ הא בב' עדים לא חיישינן לבדדמי כמ"ש הרא"ש פ' האשה שלום סי' ב' ג' ובתשו' מהר"י בן לב והמבי"ט. מבואר דגם בפסולין הדין כן ע' בק"ע סי' י' ורל"א דאין כח הדמיון גדול כ"כ לטעות בשנים ועב"ש ס"ק קי"ג ואף דהרי"ף חושש גם בב' עדים לבדדמי כבר חלקו עליו כל הפוסקים והעלו דבב' עדים ל"ח לבדדמי:

'''אמנם''' אחרי התחקות על שורש הדין לאמתו קשה מאד להעמיד יסוד על העדות של הטב"ע אפי' אי הי' ברור לנו דחזיוהו בשעתי' ולא אשתהי לאחר שהועלה מן המים אם מפני שהי' נתפח ובמהרח"ש וק"ע והב"ח מבואר דאף בלא אשתהי ל"מ היכי שנתפח דלא כהלח"מ ודעמי' שהבאנו למעלה ושכן נראה באמת מסתימת לשון הש"ס והפוסקים דדוקא על הסתם קאמרינן אישתהי מתפח תפח אף שאינו ניכר אבל כשניכר שתפח הרי חזינין דאשתני וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ן בחי' יבמות שם שכ' וז"ל דחזיוהו בשעתי' לאלתר מיד עד שלא יתחיל לתפוח כלל ע"ש הרי דמשהתחיל לתפוח לא מיקרי חזיו' בשעתי' ואם לפ"מ שנזכר במכתבו שהי' נפצע מאד הרי קיי"ל מיא מרזי מנה ומשתנה ואף דמכה שנעשה אחרי מותו ל"א בי' מיא מרזי מכה כמבואר בחמ"ח סק"נ ובב"ש ס"ק פ"א בכ"ז מי יודע אם לא נעשו הפצעים קודם שמת וע"כ א"א לסמוך בנ"ד על ההכרה של הטב"ע כלל:

'''מעתה''' נחפשה דרכי ההיתר ונחקורה בענין הכרת סימני הגוף והבגדים והנה אי נתפוש דהסימנים שבגופו היינו השתנות החוטם מהרגילות והקרחה שבראשו המה סימנים אמצעיים ובתשו' רח"כ חאה"ע סי' ל' מבואר דקרחה בראשו הוי סי' אמצעי ובכלים יש סי' מובהקים היינו מה שהגידו הסנדלר והטשילעדניק מהלאטע על שני השטיוועל מהטילעדרי ולמעלה וכן הלאטקאלי שלמטה על התפירה דכיון שצמצמו המקום הוי דומיא דנקב בצד אות פ' דהוי ס"מ א"כ לפי"ד המהר"ל מפראג שהובא בב"ש ס"ק ס"ט היכי דאיכא סי' אמצעי בגופו וס"מ בכליו מהני מכח ממ"נ דאי סי' דאוריי' הא מהני הסי' אמצעי שבגופו ואי סי' דרבנן הא להך לישנא דביבמות ק"כ דסי' דרבנן ל"ח לשאלה כיון דאין לנו הכרח לזה ממתני' ע"ש והנה בב"ש שם כ' דהרי גם לפי אוקימתא דסי' דאורייתא אין הכרע לזה דהרי לתי' א' מיירי מתני' בחיורי וסומקי וג"כ אין לנו הכרח לומר דחיישינן לשאלה ובכ"ז חיישינן לשאלה א"כ גם לאוקימתא דסי' דרבנן ג"כ חיישינן לשאלה אמנם הביא שם בשם המהר"ל מפראג דע"כ למאי דאמרי' סימנין דרבנן אין חוששין לשאלה דאי אמרת דחיישינן לשאלה א"כ ט"ע דכלי ל"מ ואכ"ק למה קתני במתני' אעפ"י שיש סי' בכלי ל"מ תיפוק לי' דאפי' ט"ע שהוא דאוריי' ג"כ ל"מ ולמה תני במתני' סי' שהם דרבנן ומה שתי' הב"ש דנ"מ בכלים דלא מושלי הוא דחוק ולפענד"נ דהנה בתשו' מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ח' פי' הא דקתני במתני' אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו היינו אף שיש בשניהם סימנים בגופו וגם בכליו דסימני הגוף עם סימני הכלים לא מצטרפי ע' בה"ט סי' י"ז ס"ק ע"ה. והנה בתשו' ח"צ סי' קל"ד כ' דלמאי דקא' בב"ב קע"ב: דלנפילה