שער אפרים/קונטרס אחרון מבן המחבר

שער אפרים קונטרס אחרון מבן המחבר

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

קונטרוס אחרון מבן הרב המחבר זצוק"ל

ב

בשאלה ב:
חסר הג"ה זו ועיין בפסקים וכתבים של מהר"ר איסרלן בסימן קנ"ט שמקשה נמי הא דאמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה, גבי המברך בלולב דחבריה בלא ידיעתו. ע"ש בשם הסמ"ק וא"ז מה שתירצו:

ד

בשאלה ד:
תשו' זו נשלחה אלי מק"ק פראג מאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא בעל המחבר אלי' זוטא ואלי' רבא. וז"ל בפניא די"ט ומעלי שבתא. ורב חדותא. לרב באורייתא. נהירין ליה שמעתתא. מוהר"ר יהודא ליב כ"ץ יצ"ו יסגא אחריתו מראשיתו. האלוף כהר"ר וואלף בן אחותו נתן לי קונטרוס א' וביקש ממני לעיין בה הואיל שאני עוסק עתה בהלכות פסח ועיינתי במה שנתקשה מכ"ת על פסק של מר אביו ותשו' מ"ב בא' שנזכר אחר שש שלא מכר יי"ש ופסקו לשפוך היי"ש וכן לאחר פסח אסור] אף בהפסד מרובה ולמען אהבתו וחבתו עלי אשיב לו על ראשון ראשון ובקצרה. מה שהקשה על תוס' ד"ה ודעתו עלוי' כו' דף ו' יעיין מר במהרש"א וימצא נחת. ומה שתמה על הב"ח סימן תל"ד שפי' דברי רש"י שם שמא ימצא גלוסקא יפה בתוך הפסח א"כ מאי פריך הש"ס וכי משכחת לה לבטלה הא איירי תוך הפסח ומתוך כך פי' מר פי' אחר ואינו נ"ל עיקר שאין הלשון בפרש"י סובלו כלל למעיין וכדברי הב"ח מבואר בר"ן ריש פסחים גם קשיא על פי' מכ"ת מתוספות ר"פ כל שעה ד"ה ואי כו' דדייקי מדפריך וכי משכחת ליבטלה משמע דכל שלא משכחת אינו עובר אלמא דמקשן היה ידע דמיירי תוך הפסח. ועל קושית מכ"ת י"ל דפריך משום דלא ידע דא"א לבטל תוך הפסח ומשני ליה התרצן דאמר ר"א שני דברים כו' גם אשתמיט למר דברי הב"ח גופי' סי' תל"א דף רס"ט ע"א דמשמע הכי להדיא ע"ש. ובאמת אי לאו דברי התוס' והר"ן שהבאתי הייתי מפרש דברי רש"י דפי' הכי למסקנא דש"ס דמשני דלמא משכחת לה לבתר איסור דאכתי קשה ביטול למה לי כשישכח יבערנו אלא צ"ל נמי משום דדעתיה עלוי' וחס לשרוף ודו"ק שהוא נכון. ומה שידיו רב לו דשקיל וטרי בתוס' ד"ה ואם כו' דף י"א במה שהקשה על רש"י במאי דשינה ולא נקט בזמן הביעור והקשה מכ"ת משום דר"י דקאמר בשעת הביעור מיירי בתחלת שש דוקא דהוא זמן שרפה ולכך שינו חכמים ואמרו בתוך המועד נלע"ד תוס' הוכיח דמיירי ר"י בכל שעה ששית דהא טעמא דר"י דאינו בודק אח"כ מגזרה דלמא אתי למיכל מיניה ושעה ששית מותר מדאורייתא לאכול רק מדרבנן דגזרי דלמא טעי בשביעית כדפי' רש"י במתני' דתולין ודאי לא יגזור אפי' על בדיקה והא דקאמר שורפין בתחלת שש היינו מדרבנן ור"י הכא שעת הביעור דאורייתא קאמר וכן משמע בר"ן דאף לפי' רש"י דמותר לר"י כל שעה ששית:

גם מה שכתב מכ"ת דמוכח מדברי תוס' הנז' אליבא דרש"י שאינם עוברים על בל יראה עד שתחשך ואין אסור בהנאה והעמיד מכ"ת יסוד גדול לדינא על זה יפרוש לי מר דבריו ושיחותיו שהם תמוהים מאד בעיני ומ"ש תוס' דרש"י לא רצה לפרש כן מפני שפי' במשנה דבודקין שלא יעבור בבל יראה כו' ע"כ פירושו דלכך לא פירש"י לאחר המועד על אחר הפסח דאחר הפסח ליכא בבל יראה אבל באמת ע"פ משש עד שתתשך ודאי אסור בבל יראה וגם אסור בהנאה והא דמותר לבדוק עד שתחשך כתב הר"ן הטעם דחכמים לא גזרו דלמא אתי למיכל אלא היכא דאיכא כרת ודו"ק:

גם מ"ש מכ"ת שכן מצא בהדיא ברש"י דף כ"ח גבי חמץ לפני זמנו שפי' לפני זמנו משש עד שתחשך עכ"ל והיינו שרש"י אזיל לטעמו שאין עוברים בבל יראה עד שתחשך עכ"ד תמיה לי דאף הרמב"ם וסיעתו שפסקו דאסור בהנאה משש עד שתחשך פי' נמי הכי לפני זמנו משש עד שתחשך אלא דס"ל דהלכה כר"י דעובר עליו וכמ"ש ב"י בסי' תמ"ג וכן נראין דברי רש"י כדמשמע בב"י שם סוף דבר איני רואה כלל בדברי רש"י שיתיר משש עד שתחשך אלא ס"ל כמו דקי"ל עיקר כרמב"ם וסיעתו ודעה אחרת דפסקו כר"ש בטלה לגמרי נגד הרמב"ם וגאונים וכמ"ש המגיד. וגם מ"ש מכ"ת על ראיה שהביא בתשו' מ"ב ממתני' דיבדוק לאחר מועד דמתני' מיירי שלא בטלו אבל אנן דבטלינן מותר בהנאה ושכן מצא בב"ח סי' תמ"א עכ"ד באמת שכן כתב הב"ח לחד תירוצא והיינו לבעל העיטור דמתיר חמץ אחר פסח בהנאה אבל להטור דקי"ל כוותיה דאסור בהנאה מיירי אף שביטלו גם ק"ק על הב"ח שסמך על סי' תל"ה בסי' תמ"ח ושם מוקי רישא דמתני' דיבדוק תוך המועד אף שביטלו א"כ סיפא דומיא דרישא וכן משמע פשטא דמתני' ואי קשיא על מ"ב הא קשיא הא פירשו תוס' על מתני' דיבדוק לאחר מועד כדי שלא יתערב חמץ של איסור בהיתר ויאכלנו ע"כ א"כ י"ל דבהנאה מותר ובזה נמי קשה על הב"ח סי' תמ"ח מאי פריך על בעל העיטור מיהו בר"ן וברטנורה ראיתי שלא יתערב חמץ שאסור בהנאה כו' מ"מ אין ראיה ממתני' כלל די"ל דמשום איסור אכילה צריך לבדוק ומכ"ש שאין קושיא כלל ממתני' על בעל העיטור גם נ"ל דאף להר"ן וברטנורה י"ל דמתני' מיירי בין בביטלו בין לא ביטלו ובביטלו בעינן בדיקה אחר הפסח רק משום איסור אכילה ובלא ביטלו משום איסור הנאה נמי. גם קשה לי על ראיה שנית שהביא מ"ב מהא דאמר רב המוצא חמץ בי"ט יכפה עליו כלי וכתב הר"ן דשורפו לאחר י"ט וזה ודאי מיירי בביטלו ע"כ דלמא מיירי הר"ן בי"ט ראשון דצריך לשורפו בח"ה וכן מצאתי להדיא בתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג וז"ל המוצא חמץ בי"ט יכפה עליו כלי עד חוש"מ וישרפנו ומ"מ אף שדחיתי ראיותיו מ"מ אין לנו ראיה להיתר ואדרבה מצינו שהטור סי' תמ"ח אוסרו ומה שכתב מכ"ת דירושלמי שהביא הטור סי' תמ"ח מיירי בזמנו שהיה מבטלין בלב הוא דחש לאסור בהנאה אחר הפסח אף שביטלו דשמא שכח לבטלי ויערים לומר שביטל אבל אנו שנוהגין לומר כל חמירא כו' בפה תכף אחר הבדיקה אין חשש ספק שבוודאי בטלו עכ"ד באמת ששמעתי לכמה לומדים שמקשים זה על תשו' מ"ב ובונים יסוד גדול על זה להקל ולענ"ד ודאי זה ליתא דא"כ תקשי על ב"י סי' תל"ד שכתב דלירושלמי צריך לומר דוקא בפה מדכתב ויאמר כל חמירא כו' דיהא דברי הירושלמי סותרין ועוד דאף לטור שכתב דסגי בלב מ"מ הא כתב בסי' תל"ו שנוהגין לומר בפה משום ע"ה שלא ישכחו וכיון שהיו נוהגין בדורו כן איך החמיר עלינו כל כך לאסור כדברי ירושלמי לאסור בהנאה גם הש"ע ולבוש שהיו בזמנינו פסקו הכי בסי' תמ"ח אלא ודאי חכמים החמירו בגזרתם שלא יבאו להקל בחמץ בפסח וחששו שמא ישכח אדם לבטלו ויאמר שבטלו ובודאי שכיחי כמה ע"ה ששוכחים לבטל וכי אכשר דרי ואף שידע שזה ביטל ויש לו עדים מ"מ לא פלוג רבנן בגזרתם וחששו שמא פעם אחרת יתירו למערים לומר שביטלו כדמשמע בירושלמי. גם נ"ל דכיון שעיקר ביטול בלב הוא לא מהני אמירה בלא מחשבת הלב שמכוין ממש לבטל כהפקר וכמה ע"ה שמהגים כל אמירת כו' ואינם יודעים מה מהגים וביטול כזה אינו מועיל לענ"ד דהא כתב הטור סי' תל"ו דעיקר הביטול שמחשב בלבו לבטלו רק שנוהגין לדבר משום ע"ה וא"כ יהא תקנתו קלקלתו אלא דלא מהני ואף דרמ"א כתב בש"ע סי' תל"ד ז"ל ויאמר הביטול בלשון שמבין ואם אמרו בלשון הקודש יצא ופי' בע"ח דאפי' אינו מבין יצא ע"כ זה צריכה עיונא שעיינתי בכל ספרי ש"ע ישנים וחדשים ולא כתב כלל תיבת יצא רק ז"ל ואם אמרו בל' הקודש כל חמירא כולל חמץ כו' משמע דקאי למטה על כל חמירא שכולל הכל וכן ראיתי מבואר בלבוש:

