עריכת הדף "ב"ח/אבן העזר/פ" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

{{עוגןד|מעשה ידי האשה|'''מעשה''' ידי האשה}} לבעלה משנה ר"פ מציאת האשה ומ"ש טוחנת פי' יושבת בריחיים וכו' בפרק אף ע"פ {{ממ|דף נט}} תנן ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת וכו' ובגמרא טוחנת ס"ד אלא אימא מטחנת ואבע"א בריחיים דידא ופי' רש"י טוחנת ס"ד. המים מגלגלין האופן וטוחן: אלא אימא מטחנת. מכינה צרכי טחינה נותנו באפרכסת וקולטת הקמח עכ"ל אבל מלשון הרמב"ם בפכ"א מאישות משמע דה"פ טוחנת ס"ד שתהא האשה חייבת לטחון היא עצמה ברחיים גדולים במקום בהמה שזה טורח גדול שאי אפשר לסובלו כ"כ ב"י ולפעד"נ דאפילו אפשר לסובלו לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה כדאמר התם {{ממ|דף ס"א}} ותירץ אלא מטחנת פירוש יושבת ברחיים ושומרת הקמח או מחמרת אחר החמור כדי שלא יבטלו הרחיים והאי ואב"א ברחיים דידא קשיא ליה להרמב"ם כיון דס"ל לתלמודא דחייבת לטחון ברחיים דידא בעצמה א"כ לאיזה צורך אוקמוה מעיקרא אימא מטחנת ותירץ דאינה חייבת בריחיים דידא אלא במקום שהנשים דרכן בכך אבל במקום שאין דרכן בכך אינה חייבת אלא לשמור הקמח ברחיים וכך הם דברי רבינו: וכתב בהגהת מיימוני בשם ר"ת והילכתא דהאידנא נשים שלנו דלאו אורחייהו לטחון ולכבס דאין כופין אותה עכ"ל וכ"כ במרדכי פ' אע"פ שכך פסק רבינו ברוך: 

{{עוגןד|וכתב רב אלפס|'''וכתב''' רב אלפס}} וכו' משמע דאפילו יכולה להניק שניהם תנאי ב"ד הוא שאינה חייבת להניק אלא את האח' ושוכר הבעל מניקה לשני ודהכי איתא בירושלמי אבל הרא"ש היתה לו גירסא אחרת בירושלמי והרמב"ם והסמ"ג פסקו כרב אלפס והכי נקטינן חדא דהמע"ה וכיון דהאשה אינה חייבת להניק את בנה אלא מתנאי ב"ד עליו להביא הראייה שחייבת להניק שניהם ועוד דאף לגירסת הרא"ש אפשר לפרש בניחותא אבל תאומים לא ואח"כ מקשה בירושלמי ולמה אמרו בנה ולא אמרו את הבן דשמעינן נמי דוקא בן אבל תאומים לא וקאמר דאתא לאשמועינן דדוקא בנה ולא בן חברתה וכו' וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף ומביאו ב"י ותו דהרא"ש יחיד הוא כנגד האלפסי והרמב"ם והסמ"ג וכ"פ ב"י ודלא כהרב בהגהת ש"ע: 

{{עוגןד|כתב הרמב"ם רצתה|'''כתב''' הרמב"ם רצתה}} וכו' ונ"ל דאפילו על בנה וכו' הב"י כתב דמה שהשיג רבינו אדברי הרמב"ם יש ליישב דגם הרמב"ם סובר דגם על בנה יכול לעכב אלא שנמשך אחר דברי הירושלמי וכו' עכ"ל ולפעד"נ דגם רבינו לא בא אלא לפרש שלא נבין מדברי הרמב"ם דדוקא על בן חבירתה הוא דמעכב בעל אבל על בנה אינו יכול לעכב דליתא אלא אף על בנה מעכב והכי משמע מלשון ונ"ל וכו' דאם בא להשיג ה"ל לומר ואין נ"ל אלא אפילו על בנה יכול לעכב: 

