עריכת הדף "אמרי בינה/דיני שבת/ב" (פסקה)

<noinclude>{{ניווט כללי עליון}}</noinclude>
{{מרכז|'''סימן ב'''}}

'''בהא''' דמבואר בש"ס ע"ז {{ממ|דף ט"ו}} הטעם דאין מוכרין להם בהמה גסה גזיר' משום נסיוני זימנין דזבנ' סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא ואמר לי' תא נסייה ניהלי' ושמע' לקליה ואזלה מחמתי' וניחא לי' דתזיל והו"ל מחמר אחר בהמתו בשבת וכתבו שם התוס' דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הו' אסרינן מכירה דלית ביה איסור כ"א לפי שעה משום נסיוני אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי עי"ש ויש להבין א"כ כיון דכבר אסרו למכור למה שרא שם רב אדא לזבוני אידא דספסירא כיון דלא ידעה לקליה עי"ש נימא עכ"פ כיון דגזרו למכור משום שאלה ושכירות ונסיוני מניין לו להתיר עכ"פ במקום דעוד יש חשש שביתת בהמתו ואף דתחלת הגזירה ל"ה במקום דלית בי' איסור כ"א לפי שעה מ"מ אחר שגזרו נימ' דגם אידא דספסירא יהיה אסור משום נסיוני ויעברו הבעלים משום שביתת בהמתן ואפשר להוכיח מזה דכל שעוש' שלא מדע' ישראל ליכ' איסור וכדעת רב האי וא"כ כיון דהבעלי' אינם בכאן אף דמוסר לו הספסיר' מ"מ כל שעושה שלא מדעת בעלים אינו מצווה על שביתת בהמתו. וראיתי בספר קרמ"ר [-קרית מלך רב] שם שהביא משם אביו בעל מח"א [מחנה אפרים] שכתב להתיר להפקיד בהמתו אצל גוי ואינו חושש אם עוש' בה מלאכ' בשבת וכדע' רה"ג וסיים דבריו והכי משמע פר"ק דע"ז ובנו בעל קרמ"ר כתב {{עוגן|יד ב}}ודבריו סתומים ולא פי' לנו דבריו מהיכן היא ראיתו עי"ש. ולמ"ש י"ל דמזה כונתו במה דמותר למכור אידא דספסירא ולא חשש רב אדא לשביתת בהמתו עכ"פ:

'''{{עוגן1|ובר"ן}}''' שם כ' לתרץ קושית תוס' דבנסיוני ליכא שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח מקח טעות במקחו מחזירו ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כה"ג ברשות לוקח הוא דהוי' ליה כי ההיא דהלוקח כלים לשגר לבית חמיו כו' ונאנסה בהליכה חייב וטעמא כיון דהדבר תלוי ברשות לוקח הרי היא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עי"ש באורך דמתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזיר מקחו, הלכך בכה"ג בשביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דאין הפרש בזה בין בהמתו לבהמת חבירו עי"ש ומלבד דיש להבין למה אין כאן ספק הא עכ"פ אם ימצא הלוקח מום במקחו מחזירו א"כ עכ"פ מספק מצווה על שביתת בהמתו דלכי מחזירו ואינו רוצה במקחו מתבטל למפרע והוי של ישראל ועביד מלאכה בבהמת ישראל ועיין מג"א {{ממ|סי' תמ"ח}} משם הרדב"ז דמדינא אסור לתת לנכרי חמץ קודם פסח במתנה ע"מ להחזיר אף דבכל מקום מהני מתנה ע"מ להחזיר מ"מ דלמא לא יקיים הנכרי התנאי ויתבטל המתנה למפרע והוי חמצו של ישראל עי"ש וה"נ דכוות' כיון דאיסור דאוריית' הוא יש לחוש דלמ' יתבטל המקח ויעבור למפרע על מצות שביתת בהמתו ומלבד זה אף אם נרצה לדחוק כיון דהחשש רחוק הוא שימכור סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא והוי כמו ספק ספקא דאף אם יזדמן שימכור סמוך לשקיעת החמה מסתמא המוכר יודע ובקי בבהמתו ואם נותן לו לנסות אחר שנגמר המקח מסתמא מכיר בה שלא ימצא הלוקח טעות במקחו וכאשר ינסה אותה יקיים מקחו ויהיה חל המקח למפרע מ"מ כיון שבידו לבטל המקח למה לא יהיה הישראל מצווה על שביתת הבהמה כיון דשל ישראל הוא ועוד ראיתי בירושלמי מס' ע"ז שם וז"ל רבי אמאי בבלייא בשם רבנן דתמן פעמים שמוכרה לו לנסיון והוא מחזיר' לאחר שלשה ימים ונמצא עבד עבודה בבהמתו של ישראל מעתה לנסיון אסור שלא לנסיון מותר זו מפני זו הרי מבואר דחיישינן לזה שיתבטל המקח וראיתי בפני מש' שם שכ' דע"כ לא כת' הר"ן רק בקצץ דמיה והירושלמי איירי בלא קצץ דמיה וכבהמתו של ישראל היא ולא נראה דבריו דא"כ דהחשש הוא בלא קצץ דמיה למה נקיט הירושלמי והוא מחזירה לאחר ג' ימים הא אף כשאינו מחזירו ונתקיים המקח מ"מ לא חל המקח רק מעת קציצת דמים וכ"ז שלא קצצו דמים לא חל הקנין וכבהמתו של ישראל היא א"ו דכונת הירושלמי באמת אף אם קצצו דמי הבהמ' מ"מ כיון שביד הלוקח להחזירה להמוכר הישראל הוי כעובד עבוד' בבהמתו של ישראל וקש' על הר"ן וי"ל דהר"ן כתב זאת רק לס"ד דקאמר בש"ס שאלה קנייא ואגרא קנייא ופי' רש"י דכיון דחייב באונסין ה"ה כשלו וחזינן דחיוב אונסין גורם למחשב כשלו ואינו של ישראל כמו כן בלוקח וקצץ דמי הבהמ' דאין הברירה עוד ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח לכן הוי כמו שיש ללוקח בו קנין הגוף הואיל דיכול לעשות בו כחפצו לכך לא קאמר בש"ס לגבי גזיר' משום נסיוני דאסור מטעם שביתת בהמתו רק מטעם מחמר אבל אליב' דאמת דמסיק הש"ס השת' דאמר' שכירות לא קנייא גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה ומשום נסיוני ואז באמת י"ל דגם משום שביתת בהמתו הוא אף שקצץ לו דמי הבהמ' ואין ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח והוי כמו דיצא לגמרי מרשות המוכר מ"מ כיון דיכול להיות שיתבטל המקח ואז הוי למפרע בהמתו של הישראל והוי עובד עבוד' בשבת בבהמתו של ישראל וכמו דמבואר בירושלמי הנ"ל והא דמותר אידא דספסירא ולא חיישינן עכ"פ שיתבטל המקח היינו דשם ליכא שביתת בהמתו כלל כיון דאין הבעלים שם ואינם מוסרים להנכרי שיעבוד עבודה בשבת ואף שהישראל הספסירא מוסר הבהמ' לא איכפת לו ואף בישראל האומר לעבד תושב של ישראל חבירו שיעשה לו מלאכה דעת העו"ת המובא במג"א {{ממ|סי' ד"ש סק"ד}} דאינו אסור מה"ת ואף לדעת המג"א שם שכ' דאסור מדאוריית' וכמו דמשמע ג"כ מדברי תשובת רשב"א שם מ"מ גזיר' דנסיוני ודאי משמע דלא חיישינן שימסור לו בשבת ויאמר לו תא נסייה רק במעלי שבתא כמבואר בגמרא והנכרי ע"כ של הספסירא יעשה בה מלאכתו בזה לא חיישינן כן י"ל כדי להשוות דברי הירושלמי לדברי הש"ס דידן דמותר למכור ע"י ספסירא ולכאור' לטעם דשביתת בהמתו הי' מהראוי שיהי' אסור גם אידא דספסיר' וגם להשוות דברי הר"ן לדברי הירושלמי שלא יחלוק לדינא ועדיין צ"ע בדברי הר"ן בזה ועיין בירושלמי שם דמשמע ג"כ דע"י סרסור מותר למכור וע"כ דסובר דלא שייך החשש של שביתת בהמתו ג"כ בכה"ג ומטעם שכתבתי כיון דאין הבעלים שם:

'''{{עוגן1|ובאמת}}''' בלא"ה יש להבין מנ"ל דישראל אסור לעשות מלאכה ע"י עבד ערל של ישראל חבירו כיון דכ' למען ינוח עבדך ומנ"ל דמצווה על של חבירו. ועיין מהרי"ל בתשוב' {{ממ|סי' קס"א}} דחקר אם רשאי להאכיל בהמות של ישראל חבירו איסור הנא' וכ' דאיסור הנאה דכתי' לא יאכל בציר"י אסור כמו דאיתא בירושלמי רפ"ב דפסחים דאף של הפקר אסור להאכיל מבואר דמבלעדי זאת אינו מצווה על של ישראל חבירו ומנ"ל דלענין שביתת בהמתו ועבדו ערל כל ישראל מצווין ואולי מדכתיב כמוך כמו שפירשתי לעיל {{ממ|[[אמרי בינה/דיני שבת/א#|סי' הקדום]]}} דברי הירושלמי מסכת שבת ממילא מחוייבים כל ישראל על של חבירו כמו דחייב על חבירו ואסור להכשילו במלאכ' כמו כן לעבד של ישראל חבירו או אף דכתי' שורך מ"מ ממילא כל ישראל מצווין כמו דכתב רש"י בחולין {{עוגן|יח ב}}{{ממ|[[בבלי/חולין/קלה/ב|דף קל"ה ע"ב]]}} לענין ראשית הגז ישראל בר חיובא הוא וכל ישראל נקראין בלשון יחיד עי"ש וה"נ דכוות' כיון דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כל ישראל מצווין על שור של ישראל שישבות וכן על עבדו ודלא כמו שכ' העו"ש ומ"מ י"ל דאם אחר מוסר לנכרי קודם שבת והנכרי עושה בה מלאכה דאינו חייב למחות:

<noinclude>{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}</noinclude>