דיחיד לא חיישינן ה"ה גבי חשש שאלה אם יש סי' אמצעי בגוף וס"מ או ט"ע בכלי ל"ח שהשאיל הכלי למי שיש לו ג"כ סי' כזה דהוי שאלה דיחיד ול"ח וכ"כ בפנ"י גיטין ס"ד ובתשו' ב"ח סי' פ"א ובתשו' ג"ב סוסי' ב'. [ויש להסביר הענין עפ"מ שנתקשה בתשו' נוב"י בחששא דשאלה נימא חזקה כ"מ שנמצא ת"י האדם הוא שלו ותי' דכנגד זה איכא חזקת א"א וי"ל דהיכי דאיכא לצרופי עוד סברא דשאלה דיחיד להרחיק החששא דשאלה שוב אמרינן דאלים החזקה דכ"מ שנמצא ת"י האדם הוא שלו שלא לחוש לשאלה אף דאיכא חזקת א"א ושעפיז"נ ליישב מה שנתקשה בתשו' ח"צ שם על סברתו הנ"ל מב"מ כ"ז: דפריך ואיס"ד חיישינן לשאלה כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחוש לשאלה ולסברתו הרי לשאלה כה"ג שיהיו שמות השואל והמשאיל שוין הא ל"ח ולדברינו ניחא דכיון דהתם הא ליכא החזקה דכ"מ שנמצא ת"י הוא שלו שוב חיישינן אף לשאלה דיחיד] ולפי"ז להך אוקימתא דסי' דאוריי' ע"כ מיירי המתני' דסי' בגופו בסי' גרועים דשכיחי לכך אף בס"מ או ט"ע בכליו חיישינן לשאלה ול"ה שאלה דיחיד כיון דסי' גרועים שכיחי הרבה משא"כ להך אוקימתא דסי' דרבנן הלא מיירי הא דסי' בגופו בסי' אמצעיים וא"כ א"א לומר דאפי' כשיש ס"מ או ט"ע בכלי חיישינן לשאלה דא"כ הוי שאלה דיחיד ול"ח וע"כ הסי' דכלי הוא ג"כ סי' אמצעי ול"מ משום דסי' דרבנן הוא וא"כ שפיר י"ל דגם לאוקימתא דסי' דרבנן חיישינן לשאלה בס"מ או ט"ע בכלי בלבד דלא כמהר"ל מפראג. אמנם יהי' איך שיהי' נשמע עכ"פ דאי איכא סי' אמצעי בגופו בצירוף ס"מ או ט"ע בכלי ל"ח לשאלה משום שהוא שאלה דיחיד וא"כ בנ"ד דאיכא ס"א בגופו וגם ס"מ וט"ע בבגדיו בודאי ל"ח לשאלה ובפרט לפמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קי"ג דמנעלים על הדרך הוא מכלים דלא מושלי אינשי שמתקלקלים מאד א"כ אף לד' החולקים על הח"צ וס"ל דגם לשאלה דיחיד חיישינן דבשלמא לנפילה דיחיד ל"ח כיון דנפילה מצ"ע לא שכיח ודי אם אנו חוששין לנפילה דרבים אבל שאלה מאן יימר לן דמצ"ע לא שכיח ובאמת מוכח הכי מד' הש"ס יבמות קט"ז דקא' למאי ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ופי' התוס' דהוי נפילה דיחיד אי לפיקדון כיון דהוי שמי' כשמי' לא מפקיד גבי' הרי דאי לאו האי טעמא הוי חיישי' אף לפקדון דיחיד וה"ה לשאלה דיחיד כיון דמצ"ע שכיחי וע' בס' בית מאיר בזה אמנם בנ"ד הא שאלת המנעלים מצ"ע לא שכיח כנ"ל גם הרי ידוע מ"ש המהרי"ט הובא בק"ע סי' שפ"ב דלשאלת כל בגדיו ל"ח דלא שכיח ובנ"ד דהכירו הזשקעטיל וההוזין והשטיוועל הוי כשאלת כל בגדיו דלא שכיח להשאיל ובכה"ג כ"ע מודו דל"ח לשאלה דיחיד דכיון דהשאלה מצ"ע לא שכיח הו"ל כנפילה דיחיד דל"ח ומיושב לפי"ז מה שהקשה הב"ש שם דברי הש"ע אהדדי דבסי' י"ז פסקינן דחיישי' לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי ובסי' קל"ב גבי גט מחלק דבכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה ולהאמור נכון דגבי גט הוי שאלה דיחיד ששמות השואל והמשאיל שוין לכך היכי דהשאלה מצ"ע לא שכיח כגון בכלים דלא מושלי ל"ח לשאלה משא"כ בסי' י"ז דהוי שאלה דרבים לכך חיישי' אפי' בכלים דלא מושלי:

'''איברא''' דבחמ"ח ס"ק מ"ב כ' דלאו דוקא לשאלה אלא ה"ה למכירה ואבידה חיישינן וא"כ בשלמא לאבידה אין לחוש כיון דלנפילה דיחיד הא ל"ח אבל מכירה אפשר דשכיח. אמנם באמת בגוף חששא דשאלה העירו המפורשים ז"ל דאמאי לא נימא דאוקמי בחזקת מרא קמא לד' הרא"ש והטור בח"מ סי' רכ"ג דגם בשמא ושמא מוקמינן בחזקת מ"ק ע' בב"ח שם אולם בשאלה הוי באמת לעולם בחזקת בעלים הראשונים כמ"ש בתוס' חולין נ"א. לענין כנכ"ה אמנם גבי חשש דמכירה הא שפיר שייך לאוקמי בחזקת מ"ק אמנם היכי דאינו ניכר רק ע"י סימנים ואפי' בסימן מובהק הא כ' הש"ך בח"מ סי' רצ"ז דמ"מ אתרמויי אתרמי דכוותי' ע"ש ועי' בפנ"י בהשמטה למס' ב"מ בכה"ג נראה דהוי חזקה זו חזקה שאינה מבוררת דומיא דכ' בתוס' חולין י"א גבי גבינות שנעשו מבהמה שנמצאת טריפה והיא בת יב"ח דהוי החז"כ חזקה שלא נתבררה שעה א' אף דבודאי לא נולדה טריפה מדחיתה יב"ח וטריפה א"ח יב"ח בכ"ז הא לא נתבררה השעה שהיתה כשרה בודאי ועתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ז. וה"ה הכא אף דאיכא ס"מ ועל הרוב אינו מתרמי עוד בסי' כזה בכ"ז לא נתבררה השעה שהי' הבגד ודאי שלו ואין לאוקמי בכה"ג אחזקת מ"ק ולפי"ז נראה דהיכי דניכר הכלי בטב"ע בודאי ל"ח למכירה דהרי גם בשאלה מצדד הפנ"י בב"מ דלא ניחוש בט"ע לשאלה ע' בפתיחתו לס' נזיקין וכ"ה בנובי"ק סי' מ"א בשם הג' מהר"ם ברבי אפס דהנוב"י שם דחה דבריו ע"ש אמנם לחוש למכירה בודאי אין חוששין מטעם דאוקמי בחזקת מ"ק דהיכי דאיכא עדים שמכירין בט"ע שזה כלי של זה הוי שפיר חזקה מבוררת ועי' כי"ב במהרי"ט ח"א סי' ט' מ"ש בד' הש"ס כתובות ק"ט: גבי עשאה סימן לאחר לחלק בין סי' לעדים. ומתיישב בזה מה שהקשו על החמ"ח מהא דא' בגמ' חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ומשני אוכף לא מושלי אינשי ולד' הח"מ אכתי ניחוש למכירה ולהאמור יהי' נכון דהרי באמת קשה אמאי לא מוקי בעידי אוכף היינו בטב"ע כדמוקי התם למ"ד סי' דרבנן וכדהקשה באמת בנוב"י שם על המהר"ם ברבי והוכיח שם מכח זה דגם בט"ע חיישינן לשאלה וא"כ ממילא ל"ק דניחוש למכירה דע"ז שפיר מצינן לשנויי בעידי אוכף וליכא חשש מכירה דמוקמינן בחזקת מ"ק וממילא אזדא לפי"ז קושי' בעל יד יוסף בב"מ כ"ז: שהקשה על הח"מ הנ"ל מהא דא' ב"מ כ"ח. סימנים ועדים ינתן לבעל העדים וכ' הרא"ש וז"ל ואפי' לא ראו העדים הנפילה אלא שמעידין שהי' שלו מחזקינן לי' בחזקתו ול"א שמכרו ע"כ והכי פסקינן בח"מ סי' רס"ז ס"ט עש"ך שם סק"ח. ולהנ"ל ניחא דהתם שפיר ל"ח למכירה כיון שמעידים עדים שהי' שלו ובכה"ג מוקמינן בחזקת מ"ק משא"כ בסימנים דל"ש חזקת מ"ק כנ"ל שפיר כ' הח"מ דחיישינן למכירה עכ"פ יוצא לנו מדברינו אלה דאף דבהא צודק הנוב"י דגם היכי שניכר בט"ע חיישינן לשאלה והכי מוכח באמת מד' הש"ס