עריכת הדף "הרי בשמים/א/יא" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
<small>בעזהש"י יום א' זיין מרחשוון שנת תרע"ב לפ"ק סטריא

::שלום רב לכבוד דודי יד"נ הרב הגאון המפורסים כש"ת מוה' '''יעקב תאומים'''. ני' אבד"ק '''טארניגראד''' יצ"ו במדינת פולין.</small>

'''מכתבו''' הטהור הגיעני וענותו תרבני לדרוש מאתי ולשחר פני לתת לו מענה על הקושיא שהציע לפני ועד כה לא הרשני הזמן להשתעשע עמו בפלפולא דאורייתא עתה פניתי מעט מהמון טרדותי להשיב לו מפני כבודו כי רב הוא ואשר ישים אלקים בפי אותו אשמור לדבר ואען ואומר בעזרתו יתעלה:

'''ע"ד''' קושייתו ביומא ע"ג ע"ב ר"פ יוה"כ אסור באכילה ובשתי' כו' ובגמ' פריך אסור ענוש כרת הוא א"ר אילא ואיתימ' ר' ירמי' לא נצרכא אלא לח"ש הניחא למ"ד ח"ש אסור מה"ת אלא למ"ד ח"ש מותר מה"ת מא"ל דאתמר ח"ש ר"י אמר אסור מה"ת ר"ל אמר מותר מה"ת הניחא לר"י אלא לר"ל מא"ל כו' והקשה מעכ"ת הלא מאן סתמי' למתניתין רבי והרי בשבועות י"ג ע"ב מסקינין דלרבי דס"ל יוה"כ מכפר על שאינן שבין לא משכחת כרת דיומא לדידי' אלא באכל סמוך לשקיעת החמה דלא הו"ל שהות לכפורי וא"כ ע"כ גם במתניתין קאי סמוך לשקה"ח דליכא שהות לכפורי לי' וא"כ ל"ש לאסור ח"ש דאינו אסור אלא משום דחזי לאצטרופי ובסוף היום הא לא חזי לאצטרופי כמ"ש בנוב"י מהד"ת חא"ח סי' נ"ג דבאיסור התלוי בזמן כמו חמב"פ אם אכל ח"ש בסוף יום שביעי ש"פ ששוב אין פנאי לאכול יותר לא חזי לאצטרופי ואינו אסור ח"ש עכ"ק:

'''הנה''' לכאורה יש לחזק קושייתו מדברי הש"ס יומא פ"ה ע"ב במשנה מיתה ויוה"כ מכפרין עם התשובה וקא' בגמ' נימא דלא כרבי דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשו' בין לא עשה תשו' יה"כ מכפר חוץ כו' אפי' תימא רבי תשו' בעי' יה"כ יה"כ ל"ב תשו' הרי דמהדר הש"ס לאוקמי סתמא דמתניתין שם כרבי א"כ גם ההיא סתמא בודאי אתיא כרבי וקשה שפיד קושי' כת"ר. אולם נראה דהנה דבר זה אי אסור ח"ש באיסור התלוי בזמן בסוף הזמן דל"ש חזי לאצטרופי י"ל דתליא בהספק שנסתפק הפמ"ג ביו"ד בפתיחתו לה' בב"ח וכן בא"ח סי' תמ"ב במש"ז סק"ה אי הפירוש דחזי לאצטרופי הוא דילמ' יאכל כזית בכא"פ ויסבור שהוא יותר מכא"פ א"ד הפירוש דחזי לאצטרופי כפשוטו דראוי עתה להצטרף עם ח"ז אחר ויהי' שיעור שלם ע"ש ואי נימ' כהצד הב' ליתא לסברת הנוב"י הנ"ל. ונלפענ"ד דענין זה תלוי בפלוגת' דתנאי במשנה כריתות י"ב ע"ב כמה ישהא האוכלין כאלו אוכל קליות דברי ר"מ וחכ"א עד שישהא מתוע"ס כדי אכילת פרס חייב ומסקינן בגמ' שם דר"מ לחומר' קא' כאלו אוכל קליות אחת אחת בסמוך זו לזו בההוא משערינן שאם אכל כחצי זית והפסיק ולאחר אותה שעה אכל ח"ז אחר אף אם שהה מתוע"ס יותר מכא"פ מצטרפין ואפי' אי הוי ההוא שיעור' כולו יומא ע"ש ולפי"ז לדברי ר"מ ליכא למימר דאסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי ודילמ' יטעה דזהו שייך אם השיעור הוא רק בכא"פ אבל לר"מ דמשערינן כאילו אוכל קליות בההוא שיעור' הא ליכא למיחש דיטעי בי' אינשי וע"כ לדידי' אסור ח"ש משום דחזי לאצטרופי בשעת מעשה ויהי' שיעור שלם כהצד הב' של ספיקת הפמ"ג הנ"ל וא"כ לדידי' הא אפי' באיסור התלוי בזמן בסוף הזמן ג"כ אסור ח"ש וא"כ לפי"ז שפיר קא' הש"ס הכא לא נצרכא אלא לח"ש ואי דלרבי ע"כ מיירי בסוף היום וליכא למימר חזי לאצטרופי ז"א