עריכת הדף "גליוני הש"ס/בבא קמא/ד/א" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''דף ד' ע"א'''}}

'''{{עוגן1|אטו}} עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו כו'.''' נ"ב עיין שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ד שכ' שאפי' הבעל שהוא חייב בפרקונה של אשתו אם נשבית באונס מ"מ אם חבלה באחרים אין הבעל חייב לשלם כו' וכ"ש היתומים שאין חייבים בחבלת אלמנה כו' שאפי' בפרקונה שחייב הבעל אינן חייבים כו' שאם היו חייבין היתומים בזה הית' מפסדת נכסיהם ביד וכמו שאמרו במשנת ידים והביאוהו בפ"ק דב"ק שאם הרב הי' חייב בנזקי עבדו אם הי' מקניטו הי' הולך ומדליק גדישו של חבירו ולא דמי לשורו של אדם שאדם חייב בנזקיו לפי שאין בו דעת אבל במי שיש בו דעת אין האדון ולא הבעל חייבין בנזקיו עכ"ל והנה מ"ש דטעם פטור הבעל בנזקי אשתו ג"כ משום שמא יקניטנה כו' נ' כוונתו כפירש"י כאן דתיבת אמה הכוונה אאשה אולם באמת גוף הדבר צ"ע דבאשה ל"ל לטעמא דשמא יקניטנה ומהיכא תיתי דיתחיייב הבעל בנזקי אשתו בשלמא עבד דקנוי לו כשורו וחמורו שפיר הי' ראוי שיתחייב כעל נזקי שורו ומשא"כ אשה דאינה ממון הבעל, עיין גיטין ריש הזורק {{ממ|}} דבאשה לא צריכינן לטעמא דגטה וידה באין כאחד דידה שלה הוא ע"ש וא"כ מדוע יתחייב הבעל בנזקי' ואולי כיון דקנוי' לבעל למעשה ידי' ע"ש בהזורק ג"כ הי' ראוי שיתחייב הבעל ולפי"ז המוכר שורו לפירות הלוקח חייב בנזקיו ואולי תלוי בפלוגתא דק"פ אי כקה"ג דמי וע"ע דוגמת הך דתשב"ץ בתוס' ב"מ ק"ד א' ד"ה ה"ג מש"ש ובלא שום ראי' דבר פשוט הוא דאל"כ אם יקניטוה תלוה ותשליך לאיבוד ותחייבנו ק' מנה בכל יום כו' והנה לכאורה הכוונה בגמ' כאן דמשום תיקון העולם דשמא יקניטנו רבו כו' ונמצא זה מחייב כו' ולא יהי' אפשר לאדם להיות לו עבד לכן פטור אולם הא מדאורייתא פטור כנ' מגמ' דכאן ובדאוריתא דוחק לומר כן ונ' הכוונה דחיוב אדם על נזקי שורו הוא רק משום דמעשה ממונו מתייחס <!--במעשה ממונו מתייסח--> לו במה וכאילו הזיק בידו, עיין לקמן י' ב' אבל והמת יהי' לו דשכיחא ובידים וע"ש ברש"י והרי נתן גט ביד עבדה ישן ומשמרתו מגורשת דחשוב חציר' וחציר' מטעם ידה איתרבאי ואף דשור המזיק הוא חצר מהלכת מ"מ לעניין חיוב ניזקין גילתה תורה דגם במהלך נחשב כידו וע"כ כמ"ש הראשונים פ"ק דקידושין סוגי' דאין קניין לעבד בלא רבו דיד עבד כיד רבו אמרי' רק לזכות אבל לא לחוב לכן ה"נ יד שור ועבדו דכידו הוא רק לזכות אבל לא לחוב וע"כ בשור דמה שהוא מתחייב על נזקיו אין זה חוב שהרי בידו לשמרו שלא יזיק ומחויב הוא בזה להשגיח שלא יוזקו אחרים ע"י שורו לכן שפיר הוא חייב ומשא"כ עבדו דהוא בר דעת וא"א לו לשמרו מהיזיק במתכוון ואם יקניטנו רבו יחייבו מאה מנה בכל יום ונמצא שאם יתחייב רבו בנזקיו הרי יהי' זה חוב לרבו ולחוב הרי אין ידו כיד רבו ולכן פטור ועי"ל הטעם דכיון דאדם הוא בר דעת ומדעתו הוא שמזיק לכן כל ההיזיק רק אל הדעת הוא שמתייחס ודיעה הרעה הוא שמזקת ודעת העבד פשוט דאינה קנוי' לאדון כלל דלא שייך קניין בזה ורק גוף העבד הוא קנוי לו אבל לא דעתו וע"כ שפיר האדון פטור שהרי הי' המזיק דבר שאינו שלו כלל אולם ל' הגמ' לא משמע הכי וע"ע ירושלמי שבועות פ"ו ה"ו ע"ש בפני משה ד"ה מה אלו מיוחדין שיש להן קנס עש"ה אולם אין פירושו באמת נ' כלל וצריך להגיה שם בירושלמי ואין הגליון פה מספיק:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>