יבמות ק"כ: דפריך התם מהא דמצאו קשור בכיס ובארנקי היכי מהדרינן ניחוש לשאלה ולכאורה מ"פ הרי שם עמוד א' כ' התוס' דלהך לישנא דקא' רבא דכ"ע סימנים דרבנן מוקי ההוא דמצאו קשור כו' שהוא בעצמו מצאו ומכיר הכיס בט"ע א"כ י"ל ג"כ למ"ד סי' דאוריי' דמיירי בשמצאו ומכיר הכיס בט"ע ובט"ע הא ל"ח לשאלה וע"כ דאין חילוק בין סי' לט"ע למ"ד סי' דאוריי' וה"ה דאין חילוק לדידן בין ס"מ לט"ע ולעולם חיישינן לשאלה (ושפיר משני הש"ס ע"ז כיס וארנקי לא מושלי אינשי ול"ק אכתי ניחוש לאבידה ולמכירה לד' הח"מ הנ"ל דלאבידה הא ליכא למיחש כיון דנזכר שם הבעל והאשה בגט א"כ הוי נפילה דיחיד ול"ח ובמכירה הא איכא חזקת מ"ק כנ"ל) וכן מפורש יוצא מדברי התוס' גיטין כ"ח הנ"ל לענין מצאו בחפיסה והכי מבואר בפוסקים באה"ע סי' קל"ב דגם בט"ע חיישינן לשאלה. אמנם לענין החשש דמכירה בעגונה שכ' הח"מ הנ"ל בודאי אין לחוש היכי שהעדים מכירים בט"ע שהבגדים הם של בעל האשה דמוקמינן בחזקת מ"ק כנ"ל. (ויל"ע לכאורה לפי"ז מש"ס חולין צ"ו דאמאי ל"ק התם ראי' דט"ע עדיפא מסימנים מהיתר אשה שמכירין בעלה שמת ע"י הבגדים דלא מושלי דע"י ס"מ שבהבגדים אינה ניתרת דחיישינן למכירה וע"י הכרת ט"ע שהם בגדיו של זה היא ניתרת כאמור ויש ליישב בקל) וא"כ בנ"ד דליכא חשש שאלה אם מטעם השבו"י דמנעלים לא מושלי אינשי או מכח ד' המהרי"ט דשאלת כל בגדיו ל"ש וגם חשש דאבידה ליכא דלנפילה דיחיד ל"ח ולא נשאר רק החשש דמכירה וכיון שהעדים מכירין הבגדים היטב בט"ע שהם של בעל האשה הזאת אין לחוש ג"כ למכירה כנ"ל. ואף למ"ש הב"ש שם בשם הריטב"א דלמאי דקיי"ל סי' דרבנן גם בכלים דלא מושלי אינשי חיישינן לשאלה היי"ד רק בסי' מובהק וכמו שהסביר הב"ש שם דכיון דחיישינן לשאלה ל"ה ס"מ משא"כ בט"ע בודאי ל"ח לשאלה בכלים דלא מושלי ואיפשר עוד לחלק הענינים גם בלעדי סברת הב"ש הנ"ל דבשלמא בסי' בכלים דלא מושלי שפיר י"ל דחיישינן דמצרפינן מיעוטא דמושלי למיעוטא דאתרמויי אתרמי בסימנים אלו ואמרינן בכ"ד דמצרפינן תרי מיעוטי להדדי והו"ל פו"פ עי' קידושין ע"ג. ובתוס' פסחים ז'. וב"ב צ"ג. ובחי' הרשב"א יבמות קי"ט ובנמוק"י שם ובר"ן חולין ס"ג: משא"כ בט"ע דליכא רק חד מיעוטא דמושלי לכך ל"ח וכי"ב כ' בנובי"ק סי' מ"א סד"ה ותו. ואף דבנוב"י סי' מ"ג כתב דגם לענין ט"ע דבגדים שייך בדדמי וא"כ בנ"ד דלא חזיו' בשעתי' הא ל"מ גם הט"ע דהבגדים. אמנם מלבד דכבר העלינו דלענין חשש בדדמי מהני גם סי' דרבנן א"כ בנ"ד אף אי לא נחשוב הסי' שבגופו כלל הרי איכא ס"מ בהבגדים ונהי דנימא דע"י חשש שאלה אף בכלים דלא מושלי אינשי נעשה מסי' מובהק סי' אמצעי כמ"ש הב"ש וא"כ כיון שיש סי' אמצעי בצירוף הט"ע שוב ל"ח לבדדמי לבר מן דין הרי בנוב"י שם העלה דזהו דוקא למי שראה הטביעה אבל אם רק ידע מהטביעה ל"ש בהבגדים בדדמי. ובנ"ד הרי לא ראה הטביעה שום א' מהעדים המעידים על סימני גופו ובגדיו והכרתם בטב"ע:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>