עריכת הדף "הרחב דבר/במדבר/טו" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

והנה פליגי ר׳ יוחנן ובר פדא ר״י ס״ל שהוא בריה ואינו יוצא בברור לא משום איל ולא משום כבש. וב״פ ס״ל מייתי ומתני ופרש״י ותוס׳ דמתנה על הנסכים אם כבש הוא יהי המותר לנדבה. וכבר תמהו התוס׳ בחולין דכ״ג דא״כ האיך יעשה במנחה. הלא משונה בבילה. ויישבו דלבר פדא מביא שתי מנחות של כבש ושל איל. והוא דוחק גדול בלשון המשנה. ובאמת גם לשון קושית הגמ׳ במנחות לב״פ איצטריך קרא לרבוי ספקא. אינו מובן דמשמע דפשיטא דלב״פ ג״כ יש קרא. אלא שקשה למאי איצטריך הלא בל״ז ידענו. או דקמי שמיא גליא. והרי לבר פדא דס״ל להתנות בנסכים אינו נכלל באו לאיל כלל. כיון שמביא גם מנחה של כבש ובנסכים הוא מתנה בנדבה. ואין זה כמו איצטריך קרא למעוטי ספקא בכל הש״ס. וגם הרמב״ם פסק בהל׳ מעה״ק פי״ו שהוא ספק כבר פדא. ומכ״מ הביא בפ״ב לשון המשנה מביא עליו נסכי איל בלי שום תנאי. אלא נראה דודאי לכ״ע מביא עליו נסכי איל בלי תנאי ומדרשה דהאי קרא. ולא פליגי אלא בהא דתנן ואינו עולה לו מזבחו וצריך להביא אחר. ע״ז ס״ל לב״פ דמייתי ומתני אם הראשון חובה זו נדבה. וזה הלשון מצוי במס׳ נזיר ד״ס ובכ״מ על גוף הקרבן. והיינו דמקשה הגמ׳ אי ספק איל ספק כבש הוא איצטריך קרא כו׳ והרי קמי שמיא גליא [לפי מש״כ התוס׳ קידושין דנ״ה בד״ה ודילמא אשם הוא דלר״ט דס״ל דנסכי נדבה ע״ג. אישים דוקא. ולא מהני פירש ע״כ פי׳ כאן כמש״כ]:







וזהו דאי׳ בחגיגה ד״ה ר״י כי מטי לההוא קרא בכי והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ובעושקי שכר שכיר כו׳ אריב״ז אוי לנו ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. והוא תמוה באמת האיך שוקלין קלות כחמורות. אבל המקרא מסיים ולא יראוני. פי׳ שעושין ביד רמה לא כעושה מחמת תאוה שקשה עליו לכבוש את יצרו. אבל מכ״מ יש לו צער ויראת העונש. אלא בלי יראה כלל ובהפקרות. בזה האופן נשקל קלות כחמורות:

ובגמרא פלפלו הרבה בפי׳ את ה׳ הוא מגדף. היינו בכריתות פ״א דפליגי ר״ע וחכמים אי מגדף שהוא מברך את ה׳ מביא קרבן על השוגג. דר״ע מחייב קרבן כמו על כל ח״כ וחכמים פליגי משום דגבי קרבן כתיב בעשותה לעושה בשגגה. ואין במגדף מעשה בשגגה. ומפרש הגמ׳ דטעם מחלקותן. דר״ע מפרש את ה׳ הוא מגדף. הוא מברך. וא״כ למדנו כרת במברך מהאי קרא דכתיב במקום קרבן. אלמא דיצא מברך מן הכלל לחייבו קרבן אפי׳ בלי מעשה. וחכמים סברי דפי׳ את ה׳ הוא מגדף היינו עובד ע״ז. והא דמברך חייב כרת לא מהאי קרא נ״ל אלא מדכתיב בפ׳ אמור איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ונ״ל מדכתיב חטאו ישא בפסח. דכתיב בי׳ וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו׳. ולפי זה הא דתנן במשנה דכריתות