עריכת הדף "אבקת רוכל/קנה" (פסקה)

{{ניווט כללי עליון}}
{{מרכז|'''סימן קנה'''}}
תשובה זו היא נדפסה בשו"ת המבי"ט ח"ב סימן מ"ב ויג"ש מ"ש עליו הרב הנז' 

כד מה שנראה לנו על תביעת הר' יצחק דיוידאש שבא להפרע מנכסי הר' יצחק אזובב שלא בפניו וגם אינו מקום שלוה וגם אשת הר' יצחק הנז' הוציאה בפנינו שטר על בעלה מסך מאתיים שולטאניש שנתן לה במתנה בעת הנישואין וטענה היא שמעת הראשונה מסר לה בגדים על הסך הנז' ויש בזה משום תקנת השוק ומפקיע מידי שעבוד מטלטלי אגב מקרקעי הכתוב בשטר הר' יצחק הבעל חוב הנז' והשיב הבעל חוב הנז' שבשטר היוצא מתחת ידה אין כתוב רק שנתן לה רשות שתתפרע ממנו המאתיים שולטאניש של המקודם והו"ל פרעון גמור ואין בו משום תקנת השוק: 

ואחר שמוע טענותיהם גזרנו שיחקור ויחפש הר' יצחק הבעל חוב תחלה על כל בני חורין שימצאו מהלוה בכל מקום שהם בעיר הזאת ואם יש משכונות באיזה מקום מה ששוים יותר על ההלואה הוא שלו ואם לא יספיק לחובו יחזור על המשועבדים ונפרע שלא בפניו דהא אפסיקא הלכתא כרב נחמן דאמר אפי' בעל חוב ואע"ג דיהיב טעמא למילתיה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ופשטא דלישנא נראה שבא לפרע במקום שלוה וכמו שרצה לדקדק הריב"ש וכתבו בשם הריטב"א נר' דכיון דהמשנה הביאה סתם דין פרעון שלא בפניו ומסתמא לית לן לפלוגי בין אשה לבעל חוב דהאי דנקט הנפרע' שלא בפניו אגב רישא נקטיה דקתני הפוגמת ובהא לא שנא בין אשה לבעל חוב והא דיהיב טעמא למילתיה לאפוקי מדר' אחא והפליג בין אשה לבעל חוב לא כמשמעות לשון המשנ' אדרבא י"ל דזיל בתר טעמא דהוא שלא להפקיע ולהפסיד זכות המלוה והא שייך בכל ענין זאת ועוד דלא אישתמיט שום תנא ושום אמורא ולא גאון ולא ראשונים ולא אחרונים לחלק חילוק זה לא שבקינן לכולהו ואזלינן בתר הריב"ש והריטב"א ואע"ג דאיכא למימר אינהו דהוו בקיאי בפי' דברי הראשונים טפי מינן הני מילי במילתא בלי טעמא אבל במילתא דאיכא טעמא ואיכא למותיב מותבינן דבכל דור ודור איכא למי' לאו קטלי קני באגמא אנן וכדכתבו גדולי האחרונים כ"ש שי"ל בנ"ד מודו הריב"ש והריטב"א שאין תקנה למלוה לילך אחר הלוה ליפרע במקום שהוא שם שהוא והנכסים בידו משועבדים לשם ואריא רביע עלייהו: 

ועל הטענה שטענה אשת הר' יצחק אזובב שמעת הראשון מסר לה בעלה הבגדים ואח"כ הלכה והחליפה באחרים ואחרים באחרי' באופן שלא יצאו מתחת ידה לעולם דמתנה כמכר יש בה משום תקנת השוק ונר' דאפי' תימא דהוייא מתנה במתנה כי האי שנותן לאשתו מודה הרא"ש דלא שייך בה תקנת השוק דהא מילתא דלא שכיחא לא עשו בו תקנת השוק ועוד שלא יצאו המטלטלים מרשותו לגמרי וכדכתב הרא"ש על מוכר שטר חוב לחבירו וכדכתב הטור בסימן ס' וקי"א וכ"ש דלאו מתנה מיקרי מה שנתפסת אלא פרעון דלאו כל כמיניה ואפי' שהביאה עדים בכך י"ל כיון ששטר יוצא מתחת ידה וזה נוסחו שאותם המאתיים שולטאניש של המוקדם שמודה היא בשטר כתובה שקבלתם ממנו עכשיו הוא מודה שלא נתנם לה ונותן לה רשות ליפרע מנכסיו הסך הנז' הרי שהיא טוענת שלא קבלתם ועכשיו באה ליטול בתורת פרעון והודאת ב"ד כמאה עדים דמים ויש לזה ראיות ואין מקום להאריך: 

ועל מה שיש לטוען לטעון דאת"ל שטורף הר' יצחק הנז' מהאשה הנז' המטלטלים הנז' היינו בבגדים או אמאנטא"ש שהיו עשויים קודם זמן המלוה אבל במה שנעשה אח"כ שני הבעלי חובות שוין דהוי כלוה ולוה ואחר כך קנה אי משום הא לא ארייא שאחר שהשבח שהשביחו אלו הנכסים היו במעות הצמר או במעות שהיו בבירור ביד הלוה קודם המלוה השנית הוו להו כמטלטלי ואי קדם המאוחר וגבה מה שגבה לא גבה וכן כתב בעל הטורים בסימן ק"ד ובעל ספר התרומות: 

ונראה ברור וגלוי לכל רואה שכל אלו המעות שמוציא לתיקון הבגדים שהיו עמו מתחילה והכל בא מכח הצמר הא' והדעת נותנת שאחר שנשא אשתו זאת שהוא זמן מזער לא הרויח כי שכר האדם לא נהיה לא לו ולא לאחרים ואין לתלות בריוח הנעלם כעין מציאה או כיוצא שזה מילתא דלא שכיחא והיכא דאיתיה קלא אית ליה ואין ספק מוציא מידי ודאי: 

כלל הדברים שאם לא יהיה ספק לגבות מבני חורין יגבה מהמטלטלים שביד האשה הנז' ולראיה ביד הר' יצחק הנז' חתמנו שמותינו פה ביום כ"ב טבת שנת חוש"ה ליצירה פה צפת תוב"ב 
יוסף ישראל בר מאיר משה בר יוסף זלה"ה קארו די קוריאל מטראני שמואל בן וירגא
{{דיקטה}}
{{ניווט כללי תחתון}}