{{עוגןד|וכמה עושה לשבוע|'''וכמה''' עושה לשבוע}} משקל ה' סלעים שתי וכו' משנה בפרק אע"פ {{ממ|דף סד}} או משקל עשר סלעים ערב ביהודה שהן עשרים סלעים בגליל ופרש"י שהשתי קשה לטוותו כפלים כשל ערב ומשקל של יהודה כפליים כשל גליל עכ"ל: 

{{עוגןד|ואם היא מניקה|'''ואם''' היא מניקה}} וכו' משנה וגמרא ס"פ אע"פ ומ"ש לא הוסיפו לה על מזונותיה וכו' ברייתא לשם סוף {{ממ|דף ס'}} פסקו קימעא אוכלת הרבה {{ממ|מהיכא א"ר ששת משלה}} לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב ופרש"י פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו עכ"ל וכך הם דברי רבינו ומ"ה השיג על הרמב"ם שכתב שיכולה לאכול דברים הרעים ואין הבעל יכול לעכב והר"ן וגם ה"ה ג"כ תמהו עליו והב"י נדחק ביישוב דבריו ולפעד"נ ליישב בטוב טעם והוא שאין נ"ל להרמב"ם לפרש פסקו קימעא שפסקו לה ליתן מזונות מועטים ממה שהיה ראוי לפסוק לה ולהוסיף על מזונותיה דהא פשיטא דצריכין להוסיף לה כל מה שהיא צריכה דברים היפים לולד ולחלב אלא ה"פ פסקו קימעא דאם לאחר שפסקו לה מזונות הראויין לה לולד ולחלב בעיניה נראה קימעא מפני חולי התאוה שיש לה בבטנה הרי זו אוכלת הרבה משלה ואשמועינן דמשלה יכולה לאכול כל מה שתרצה ואפילו מאכלים רעים ואין הבעל יכול לעכב מפני שצער גופה קודם ואם הבעל חס הוא על בנו יתן לה כל מה שמתאוה לאכול מן המאכלים היפים והא דתנא בסיפא ולא תאכל עמו דברים הרעים לחלב היינו דכל שהיא אוכלת משל בעל אינה רשאי לאכול דברים הרעים אבל משלה רשאי אפילו מאכלים רעים והכי מוכח מלשון הרמב"ם כדפי' ע"ש: 

{{עוגןד|אבל אינה צריכה|'''אבל''' אינה צריכה}} לשרת לא לבנו ולא לאביו וכו' ברייתא פרק אע"פ {{ממ|דף סא}} אינה כופה לא לעמוד לפני אביו ולא לעמוד לפני בנו ולא ליתן לפני בהמתו וכו' ופרש"י לעמוד לשרתו עכ"ל נראה דדוקא לייחד שירותה לפני אביו ולפני בנו הוא דאינו כופה משום חשדא דזנות דומיא דלא ליתן לפני בהמתו משום רביעה והכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או תטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו אלמא דדוקא שירות מיוחד בפני אביו או בפני בנו דומיא דשירות מיוחד לפני בעלה הוא דאינו כופה משום חשדא אבל שירות שהאשה עושה לכל בני בית וטרחה לפני כולם בכלל אע"פ שיש ביניהם גם אביו ובנו וארחי ופרחי כופה אותה לטרוח וכמ"ש לשם קמי ארחי ופרחי מאן טרח דליכא הכא משום חשדא אבל הר"ן מחלק בין סמוכין על שולחנו לאין סמוכין ומשמע דכשהן סמוכין על שולחנו חייבת לעמוד לשרת לאביו ולבנו אפילו בשירות מיוחד ולפעד"נ דבשירות מיוחד אסור אפילו בסמוכין על שולחנו וה"מ מכל דברי הפוסקים שלא כתבו להקל בסמוכין בשירות מיוחד כמ"ש הר"ן ודלא כהג"ה ש"ע שהביא לפסק הלכה להך דהר"ן: 