המגדף על מברך את השם. אינו באמת לדעת חכמים דמפרשי האי קרא בעובד ע״ז. אלא לדעתי׳ דר״ע הכי פרש״י בכריתות שם והר״ן בחי׳ סנהדרין פ׳ ד״מ במשנה המגדף אינו חייב עד שיפרש השם. ובזו השיטה אזיל סוגי׳ בפסחים דצ״ג ב׳ גבי פסח שני ובסנהדרין דס״ג א׳ במימרא דרב דכיון שאמר אלי אתה חייב קרבן. מפרש הגמ׳ דאזיל לדעת ר״ע דמחייב קרבן במגדף. ומקשה א״כ פשיטא ומשני מ״ד עד כאן לא מחייב ר״ע קרבן אלא במגדף דכתיב בי׳ כרת במקום קרבן (כצ״ל וחסר בדפוסין הני תיבות במקום קרבן) אבל הכא דלא כתיב בי׳ כרת במקום קרבן אימא לא קמ״ל דאתקושי איתקיש דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך וגו׳. פי׳ זה ההיקש ברור לכ״ע שהרי עיקר חיוב מיתה באומר אלי אתה נ״ל מהקישא דא כפרש״י במשנה. וכן חיוב קרבן לכ״ע מהקישא דא. אלא דלרבנן דלא מחייבי במגדף קרבן. א״כ לא מצינו בשום מקום לחייב קרבן שלא במעשה. ממילא לא מהני האי הקישא לחייב קרבן. משא״כ לר״ע מהני הקישא גם לקרבן. זהו סוגית הש״ס. אבל הרמב״ם בהל׳ ע״ז פ״ב ה״ו כ׳ כל המודה בעבודת כוכבים כו׳ ה״ז מחרף ומגדף וכו׳ וא׳ העובד כוכבים ומזלות וא׳ המגדף כו׳ שנא׳ והנפש אשר תעשה וגו׳ לפיכך כו׳ הרי דמפרש האי קרא בתרתי ודלא כהני תנאי. ולענין תולין שנה רבינו פרקו בהל׳ סנהדרין פט״ו מ״ע היא לתלות את המגדף כו׳ שנא׳ כי קללת אלהים תלוי הרי מגדף אמור ובעבודת כוכבים כתיב את ה׳ הוא מגדף. וכ״ז הוא נגד המפורש בסנהדרין דמ״ה ב׳ וחכ״א מה מקלל זה שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר. ומפרש בגמ׳ דנ״ל מכלל ופרט. ואע״ג שאין בכלל אלא מה שבפרט. מכ״מ כיון דמרוחקין זמ״ז אין דנין בכלל ופרט. אלא כלל ופרט וכלל ומרבינן עבודת כוכבים שהוא כופר בעיקר כמו מגדף. ולא כהרמב״ם שכ׳ דמשמעות כי קללת אלהים תלוי קאי בעבודת כוכבים שהוא בכלל מגדף. והוא פלא. אבל באמת שיטת הרמב״ם בפי׳ דהאי קרא. הולך ואור בגוף המשנה ואמוראי אחריני. במשנה שהרי סתמא דמתניתין שם כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שקילל את השם. וקשה לזה הטעם עובד עבודת כוכבים מא״ל. אלא ס״ל דעובד עבודת כוכבים היינו קללת ה׳ וא״צ ללמוד מכו״פ וכלל. ותדע עוד שהרי בנדה דמ״א הוא מחלוקת אביי ורבא וס״ל לרבא דכלל ופרט המרוחקין הווין כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט. וא״כ מנלן עובד עבודת כוכבים שהיה בתלי׳ אלא שהוא במשמעות כי קללת אלהים תלוי. וסוגי׳ דסנהדרין אזיל לפי לשון הברייתא מה מגדף שכופר בעיקר אף כל שכופר בעיקר. הרי למד בתורת כו״פ. וס״ל כאביי שאין דנין בכו״פ וכבר מבואר בב״ק דפ״ה א׳ דפליגי בזה תנאי. והאי תנא מפרש כי קללת אלהים תלוי שלא כמשנתנו אלא כדתני׳ שם דמ״ו ב׳ תני׳ אמר ר״מ משלו משל למה״ד לשני אחים תאומים כו׳ כל