דהא סתם מתניתין ר"מ הוא ולדברי ר"מ הא ע"כ חזי לאצטרופי בשעת מעשה כנ"ל וא"כ אסור ח"ש גם בסוף היום והבן. אמנם באמת קושייתו דמר בלא"ה לק"מ עפי"ד הש"ס כריתות ח"י ע"ב כי מכפר יוה"כ על כולא שיעור' על פלגא דשיעור' לא מכפר א"כ כי מוקי למתניתין לענין ח"ש שפיר יכול לאוקמי באמצע היום ועל ח"ש הא אין יוה"כ מכפר. ואף דאיכא בכריתות שם תרי שינויי על הא דפריך שם ממתניתין דצירף את המעילה לזמן מרובה ואמאי הא כיפר עלי' יה"כ ושינויא קמא הוא דכי מכפר יה"כ על איסורא אממונ' לא מכפר ולההיא שינויא מכפר יה"כ גם על ח"ש אפי' לרבי אמנם נראה דאפי' לההיא שינויא דיו"כ מכפר על ח"ש מ"מ אינו מכפר אפי' לרבי כי אם על השבים אבל לא לשאינם שבים והוא עפי"ד התוס' ישנים ביומא פ"ה ע"ב שכ' שם דאפי' לרבי אין יה"כ מכפר כפרה גמורה כי אם לשבים ול"מ יה"כ לכפר גם לשאינם שבים כי אם למעט מכרת אבל איסורא נשאר דכפרה גמורה בלא תשובה ליכא דאל"כ למה חרב הבית בשביל עונותינו כיון שיו"כ מכפר חוץ מג' דברים ע"ש ולפי"ז בח"ש אין כפרה דיו"כ בלא תשובה אין על מה לחול כיון דעכ"פ איסור' נשאר ובח"ש בלא"ה ליכא אלא איסור' בעלמ' וא"כ בודאי אין חל כפרת יוה"כ בלא תשובה כי אם על שיעור שלם וא"כ שפיר מוקי הש"ס בח"ש אף באמצע היום גם לרבי [ותדע לך דהרי אמרי' ביומא ע"ט ע"א דככותבת הוא יותר מכביצה ואמרי' שם ד"פ ע"א דאין בית הבליעה מחזיק יותר מביצת תרנגולת וא"כ יוה"כ דשיעורו בככותבת ע"כ א"א לאוכלו בפעם א' וא"כ אפי' בסמוך לשקה"ח א"א לאשכוחי כרת דיומא לר' כיון דע"כ בשני פעמים אוכלו וא"כ מכפר יוה"כ באמצע וע"כ דלשאינם שבים אין יו"כ מכפר על ח"ש גם לרבי. אולם י"ל דאין מזה ראי' דאפשר לומר דלענין כרת דיומא גלי רחמנ' דאין יו"כ מכפר באמצע על ח"ש דאפי' לההיא שינויא דיו"כ מכפר על ח"ש הוא דוקא באיסור דלאו דיומא. ושעפי"ז אמרתי ליישב קושי' התוס' בכריתות ח"י ע"ב דקא' אילו אכל כזית חלב שחרית וכזית חלב במנחה דאמאי ל"ק אכילת היתר ולהאמור יהי' נכון דמכרת דיומא לא הי' אפשר לה"ר דאין ס' ידיעת יוה"כ מחלקת דבכרת דיומא הא א"א בע"א כיון דשיעורו בככותבת וע"כ אוכלו בב' פעמים ולא משכחת בע"א וע"כ גלי קרא ולהכי פריך מאכל כזית חלב דל"ה כרת דיומא אך באמת הא ליתא עפי"ד המרדכי הובא במג"א סי' תע"ה סק"ד דהא דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים הוא דוקא כשהוא שלם וכשהוא מרוסק הוא יותר מג' זיתים ע"ש] ונלפענ"ד לה"ר לדברי הת"י הנ"ל ממשנה דכריתות ע"ב יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' טמא שאכל חלב והי' נותר מן המוקדשין ביה"כ רמ"א אף אם הי' שבת והוציאו חייב וקשה לכאורה הרי קיי"ל השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אין שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו פי' היכי דאינו מתחרט אחר הידיעה אפי' אי הי' מזיד בכה"ג אינו מביא קרבן על שגגתו ע' שבועות כ"ו ע"ב נשבע על ככר ומסתכן עלי' מהו כו' תנינא השב מידיעתו כו' וא"כ הרי מבואר בכריתות כ"ו ע"א דעל מזיד ולא אתרו בי' יה"כ מכפר ולהכי אינו מכפר על חייבי חטאות ודאין משום דמיחייב ממון לגבוה ובתשלומי ממון ל"ש כפרה ע"ש וא"כ אפי' אי הי' מזיד לא הי' מתחרט כעת כיון דכבר כיפר עלי' יה"כ וא"כ בכה"ג הא אינו מביא קרבן על שגגתו וע"כ דגם לרבי דמכפר על שאינם שבין מ"מ ל"ה כפרה גמורה והוי שב מידיעתו:

'''אמנם''' הא קשיא לי לכאורה להנך מ"ד בכריתות שם דסברי ידיעת ספק מחלקות לחטאות ויוה"כ הוי כידעת ספק וקשה ממשנה דכריתות הנ"ל דקאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב. והרי היכי דהי' ידיעה בין העקירה לההנחה בודאי ליכא חיובא כו' בשבת ק"ה ע"א במעביר ב' אמות בשוגג וב' אמות במזיד וב' אמות בשוגג והכא כיון דבין העקירה לההנחה איכא כפרת יוה"כ הו"ל כידיעת ספק דמחלקת כדא' שם כאן שנה רבי ידיעת ספק מחלקת לחטאות ואפי' לר"ג דאמר בשבת שם אין ידיעה לח"ש הא כ' במק"ח מא"ז הגאון מליסא ז"ל בסופו בחי' על כריתות מאביו הגאון ז"ל דביה"כ כיון דאיכפר לי' לגמרי גם ר"ג מודה דבכה"ג יש ידיעה לח"ש ע"ש ואי דמיירי באופן דליכא שהות בין העקירה להנחה כגון שהוא עומד ברה"ר וגחין ואכיל מרה"י שהעקירה וההנחה באין ברגע א' ובגמ' בסוגי' שם משמע דבעי' שהות קצת שתחול בכפרת יה"כ ע' כריתות י"ט ע"ב. ז"א דהא בעירובין ד"ו ע"ב אמרי' ירושלים אלמלא דלתותי' נעולות בלילה חייבין עלי' משום רה"ר ומבואר התם דליכא דין רה"ר בירושלים ורק לאחר שנפרצו בה פרצות קא' בעירובין ק"א דיש לה דין רה"ר ע' תוס' פסחים ס"ו ע"א ד"ה תוחב וא"כ ליכא למימר שהוציא חלב המוקדשין רק מהעזרה ולחוץ כיון דירושלים קודם שנפרצו בה פרצות ל"ה רק כרמלית וליכא חיוב חטאת דהוצאה וא"כ דמיירי שהוציאו חוץ לחומת ירושלים א"כ איכא שהות בין העקירה לההנחה [וכבר הוכחתי במק"א דמיירי ע"כ שלקחו מהעזרה דל"ה מקודם איסור יוצא] ושפיר קשה נימא ס' ידיעה דיה"כ מחלקת. וע' רש"י שבת ד"ג דעקירה בלא הנחה אינו אלא איסו' דרבנן ובמ"ל פח"י מה' שבת פלפל בזה וע' בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' קכ"א מ"ש שם לענין אי בעקירה והנחה שייך חזי לאצטרופי והביא שם מדברי התוס' בשבת קי"ז ע"א בהא דמשני דשקיל לי' בברזי ע"ש] ואמאי יתחייב חטאת על ההוצאה:

'''והנה''' לכאורה חשבתי לתרץ קושי' זו ע"ד החידוד עפי"ד התוס' בשבועות י"ג ע"א ד"ה דעבד סמוך לשקה"ח דבאמת שאר קרבנות אין מכפרין על עבירות שאחר הקרבתן אפי' בו ביום כדא' בשבועות ח' נ"מ לטומאה שאירעה בין זל"ז ומ"מ ביו"כ לא אפשר לאוקמי שעבר לאחר שילוח השעיר משום דשאני שעיר המשתלח דכתי' בי' כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם משמע דכל היום מכפר ע"ש. והנה בשבועות י"ד ע"א אמרינן דלכך כהנים לא מיכפרי בשעיר דלא קחסרי בי' ממונא וכתי' אשר לעם וכ' התוס' לא מיבעי' למ"ד שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפי' למ"ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ"מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן ע"ש והנה הרי"ף בפ"ג דיבמות מביא בשם רבותיו שפי' המשנה דיש אוכל כו' דמיירי בקטן שהביא ב' שערות ביו"כ דהוי איסור ב"א וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כריתות שם ולפי"ז הא קיי"ל בפ"א דשקלים דקטנים ששקלו אין מקבלין מידם א"כ בשעיר יו"כ זה שנעשה גדול בו הא לא קחסר ממונא בי' ולא מיכפר בי' משום דכתיב אשר לעם ובעי' דאית לי' חלק בו ושעיר המשתלח הא איתקש לשעיר הפנימי כמבואר בגמ' שבועות שם וא"כ לית לי' כפרה בשעיר המשתלח וע"כ אינו מכפר עליו כ"א יו"כ עצמו ויו"כ גופי' הא אינו מכפר עד שתחשך כמבואר בתוס' שבועות הנ"ל בשם