גם עיינתי במקור דין זה שהוציאו רמ"א מתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג ז"ל עמי הארצות ונשים יבטלו בלשון אשכנז ע"כ ולא כתב מידי מהך דיעבד ואף דבסימני מהר"ם רבקש וע"ת ונ"ץ מציין מהר"י ברין טעות הוא בידם שהיה כתוב מהרי"ו וטעה הסופר לכתוב מהרי"ב וסברי שהוא מהר"י ברין וזה פשוט. ואין ספק אלי שאיזה תלמיד טועה הכניס בדברי רמ"א תיבת יצא שהיה קשה לו לשון רמ"א שכתב ואם אמר בלשון הקודש כל חמירא כו' דקשה הא כל חמירא אינו לשון הקודש אלא לשון תרגום ולכן חשב שיש ס"ס ברמ"א וצ"ל בלשון הקודש יצא. ולענ"ד אין זה קושיא דקרי לשון הש"ס לשון הקודש דהא בתרגום אין נכלל בחמירא שאור וחמץ כמ"ש בלבוש. ועוד נ"ל דאף אם נאמר דרמ"א כתב ואם אמרו בלשון הקודש יצא היינו שיודע בלבו שמבטל ומפקיר באמירה זו אלא דאין מבין לשון הקודש ומ"מ יודע שמבטל בזה ולכך יצא דלא גרע מביטול לחוד אבל בשאינו יודע כלל שמפקיר ומבטל בזה רק אמרו כעוף המצפצף כמו שישנו הרבה ע"ה אינם יוצאים כלל העולה דאין יוצא בשאינו מבין וא"כ נשאר החשש במקומו שמא יערים ויאמר שהבין וידע וגדולה מזו ראיתי בר"ן ריש פסחים דטעמא דבדיקה דחששו לבני אדם שלא יבטלוהו במחשבתן לגמרי. ועוד נ"ל דעכשיו שתיקנו דבלילה אומרים דלא חזיתי' וביום אומרי' נמי דחזיתי' כדאיתא סי' תל"ז א"כ אין הכוונה כלל לבטל בלילה היין שרף ושאר חמץ שבביתו ואין מבטל אלא דלא חזיתי' וא"כ עיקר הביטול ביום וביום ודאי הרבה אנשים בעלי עסקים שוכחים לבטל בזמנו ובר מן דין יש לדמותו להא דאמרי' בש"ס ביצה דף ה' דמה שאסרו חכמי הש"ס אף דאין הטעם שייך האידנא אין להתיר וכן מבואר בטור י"ד סי' קט"ו גבי גבינה וק"ו שאין כח לדידן להתיר. גם מ"ש מכ"ת לחלק דדוקא אחר הפסח שיטנו לבו לומר שבטלו אבל לא בנדון זה שמצא בע"פ אחר שש ואומר שמבטלו עכ"ד ודאי קושטא קאמר אבל אין כדאי בסברא זו להתיר איסור ועוד הא אמרינן בשבת אדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתא לכבויי'. גם נ"ל דהנזכר אחר שש או תוך הפסח גרע יותר דמצוה דרבנן לשורפו אף שביטלו כדמוכח בש"ס דכופה עליו כלי דלעיל ואם עבר ולא שרפו ודאי אסור בהנאה אחר פסח וגם הירושלמי לא הוצרך לאסור אלא במצא חמץ בביתו אחר פסח שלא ידע ממנו תוך הפסח ואף שכשנזכר בתוך שעה ששית דעתי נוטה לאסור דהא מדרבנן אסור בהנאה ועוד הא בתשו' מ"ב שם כתב עוד טעם שאין הביטול מועיל ליי"ש זה כיון שדעתי' עילוי' ודואג עליו ועובר על בל יראה עד שיבערנו מן העולם:

סוף דבר חלילה להקל ולהתיר בהנאה בחמץ גמור אחר פסח בין שנזכר אחר שש ובין אחר פסח ויפה הורו הראשונים ויען שהוא סמוך לחג הסוכות וטרידנא בטירדא דמצוה סוכה ולולב והסופר צריך להעתיקו לכן קצרתי ועכ"ת ישיב לי תשובה נכונה ואם הוטב בעיניו אזי אפשר לו להדפיסו בתוך תשובותיו:

שוב בא לידי ס' שיירי כ"ג וראיתי שכ' סי' תמ"ח דירושלמי מיירי שלא הפקיר לפני עדים אבל הפקיר לפני עדים או לפני ב"ד מותר אפי' באכילה והביא ראיה מדקאמר התם בנפלה עליו מפולת לית כאן הערמה ע"כ ולענ"ד אין ראיה דשם ליכא חשד כלל אבל בהפקיר ובטול לא פלוג רבנן כדפירשתי לעיל וכן משמע בטור ואחרונים אף שמביא שם ראיה מפסקי רקנטי סי' קנ"ז מ"מ כל הפוסקים חולקים עליו כדפרישית ועוד הא רקנטי מתיר שם אף לכתחלה וזה לכ"ע אסור ועוד נ"ל דרקנטי מיירי במפקיר ממש ומוציאו לחוץ דרך הפקר גמור דבזה לא תקנו חכמים שישרפנו כיון שהיה מפקירו כדין הפקר גמור וצ"ע. ויותר תימא על ע"ת ס"ס תמ"ז שהשיג על שכ"ג ומתיר אף בהפקיר בינו לבין עצמו והביא ראיה מא"ח סי' רמ"ו בשבת דלא דק דבזה גרע בחמץ בפסח דחיישינן להערמה וכמ"ש בס' מטה משה סי' תקמ"ד להדיא ומשמע נמי שם דאף ביטל בפני עדים לא מהני. ובעיקר התשובה ממר אביו באם עבר ומכרו לעכו"ם דשקיל וטרי ומדמה לדין חליפין דמותר לאחרי' וה"ה דמותר היין שרף לאחרים וכתב אף שיש לחלק דהכא היין שרף עצמו הוא בעין כו' עכ"ד תמוה בעיני דפשוט וברור דאף דחליפי חמץ מותר מ"מ החמץ עצמו אסור אף אחר פסח וראייה מהג"ה מיימוני שהביא הב"י ס"ס תמ"ז אם נתערבו חיטי חמץ בחטים כשרים ולא נודע עד אחר פסח אף דקניס ר"ש מ"מ די שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור עכו"ם וימכרנו לישראל אחר ע"כ הרי דאף דהוליך הנאה לים ומכרו לעכו"ם אפ"ה יזהר שלא ימכרו עכו"ם לישראל. ובזה שלום אהו' כנפשו הצעיר אליה שפירא:

וזו היא תשובתי:

שר התורה. ארי שבחבורה. מנורה טהורה. חיית"י דכתר"י כתר שם טוב וכתר מלכות וכתר תורה. אבע"א גמ' אבע"א פלפול וסברה. סיני ועוקר הרים ומשברה. ה"ה אהובי נאמן בבריתי דיתיב בתוואני דלבאי. הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא נר"ו יאיר בתדירה. בריש כל מראי"ן אנא תמ"ה על ידיעות התמיהו"ת דבי אלי"ה תנא. עלי היו כולנה. לרב חסד"א ורב חינ"א. שעבר עיונו בשכלו הרמה בדעת ותבונה. אע"פ שזה סותר וזה בונה. מ"מ את וה"ב בסופה באמת ואמונה. וארימית ידי בצלו ובתחינה. להשוכן מעונה. קדם אלהא דמאי"ר עיינ"א. ינהיר לן עיינין מדאורייתא קדישא ומכסופא ישזבינא יהא רעוא דלא נכסיף לא בעלמא דין ולא בעלמא דאתי קדמנא. בפני מרנא ורבנא. מה טוב ומה נעים אמר נעים זמירות שגיאות מי יבינה. ואל אלהי אשים דברתי ואשיב לו על ראשון כו' בתשובה נכונה. לפי קט שכלי ובינה. וזה יצא ראשונה. ראשון לציו"ן הנה. פתח דבריו יאיר שאעיין ברש"א ואמצא נחת. את חטא"י אני מזכיר היום ואש בקרבי קודחת. כבשר בקלחת. דגברא ערטילאי אנא וספרי ואור עיני אין אתי חרות על הלוחת. מיום שיצאתי מביתי בית מלא ספרי' ונלקתי בעו"ה במכה משולחת. אל ארץ אחרת כיום הזה ואת כל ותוכחת. מכת המדינה בפח ופחת ושמוני כעיר הנדחת. לא מצאתי נחת ולעיין בו אם הלכה זו מקופחת לטעום טעם כבדבש הצפיחת. דאין אומן בלא כלי מצלחת. ובקצת ספרים הנמצאים אתי עמי במחיצתי לע"ע אני משתעשע בהם אחת לאחת. ובזה אין הלכה זו מרווחת ואין הקומץ משביע את האר"י להשיב על אמרותיו טהורות בתשובה נצחת הנה מ"ש מכ"ת שפירושי בלשון רש"י אינו סובלו למעיין לא ידעתי למה אי משום דאומר אפי' ברגע א' דשפת יתר הוא פשיטא דעובר כשמשהא ברגע בתר איסורא כי ה"פ ע"י שחס עלה לשורפה ומשהא כי חושב מחשבות איך להצילה וביני ביני יעבור הזמן ברגע א' ומסייע לן נמי פירש"י בריש דף ז' ד"ה כיון דאיסורא דרבנן הוא כו' ולא מצי מבטל לה בלבו וכיון דחס עלה ומשהא לה פורתא עבר עליה עכ"ל ואיכא למידק מאי בעי רש"י הלא כבר מלתא דא אמורה לעיל ונראה דה"פ דפריך ונבטלי' בשית כיון דזמן ביעורא הוא ולא פשע ומשני כיון דאסורא כו' ולא מצי מבטל לה בלבו וא"ת לבטלה בשריפה כיון דזמן ביעורא הוא ולז"א כיון דחס עלה פי' לשורפה ומשהי ליה פורתא עבר עליה וכמ"ש לעיל כי על הביטול בלב אינו חס כמו על השריפה דבידים הוא מאבדה וכמ"ש בהג"ה בשאלה ד' ע"ש דבזה מתורץ נמי קושית התוס' לשם. וליכא למימר דכוונת רש"י הוא בזה לומר על שמא ימצא תוך הפסח וכמ"ש מכ"ת וכו' הא כבר פירש"י זה לעיל ומאי דפריך ונבטלי' בשית קאי על הא דמשני דלמא פשע כו' ותו שהרי לרש"י אסור לשרוף בי"ט ואיך נוכל לומר דרש"י איירי ביו"ט וחס עלה לשורפה דאפי' אינו חס עלה אסור לשורפה מטעם הבערה שלא לצורך וכמו שאבאר בסמוך:

ומ"ש מכ"ת גם קשה על פי' מכ"ת מתוס' ר"פ כל שעה ד"ה ואי כו' עכ"ל ולענ"ד אין כאן סתירה כלל כי התוס' אזלי לשיטתם בסוגיא זו כמ"ש בפ"ק דף ו' ד"ה ודעתי' עילוויה והקשו על פירש"י שם כי דרך אחר היה להם בסוגיא זו דפריך וכי משכחת לה לבטלה כלומר בין ע"י ביטול בלב בין ע"י ביטול שריפה וכמ"ש הב"ח בסי' תל"א ע"ש ודין גרמא דהקשו על רש"י שם (אמנם לפי מ"ש בהג"ה שם דפריך על הביטול בלב דוקא ובפרט לפי מ"ש הרקנטי בתשו' דיוכל לבטל ע"מ לזכות בה אחר הפסח בודאי דברי רש"י נכונים) וכוונת התוס' בפ' כל שעה הכי הוא שכתבו דכל כמה דלא משכחת לה לא עבר בבל יראה מדפריך וכי משכחת לה לבטלה כלומר אי משכח לה מקמי איסורא לבטלה בלב ואי משכח לה בתר איסורא היינו משש עד שתחשך לבטלה בשריפה ותיפוק ליה דכבר עבר בבל יראה ומהא הוכיחו דכל שאינו יודע היכן הוא אינו עובר עלה ולעולם דהמקשן ידע דבתר איסורא לא מהני ביטול וכמ"ש לעיל בהג"ה ולא כמ"ש הב"ח בסי' תל"א ובודאי לא אישתמיט ממני כי רמזתיו בתשו' שם שכתבתי ולא כמ"ש הב"ח ולא כתבתי הנ"ל כי נשמט מן הדפוס (בסי' תל"א ע"ש) וליכא לאקשויי א"כ מאי משני דלמא כו' ולא מצי מבטל דאר"א כו' הא גם המקשן ידע דין זה די"ל דהתרצן סבר דפריך על קודם איסורא ולא ידע דפריך נמי על בתר איסורא משש עד שתחשך דיבטלנה בשריפה ואי תקשי וניחוש דלמא משכחת לה ביו"ט אפשר דלא חשו לזה לפי שהגלוסקא היא דבר חשוב ודעתיה עלויה אי חסרה ובי"ד מכבדין כל המקומות שבבית ובודאי אי לא מצאה בי"ד תו ליכא למיחש לשמא ימצא ביו"ט משא"כ בפירורי חמץ כך נ"ל לפרש כוונת התוס' הנ"ל אך תמיהתי קיימת לפי פי' הב"ח מאי משני דלמא משכחת לבתר איסורא הא כבר תירצו דמחשש שמא ימצא גלוסקא יפה בתר איסורא תיקנו הביטול בלילה ומאי דילמא כו' והל"ל לבתר איסורא לא מצי מבטל כו':

ומ"ש מכ"ת דפי' הכי למסקנא דש"ס כו' דאכתי קשה ביטול ל"ל כשמשכח יבערנו אלא צ"ל כו' ודו"ק שהוא נכון עכ"ל ולענ"ד אינו נכון דלפי פירושו קשה דשמא ימצא הגלוסקא ביו"ט ואסור לשרוף ביו"ט וכמ"ש לעיל וכמבואר במימרא דרב יהודא אמר רב בדין המוצא חמץ ביו"ט כו' וזה אינו תלוי אם חס עלה דנאסרה עליו לשורפה מגזרת חכמים ואין לומר דרש"י סובר היכא דלא ביטלו מותר לשורפו ביו"ט וכמו שנראה מדברי הב"י בסי' תמ"ו ברם הא ליתא דהא להדיא מבואר ברש"י בפ' כל שעה דף ל"ו בר"ה אין לשין העיסה כו' דאסור לשרוף ביו"ט ובלא ביטלו איירי וכן כתב הב"ח ריש סי' תמ"ו ומביאו דברי רש"י הנז' דסבר דאסור לשרוף ביו"ט אם לא ביטלו אלא ישליכנו בנהר. ומ"ש הב"י וכן נראה מדברי רש"י אינו קאי על השריפה דהא לרש"י בתר איסורא השבתתו בכל דבר והבערה שלא לצורך היא אלא דקאי על אם לא ביטלו דמותר לטלטלו ביו"ט וישרפנו דקאמר לאו דוקא אלא ישליכנו בנהר דא"כ יהיו דברי רש"י סותרים זא"ז ודו"ק:

וראיתי שכתב מכ"ת בקונטרוס השני וז"ל כתב מכ"ת שאינו נכון דבי"ט אסור לשרוף כו' תמיהני עליו דבהדיא כתב הב"י סי' תמ"ו דרש"י ס"ל היכא דלא ביטלו מותר לשורפו ביו"ט וא"ל דמש"ה תקנו הביטול כדי שלא יבא לשורפו ביו"ט דז"א מן הסברא דהא שריפה ביו"ט אינו אלא איסור דרבנן ואי קשה קושיא זו קשה על מכ"ת שפי' דתוס' ס"ל דהמקשן פריך אי משכח לה לבתר איסורא לשרפינהו מאי פריך דלמא משכח לה ביו"ט ותוס' ס"ל דאסור לשרוף ביו"ט אף בלא ביטלו עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ מדברי הב"י הנז' כי אדרבה רש"י סובר דאסור לשרוף ביו"ט אף בלא ביטלו וכמ"ש נמי הב"ח הנז' ולפ"ז בודאי קשה על מכ"ת שמחזיק נמי פי' של הב"ח ברש"י דשמא ימצא גלוסקא יפה וחס עלה לשורפה איירי ביו"ט שהרי לפי סברת רש"י אסור לשרוף ביו"ט ותו קשה שהרי לפי סברתו שכתבתי לעיל איכא נמי למיחש שמא ימצא ביו"ט שחל להיות בשבת דלכ"ע אסור:

גם מ"ש מכ"ת דז"א מן הסבר' דשמא ימצא ביו"ט דהא שריפה כו' עכ"ל אפשר דחכמי' ראו לעשות סייג שלא לעבור אפי' אאיסור דרבנן אמנם מה"ט נראה דאינו סברא דמשני בגמ' שמא ימצא גלוסקא יפה כו' לישני שמא ימצא חמץ ביו"ט ויבא לשרוף ועל פירושי בתוס' נמי לק"מ חדא דכבר כתבתי דפריך על משש עד שתחשך ואי משכח לה נמי ביו"ט אסור לשורפו ביו"ט אלא דלא איירי בהכי מטעם שכתבתי דמלתא דלא שכיחא היא ואפ"ה אינו עובר עליה במזיד וכמ"ש בנ"ץ בסי' תמ"ו וע"ש מה שמביא נמי בשם הגאון מהר"ם מלובלין בתשו' סי' כ':

ומ"ש מכ"ת וז"ל תוס' הוכיחו דמיירי ר"י בכל שעה ששית כו' ודאי לא יגזור אפי' על בדיקה עכ"ל הנה מ"ש שם בהג"ה לא באתי להכריע ח"ו בין רש"י ותוס' אלא לישב קושיתם על רש"י ומאי דפשיטא ליה למר קמבעיא לי טובא דהא חזינן זולת זה דמחמיר ר"י טפי מר"מ במתני' דשורפין וה"ה דמחמיר בבדיקה מטעם דאיכא למיחש דלמא אתי למיכל מיניה באיסורא דרבנן דקיל ואתי לזלזולי וטפי איכא למגזר היכא דקיל וכדאמרי' בריש ביצה י"ט דקיל ואתי לזלזולי סתם לן תנא כר"י דמחמיר ע"ש ואין זה גזרה לגזרה דהא כולה חדא גזרה היא מטעם דלמא אתי למיכל ותו שהרי חמץ לאחר הפסח דלא מתסר אלא מדרבנן ואפ"ה הצריכו חכמים בר פלוגתי' דר"י בדיקה לאחר הפסח מטעם דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכמ"ש הר"ן ומביאו הב"י בסי' תל"ה ה"ה ר"י אף דבחמש אינו אלא מדרבנן עשה חיזוק לדבריו כשל תורה דאסור למבדק תוך שש וסוף שש מטעם דלמא אתי למיכל ואף דמצינו לר"י בגיטין דף נ"ג דלא ס"ל כך היינו דוקא התם מטעם דמבדל בדילי ובלא"ה אית ליה חיזוק ומשא"כ הכא איפכא הוא דמחמץ לא בדיל ולכך עשה נמי חיזוק לדבריו כשל תורה ועיין ביבמות דף ל"ו בתוס' ד"ה חיזוק וכו':