הרואה אותו אומר כו׳ אבל תנא דמשנתנו לא ס״ל הכי. והיינו דתנן המגדף בסנהדרין ובכריתות לענין מברך. דכ״ע מפרשי האי קרא את ה׳ הוא מגדף בתרוייהו. ולא כפרש״י והר״ן. והא דפליגי ר״ע וחכמים במגדף אי חייב קרבן. לא פליגי אלא בסברא אי עקימת שפתיו הוי מעשה בכה״ת כולה או לא. והכי אזיל הסוגי׳ במחלוקת ר׳ יוחנן ור״ל בסנהדרין דס״ה א׳ לענין בעל אוב וידעוני. ולא כסוגי׳ דכריתות דלא פליגי אלא במגדף ומשום דכתיב כרת במקום קרבן וכן בהא דאי׳ בכריתות ובפסחים הנ״ל. ולחכמים דמפרשי האי קרא בעבודת כוכבים ס״ל דהא דמגדף בכרת נ״ל מדכתיב איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. אינו אלא לדעת ר׳ מאיר דס״ל בסנהדרין דנ״ו דעל הכינוין חייבים כמו על שמות המיוחדים. אבל לחכמים דס״ל דעל הכינוין באזהרה. אינו בכרת כלל כמש״כ בס׳ ויקרא שם בדעת הרמב״ם. והרי שיטתו ברורה:

והנה תניא באדר״נ פכ״ז ומנין שכבוד חבירו חביב עליו כרבו שנא׳ ויאמר אהרן אל משה בי אדוני כו׳. והקשה בתוי״ט מס׳ אבות פ״ד אמאי לא הביא מדכתיב במעשה העגל אל יחר אף אדוני. ויישב משום שאז הי׳ משה בזעף על אהרן מש״ה קראו אדוני. ואינו מיושב כ״כ. דגם במעשה מרים הי׳ לאהרן לחשוב שמשה בזעף עליו שנצטרף לדבר עליו. אלא העיקר דבעת העגל בעוד לא למד משה עם אהרן כל מה שהי׳ מקובל מהקב״ה הי׳ ודאי משה רבו דאהרן. אבל לאח״כ שכבר הי׳ מקובל אהרן ממשה כל גמרא דמשה שוב לא הי׳ נצרך אליו לחדוש דין מש״ה הי׳ נחשב לו לחבר:


והנה בברכות די״ב אמרו דפרשת ציצית נזכר בה עול מצות ומש״ה תקנו לומר אותו בכל יום. ואי׳ בגמ׳ וזכרתם את כל מצות ה׳. ורש״י פי׳ ועשיתם את כל מצותי. ובל״ס שכך הי׳ הנוס׳ בגמרא. אבל עדיין קשה למאי הובא מקרא השני ולא הקודם לו. ולדברינו מבואר. שבאמת עול מצות נזכר בפ׳ והיה א״ש כדתנן ריש פ״ב כדי שיקבל עליו מ״ש. ואח״כ יקבל עליו ע״מ. ולא בא תועלת בזכירה זו דפ׳ ציצית אלא משום אנשי מעלה דמשוקעים בעול מ״ש. ומכ״מ בעי זכירה לקבל עליו עול מצות. ולא יקפחו את המעשה בשביל אהבה ודביקות בה׳:

והושע הנביא אמר בפ׳ ח׳ אל חכך שופר כנשר על בית ה׳ [פי׳ כשופר משמיע מרחוק וכנשר מביט למרחוק. מה שיהי׳ מבית ה׳ כן המה עבדיו הנאמנים] יען עברו ברית ועל תורתי פשעו. [ברית שניתן בערבות מואב להגות בתורה ולדקדק בה הרבה והמה עברו ע״ז הברית ועל תורתי פשעו. שלא למדו ולא הגו בה] לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל [בהקבצם לתפלה יזעקו לי אלהי הלא ידענוך ישראל כלומר אהבנו אותך. ובאמת כן הוא וא״כ למה אתה עומד מרחוק ממנו] זנח ישראל טוב. [ע״ז המקרא מפרש בירו׳ ר״ה פ״ג ובפתיחתא דאיכה רבתי ואין טוב אלא תורה פי׳ מה מועיל מה שיודעים ואוהבים את ה׳. אחרי שזנח ישראל התורה. ע״כ] אויב ירדפו. [אם כמשמעו