התוספתא וא"כ לא כיפר עדיין בין העקירה לההנחה ושפיר חייב חטאת משום הוצאה. אמנם לקושטא דמילתא תי' זה ליתא דהרי"ף שם דחה פירוש זה של רבותיו וגם מגוף דברי הש"ס יבמות ל"ד ע"א נדחה פי' זה דא"כ היכי מוכיח הש"ס שם דר"מ אית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף דילמא לית לי' רק איסור ב"א ומיירי שלא הביא שתי שערות עד אחר שחלו עליו כל האיסורין וכולם חלו בהבאת ב' שערות בב"א. ע"כ אחזה אשית לבי לתרץ באופן אחר דהנה באמת הקשו התוס' בכריתות י"ד ע"א ובכ"ד מאי סברת ר"מ דקתני אם הי' שבת והוציאו חייב מה שייך זה לענין אכילה ותי' משום דבליעתו היינו הנחתו כהא דמוציא דיו כדי לכתוב ב' אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב דכתיבתן זהו הנחתן ע"ש ולכאורה קשה דהתינח אי נימא מהלך לאו כעומד דמי ליכא הנחה קודם הבליעה אבל אי נימא מהלך כעומד דמי הא הויא ההנחה קודם הבליעה וע' בירושלמי דמסתפק שם אי אתיא המשנה אליבא דמ"ד מהלך כעומד דמי ונראה דאתיא גם למ"ד מהלך כעומד דמי ואפ"ה אינו חייב כי אם לאחר הבליעה דהנה באמת הקשה בשו"ת מהר"ם מינץ בשם חכם א' דהא קיי"ל בשבת ע"ה ע"ב דבהוצאה אינו חייב כי אם היכי דכשר להצניעו ומצניעין כמוהו וקא' בגמ' לאפוקי עצי אשרה דא"ה נינהו ואין מצניעין כמוהו א"ח על הוצאתן וא"כ היכי מחויב על הוצאת נותר ופיגול. אולם י"ל עפי"ד הש"ס שבת ק"ב ע"א דפריך על המשנה ריש אוכל כו' והא אין דרך הוצאה בכך אלא כיון דקמיכוין מחשבתו משוי לי' מקום ופירש"י שצריך לאוכלה בהליכתו ואחשבה להוצאה זו בפיו ע"ש וה"נ י"ל לענין זה דכיון דהוציאו בפיו לאוכלו אחשבה וחייב משום הוצאה אמנם אכתי קשה דהרי באמת צריך להבין לפי"ד התוס' בקידושין נ"ה ע"א דבהגבהה בלחוד מועל א"כ בא חיוב קרבן אשם מעילות עוד בשעת ההגבהה ואינו ענין לאכילה [ודוחק לאוקמי בכסבור שהוא שלו כיון דסתמא קתני] ועכצ"ל דמיירי שתחב לו חבירו לתוך פיו כענין דמוקי בש"ס כתובות ד"ל ע"ב וקיי"ל בשבת ד"ג ע"א בהטעינו חבירו אוכלין ומשקין והוציאן לחוץ חייב דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי וא"כ לפי"ז הא מבואר בשבת ע"ה שם דאם אינו כשר להצניעו והוכשר לזה והצניעו א"ח על הוצאתו אלא המצניע בלבד ולא אחר דלא כרשב"א שם ע"ש דע"ו ע"א בגמ'. וא"כ הכא כיון דע"כ מיירי שתחב לו חבירו לתוך פיו והאיך מיחייב איהו אח"כ על הוצאתו ועכצ"ל כיון דמצי למיהדר ולא אהדרי' ובלעו א"כ הוכשר לו בבליעתו ולכך מיחייב שפיר על ההוצאה וא"כ גם למ"ד מהלך כעומד דמי ע"כ א"ח על ההוצא' רק בשעת הבליעה דאז אחשבי' בבליעתו ושע"כ גם בפחות מכגרוגרת מיחייב על הוצא' דכיון דחשיב כזית לענין נותר ופיגול חשיב נמי לענין הוצאה דעד כאן ל"א בשבת צ"א ע"ב דשהל"ח ולחה"פ שיעורן בכגרוגרת אלא משום דאין באין כא' דמדאפקי' חוץ לחומת העזרה איפסל לי' ביוצ' אשבת לא מיחייב עד דמפיק לי' לרה"ר אבל הכא הלא באין כא' בשעת הבליעה. והרי באמת הקשה הרשב"א בחי' בשבת שם גבי זרק כזית תרומה לבית טמא כו' נהי דמצטרף לענין טומאה מ"מ איך יתחייב עליו משום שבת בפחות מכשיעור הרי בעינן עקירה והנחה בדבר חשוב ונהי דהנחה בדבר חשוב מיקרי כיון שמצרף לענין טומאה מ"מ הא בשעת עקירה ל"ה דבר חשוב ותי' דלאח"כ כשההנח' היא בדבר חשוב מיקרי העקירה נמי למפרע בדבר חשוב כיון דהעקירה צורך הנחה היא עייש"ה