{{עוגןד|ואינה צריכה ליתן|'''ואינה''' צריכה ליתן}} תבן וכו' נראה דמ"ש רבינו לפירש"י היינו פי' ראשון דפירש מעצמו דדוקא סוס וחמור שהם מזויינים וצהלים לרביעה אבל בקר אפילו זכרים אינו להוט אחר רביעה ואין יצרו ניכר כ"כ לפיכך אין האשה נסתית לו ודלא כפי' השני של רש"י ששמע דלא שרי ליתן אלא לפני נקבות אבל לפני זכרים אפילו בקרים נמי לא גם הרא"ש בפרק אע"פ לא הביא אלא פי' הראשון שפי' רש"י בעצמו וכ"כ רבינו בי"ד סוף סי' רל"ד ולכן כתב כאן בסתם לפי שנסמך על מ"ש בי"ד בביאור: 

{{עוגןד|הכניסה לו שפחה|'''הכניסה''' לו שפחה}} אחת כו' הרמב"ם הוסיף דגם אינה נותנת תבן לפני בהמתו בהכניסה לו שפחה א' וכ"כ בש"ע: 

{{עוגןד|ומ"ש ואין כאן|'''ומ"ש''' ואין כאן}} מקום לשבועה פי' הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב לה עד שנאמר ישבע היסת ויפטר אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה עכ"ל ומביאו ב"י ואיני מבין כיון שהיא טוענת בברי שראויה לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפייה וכביסה אף ע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכות אלו מכל מקום אם טוענת ישבע לי שאין ראוי לו לקנות חייב לישבע ולפע"ד שגם הרב בש"ע כך דעתו ולכן לא כתב הך מילתא דאין כאן מקום לשבועה ודו"ק: 

{{עוגןד|וכן צריכה לעשות|'''וכן''' צריכה לעשות}} בצמר אפילו יש לה כמה שפחות שהבטלה מביאה לידי זימה שם איפסקא הלכה כר"א דאפילו הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זימה ולקמן בסי' פ"א הביא ג"כ דעת רב אלפס דפסק כר"א דהבטלה מביאה לידי זימה והביא ג"כ דעת הרא"ש דפסק כרשב"ג דהבטלה מביאה לידי שעמום ובי"ד סוף סימן רל"ה כתב בסתם כדעת הרא"ש דפסק כרשב"ג ולשם בארתיו ע"ש ועיין עוד במ"ש בסי' פ"א בס"ד: 

{{עוגןד|דחקה ועשתה מלאכה|'''דחקה''' ועשתה מלאכה}} וכו' בפ' אף ע"פ {{ממ|דף נ"ט}} ובריש פרק מציאת האשה מייתי הא דתנן בפ' בתרא דנדרים קונם שאיני עושה לפיך א"צ להפר ר"ע אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו ר"י בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור פי' ריב"נ כת"ק ס"ל דהעדפה לבעל ולא היה צריך להפר אלא דחיישינן שמא יגרשנה ואמר שמואל הלכה כר"י בן נורי כי אתא רבין א"ר יוחנן בהעדפה שלא ע"י הדחק כ"ע לא פליגי דבעל הויא כי פליגי בהעדפה שע"י הדחק ת"ק סבר לבעלה ור"ע סבר לעצמה והאלפסי בפרק אע"פ וריש מציאת האשה כתב איכא מ"ד הלכה כר"ע ואיכא מ"ד הלכה כרבנן ואנן ס"ל הלכה כרבנן והכין פסק רבינו האי גאון והביא הרא"ש לשון הרי"ף בפרק אע"פ וכתב ואנן סבירא לן כרבנן דריב"נ סבר כרבנן דהעדפה דבעל הוי עכ"ל נראה דכך היתה נוסחתו באלפסי אבל בפרק מציאת האשה הביא הרא"ש בתחלה לשון הרי"ף בסתם ואח"כ הביא הא דבעי רב פפא עשתה שתים בבת א' מהו בעי רבינא ג' וד' מהו תיקו פירש רב האי דלרבנן קמיבעיא להו וכו' וכיון דסלקא בתיקו הוי לעצמה ור"ח פירש דהני בעיות אליבא דר"ע וכו' מתוך זה הפסק נראה דהלכה כר"ע ונתבארו דברי רבינו שמה שכתב דחקה ועשתה מלאכה יותר ממה שאשה חייבת הכי איתא פרק אף ע"פ ריש {{ממ|דף נט}} מעשה ידיה כמה הוי דלידע מותר דידיה כמה משקל ה' סלעים שתי ביהודה שהן עשרה בגליל ומ"ש פסק רב האי שהוא לבעל אפילו ביתרון שבא ע"י הדחק כ"כ הרי"ף בשמו והסכים עמו דהלכה כרבנן ומה שלא כתב רבינו שכך פסק הרי"ף הוא לפי שנמשך אחר דברי הרא"ש דכשכתב מחלוקת זו דרב האי ור"ח לא הזכיר דעת הרי"ף שהסכים עם רב האי וטעמו של הרא"ש היה שאם היה כותב דהרי"ף ג"כ הסכים עם רב האי היה מובן דפוסק כך הלכה כיון שהם רבים ור"ח הוא יחיד כנגדם על כן לא הזכיר במחלוקת זו כי אם רב האי עם ר"ח דשקולין הן ואיכא ספיקא דדינא והמע"ה והוי לעצמה ולכן כתב רבינו וא"א הרא"ש ז"ל הביא דברי שניהם ולא פסק כמי דשקולין הן ולפעד"נ דהכי נקטינן שלא להוציא שום העדפה שע"י הדחק מיד האשה וכן נוהגין במדינות אלו ויש לו יסוד על פי דעת ר"ח והרא"ש ודלא כמ"ש בש"ע בסתם כדברי הרמב"ם: 

