עריכת הדף "אילת השחר/בבא בתרא/ס/א" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|{{גופן|4||'''דף ס' ע"א'''}}}}

'''שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפניו ושותק.''' פירשב"ם דמדשתיק אודויי אודי לי', ובב"י (סי' קנ"ג) הביא דהרמב"ם כתב הטעם דמחל. והנה ע"כ הרמב"ם ס"ל דיש חזקות דמהני בלי טענה, וה"נ כאן תלינן דמדשתק הוי מחילה אע"פ שאינו טוען שמחל לו בפירוש, אבל הרשב"ם דס"ל דשום חזקה לא מהני בלי טענה, א"כ גם כאן לא הי' אפשר לו לפרש דמהני אלא אי טען בפירוש מחלת לי, אלא דס"ל להרשב"ם דמה"ט דאין שותק ה"נ אין לומר דמכר לו זכותו והסכים, דהא להיזק ראי' אע"ג דקשה לי' מ"מ לא הוי חזקה מדשתק רק בג' שנים וכאן שום אדם אינו מסכים שיאפילו עליו, וע"כ דגם קודם לא הי' לו זכות לאור לכן שתק.



'''אין עושין חלל תחת רה"ר.''' ופירשב"ם אע"ג דמקבל עליה כל הזיקא דאתי מחמתי'. יש להבין הא אם זה באופן דיתחייב משום בור אי"צ לקבל עליו דהא בודאי יהי' חייב גם בלי שיקבל, וע"כ דמחמת חיובים שחייבתו תורה לא יתחייב משום בור דכעת הוי כיסוי כראוי והוי גרמא דאין כעת כריית בור, וצריך לומר דיקבלו קנין דמתחייב לשלם לזה שיוזק ע"י עשיית החלל הזה, וכמו דאמרינן בב"ק (דף קי"ד) דמוכר לעכו"ם משמתינן לי' עד דמקבל, ועי' חו"מ סי' קע"ה סעיף מ', וצ"ל דמקבל עליו גם על הכלים שינזקו ומ"מ אסור.

'''וכתב''' הרשב"ם משום דאין בנ"א רוצים להיות ניזוקים ולירד לדין על עסקי ממונם. ולכאורה הא תיפו"ל דכמו דאסור להזיק ע"מ לשלם ה"נ גרמא להזיק ע"מ לשלם, אלא דבאמת זהו הטעם דאסור להזיק ע"מ לשלם משום דאין בנ"א רוצים להיות ניזוקים אפילו אם ישלמו להם, ולשון הרשב"ם דכתב דאין רצונם של בנ"א ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונם, משמע דזה רק משום טירחא לירד לדין, צע"ק דהא אפי' שיקבל תשלומין תיכף בלי טירחא מ"מ אינם רוצים להיות ניזוקים, דהא רוצים החפץ שלהם ולא שיקבלו תשלומין תמורתם.



'''לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה.''' והיינו דטענינן אימר כונס לתוך שלו הי'. ועי' בריטב"א ובנימוק"י דגם בכונס לתוך שלו אינו מותר להוציא זיזין אלא למעלה מגמל ורוכבו, ומ"מ אם החזיק למטה מגמל ורוכבו מהני, וצ"ע דהא מה דמהני הוא משום דטעין כנסתי לתוך שלי, וכיון דגם בכונס לתוך שלו אסור להוציא למטה מגמל ורוכבו א"כ מאי מהני החזקה, ולא נראה לומר דמה דקאמר דבכונס לתוך שלו דאסור למטה מגמל ורוכבו היינו איסורא בעלמא ולא מצד דבני רה"ר יכולים לעכב, דמשמע דזה מדין גמור וא"כ מאי מהני החזקה.

'''ומהא''' דאמרינן דלקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זה בחזקתה דטענינן ללוקח, והיינו משום דהמוכרו אם החזיק ג' שנים נאמן לטעון כנסתי לתוך שלי לכן ללוקח טענינן דהמוכר כנס לתוך שלו, וצ"ל דאע"ג דכל ההוכחה דחזקה מדלא מיחה, וכיון דאמרינן לעיל (דף כ"ד ע"ב) דקידרא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירי, איך אפשר להוכיח מדלא מיחו הרבים הרי דזה שלו, הא אפשר דכל אחד סמך על השני שימחה, ואמרינן לעיל (דף נ' ע"ב) דאין מחזיקין בנכסי אשת איש דיכולה לומר על בעלי סמכתי, ה"נ יטעון כ"א סמכתי דהשני ימחה, וצריך לומר דרק התם דהבעל מטפל בנכסי אשתו שייך שתאמר סמכתי שהוא ימחה משא"כ כאן.

'''ועדיין''' יש לעיין דהא כל החזקה הוא דלא עביד איניש שיאכלו פירותיו וישתוק, אבל כ"ז לא שייך כאן, וכי שייך לומר על כל א' דלא עביד שיעשו זיז ברה"ר ושתיק, וא"כ איזה ראי' יש ע"י שהי' הזיז ג' שנים שהוא כנס לתוך שלו, וצריך ע"כ לומר דכיון דלא יתכן שא' לא ימחה בזה סגי לגבי חזקה בדבר של רבים.



'''שם. לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות הרי זו בחזקתה.''' ולפי"ד הרשב"א הוא רק משום דכונס לתוך שלו ואינו נאמן לומר דמחלו לו דאין ז' טובי העיר יכולין למחול, ופליג אתוס' דף כ"ג דכתבו מפורש דמהני, ומשמע דבעינן חזקה ג' שנים, וצ"ב דחזקת ג"ש היא במקום שטר ואיך שייך שטר ע"ז, וגם לתוס' יקשה דמאי שייך שטר ע"ז, נהי דשייך שטר מז' טובי העיר שהסכימו, אבל בטוען שכנס לתוך שלו איך שייך שטר, אמנם בדף ד' ע"ב משמע מרש"י דגם כה"ג שייך לכתוב שטר, והנה לפי"ד הרשב"א יוצא דיש חידוש כאן ושם, דחידוש הגמ' לעיל דף כ"ג דהי' סברא דברה"ר דלא שייך מחילה לא נטעון דכנס לתוך שלו, וכן להיפך דמכאן היינו אומרים דרק טענה דכנס לתוך שלו מהני, וע"ע משנ"ת בס"ד לקמן דף ע"ז ע"א בתוד"ה חוזר.



{{ניווט כללי תחתון}}{{אילהש}}