ולפי זה הא מבואר בשבת ק"ב ע"א דאפי' לרבנן דאמרי יש ידיעה לח"ש היינו היכי דבידו לחזור אבל היכי דאין בידו לחזור כגון בזורק כ"ע מודו דאין ידיעה לח"ש ע"ש ולפי"ז י"ל הכי ג"כ לענין ס' ידיעות דכפרת יו"כ דאף בס"ד דאמרינן הכי גם בח"ש זהו דוקא היכי דבידו שלא להשלימו אבל היכי דאין בידו לא ולפי"ז הכא הרי בשעת העקירה עדיין לא נתברר החיוב דהא באמת אינו כשר להצניעו וג"כ הוא פחות מכשיעור ורק לאחר שבלעו מתחייב למפרע גם על העקירה וא"כ לאחר שבלעו שוב א"א למיהדר ולא שייך לומר דלמפרע כיפר יו"כ על העקירה משום דלאחר שהתחיל החיוב הא אין בידו לחזור והוי כמו בזורק דלכ"ע אין ידיעה לח"ש וה"ה דאין ס' ידיעת יוה"כ מחלקת וא"ש ודוק. והנה בהשקפה הראשונה הי' נראה לכאורה לתרץ הקושי' הנ"ל דנימא ס' ידיעות יו"כ מחלקת עפי"מ דקיי"ל בשבת ס"ט ע"א כר"י דשגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו הוי' שגגה לענין קרבן וא"כ י"ל דהמשנה דכריתות מיירי שהזיד בלאו דהוצאה ושגג בכרת שבו ואינו שב על זדונו של הלאו וא"כ הא יו"כ אינו מכפר על שאינם שבים ואפי' לר' דאמר יו"כ מכפר גם על שאינם שבים הא קא' רבא בשבועות י"ג ומודה רבי בכרת דיומ' והכא הא מסיק הש"ס ריש עירוב' והוצאה ליו"כ וה"ק ר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב אף משום שבת וא"כ הוי כרת דיומא ואין יו"כ מכפר וא"כ אינה מחלקת. אולם אחר העיון א"א לומר הכי דהרי כ' התוס' בשבת שם ד"ה כגון ששגג כו' דלרבי דנפק' לי' מגז"ש דעלי' מודה ר"י דבעי' שישגוג בלאו וכרת דהא כתיב לאו בההוא קרא ואשה אל אחותה לא תקח וגו' ע"ש וא"כ לרבי גופי' דס"ל ספק ידיעות מחלקת. א"א לאוקמי שהזיד בלאו דא"כ לא הי' מיחייב חטאת על הוצאה:

'''ונלפענ"ד''' בישוב הקושיא הנ"ל באופן אחר עפי"מ דנראה לתרץ הקושיא הנ"ל הא מדאגבהי' מעל ואינו מן השם דאכילה וי"ל דהא קיי"ל דבקדושת הגוף יש מועל אחר מועל וא"כ איכא גם בשעת אכילה אשם מעילות ואי דא"כ מאי קמ"ל בזה י"ל דאתא לאפוקי מדרנבה"ק דבפסחים כ"ט ע"א באוכל חמץ של הקדש במועד י"א לא מעל וקא' מאן י"א רנבה"ק דס"ל כרת פוטר מתשלומין וא"כ הוא ג"כ הכא דחייבי כריתות שוגגין פוטר מתשלומין ואם אין קרן אין חומש ואשם ולא יתחייב אשם מעילות על האכילה וקמ"ל לאפוקי מדרנבה"ק. אמנם לכאורה עדיין קשה דהרי לרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה ואביי הא ס"ל בכתובות פא"נ דאליב' דרנבה"ק גם מיתה בי"ש פוטרת מן התשלומין וא"כ נימא כיון דגלי רחמנ' במעילה דחייבי מיתה בי"ש שוגגין אינו פוטר מתשלומין ה"ה דחייבי כריתות שוגגין אינו פוטר מתשלומין והדרק"ל מאי קמ"ל בחיוב דאשם מעילות שבשעת אכילה. וכן הקשו באמת התוס' בפסחים שם ג"כ וע"כ כתירוצם שם דלא אתיא כרבי וה"ה במשנה זו לא אתיא אליב' דרבי וא"כ ממיל' אזדא קושייתינו הנ"ל דשפיר קאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב כיון דהא דס' ידיעות מחלקת קא' בכריתות שם שהוא רק אליב' דרבי ומשנה זו ע"כ בלא"ה לא אתיא כרבי. ועפי"ז תתיישב ג"כ קושי' הגרו"ו שהוב' בצל"ח פסחים כ"ט על הא דקאר"מ אם הי' שבת והוציאו חייב דא"כ אמאי חייב אשם מעילות נימא דחייבי מיתות שוגגין דהוצאה בשבת יפטרנו מן התשלומין ואם אין קרן אין חומש ואשם. ולהאמור מיושב שפיר דהא באמת ל"ש קלבד"מ כיון דמעילה חייב בשו"פ אע"ג