{{עוגןד|כל המלאכות שהאשה|'''כל''' המלאכות שהאשה}} עושה לבעלה נדה עושה לבעלה וכו' בפרק אעפ"י {{ממ|דף סא}} וכבר נתבאר בס"ד בי"ד סוף סימן קנ"ה: 

{{עוגןד|יראה שפוסק דמורדת|'''יראה''' שפוסק דמורדת}} ממלאכה הויא מורדת וא"כ ק' וכו' כלומר מה נפשך ק' אם היא מורדת ממלאכה למה לא יפחתו לה מכתובתה אלא בע"כ אינה נקראת מורדת דיכולה לומר איני עושה א"כ קשה למה כופין אותה בשוטים אלא לא ינתן לה מזונותיה וצרכיה עד שתכנע וכמ"ש הראב"ד וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאין כופין אותה כלל דאפילו כמ"ש הראב"ד למעט צרכיה עד שתכנע נמי אין כופין דיכולה לומר לבעל איני ניזונית ואיני עושה וכיון דמונעה מלעשות מלאכה שהיא חייבת בה ה"ל כאילו אמרה איני ניזונית ואיני עושה והב"י פי' דהרמב"ם מחלק בין אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה דאין כופין אותה כלל ובין אמרה איני עושה בלבד והביא דברי הר"ן שכתב כן וראיה מדתנן קונם שאיני עושה לפיך דהא קאמרה איני עושה ואפ"ה א"צ להפר אלמא לא מבטלה תקנה לעולם עד דאמרה בהדיא איני ניזונית עכ"ל ולפעד"נ דאין משם ראיה כלל דודאי מסתברא כשאמרה איני עושה ה"ל כאילו אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה והך דקונם שאיני עושה לפיך אינו באמרה איני עושה אלא אדרבה איפכא משמע שהיא חפצה לעשות מלאכה שהיא חייבת בה לבעלה אלא שאוסרה עליו בקונם וקאמר דכיון שמשועבדת לו לעשות מלאכתו א"צ להפר דאינה יכול לאוסרה עליו בקונם אבל מ"ש ב"י עוד דלא אמר הרמב"ם דכופין אלא בשאר מלאכות שהאשה מחוייבת לבעלה דאפילו באמרה איני ניזונית ואיני עושה אינה פטורה אלא מלעשות בצמר אבל בשאר חייבת היא ועליהן אמר הרמב"ם דכופין הוא יישוב נכון:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}
{{שולי הגליון}}
[[קטגוריה:ב"ח: אבן העזר]]