עריכת הדף "בית יוסף/חושן משפט/שג" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|שומר שכר הוא|'''שומר''' שכר הוא}} שנותנין לו בהמה או כסף או כלים לשמור בשכר ודינו כשומר חנם לענין שאינו מתחייב בשמירתו עד שימשוך במקום הראוי למשוך לדעת הרמב"ם אבל לדעת הר"י מיד כשקבל עליו לשמור ונסתלקו הבעלים משמירתו חייב אע"פ שלא משך נתבאר בסי' רצ"א:

{{עוגןד|וכיון שנוטל שכר|'''וכיון''' שנוטל שכר}} על שמירתו צריך לשמור שמירה מעולה וחייב בגניבה ואבידה מבואר במשנה פרק הפועלים {{ממ|צג.}} ופרק בתרא דשבועות {{ממ|מט.}} ומ"ש שאפי' שמר כראוי ונגנב חייב ואפילו נתן הכספים תחת הקרקע וכו' אונס בעידנא דניימי אינשי ונגנב או קפץ עליו חולי ולא יכול לשמרם וכל כיוצא בזה חייב וכו' כן דקדקו התוס' והרא"ש בפרק הכונס [נז.] דכל שם גניבה אע"פ שבאת ע"י אונס גדול חייב עליה שומר שכר ואע"פ שהאונס גדול כמו לסטים מזויין והיינו טעמא דכל גניבה קרובה לאונס כדאמרינן בפרק השואל [צה.] הילכך אין חילוק בין שהאונס גדול בין שהאונס קטן אבל אונס לסטים מזויין היינו שבויה ובהא פטר רחמנא ש"ש וכ"כ בשאלתות פ' וישב וה"נ איתא בירושלמי פרק שני דשבועות ונ"י כתב בפ' הפועלים גבי ש"ש אפילו על בעידנא דעיילי אינשי או גנא בעידנא דגנו אינשי ושריג חדא מינייהו במיא חייב שאין זה אונס ומיהו משמע דאי אנסתו שינה או אונס אחר בגופו פטור דמאי הו"ל למעבד אלא שהרשב"א סובר שלעולם ש"ש חייב אפילו באונס שמגיע בגופו של שומר עד שיגיע לגופו של פקדון ממש כדאמר קרא או נשבר או נשבה עכ"ל: וז"ל מהרי"ק בשורש ק"ד פשיטא דש"ש חייב בכל אבידה ואפילו שמר כדרך השומרים ואפילו בדבר שהוא קרוב לאונם מתחייב ולא מיפטר אלא באונס גמור וכן כתב המרדכי וז"ל השיב הר"מ על ראובן שמסר טבעת לסרסור למכור והפסיד האבן מן הטבעת נראה דהסרסור ש"ש ואפי' בהליכה וכו' עד וכיון דהוי שומר שכר חייב לשמור מכל מיני אבידה כדאמרינן בפרק הפועלים ובע"ה א"צ לישבע שלא ידע שלא היתה האבן תקועה יפה דאין נשבעין בטענת ספק וכו' משמע בהדיא שש"ש חייב בכל אבידה ואפי' בענין שלא היה ראוי לחשוב שיארע כי התם דמחייב ליה אם היתה האבן תקועה יפה מדקאמר שאין ב"ה צריך לישבע שלא ידע וכו' משמע דאדרבא כי אמרינן שהיתה תקועה יפה מחייב טפי ולא אמרינן מאי הו"ל למעבד הא לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שתפול עכ"ל ועוד הביא ראיה לדבר וכן כתב עוד בשורש קל"א ורבינו ירוחם כתב בנ"ל ח"ב שדעת הרמב"ן שאם קפץ עליו חולי או אירעו אונס בגופו פטור שזה דומה כמי ששבאוהו לסטים ואח"כ נגנבה הבהמה ובהגהות מרדכי פרק הכונס כתוב לי נראה דכל אונס גמור פטור בש"ש כמו לסטים מזויין שפטור אפילו למאן דאמר גנב הוא ולמ"ד לסטים מזויין כגזלן ה"ה לכל גניבת אונס קרי להו גזלן דהא לסטים מזויין מיטמר ואע"פ כן קרי ליה גזלן ואינו תולה רק באונס ואין חילוק בין גנב לגזלן רק לענין כפל כתב נ"י בפרק המפקיד גבי עובדא דההוא דאפקידו גביה דמי יהבינהו לאמיה וכו' שכתב רבינו בסימן רצ"א דוקא זה שהוא נפקד נפטר בטענה זו אבל ש"ש לא מיפטר שהו"ל לפרש כן כ"כ הר"ן וש"מ דאע"ג דשומר שכר צריך להיות יושב ומשמר מכל מקום יכול למסור ביד בני ביתו הנאמנים לו לשמור:


{{עוגןד|ומ"ש ואי זהו|'''ומ"ש''' ואי זהו}} אונס בא עליו לסטים מזויין ה"ז אונס בפרק הכונס {{ממ|נז.}} ובפרק אלו מציאות {{ממ|נט:}} ובפרק הזהב {{ממ|נח.}} מוקי הא דתניא דשומר שכר פטור בגניבה ואבידה נגנבה בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ומה שאמר ואפי' גם הרועה מזויין לפי שהלסטים מוסר עצמו יותר בעיא דאיפשיטא בס"פ הפועלים {{ממ|צו:}}: ונ"ל שאם נפלה דליקה בעיר ונשרפו חפצים שהוא שומר שכר עליהם אם יודע בבירור שנשרפו נשבע שנשרפו ופטור דהוי כטבעה ספינתו בים והוא שלא היה יכול להציל לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים בשכר שהיה נותן להם וכדאמרינן הוה ליה לקדם ברועים ובמקלות שומר שכר בשכר ושומר חנם בחנם אבל אם אינו יודע בבירור שנשרפו רק שהיו בביתו או בחנותו ונשרף הבית או החנות אינו יכול לישבע שנשרפו דשמא נגנבו ע"י העכו"ם המחזירים לגנוב כלים שבבתים ושבחנויות קודם שישרפו וחייב לשלם אלא א"כ אותם עכו"ם המחזרים לסטים הם מזויינים דאז ישבע שנשרפו או נגנבו ע"י לסטים מזויינים ויפטר ומה שאמר זאב אחד אינו אונס אפילו בשעת משלחת זאבים באו עליו שנים ה"ז אונס משנה שם זאב א' אינו אונס שני זאבים אונס ר' יהודה אומר בשעת משלחת זאבים אף זאב אחד אונס וידוע דהלכה כתנא קמא ומה שכתב כלב אחד או אפי' שנים ובאו עליו מרוח אחד אינו אונס מב' רוחות הוי אונס שם במשנה כלב א' אינו אונס שני כלבים אונס ידוע הבבלי אומר משום ר"מ מרוח אחד אינו אונס מב' רוחות ה"ז אונס ומשמע דידוע הבבלי לאיפלוגי את"ק אתא והלכה כת"ק וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות וז"ל שני כלבים אינם אונס אפי' באו מב' רוחות היו יתר על שנים וכו' הרי זה אונס וכתב הרב המגיד היו יתר על שנים וכו' זה לא נזכר שם בפי' אבל מדאמרינן שנים אינו אונס משמע דיותר הוי אונס דאי לא לימרו כלבים סתם עכ"ל ורבינו שפסק כידוע הבבלי נראה שהוא סובר דלאו לאיפלוגי אתא אלא לפרושי מילתיה דת"ק ואיני יודע מי הכריחו לפרש כן: כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק איזהו נשך אדם ששלח לחבירו שום דבר להוליך למקום אחר ותוך כך שלח לו דורון נראה דש"ש הוי כדאמרינן גבי טובל עמו בציר הוה עכ"ל וצריך להתיישב בדבר :

{{עוגןד|כתב הרמ"ה כל|'''כתב''' הרמ"ה כל}} מה דאמרינן דלא הוי אונס דוקא בשלא נשתדל להצילו וכו' דברי טעם הם: כתוב בתשובות מיימונית דספר משפטים סימן י"א שומר שכר או שואל שאמרו מעיקרא איני מקבל אחריותו עלי פטור מכלום אפי' ש"ח לא הוי: הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסים במה דברים אמורים שבאו מאליהן אבל אם הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים אין זה אונס משנה בסו"פ הפועלים {{ממ|צג:}} ומ"ש ואם הרועה התחיל להתגרות בלסטים שאמר במקום פלוני אנחנו רועים וכך וכך רועים אנחנו וכו' הוי כאילו הוליכן למקום גדודי חיה ולסטים וחייב מבואר שם בגמרא:

{{עוגןד|באו לסטים עליו|'''באו''' לסטים עליו}} או ארי ודרס אם אפשר לו לקבץ רועים שיעזרו לו להציל חייב לקבצן וליתן להם שכר עד כדי הבהמה וחוזר ולוקח מבע"ה מה שנתן להם מבואר שם בגמ' ואיתמר עלה א"ל ר"פ לאביי א"ה מאי אהני ליה מינה לכושרא דחיותא אי נמי לטירחא יתירתא. ופר"ש לכושרא דחיותא. כושר הבהמות שמכיר בהן כבר ולמודות בביתו: לטירחא יתירתא. שלא יצטרך לחזר אחר הבהמות לקנות. ומ"ש ואם לא עשה כן חייב ושמין כמה שוה הבהמה יותר ממה שצריך ליתן לרועים שיסייעוהו ואותו מותר חייב לבע"ה ואם היה צריך לשלם להם כל דמי הבהמה צריך לשלם לו דמי טירחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת בפ"ג מה"ש כתב ה"ה שהרמב"ן כתב שנ"ל כן והניח הדבר בצ"ע ושהראב"ד כתב כן בפשיטות ונראים דבריו ואיפשר שאף רבינו סובר כן וקיצר לפי שכבר ביאר שהשכר משל ב"ה עכ"ל:

{{עוגןד|כתב הרמב"ם רועה|'''כתב''' הרמב"ם רועה}} שטען הצלתי ע"י הרועים בשכר נשבע ונוטל מה שטען וכו' בפ"ג מהלכות שכירות וכתב ה"ה זה כלל לכל המוציאין ברשות שהן נשבעין ונוטלים וכ"כ ר"ח בכתובות פרק האשה שנפלו {{ממ|עט:}}:

{{עוגןד|רועה שהיה רועה|'''רועה''' שהיה רועה}} בהמות בשכר והניח עדרו ונכנס בעיר אם נכנס בשעה שדרך הרועים ליכנס אומדין אותו וכו' ואם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה יכול להציל אילו היה שם וכו' בס"פ הפועלים {{ממ|שם}} ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלה למיא אתא לקמיה דרבא ופטריה אמר מאי הו"ל למעבד הא נטר כדנטרי אינשי איתיביה אביי רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר בא זאב וטרף ארי ודרס אין אומרים אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי א"ה אמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דשמע קול ארי ועל א"ה אומדין אותו מאי הוה ליה למיעבד הוה ליה לקדם ברועים ובמקלות רב חסדא ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבא דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא ופרש"י לא ס"ל הא דרבא. דאמר דמכי נטר כדנטרי אינשי הוה ליה אנוס ופטור: להכי יהבי לך. וכו' ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והו"ל כאבידה ופסקו הרי"ף והרא"ש הלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא ובפרק המפקיד {{ממ|לו.}} גבי פלוגתא דאביי ורבא בפשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה כתבו הרי"ף והרא"ש אע"ג דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא שלא בא האונס מחמת הפשיעה פטור ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב ודרס וכו' עד א"ה תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב דש"מ היכא דתחילתו בפשיעה אפילו איתניס שלא מחמת פשיעה חייב ההיא מימרא דאביי ורבא הוא ולא עדיף מהאי מימרא דאית להו הכא וכבר דחייה רבא והא מתני' דרועה שהיה רועה כפשטה ס"ל דאומדין אותו אם יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקים לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבה דשמע קול אריה ועל שינוייא הוא ולא סמכינן אשינוייא אלא בין על בעידנא דעיילי אינשי בין בעידנא דלא עיילי אינשי אי היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות שכירות דבין על בעידנא דעיילי אינשי בין על בעידנא דלא עיילי אינשי אומדים אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ורבינו שכתב דאם נכנס בשעה שאין דרך הרועים ליכנס חייב אפילו לא היה שם וכו' ושכן עיקר לטעמיה אזיל שכתב בסימן רצ"א אם נכנס בשעה שאין דרך בני אדם ליכנס כתב רב אלפס שאם אינו יכול להציל אילו היה שם פטור אע"פ שתחילתו בפשיעה וסופו באונס דלא הוי אונס מחמת הפשיעה וכו' והראב"ד כתב דחייב ולא דמי לפשע בה ויצאה לאגם וכו' וכן עיקר עכ"ל וכבר כתבתי שאין דבריו עיקר דכיון דהרי"ף והרמב"ם מוסכמים לדעת אחת הכי נקטינן כ"ש במקום שאין הרא"ש חולק עליהם בהדיא ויש לתמוה על רבינו שכתב דין זה בסי' רצ"א בשם רב אלפס וכאן כתבו בשם הרמב"ם והוה ליה לכתבו כב' המקומות בשם שניהם: כתב הרמב"ם ואם אין הדבר ידוע וכו' חייב לשלם בפ"ג מהל' שכירות ונראה שטעמו משום דמן הסתם יכול להציל על ידי רועים ומקלות ולפיכך עליו להביא ראיה שלא היה יכול להציל:

{{עוגןד|העביר הבהמות דרך|'''העביר''' הבהמות דרך}} הגשר ודחפה אחת כחברתה והפילה לנהר חייב שאין זה אונס וכו' בס"פ הפועלים שם בר אדא שבולאה הוה מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה אחת לחבירתה ושדיתא למיא אתא לקמיה דר"פ חייביה א"ל מאי הוה לי למעבד א"ל איבעי לך לאעבורי חדא חדא וטעמו משום דסבר ליה כרב חסדא ורבה בר רב הונח דקאמר התם דלא ס"ל דרבא דאמר גבי ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריג חדא מינייהו ונפלה למיא ופטריה רבא משום דאמר מאי הו"ל למעבד הא נטר כדנטרי אינשי אלא אמרינן להכי יהבי לך אגרא לנטורי נטירותא יתירתא ופרש"י להכי יהבי לך אגרא וכו' ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי יהו"ל כאבידה וכבר כתבתי מעשה זה בסמוך ושהלכה כרבא:

{{עוגןד|מתה הבהמה כדרכה|'''מתה''' הבהמה כדרכה}} פטור סיגפה ומתה וכו' חייב משנה בס"פ הפועלים {{ממ|שם}} ומ"ש אפילו לא מתה מיד דכיון שסגפה תלינן שמאותה שעה התחילה להתקלקל והוי פשיעה כן כתב שם הרא"ש ז"ל והתוס' כתבו דאפי' יש לתלות ולומר שמתה גם בשביל ד"א אפ"ה חייב דלא הוה ליה לסגפה:

{{עוגןד|העלה לראש ההר|'''העלה''' לראש ההר}} או אפילו כעלתה מאליה והיה יכול למנעה ולא מנעה ונפלה ומתה חייב וכו' אבל אם גם העליה היתה באונס פטור משנה בסוף פרק הפועלים שם עלתה לראשי צוקין ונפלה ה"ז אונס העלה לראשי הצוקין ונפלה אינו אונס ובפרק המפקיד יהיב טעמא להעלה לראשי הצוקין ונפלה דחייב משום דהיה לו לתקפה ולא תקפה אי הכי אימא רישא עלתה לראשי הצוקין ונפלה ה"ז אונס איבעי ליה למתקפה לא צריכא שתקפתו ועלתה תקפתו וירדה ופרש"י לתקפה. להחזיק בה שכן דרך הרועים: שתקפתו. על כרחו ועלתה ולא יכול להחזיק בה שחזקה היתה ממנו ואע"ג דהאי אוקמת' אליבא דאביי איתמר ולא קי"ל כוותיה כבר כתבתי בסי' רצ"ח שהראב"ד הקשה כן על הרי"ף ושהרמב"ן תירץ דכיון דקי"ל כרב פפא דאית ליה לעבורי חדא חדא ה"נ להכי יהבי ליה אגרא דאיבעי ליה לתקפה שלא תעלה להכי צריך לאוקומי תקפתו ועלתה תקפתו וירדה וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שכירות וז"ל תקפתו ועלתה לראשי צוקין ותקפתו ונפלה ה"ז אונס העלה לראשי הצוקין או שעלתה מאליה והוא יכול למנעה ולא מנעה אף על פי שתקפתו ונפלה ומתה או נשברה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:

{{עוגןד|ומ"ש העלה לראש|'''ומ"ש''' העלה לראש}} ההר ומתה שם כדרכה או שפשע נה ולא שמרה כראוי ויצאת לאגם ומתה שם כדרכה פטור אבל אם גנבה גנב מאגם ומתה בבית הגנב חייב בפרק המפקיד {{ממ|לו:}} אתמר פשע בה ויצאת לאגם מתה כדרכה אביי אמר חייב רבא אמר פטור משום דאמרי' מלאך המות קטלה מה לי הכא ומה לי התם וידוע דהלכה כרבא ומודה רבא כל היכא דגנבה גנב באגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מ"ט דאי שבקה מלאך המות בביתיה דגנב הוה קיימא ופרש"י פשע בה. שלא נעל בפניה כראוי ויצאת לאגם מקום שאינה משתמרת אצל זאבים ולא אצל גנבים ומיהו לא אכלוה לא זאבים ולא גנבים ומתה דהוי תחילתו בפשיעה שמא יטרפוה זאבים וסופו לא אבדה באותו פשיעה אלא בדבר שהוא אונס: דאי גנבה גנב מאגם. שזהו דבר של פשיעה אצל יציאתה לאגם אע"פ שסופה מתה בי גנב חייב ולא אמרינן אי הוי גבי שומר נמי הוי מתה מ"ט משעת גניבה היא אבודה מן הבעלים דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הילכך החיוב בא לו על שעת הגניבה:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:בית יוסף: חושן משפט]]