דלית בי' כזית כדקיי"ל בפסחים ל"ג וחיוב דהוצאה אינו עד כגרוגרת ואינן באין כא'. [ולראב"א דאמר בכריתות שם באכילה א' קמיירי היינו למאן דתני ה' חטאות] אלא דאכתי קשה לרבי דס"ל מעילה בכזית ונהי דהוצאה בכ"מ כגרוגרת מ"מ הכא יתחייב שפיר בכזית כדא' בש"ס שבת הנ"ל לענין זרק כזית תרומה לבית טמא וה"נ באין כא' בשעת בליעה ואמרי' ג"כ מיגו כו' והדרק"ל דהויין שניהם בכזית ובאין כא' אבל לדברינו דמשנה זו ע"כ בלא"ה לא אתיא כרבי א"כ ל"ק כלל:

'''אמנם''' אי קשיא הא קשיא מש"ס ר"ה ד"ל ע"א איכא דמתני להא דר"ה אהא דכתי' ביה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע אר"ה ועם ב"ד מאי ועם ב"ד בזמן ב"ד לאפוקי שלא בזמן ב"ד דלא כו' אתמר נמי אר"ח בר גמדא א"ר יוסי בן שאול אמר רבי אין תוקעין אלא כ"ז שב"ד יושבין וקשה דהרי ודאי דטעמא דשלא בזמן ב"ד דלא הוא משום גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דהכי נמי א' התם בר"ה שחל להיות בשבת דבירושלים הי' תוקעין כ"ז שב"ד יושבין משום דאימת ב"ד עליהן ול"ח לשמא יעבירנו וע' בשו"ת שאגת ארי' סי' ע'. והכא שפיר קשה דאמאי חיישינן לרבי ביו"כ שמא יעבירנו ד"א ברה"ר הרי לרבי גופי' דס"ל ס' ידיעות מחלקת וכפרת יו"כ הוי כספק ידיעות והכא ע"כ ל"ח שמא יעבירנו סמוך לשקה"ח כיון דהחשש הוא שילך אצל בקי ללמוד התקיעות וע"כ יעבירנו באמצע היום כדי שיהי' לו פנאי לתקוע וא"כ שפיר קשה דנימא ס' ידיעות מחלקת והוי כמעביר ב' אמות בשוגג ונודע לו ואח"כ העביר עוד ב' אמות דא"ח חטאת והיכי דליכא רק איסור דרבנן הא כ' התוס' במגילה ד' ע"ב ד"ה ויעבירנה דאין לגזור שמא יעבירנו ד"א ברה"ר ע"ש:

'''וכן''' קשיא לי בש"ס יבמות ל"ג ע"ב זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה כו' אראב"י בשחיטת פרו של כ"ג וכדברי האומר שחיטת פרו של כ"ג בזר פסולה א"ה מאי איריא זר אפי' כהן הדיוט נמי וקשה מ"פ דילמא ס"ל כמ"ד במכות כ"ב אין חילוק מלאכות ליו"ט וה"ה דאין חילוק מלאכות ליו"כ ע' טורי אבן מגילה ז' ע"ב ולפי"ז הא באמת בשוחט בשבת איכא שני חיובים לרב בשבת ע"ה משום צובע ומשום נטילת נשמה ורק דאנן לא קיי"ל כרב בהא משום דרב ס"ל יש צביעה באוכלין ואנן קיי"ל אין צביעה באוכלין כמ"ש א"ז הח"צ בתשו' סי' צ"ב ע"ש ולפי"ז הא באמת הקשה המ"ל בפי"א מה' שבת ל"ל קרא דתקריב אפי' בשבת הא במליחת בשר ליכא איסור דאוריית' דאין עיבוד באוכלין ותי' דקרבן מוסף שבת כולו כליל ול"ה אוכל ע"ש וא"כ הא הפר של כ"ג הי' נשרף ואיכא בי' ג"כ חיוב דצביעה וא"כ דילמא אשמעינן דהא דחייב משום שבת ומשום זרות היינו דחייב משום שבת ר"ל כל החיוב שיש בו משום צובע ומשום נטילת נשמה דכיון דפר כ"ג נשרף ול"ה אוכל ואיכא ג"כ חיוב צביעה ואי דאין חילוק מלאכות ליו"כ ואפי' עשה כמה מלאכות בהעלם א' א"ח אלא א' ז"א דהא בר קפרא ור' חייא אליבא דרבי פליגי וכיון דחיוב דצביעה הוא בתחלת שחיטה וחיוב דנ"נ הוא בסוף השחיטה א"כ לרבי הא ס' ידיעת דיה"כ מחלקת והוי כמו בב' העלמות ושפיר איכא שני החיובים דשבת [והא דקא' התם צובע במאי ניחא לי' כו' היינו למאן דס"ל משאצל"ג פטור אבל למ"ד משאצל"ג חייב אפי' היכי דל"ש ניחא לי' דליתווס ביה"ש דמא כו' ג"כ חייב משום צובע] ולפי"ז דילמא להכי קתני זר דכיון דזרים יש להם כפרה בשעיר המשתלח וכיון דשעיר המשתלח דמרובה כפרתו