אויבי ישראל מאוה״ע. ואין להם זכות תורה שיגין עליהם. שרק היא ועמלה חרבם של ישראל להגין מכל צר ומכל אויב ומתנקם כמש״כ כ״פ. אם כמדרשו אויב זה יצה״ר שרודף להחטיא. ובלי תורה שהיא מדרכת את האדם להיות צדיק ישר. הרי הוא חוטא ונרדף ואינו יודע במה הוא נכשל.] ומבאר והולך הנביא כמה נכשלו עפ״י זה הדרך שמתחלה עשו לש״ש ולבסוף הגיעו לעגל שומרון והדברים עתיקים ואכ״מ. עד שמגיע למקרא אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו [רוב תורתי המה כמו זר להם. שאין נזהרים בהם ואין יודעים איך להיות נזהרים משום שאין עוסקים בתורה. ומש״ה אמר רובי תורתי דודאי יש מצות ואזהרות שהמה מדקדקים הרבה. אחרי שבאמת המה עובדי ה׳ ויודעים אותו. אלא שעל תורתי פשעו. מש״ה איזה מצוה שראו שהיא מוספת אהבת ה׳ או טעם אחר שראו. הרי הם נזהרים ומדקדקים ביותר. אבל רובי תורתי כמו זר נחשבו] זבחי הבהבי [שהיו רגילים בבית ראשון להקריב בבמות חוץ לגבוה היינו לש״ש ולהוסיף בזה אהבת ה׳. אע״ג שהי׳ בזה איסור כרת. והי׳ הנהוג לזבוח שלמים לגבוה. וכל א׳ מהנקבצים לאותה במה. נדחק לחטוף לזכות בחלק בשר שלמים. ונקרא זבחי הבהבי מלשון הב לי הב לי. ע״ז אמר הנביא] יזבחו בשר ויאכלו [למה להם להיות נדחק להשיג אותו בשר מזבחי הבהבי. יזבחו בשר חולין לעצמם ויאכלו כמו שלבם חפץ.] ה׳ לא רצם [שהרי גם אכילת קדשי חוץ הללו אינה מרוצה לפני ה׳. ואדרבה] עתה יזכור עונם ויפקוד חטאתם [זה גורם להזכיר עונם. שהרי הוא כמו עיון תפלה דאי׳ בברכות דנ״ה שמזכיר עוונותיו של אדם. מפני שהוא בוטח שיקובל לרצון. וכמו כן בשביל שהמה מחשבים שקרבנם יהי׳ לרצון ולזכות לפני ה׳. מש״ה עוד יזכור עונם וגו׳] המה מצרים ישובו [אחרי שכל עבודתם. הוא מדעת עצמם ולא עפ״י התורה. הרי להם לשוב למצרים ויהי כמו שהי׳ לפני מ״ת] וכ״ז הדרוש נרמז יפה בפרשת ציצית. שצוה הקב״ה לעשות לזכרון תרי״ג מצות ולא יותר. וע״ז הוציא הקב״ה אותנו מארץ מצרים ונתן לנו את תורתו. ותנן באבות פ״ב רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כ״ש תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. ופי׳ המפרשים דוחק. ונראה משמעות איזהו דרך ישרה שיבור כו׳ כמש״כ המפרש במס׳ תמיד דכ״ח איזהו דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם והפי׳ כמש״כ בפי׳ והלך בדרכי לבך. שאין דרך כל האדם שוה בהליכות דרך ה׳. והאדם שבא לבור לו דרך ה׳. איזהו יבור לעצמו. כ״ש תפארת לעושיה. לעושי הדרך לאפוקי מה שהוא עבירה אלא שהוא רוצה לעשות לש״ש הרי אין זה הדרך תפארת לעושיה. ותפארת מן האדם. האדם שבא לבור לו. היינו לפי טיב אותו אדם איך שהוא יותר מוכשר לתורה או לעבודה או לג״ח. כך יבור לו זה הדרך:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}