מכפר כל היום לכך שייך לומר דכפרת יוה"כ מחלקת ואיכא שפיר כל חיובי דשבת משא"כ אי הוי תני כהן הדיוט ל"ה עליו כל החיוב דשבת רק חיוב חטאת א' משום דאין חילוק מלאכות ליו"כ ואי דכפרת יו"כ מחלקת ז"א דהתינח ישראלים אבל כהנים הא אין להם כפרה בשעיר המשתלח רק בדם הפר וא"כ כ"ז שלא נשחט הפר ולא נזרק דמו אין להם כפרה עדיין וליכא לחיובי משום שבת רק חטאת א' ולהכי לא קתני כה"ד ששימש כי היכי דיוכל למינקט כל חיובי דשבת והיא קושיא מושכלת וצ"ע:

'''והנה''' בעיקר קושי' הגר"וו הנ"ל נלפענ"ד דל"ש לומר דחיוב מיתת שוגגין יפטרנו מתשלומין כיון דבאמת גוף החטא דשוגג הא מכפר עלי' יו"כ ורק מחטאת אינו פטור כיון דאממונא לא מכפר כדברי הש"ס כריתות הנ"ל וכיון דגוף החטא דחייבי מיתות שוגגין מכפר עלי' יוה"כ לכך ל"ש לפוטרו מתשלומין דל"ה שתי רשעיות כדמצינו במכות י"ג ע"ב חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים שאם עשו תשובה ב"ד שלמעלה מוחלין להן ופירש"י לפי שיכול לפטור עצמו מעונש כרת ע"י תשובה ל"ה ב' רשעיות ועד כאן לא קדחי בגמ' שם אלא משום דהשתא מיהא עדיין לא עבדי תשובה ע"ש משא"כ יו"כ כיון דלרבי מכפר אפי' לשאינם שבים שפיר י"ל דל"ה ב' רשעיות וה"ז דומה למ"ש באס"ז כתובות ד"ל שהקשה שם בהא דפריך אי לא מצי לאהדורי אנוס הוא וז"ל וא"ת והא הו"ל חייבי מיתות שוגגין וד"א דפטירי י"ל חייבי מיתות שוגגין פטירי אבל חייבי מיתות אנוסין וד"א מיחייב כו' ע"ש והיינו דכעת הוא אנוס וליכא עליו שום עונש אע"ג דאלו אתרו בי' הי' חייב מיתה אינו פטור מתשלומין וה"נ אע"ג דאלו אתרו בי' והי' מיחייב מיתה הא לא הי' יו"כ פוטרו מ"מ עכשיו שהוא שוגג מכפר עלי' ול"ה ב' רשעיות דיהי' פטור עי"ז מתשלומין והבן. ומדי עוסקי בההיא ענינא אמרתי לתרץ קושי' התוס' בב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בטובח ע"י אחר וז"ל וא"ת ולרבה דא' בפא"נ דלר"מ חידוש הוא שחידשה תורה בקנס דאע"ג דמקטל משלם היכי הוי משני מתניתין דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי ובמהרש"א שם כ' וז"ל דליכא לאוקמי מתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה ככ"ע ובטובח ע"י אחר דא"כ אפי' טובח בשבת נמי דהא ת"ק דמתניתין ס"ל שחיטה שא"ר שמה שחיטה אבל מדברי הרי"ף נראה דמתניתין טבח ביה"כ משלם דו"ה מוקמינן לה בטובח ע"י אחר וכ"כ הרא"ש וכל הסוגיא דשמעתין אינה מוכחת כן וצ"ע עכ"ל ונלפענ"ד לבאר הסוגיא כד' הרי"ף והרא"ש הנ"ל ויהי' מיושב גם קושי' התוס' אליב' דרבה דאיהו שפיר מוקי המשנה דטבח ביוה"כ חייב בטובח ע"י אחר ואי דא"כ בשבת נמי חייב י"ל עפי"ד פירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בפ"ק דחולין שכ' דמשיתחיל לשחוט ועושה חבורה הוי מומר ולחד שינוי' בתוס' חולין י"ד ע"א מחלל שבת בפרהסי' אפי' בפעם א' חשיב מומר וכן הביא בטור וב"י יו"ד סי' י"א דכן הוא דעת הרמב"ם ע"ש ולפי"ז הא מבואר במשנה בחולין פ' או"ב דהיכי דהפסול הוא בגוף השחיטה גם ר"מ מודה דשחיטה שאינה ראוי ל"ש שחיטה ע' בפנ"י ולפי"ז י"ל דלכך בשבת פטור אף בטובח ע"י אחר משום דמתחלת שחטה נעשה מומר כששוחט בפרהסי' והוי שחיטת מומר דלכ"ע ל"ש שחיטה כנ"ל משא"כ בטבח ביוה"כ שפיר חייב כיון דמיירי בלא אתרו בי' ולא נעשה מומר בתחלת השחיטה כיון דכיפר עלי' יוה"כ ואתי' כרבי דס"ל יוה"כ מכפר אף לשאינם שבים ולכך שפיר חייב בטבח ע"י אחר ביה"כ בדו"ה והבן:

'''והנה''' ראיתי באחרונים שהבינו דהא דקא' בש"ס כריתות הנ"ל דיה"כ אינו מכפר אפלג' דשיעור' דזהו דוקא לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת ואינו רק איסור דרבנן לכך אינו חשוב שתחול עלי' כפרת יה"כ משא"כ לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת מכפר יוה"כ גם אפלגא דשיעור' ולפי"ז נלפענ"ד לבאר דברי רש"י ז"ל בש"ס יומא הנ"ל בהא דקא' לא נצרכ' אלא לחצי שיעור וז"ל כגון פחות מכותבת הגסה כו' וכי לא שלים שיעור' כרת ליכא איסור' איכ'. ח"ש כלומר פחות מכשיעור אסור מה"ת לקמן בשמעת' דריש לי' מכל חלב ודברי רש"י ז"ל הללו לכאורה הם תמוהים דלמה דייק לפרש ח"ש בפחות מכותבת הא ח"ש הוי אפי' כ"ש ועוד למה הביא הדרש דכל חלב תיתי מהי תיתי. ונלפענ"ד דהנה התוס' בסוגיין ד"ה כיון הקשו ל"ל לר"י לומר מעיקרא הטעם משום דחזי לאצטרופי כיון דאית לי' דרשא דכל חלב ותי' דאי לאו טעמא דחזי לאצטרופי ל"ה דריש קרא דכל חלב לח"ש והו"א עיקר קרא לכוי אצטריך וח"ש דרבנן ואסמכוה אקרא אבל השתא דאיכ' טעמא דחזי לאצטרופי סברא היא דדרשה גמורה היא לח"ש והנה מבואר בשו"ת א"ז הח"צ סי' פ"ו דסברא דחזי לאצטרופי ל"מ רק מכח אחשבי' שעושה דבר שמראה בו שמחשבו ולהכי באיסורין דל"ש בהו אחשבי' לא חזי לאצטרופי ע"ש. ולכאורה הדברים צריכין תבלין דאכתי כיון דאיכא סברא דאחשבי' ל"ל לטעם דחזי לאצטרופי ונראה עפי"ד הר"ן פ"ק דקדושין דל"ש סברא דלדידי שוה לי רק היכי דשוה פרוטה בשום מקום לכך אף דכאן אינו שוה פרוטה מהני לדידי שוה לי משא"כ היכי שבשום מקום אינו שו"פ ל"מ סברת לדידי שוה לי דל"מ לשוי' מאינו ממון ממון ע"ש וע' ב"ש סי' ל"א. ולפ"ז י"ל דזהו טעמו של ר"י דהוכרח לומר הטעם דחזי לאצטרופי דמטעם סברת אחשבי' שמחשיבו לגבי דידי' לא הי' מהני כיון דל"מ סברא זו להחשיבו לגבי דידי' רק אי בשום מקום הי' אכילה משא"כ פחות מכזית דל"ה אכילה בשום מקום ל"מ חשיבתו ולכך אצטריך להטעם דחזי לאצטרופי וע"כ מהני ג"כ חשיבותו ולפי"ז ביה"כ אפי' לר"י דח"ש אסור מה"ת ג"כ מי ניחא הא ל"ש חזי לאצטרופי כיון דלר"י הא יוה"כ מכפר אפלג' דשיעורא ותקשי מתניתין לרבי דס"ל יה"כ מכפר גם לשאינם שבים הא לא משכחת שיאסר ח"ש. אמנם הדבר נכון דהתינח בפחות מכזית דלא חשיב אכילה בשום מקום ול"מ סברת אחשבה בלחוד כנ"ל ע"כ מוכרחין לבא להסברא דחזי לאצטרופי ומש"ה פירש"י דהכא מיירי בח"ש שהוא רק פחות מכותבת אבל כזית איכא וא"כ כיון דכזית הוי' אכילה חשובה בשאר איסורין מהני שפיר הסברא דאחשבה בלחוד ובלאו טעמא דחזי לאצטרופי ג"כ אסור וזהו שפירש"י לקמן דריש לה מכל חלב פי' שעיקר האיסור אינו מטעם חזי לאצטרופי ול"ב טעמא דחזי לאצטרופי רק כדי להעמיד דרשא דכל חלב על ח"ש כסברת התוס' הנ"ל והיכי דאיכא סברא בלא"ה ל"צ טעמא דחזי לאצטרופי ודוק. יותר עתי אין אתי להאריך אפס במה שהקשינו למעלה במשנה דיש אוכל כו' נימא מדאגבי' מעל דע דל"ק אליבא דר"מ דס"ל בקידושין נ"ד ע"ב דאין חיוב קרבן מעילה אלא באכילה בלבד ע"ש וא"כ לר"מ א"ח קרבן מעילה על הגבהה ובזה הנני ב"א דור"ש באהבה:
<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}
[[קטגוריה:תשובות מתאריך ז' חשון ה'תרע"ב]]
[[קטגוריה:רבי יעקב תאומים: תשובות אליו]]</noinclude>