ומ"ש מכ"ת ור"י הכא שעת הביעור דאורייתא קאמר וכן משמע בר'ן וכו' עכ"ל הנה כבר אמרתי שאין הר"ן בביתי אבל תמהני פה קדוש יאמר זה דהא שעת הביעור דאורייתא אינו אלא בשבע ורש"י פי' במתני' בשעה ששית שהוא מועד הביעור וע"כ בשעת ביעור דרבנן מיירי דומיא דשורפין בתחלת שש. ובקונטרוס השני ראיתי שכתב וז"ל ומה שכתבתי ור"י דהכא שעת הביעור דאורייתא קאמר פי' כל זמן דמותר לאכול מדאורייתא וזהו הוי שעת הביעור עכ"ל לא הבנתיו וצריך פי' לפירושו שעת היתר אכילה מדאורייתא מאן דכר שמיה במתני' דהא שעת הביעור קאמר ושעת הביעור דר"י הוא תחלת שש:

ומ"ש מכ"ת בהא דתוס' אליבא דרש"י כו' שאפרש שיחתי כו' עכ"ד דבריי פשוטים הם לפי דברי התוס' דרש"י לא רצה לפרש דקאי אלאחר הפסח לפי שפי' במשנה קמא הטעם דבודקין שלא יעבור בבל יראה ולאחר הפסח מה לו לבדוק ואינו מתקן בכך ומאי דהוי הוי ומשא"כ עד שתחשך דעדיין לא עבר ויש בידו לתקן כי אינם עוברים עד שתחשך. ובקונטרוס השני ראיתי שכתב וז"ל דאף שעובר בבל יראה מ"מ אינו עובר עד שימצא כמ"ש התוספות ר"פ כל שעה וא"כ מה לי כשעובר בבל יראה עכ"ל הנה קושיא זו יקשה על הרא"ש בפ' כל שעה שכתב ישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח מן הדין הוא מותר דכיון דבטלו לא עבר על בל יראה וליכא למקנסי' עכ"ל וקשה ל"ל למימר הטעם משום דביטלו אפי' לא ביטלו מ"מ אינו עובר עד שימצא וכן בהגמי"י בפ"א והב"י מביאו סוף סי' תמ"ז וז"ל אם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ כו' עכ"ל וקשה שהרי מאי דקניס ר"ש משום דעבר בבל יראה וכשלא ידע עד לאחר הפסח אינו עובר עלה וליכא למיקנסי' אלא ודאי סברת התוס' יחידאי היא. ומ"ש מכ"ת בשם הר"ן אינו בביתי אבל ראיתי בתיו"ט שהביאו וכתב זה בלשון אפשר ולא בהחלט ואפשר נמי מה"ט דהוקשה לו מגמ' דפסחים שם דף י"א דפריך ר"י אר"י ממתני' דשבת לא יקוב כו' ור"י מתיר ומשני משום חומרא דשבת מבדל בדילי כו' ע"ש הרי להדיא אפי' אליבא דר"י דגזר בחמץ למיבדק מטעם דלמא אתי למיכל לא גזר היכא דאיכא חומרא ומכ"ש רבנן דלא גזרי דלמא אתי למיכל מטעם דמחזיר עליו לשורפו מכ"ש דלא גזרו משתחשך עד לאחר הפסח דאיכא תרתי לטיבותא חומרא דענוש כרת ומחזיר עליו לשורפו ובודאי מבדל בדילי דומיא דשבת אליבא דר"י ואף דסקילה חמורה. מכרת מ"מ שהרי יש לחמץ חומרא טפי הן בעונש הן לאינשי משתחשך ולמעלה מן לאחר שש עד שתחשך ובודאי קשה על רש"י למה מפרש עד שתחשך אף דאיכא הטעם דמחזיר עליו לשורפו אלא ודאי כמ"ש התוס' אליבא דרש"י סוברים דאינו עוברים בבל יראה עד שתחשך ולכך כתב הר"ן בלשון אפשר ומהא חזינן נמי ומסייע לן למ"ש לעיל דר"י מחמיר בבדיקת חמץ טובא אף דאיכא חומרא מה שלא גזר כן בשבת. ובקונטרוס השני ראיתי שכתב וז"ל דה"פ דשבת חמירי לאינשי וכה"ג אמרי' בהניזקין שביעית חמירא להו עכ"ל נראה כוונתו משא"כ חמץ דלא חמירי לאינשי שהרי המעיין בגיטין שם דף נ"ד משמע דבאתרי' דר"י שביעית חמירא לה משבת ותו אפי' דשבת חמירא לכל העולם אלא דזמנין בדילי מקילתי' טפי מחמירתא וזמנין איפכא וכמ"ש התוס' בפ"ק דסוטה דף ז' ד"ה א"ל ק"ו כו' ע"ש מ"מ גבי חמץ בודאי חמיר טפי הן לאינשי הן בעונש משתחשך מלאחר שש עד שתחשך וכמ"ש לעיל דהא לסברת בעל המאור מותר אפי' באכילה עד שתחשך וכמבואר ברא"ש פ' כל שעה והטור מביאו בסי' תמ"נ ע"ש אבל משתחשך אסור לכ"ע. ומ"ש מרש"י דפ' כל שעה דף כ"ח על זה קורא אני עלי שגיאות מי יבין ומזקנים אתבונן יהוד"ה הודה ולא בוש ומי לנו גדול מרבא ורבה דמצינו בב"ב ובגיטין הדר אוקים אמורא עליה כו'. ומה שהקשה על המ"ב ומביא ראיה מתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג אפשר זו היא ראיית המ"ב דלמה כתב הר"ן לשון לאחר יו"ט ולא קאמר בחש"מ אלא ודאי לאחר יו"ט ממש קאמר וצר לי מאד שאין לי ספרי' אלו בביתי לע"ע להשתעשע בהם:

ומה שכתב מכ"ת וז"ל ולענ"ד בודאי זה ליתא דא"כ תקשי על הב"י כו' עכ"ל ולענד"ן דלק"מ כי י"ל משנה זו קודם תקנה נשנית והתקנה דיאמרו בפה נתקנה בסוף זמן ר' יוחנן שסידר התלמוד ירושלמי וכה"ג מצינו נמי בכמה מקומות בש"ס דמשני כאן קודם תקנה כאן לאחר תקנה כאן קודם גזרה כו' בחולין דף ל"ב ובשבת דף ל"א ובב"ק דף צ"ד ע"ש עי"ל אפשר דמעיקרא בזמן הירושלמי היו נוהגים לאומרו בפה מצד המנהג והמנהג לא נתפשט עדיין כי לא נעשה המנהג מתיקון חכמים והקילו בו ואיכא למיחש שמא יערים מאחר שלא נתפשט המנהג משא"כ בזמן הזה אף שלא נעשה מתקנת חכמים אלא מצד המנהג וכמ"ש הטור בסי' תל"ו מ"מ כבר נתפשט המנהג וכמ"ש בב"ח בסוף סי' תמ"ו וז"ל דבזמן הזה הכל מבטלין כ"ע מודים דמהני ובזה מיושב נמי תמיהת הב"י בסי' תל"ד על הטור הנז' ודו"ק והפוסקים שהיו אחר הירושלמי שהחמירו י"ל מה"ט אפשר דחשו שלא יבדקו כלל ויקילו באיסור חמץ ויסמכו על הביטול וכמו שמקשי' התוס' בריש פסחים על שהצריכו בדיקה דלכן החמירו אף שאומר שביטל שמא יערים והיינו דוקא היכא דלא ידעי' בבירור שלא בדק אף שביטל או שבדק אלא שלא ביטל ומערים אבל היכא דידעינן דבדק וביטל וכמו שאנו נוהגין בזמנינו דאהני ואהני וכמ"ש לעיל בשם הב"ח שהיה אחרון שבאחרונים ובכה"ג בודאי לא החמירו האחרונים עלינו אלא דהם נמי מיירי מזמן הירושלמי כמ"ש לעיל:

ומ"ש מכ"ת וביטול כזה אינו מועיל לענ"ד דהא כתב הטור כו' וא"כ יהא תקנתו קלקלתו אלא דלא מהני כו' עכ"ל ועתה אני אומר יקשה מכ"ת לנפשי' וכי יתקנו חכמים מידי דאתי לידי תקלה דודאי לתקנה עשו ולא לתקלה וכה"ג כתבו התוס' בגיטין דף ל"ג ע"א ע"ש וליכא למימר שתקנתם היה להני אינשי שמבינים וידעי מאי קאמרי רבנן הרי מ"מ תקלה הוא דע"י הני אינשי שאינם מבינים יכשלו הרבה בני אדם בחמצם אחר הפסח והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות אלא ודאי דחכמים סמכו על הא דישראל קדושים הן ודעת כל אדם לבטל בלב שלם דודאי לא שבקי היתירא ואכלי איסורא וכמבואר נמי בגיטין דף ל"ז ע"ב וכתבו שם התוס' ד"ה לא שביק כו' אר"ת דמה"ט נאמן אפי' בלא שבועה עכ"ל ע"ש וכ"כ הרא"ש ובנו בטח"מ סי' ס"ז מביאו ע"ש וכמו דסמכי' אה"ט להוצי' ממון באיסור שביעית דאורייתא מכ"ש דנסמוך אה"ט להחזיק ממונו בידו באיסור חמץ דרבנן מקנס' בעלמא וביותר דהשמטת כספים בזמן הזה דרבנן ואיכא למיחש דאתי לזלזולי ביה ולא היה לו פרוזבול מעולם ואפ"ה נאמן להוציא מכ"ש באיסור חמץ דאוריית' דלא אתי לזלזולי ביה דנאמין לו בזמן הזה להחזיק בממונו וכמבואר בריש ביצה י"ט דקיל כו' וכמ"ש לעיל:

ואף שכתב שם הטור בשם אביו הרא"ש בתשו' וז"ל האמת שכתבו רבותינו שנאמן אפי' בלא שבועה ואני מעולם לא סמכתי על זה כו' עכ"ל היינו דוקא מטעם שכתב שם דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול וגם אין איסור לשמיטת כספים ידוע להמון עם ולא מחזיקין ליה באיסור' ולאהדורי בתר היתירא כו' ע"ש ומשא"כ בנ"ד דבזמנינו הכל מבטלין וכמ"ש לעיל וגם האיסור חמץ ידוע להמון עם דבודאי לא שבקי היתירא ואכלי איסור' ועל זה סמכו חכמינו ותיקנו לומר בפה מטעם שלא ישכחו אבל מטעם שלא יבינו די בזה שבדעתם לבטל בלב שלם ורחמנ' לבא בעי. ומ"ש מכ"ת כלל העולה דאינו יוצא כשאינו מבין וא"כ נשאר החשש במקומו שמא יערים ויאמר שהבין וידע עכ"ל ולענ"ד הא ליתא דאם הוא יודע להערים בדין ביטול יודע נמי שבאמירה זו מבטלים ואם אינו יודע הך הא נמי אינו יודע והרי זה מוטל על השופט אשר יהיה בימים ההם ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות וכמו שעשה הרא"ש בפרוזבול וכמ"ש בנו הריב"ה בשמו שהיה שואלו מהו פרוזבול ולמה כתבת אותו כו' עד שהיה נתפס בשקרו ע"ש וה"ה בנ"ד אם הוא בר הכי דלא ידע מאי קאמרי רבנן ואמר שביטל ויש להסתפק בו יכולין לשאלו מהו הביטול ואיך מבטלין כו'. ובקונטרוס השני כתב מכ"ת וז"ל גם מ"ש דלא שביק היתירא כו' כמו בפרוזבול כו' יקשה זה על הירושלמי וכל הפוסקים דחיישינן שמא יערים אלא דהתם שאני דיש סברא דנזהר ליקח פרוזבול שלא יפסיד ממונו גם אינו ענין לחמץ אחר פסח כלל דטעמא משום קנסא והחמירו עכ"ל הנה על הירושלמי לק"מ שהרי כבר כתבתי דהירושלמי והפוסקים אחרונים מיירי מזמן הירושלמי שהי' עיקר הבטול בלב ובודאי לא שבקי היתירא כו' אלא דבשכחה תליא מלתא ושר של שכחה שכיח וכמ"ש בתשובת הרשב"א ומביאו הב"י לח"מ בסי' ע"ט לכן אינו נאמן מה"ט דלבו אנסיה דסבר שביטל ולא ביטל ומשא"כ בפרוזבול:

ומ"ש מכ"ת אלא דהתם שאני דיש סברא כו' הנה אם נלך אחר הסברות יש כמה סברות להיפך שבודאי לא היה לו פרוזבול אי לאו ה"ט דלא שבקי היתירא כו' לפי שיש לו טירחא לילך לב"ד ולסופר וחסרון כיס פשיטי דספרי לכתוב הפרוזבול זולת שאר סברות ומשא"כ בחמץ אין לו טירחא ולא חסרון כיס ולא שום חשש ואיכא למימר דבודאי בטלו זולת מחשש שמא יערים ששכח אם ביטל ובזמנינו לא שייך זה וכמ"ש לעיל:

ומ"ש מכ"ת ולענ"ד אין זה קושיא דקרי לשון הש"ס לשון הקודש כו' עכ"ל לא הבנתיו דודאי לשון הש"ס אינו קרוי לשון הקודש וכן מוכח בב"י סי' תל"ד שכתב וגם אינו בלשון הקודש כו' וזולת זה איך מפרש דברי הרב בעל המפה בהג"ה שם ואם אמרו בלשון הקודש כל חמירא כו' אבל בשאר לשונות כו' ובודאי בתוך שאר לשונות כו' דקאמר נכלל גם לשון הקודש דקרא לפי שחמץ ושאור תרתי מילי נינהו וא"כ איך יקרא הל' ש"ס לשון הקודש ולשון הקודש ממש יקרא שאר לשונות וזהו דוחק גדול אלא הכוונה כמ"ש בע"ת אפי' שאינו מבין יצא דומיא דבהמ"ז וכמבואר בסי' קצ"ג וע"ש בע"ח ס"ק ב' וכן ראיה ממגילה דפריך בגמ' שם דף ח"י והא לא ידע מאי קאמרי כו' ע"ש ומשמע דכ"ע מודו היכא דקרא הוא בלשון הקודש אפי' שאינו מבין יצא וליכא למימר דלא דמי לביטול חמץ דבעינן דין הפקר שיחשוב בלבו שהרי אין זה תלוי בהבנת לשון הקודש דאפי' אם מבין ואינו חושב בלבו לבטלה בלב שלם לא מהני וכי גרע כשאומר בפה כל חמירא אפילו שאינו מבין ומבטלו בלבו משלא אמר בפה כלל רק בלב מבטל דהא עכ"פ לא פשע באמירה זו דעי"כ יזכור לבטלו בלב דמה"ט נהגו לומר כל חמירא וכמ"ש נמי מכ"ת אך מה שסיים מכ"ת וז"ל כלל העולה דאינו יוצא כשאינו מבין תמוה בעיני שהרי לפי מ"ש מקודם דלא גרע מביטול בלב לחוד ובודאי יוצא כשאינו מבין ואפשר דכוונתו להני אינשי שאינם יודעים לבטל ועלה קאי:

ומ"ש מכ"ת ועוד נ"ל דעכשיו שתקנו כו' אין הכוונה לבטל בלילה היי"ש ושאר חמץ כו' עכ"ל שהרי כתב הב"ח בסי' חל"ד דלא חזיתי' ר"ל בין החמץ שלא ראה אותו בשעת הבדיקה ולא אסיק אדעתי' לבערו עכ"ל ע"ש. ומ"ש מכ"ת ובר מן דין יש לדמותו להא דאמרי' בש"ס כו' ובי"ד סי' קט"ו כו' וק"ו שאין כח לדידן להתיר עכ"ל הנה בענין אם הטעם בטל דישתנה הדין מבואר בכמה מקומות בפוסקי' בתשובת הרשב"א סי' רמ"ח וכן בכתבי מהרא"י סי' ק"ח ובתשובת הריב"ש סי' ל"ד ובב"י לא"ח סי' קכ"ד ס"ה ע"ש אמנם אינו דומה לנ"ד כלל כי שם איירי בשעה שגזרו על הדבר לא היה להם פוצה פה ומצפצף נגדם ולחלוק עליהם כלל ולכך אפי' שישתנה הטעם הדין קיים משא"כ בנ"ד בחמץ לאחר הפסח גם באותו מנין שגזרו ואסרו אליבא דר"י חלק עליו ר"ל ואמר דלא חייש להערמה. וכה"ג איכא לשנויי בתוס' פ"ק דמגילה דף ה' ע"ב ד"ה ובקשו לעקור כו' דהקשו היכי ס"ד דהאי תנא היה רוצה לעקור תשעה באב והא אין ב"ד יכול לבטל כו' ותירצו וי"ל דרצה לעוקרו מתשיעי לעשירי כדאר"י אלו הואי התם עכ"ל ואיכא למידק הא דפריך הגמ' בריש פרקין דאי ס"ד אנשי כ"הג וט"ו תיקון אתי רבנן ועקרי תקנתא כו' והתנן אין ב"ד כו' מאי הלא לפי פי' התוס' דכשאין עוקרין לגמרי ליכא ביטול תקנתא ונלע"ד דזה הוקשה להתוס' ולכך כתבו כדאר"י אלו כו' כלומר היכא אמרי' דאין ב"ד יכולין לבטל היינו כשלא היה באותו מנין שום פוצה פה משא"כ בט' באב גם באותו שעה לא הסכים ר"י לקובעו בט' לכן יש כח ביד ב"ד אחר לבטל משא"כ במגילה ובהיותי במחנכם קדוש הקשיתי קושי' זו למר אביו הרב המופלג והמופלא נר"ו וכמדומה לי שגם הוא השיב לי כנז' ויש עוד דרך אחר לישב קושיא זו ודו"ק:

ומה שהשיג מכ"ת על השיירי כנסת הגדולה ולענד"ן דבריו נכוני' דזיל בתר טעמא דאסרו בירושלמי החמץ אחר הפסח דחיישינן להערמה דיאמר הפקרתיו ולא הפקיר וכשהפקיר בפני עדים או ב"ד ליכא למיחש להערמה דהא איכא סהדי דמסהדי דבאנפייהו הפקיר ולא גרע ממעשר דחיישינן נמי להערמה ואפ"ה כ"ע מודו אם הפקיר בפני עדים או ביד ליכא הערמה כלל וכמבואר בס"פ אין בין המודר וע"ש בפי' הרא"ש והר"ן ואף שכתב הרב בעל מטה משה סי' תקמ"ד וז"ל שמא גבי חמץ החמירו הערמה כו' וכה"ג אוסר ר"י בירושלמי כו' אע"ג דבשאר דיני הפקר לא החמירו כגון לפוטרו מן המעשר ודוגמא זו באיסור שביתת בהמתו כו' עכ"ל ע"ש ומשמע לכאורה שאפי' בעדים וב"ד החמירו בחמץ טפי ממעשר ברם אחר העיון קצת נלע"ד דגם המטה משה סובר דבפני ב"ד ליכא למיחש להערמה גבי חמץ וכמ"ש הרב בעל שכ"ג הנז' דאיכא למידק שכתב וכה"ג אוסר ר"י בירושלמי למה דייק ר"י אלא דהוקשה לו אהני תרי פיסקי דסתרי אהדדי דלגבי חמץ קי"ל כר"י דחייש להערמה ומשמע הא בפני שלשה דליכא למיחש להערמה כלל והוי הפקר וכמ"ש לעיל בשם שכ"ג ובשילהי אין בין המודר איפסק' הלכת' כריב"ל נגד ר"י דהוי הפקר מן התורה אפי' באחד ואפי' בינו לבין עצמו ולזה בא לתרץ וכתב וז"ל אלא משום דגבי חמץ איכא למיחש רמאות טפי פי' דלכך החמירו בחמץ להפקיר דוקא בפני ב"ד משא"כ במעשר ושבת ומאי דכתב וכה"ג אסר ר"י קאי על דחיישינן להערמה ודוק. והא דל"ק שם דיפקירם בפני ב"ד ושמא דהאי תקנתא דיטחנו בטיט הוא יותר טוב ע"ש. אמנם אי קשיא לי הא קשיא על הרב בעל שכ"ג הנז' שכתב דירושלמי מיירי שלא הפקירו בפני עדים כו' שהרי זהו סברת ר"י ור"י סבר במעשר שאפי' הפקיר בפני שנים אינו הפקר וצריך ג' דוקא ומכ"ש בחמץ דהחמירו טפי וכמ"ש לעיל ורציתי לומר אפשר דסבר דבמעשר אמר משמיה דרבי' וליה לא סביר' ליה שהרי כתבו כל הפוסקים דהלכתא כריב"ל לגבי ר"י ומשמע דר"י נמי ס"ל הכי וגם מ"ש מהר"ם מרקנטי בתשו' סי' קנ"ז נמי יש לפרש הכי דאיירי שהפקיר בפני ג' ולא כמ"ש בעולת שבת סוף סי' תמ"ז. ובקונטרוס השני כתב מכ"ת וז"ל דאף שבתשובתי הנחתי פי' רקנטי בצ"ע ועכשיו אני מחזיקו דמיירי בהפקר גמור וכן משמע מע"ת דאל"כ יפסוק ע"ת נגד הש"ע וכל הפוסקים בסי' תמ"ת עכ"ל. הנה אף שנאמר שכוונת הרקנטי כן אבל מע"ת לא ראיתי שום משמעות בדבריו ולא דמי להירושלמי בסי' תמ"ח כי שם איכא למיחש להערמה מאחר שלא ידע קודם הפסח מזה החמץ אמרי' אפשר דלא אסיק אדעתי' ושכח להפקירו ומערים ומשא"כ בנדון דהרקנטי החמץ לפניו קודם שש ומפקירו בפי'. כך י"ל כוונת הע"ת אמנם זולת זה ליתא וכמו שכתבתי וכמ"ש נמי מכ"ת:

ומ"ש מכ"ת ובעיקר התשו' כו' וראייתו מהגמ"יי שמביא הב"י בסוף סי' תמ"ז סהדי במרומים גם אני הייתי נבוך בזה בהיותי מעתיקו להביאו לחיבור הדפוס ויראתי לשלוח ידי בעטי מאחר שלא סיים תשובתו וכמ"ש בהקדמתי להספר ומה גם שכתב ואף שיש לחלק ולא כתב ואין לחלק כו' כי גם לו הוקשה זה אלא שלא סיים תשובתו כדרכו בתשובותיו הארוכים דשקיל וטרי ומראה פנים לכל צד. אמנם מ"מ רציתי לומר אפשר דלמד מ"ש בהגמ"יי ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר היינו מטעם שאח"כ הישראל אחר יחזור וימכרנה לאותו ישראל ולעולם לישראל אחר היכא דליכא למיחש להאי חששא י"ל דשריא אבל דבר זה צריך ראיה:

איברא דברי הב"י שם תמוהים בעיני שכתב ולא ידעתי למה ולענד"ן דראייתו מגמ' דפסחים בעובדא דההוא ארבא כו' דהדר רבא מקמייתא מדאיתותב עלה רבה בר ליואי מדין כלאים ואמר דלזבינהו קבא קבא כו' קשה למה הדר מקמייתא הל"ל שיוליכו הנאה לים המלח ומהא הוכיח אפי' בהולכת הנאה לים המלח לא מהניא להתיר באכילה אלא בהנאה ודו"ק ומ"ש מכ"ת סוף דבר חלילה להקל כו' עכ"ל תמהני על מכ"ת דמי לא ידע בכל אלה שהרי גם אנכי לא כתבתי שם בהג"ה למעשה אלא דרך פלפולא בעלמא וחלילה לי מעשות זאת ואפי' שהיה אמ"ו הגאון זצוק"ל מיקל היה לי לעשות כדבריו וכ"ש עתה שהוא מחמיר עאכ"ו שראוי לי להחמיר כמ"ש הר"מ מרוטנבורק ומביאו טא"ח בסי' תקנ"ד על כן אל יאשימוני מכ"ת וסיעת מרחמוהי שעלה על לבי להקל ח"ו אלא אמרתי אולי איזה חכם שדעתו רחבה ימצא סעד וסמך לדברי וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ח"ו אפי' בראיה ברורה לא הייתי מכניס עצמי להקל במקום שהוא מחמיר אלא דרך משא ומתן בעלמא כתבתי ואל דעות אלקים הוא יודע דטרידנא טובא ופניתי מסדר למודי מרוב חביבותי' דמר עלי ואם שגיתי אתי תלין. ומן השמים יורני ובדרך ישרה ידריכני ומשגגה יצילני. ובזה ישא ברכה חיים ושלום והצלחה. מאלקי המערכה. וכסא כבוד תורתו יגדיל יאדיר שליח חדות מעוזו נוצר תאנה יאכל פרי' על ככה כ"ע אהובו כנפשו הדורש בשלום תורתו ומשנתו שמורה וערוכה ותהלתו תמיד בפי הצעיר הטרוד ודואג ארי"הודה ליב מבית אהרן בהגאון הרב המחבר זצוק"ל הנודד כצפור מקנו ומצפה לרחמי שמים. להסתפח בנחלת י"י לחזור ולעלות לעה"ק ירושלם. תוב"ב אמן:

כח

בשאלה כח:
שכתבתי שם בהג"ה ויש לתמוה על הרמב"ם שהרי בגמ' לא אמר רק זוזי ומהיכן הוציא לומר בין כלים כו' הנה במהדורא בתרא ראיתי להדיא בהמפקיד בדף ל"ה גבי גברא דאפקיד כיפי גבי חבריה ע"ש ומשם הוציא הדין לומר בין כלים כו':

לו

בשאלה לו:
מ"ש בסוף הג"ה שמ"ש הריב"ש איירי בלא כלי זמר חסר (או ע"י עכו"ם):

סט

בשאלה סט:
בסוף הג"ה חסר זה (ע"כ ט"ס הוא וצ"ל בסוף פ' כל הבשר) וקושיא זו שהקשיתי על הב"ח שם שאלתי לאוהבי הרב המופלג כמהר"ר אליה שפירא מק"ק פראג הנ"ל והשיב לי וז"ל ולקושטא דמילת' ידיע למר מ"ש בספרי לי"ד בזה שהוכחתי באריכות דהב"ח שהגיה רמב"ן וכן הגיה מע"מ טעו וא' מן הראיות דהא הטור כתבו בשם הד"ר אלעזר ולמה לא דרך בדרך הרא"ש אביו לכתבו בשם רמב"ם או רמב"ן אלא ודאי כולה חדא הוא דמצאתי דין זה בס' יראים שחבר ר' אלעזר ממיץ סי' קמ"ח ומכונה בשם בלשון הפוסקים רא"ם וא"כ צ"ל בהרא"ש והרא"ם במקום והרמב"ם וכן הוא באגודה פ' כל הבשר ואגור סי' אלף רי"ט וכתבתי שם דמזה יצא מכשול גדול להרב הב"י וב"ח וט"ז וכל אחרוני' שהאריכו וכתבו ופסקו דר' אלעזר מודה דמותר במי רגלים ואלו היו רואים בס' יראים שם לא היה עלה על דעתם דשם מבואר בהדי' דאוסר נמי מי רגלים וכן מצאתי מבואר בתשו' רשב"א סי' תקע"ז וז"ל והחכם שאסר מי רגלים ומי חלב כו' עכ"ל הנה אף שהחרים ר"ת שלא להגיה שום ספר וכמבואר בתשו' מהרד"ך בית ט"ו אמנם זהו טעות דמוכח וכמו שראיתי באגור סי' א' רי"ט דכיון האמת לאמיתתה של תורה מה שלא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בזה:

עח

בשאלה עח:
הקושי' שהקשיתי על הרא"ש בפ"ק דקידושין על שפוסק כר' אלעזר נגד ר' ינאי שהרי סתם ר"א האמור בתלמוד הוא ר"א ן' פדת וכמבואר ברש"י בשבת דף י"ט ע"ב וביבמות דף ע"ב ע"ב ע"ש והוא היה תלמידו של ר"י ור' יוחנן היה תלמידו של ר' ינאי שהיה רבו דרבו עיין לעיל בשאלה ע"ח הנז' ושאלתי לאוהבי החכם המופלג הרב כמהר"ר יעקב דיין המצויין דק"ק פראג בעל המחבר מנחת יעקב והשיב לי וז"ל פתח דברו יאיר שהקשה בהאי לישנא דהרא"ש בשם הרי"ף בפ"ק דקידושין כו' שוב יישב מר מכח דברי הר"ן פ"ק דסוכה הנה שפתו ברור מללו. ברך י"י חיל בישוב נכון אך בלא"ה נראה דלק"מ דאף שר' ינאי היה רבי דר"י וכדאיתא בדברי הרי"ף והרא"ש עצמו בפא"ט גבי גלודה אבל לפי לשון הרא"ש שכתב שם וז"ל שבכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר' יוחנן עכ"ל משמע דוקא באיסורי מאכלות הלכת' כוותי' משא"כ בשאר דברי' א"כ דברי הרא"ש נכוני' אך דברי הרא"ש שם בפ' א"ט בעצמם תמוהים דכיון דר' ינאי היה רבו א"כ מה לי איסור' מה לי מילי אחרינא כו' שוב מצאתי במעדני מלך פא"ט דף קס"ט ע"ב שמתמיה ג"כ על הרא"ש דאם רבו הוא למה פסק דוקא באיסורי הלכתא כוותי' וכן הרי"ף פסק בסתם ורבינו שיטפא דלישנא נקט דקאמר דהלכת' כוותיה דרב באיסורי נקט נמי הכי עכ"ל אבל מ"מ הלשון דחוק לע"ד וצ"ע עכ"ל:

וזהו תשובתי מה שדייק מכ"ת באיסורי מאכלות משמע אבל בשאר איסורים לא קשה דא"כ גם מאי דקי"ל הלכה כרב באיסורי נמי נאמר במאכלות דוקא וזהו נשתקע ולא נאמר אלא בכל דבר איסור זולת בד"מ וכדמוכח בגמ' דבכורות דף מ"ט ע"ש ותו דהא כתב הרא"ש ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי בודאי כוונתו אפי' באיסורי שאינו מאכלות דומי' דאיסורי שכתב הרא"ש בפ"ק דקידושי' דאלת"ה הרי הלשון בכל מקום מיותר הוא והרא"ש שמר מזה דלא תימא דדבר הלמד מעניינו דקיימי באיסורי מאכלות דוקא ולזה כתב ובכל מקום הלכה כמותו באיסורי והדרי קושיתי לדוכתי'. והאי דדייק באיסורי כיון דרבו הוא מ"ל איסור' מ"ל אחרינ' נלע"ד אפשר דלרבות' נקט ל"מ בממונ' פשיטא דהלכה כר' ינאי דרבו היה אלא אפי' באיסורי דמצינו בחולין דף כ"ח דאמר רבא חכים יוסף ברי בטריפות כר"י וכן בדף נ' שם אמר כן על רב משרשי' ברי' והייתי סובר אף דר' ינאי רבו הוא מאחר דמצינו דר"י חכים טובא הוי בטריפות דהא מצינו דקלסי' רבא הלכה כמותו ולזה כתבו אפ"ה בכל מקום הלכה כמותו באיסורי נגד ר"י אפי' בטריפות ומכ"ש בשאר דיני איסור וק"ו בדיני ממונות דאין לך מקצוע גדול בתורה דלא מצינו דקלסוהו לר' יוחנן פשיט' דהלכה כר' ינאי דרבו היה ובזה נסתלקה תמיהתו ותמיהת הרב בעל מע"מ הנ"ל ודו"ק והנלע"ד כתבתי:

ובסוף תשובתו נשאלתי ממנו וז"ל בא"ה סי' כ' כתב רמ"א בהג"ה דכל אשה שאינה חייבת מיתה על ידו אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא ונ"מ בזמן הזה עכ"ל ותמיהא בעיני תמיה' קיימת דהא משמש באבר מת אינו חייב מיתה כמ"ש הטור והוא פשוט בש"ס ביבמות דף נ"ה דכתיב ש"ז בראוי להזריע ובסי' קע"ח מבואר בטור ובש"ע דאפי' ע"י שחוף מקנין ואשה נאסרת ע"י וכמבואר בפשיטות בש"ס דסוטה ושחוף היינו משמש באבר מת וכבר שאלתי קושי' זו לכמה גדולי' ואין פותר אותם לי ובד"מ ראיתי שהביא עוד סמוכות לדין זה מנ"י פ"ב דיבמות כו' גם משם אין ראיה דאף די"ל שדעתו שכל שחייב מיתה נאסרת על בעלה אבל מ"מ להיפך אין ראיה כו'. ואגב זאת באתי לעורר עוד בדין זה מה שראיתי בתשו' מהרא"ש שאלה קנ"ו וז"ל נפל מחלוקת אם כשאנו אומרים אסורה לבועל הוא דוקא כשאותו הבועל הוא הראשון שאסרה לבעל אבל אם כבר היתה אסורה לבעל מחמת אחר שאסרה אם מותרת לבועל השני כשיגרשנה הבעל וכו' ולא ידעתי מאי קא מסתפקא להו הלא ש"ס ערוכה היא בסנהדרין בפ' היו בודקין דף מ"א בהא דמקשה הש"ס והא יכולין לומר דלאוסרה על בעלה שני באנו וא"כ מאי מקשה הש"ס הלא אינה נאסרת על בועל שני כיון שכבר נאסרה לבעלה אלא ודאי דאין חילוק ובכל ענין נאסרת על בועל שני ובמטותא מיניה למר שישים עיונו על זה עכ"ל השאלה של הרב המחבר מנחת יעקב הנז':

תשובה הנה כבר גלוי וידוע למר שספרי ואור עיני אין אתי וגר אנכי בארץ הזאת כארח נטה ללון והתשו' מהרא"ש הנ"ל וזולת שאר ספרים המדברים בהאי עניינ' אין בביתי לעיין רק מפי מר אני חי אעפ"כ אמרתי להשיב לו מה שיורני משמים ובמאי דסיים מר אפתח במאי דהקשה על הרב מהר"ר אהרן ן' ששון הנ"ל מגמ' דסנהדרין נלע"ד דלק"מ די"ל דמ"ש בגמ' והא יכולין לומר לאוסרה כו' לאו מדינ' קאמר אלא דהש"ס בעי לאשכוחי להעדים טענה דיכולין לפטור עצמן אף דלא דינא הכי כי מאחר דלא התרו בה יכולין לומר כשבאנו לב"ד לא לחייב' מיתה נתכונו אלא לאוסרה על בועלה שני וכמו שפירש"י שם מא"ל דלאו דינא הכי מצי למימר לאו דינא גמירנא ולא דמ"ש כשם שאסורה לבעל אסורה לבועל כו' פירושו דאינה נאסרת אלא היינו סוברים דדינא הכי ובקונטרוס השני ראיתי שכתב מכ"ת וז"ל דאם אית' דדעת הש"ס שם למימר דיכולין העדים לעשות עצמן כלא יודעין א"כ לעולם לא יתחייבו עדים זוממין דיכולין לומר שלא ידענו שיתחייבו מיתה על ידינו או לא ידענו שזינתה מבועל ראשון כו' אלא דלאו כל כמיניהו למימר הכי שלא ידענו ועדים זוממין א"צ התראה עכ"ל. הנה אפרש שיחתי למר בודאי עדים זוממין א"צ התראה אלא הכי קאמינא דעדים זוממין אינם נהרגים עד שהם יעשו התראה דכל זמן שלא התרו יש להם טענה זו אבל אם התרו בודאי נהרגין ואינן יכולין לומר לא ידענו דאין התראה אלא להמית וכמו שפירש"י שם ועיין בתוס' בפרק קמא דסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה עידי האב כו':

ואגב זה אודיע למר שזה שנה מדי עברי מארעא קדישא דרך מדינת איטליא ראיתי מלכים מדיינים אלו עם אלו חכמי ק"ק ליגורנה יע"א בפי' לשון התוס' הנז' בהאי דכתבו כיון שלא התרו בהן כו' אי קאי על עידי האב או על עידי הבעל ושאלוני לחוות את דעתי הקלושה והשבתי להם הנלע"ד דקאי על עידי האב שלא התרו בעידי הבעל ומנ"ל דלא התרו דעדים זוממין לא בעו התראה דאימת יתרו בהן וכמבואר בכתובות דף ל"ג ע"ש וא"ת אי ידעי דעדים נמי לא בעו כו' י"ל בודאי לחייב עידי הבעל באו והאי דלא התרו דלא בעי התראה ולזה כתבו וכה"ג אמרי' חבר א"צ התראה עידי נערה המאורסה אין נהרגין מתוך כו' אף דידעי נמי דחבר א"צ התראה אפ"ה יכולין להציל עצמן בהאי טענתא כיון דלא התרו בה ה"ה מידי האב נמי אית להם האי טענתא לטעון כיון דלא התרו בעידי הבעל ותירצו בטוב וי"ל דהכא שאני כו' אבל התם לא ידעי כו' וק"ל. וליכא למימר דקאי על עידי האב שלא קיבלו התראה מעידי הבעל א"כ כיון דלא הותרו מהן הל"ל ותו לפי פי' זה אינו שייך לומר כה"ג ואף שכה"ג קאי על דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ולהציל עצמם מהריגה א"כ למה כתבו למ"ד והל"ל א"צ התראה והל"ל בקיצור וכמה דקדוקים יש עוד לדקדק לדחות פי' זה. ולפירוש הראשון הסכימו עמי הרבה מחכמי איטליא כשהצעתי דברי לפניהם ובכמה הוכחות וראיות אשר נשכחו ממני מדאגות וטירדות וחולשא דאורחא בכמה הרפתקאות דעדו עלי ממצר"ים עד הנה ודו"ק:

ועל מה שתמה מכ"ת על הרב המפה בא"ה סימן כ' הנה נראה לכאורה לפום ריהטא בודאי דקושיא עצומה היא ובתר עיונא בהאי מילתא אמינא לענ"ד דדברי הרב המפה נכונים דאיכא למידק למה כתב הרמ"א סברתו על סיפא דטור בדין קטן כו' ולא כתב על הרישא בדין מי שבעל בלא קישוי אבר כו' ולכן נלע"ד דדוק' בקטן איירי וכן ה"ה לקמן בסימן קע"ח דאין מקנין ע"י קטן ואינה נאסרת ורבות' אתי לאשמועי' דלא תימא דוקא ע"י קינוי וסתירה אינה נאסרת ע"י קטן דמעטי' רחמנא מוקינא איש אבל היכא דבודאי זינתה נאסרת קמ"ל דאינה נאסרת לפי שאינה חייבת מיתה ובשחוף אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה דוקא דבקפידא דבעל תליא רחמנא וקינא את אשתו כתיב וכן אמרי' בסוטה דף כ"ה ע"ב וביבמות דף נ"ה וכשקינא לה נאסרה אבל אם זינתה בעדים עם השחוף דאינה חייבת מיתה לא נאסרה נמי דהא לא קינא לה ולא ידענו דקפיד ולכן כתב הטור בסי' כ' מי שבעל בלא קושי אין חייבים כלום ובסי' קע"ח כתב דנאסרת בקינו לה ע"י שחוף וזה שכתב הרמ"א אח"כ ולכן כתב הטור הרבה דינים כו' לנפקותא בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה כלומר באיזה ביאה נאסרת בקינוי או בלא קינוי כמו במשמש באבר מת דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת אלא בקינוי וכן בדין אם היא ישינה או שוגגת או אונסת בכולן אינה חייבת מיתה אינה נאסרת נמי אלא בקינוי דוקא זולת בקטן דאינה חייבת מיתה ואפ"ה אינה נאסרת בקינוי מגזרת הכתוב דמיעטי' רחמנ' מוקינא איש כתיב ולא קטן וכמ"ש לעיל ולכך כתב הרמ"א סברתו על דין קטן שלא לכיילי' בהני דינים המבוארים בטור דכולהי בחדא מחתא מחתינהו זולת קטן ועל ראייתו מנ"י נמי לק"מ דדייק בלישניה דקאמר חייב מיתה ונאסרה על בעלה פשיטא אם חייב מיתה למה לא תאסרה עליו (ועיין סברא זו נמי שכתב הרא"ש בפ"ב דיבמות על בעל ה"ג בעובדא דרוכל אלא ודאי דבעי לאורויי לן ההיפוך אם הוא הנדון באופן שאינה חייבת מיתה דומיא דקטן שבא על הגדולה נמי אינה נאסרת. והנלע"ד כתבתי:

ושאלתי קושיא זו לשארי אהובי החכם המופלג אב בחכמה ורך בשנים הרבני כמהר"ר יששכר בערמאן הלוי דיין המצויין דק"ק פירדא יע"א והשיב לי וז"ל ובדבר הקושיא ששאל אותי מכ"ת בשם חכם א' מפראג יע"א לענד"ן לתרץ שבסי' כ' מיירי באדם שאפשר לשמש חי ומשמש מת משא"כ בסוטה מיירי באדם שא"א לשמש כ"א מת. וכן פירש"י בהדיא בגמר' על שחוף. וראיה לזה שיש חילוק ביניהם שהרי בסימן קס"ו מבואר בטור ובש"ע המשמש מת לא קנה ביבמה ובסי' קע"ב נתבאר שהסריס אדם שבא על יבמה קנה אותה וסריס ושחוף דין אחד להם וכן משמע בפ' ארוסה דף כ"ו ע"ב בתוס' בד"ה שחוף ע"ש שכתב ושמא שחוף וכו' ש"מ שסריס ושחוף בחד דינא איתדנו ואפ"ה קנה ביבמה ומשמש מת לא קנה אלא ודאי שיש חילוק שמי שיכול לשמש חי ומשמש מת לא הוי ביאה משא"כ שחוף שהוא בתולדה כן הוי ביאה. ועוד ראיה שאל"כ קשה קושיא חזקה מנ"ל לשמואל לומר שחוף מקנין על ידו הלא שם ג"כ כתיב ש"ז כמו גבי א"א ולמה לא אמרינן למעט משמש מת כמו גבי א"א דאמרינן ביבמות דף נ"ה ע"ב ש"ז למעט משמש מת כמו כן יש לומר גבי סוטה ש"ז למעט משמש מת אלא ודאי שבאמת גם גבי סוטה משמש מת אין מקנין על ידו אלא דוקא שחוף שהוא חמור ממשמש מת. ועוד שהחכם המקשה קושיא זו למה לא הקשה על הגמ' שגם בגמ' משמע ששוין להדדי שכל מה שחייב באשת איש על ידו מקנין בסוטה וה"ה להיפך שהרי אמרינן בסוטה דף כ"ה ע"ב על מאי שמתרץ הגמ' ש"ז בסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה ופריך הניחא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה וכו' הקשה תוס' בד"ה אלא למ"ד וכו' ותימא אדרבא איפכא מסתברא וכו' אלא למ"ד העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבא נשיקה גבי שאר עריות הכא מאי איצטריך למעוטי וכו' ע"ש. ואם נאמר שמשמש מת בא"א פטור ואפ"ה בסוטה מקנין ע"י בשתוף שהוא חדא עם משמש מת לדעת גם המקשה קושיא א"כ ה"ה נשיקה שאף שבא"א פטור אצטריך למעטיה שאין מקנין ע"י אלא ודאי שכל עריות שוין להדדי ומה שבא"א פטור גם בסוטה אין מקנין על ידו ושחוף בא"א חייב לכך בסוטה מקנין על ידו ודו"ק. ואי קשי' לי הא קשיא לי היאך כתב רמ"א שלכך כתב הטור הרבה דינים כדי ללמוד ממנו שכל מאי שאינו חייב מיתה אין אשה נאסרת על ידו הרי באותו סימן פסק וכתב אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור וא"כ ה"ה שאין אשה נאסרת על ידו והרי בסי' קע"ח כתב רמ"א וחילק בין שוגג לסברה שהוא בעלה שאינה נאסרת שוגג שסברה שמותר לזנות ופטורה ממיתה ואפ"ה אסורה לבעלה ודו"ק. עכ"ל התשובה של חביבי החכם המופלג ש"ב כמהר"ר יששכר בערמן בן האלוף התורני הראש והקצין כהר"ר יצחק זעקל סג"ל פ"ו דק"ק פירדא יע"א:

הנה סהדי במרומים דגם אנכי הייתי בדרך זו כי חילוק נכון הוא לכאורה אך באשר ששערי דחיות לא ננעלו די"ל מ"ש הטור וש"ע בסי' קס"ו המשמש מת לא קנאו ביבמה היינו מטעם שכתבו שם שלא נתכוין לשם ביאה כלל אבל סריס אדם שבא על היבמה דקנה אותה מטעם דנתכוין לשם ביאה ולפי מ"ש התוס' דשחוף הוי רבות' טפי בודאי סריס עדיף משחוף דמתקשה וקרוי ביאה ולכך קנה ביבמה ומשא"כ שחוף. וגם על שמואל לק"מ כי י"ל נמי דשמואל סבר כאידך מ"ד דש"ז בא"א פרט למשמש מתה ומשמש מת בא"א חייב ולכן בסוטה מקנין על ידו ועיין בריש פ' הבע"י בתוס' ד"ה שאנסוהו כו'. וזולת זה איכא סברא למימר טפי דמקנין ע"י מי שמשמש מת ואפשר נמי לשמש חי דאיכא למיחש דישמש נמי חי משחוף דמשמש מת לחוד דליכא למיחש להא ותו דהא משנה שלימה היא ע"י כל העריות מקנין חוץ מן כו' יאמר נמי חוץ ממשמש מת ואין לומר תני ושייר מאי שייר דהאי שייר אלא ודאי דע"י משמש מת נמי מקנין ואע"ג דאיכא נמי האי סברא דשחוף בתולדתו הוא כך והוי ביאה שהרי סריס חמה נמי בתולדתו הוא כך ואפ"ה אינו חולץ ואינו מייבם וביבמה לא קנה וכדמשמע בטור ובש"ע ריש סימן קע"ב ע"ש. וצר לי מאד שלא היה לי שהות להודיע לו על דברות הראשונות של"ו דנאמר בהם טוב דבנפשאי ידענא. דחריפי שמעתתי' בעיונא וצילותא דעתיה כיומא דאיסתנא. ולבו כפתחו של אולם בחכמה ותבונה. דנחית לעומקא דדינא להשיב לי על אלה הדברים תשובה נכונה ומה שהקשה מכ"ת על הרמא"י מדין שוגג שבסי' קע"ח משמע דבשוגג שסברה שמותר לזנות אסורה לבעלה ובסי' כ' פסיק ותני דבשוגג אינה חייבת מיתה:

הנה בהשקפה ראשונה נלע"ד דודאי האי כללא דכייל הרמא"י היכא דאינה חייבת מיתה אינה נאסרת קאי נמי אשוגג והא דבשוגג שסברה שמותר לזנות נאסרה ה"ט דאיכוונה לשם זנות אף דיאמרו לה אח"כ דאסור לזנות מאחר דנעשה לה כהיתר ונשתרשה בחטא קשה הפרישה ואין אפוטרופוס לעריות ולכך אסורה לבעלה דשוגג קרוב למזיד הוא ומשא"כ בסברה שהוא בעלה לא היה כוונתה לזנות כלל לכך לא נאסרה. ועל אודות התשו' אשר שלח לי מכ"ת על הקושי' שהקשיתי בטורי זהב סימן שצ"ז על הראיות שמביא לסתור דברי מהרי"בל באשר שארוכה היא בפלפול וסברה. והמצע להשתרע קצרה. לחוקקה בספר בחיבור הזה לחברה. ומה גם דשמעתא דא בעי עיונא טובא בסוגיא דנדה ופסחים וכתובות בשיטה חמורה. והפועלים דוחקים ואצים עלי לאמר כלה מעשיך לגומרה. על כן אמרתי פא"פ בו אדברה ואשתעשע עמו ואקח מועד לעיין בהאי עניינא דבדעתי להיות אתו עמו במחיצתו במהרה:

נשאלתי מגיסי הזקן זה קנה חכמה מ"ו החכם השלם הכולל כמוהר"ר יעקב נר"ו לבאר דבור תוס' בפסחים דף קי"ז ע"ב ד"ה למען תזכור את יום צאתך ממצרים לכך קבעו זכר ליציאת מצרים ושמעתי מהר"מ שיש במדרש לפי שבמצרים כו' עכ"ל. והשבתי לו לפום ריהטא נלע"ד דהוקשה להתוס' למה אנו לומדים הג"ש להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של שבת ולמה לא נלמוד הג"ש להזכיר של שבת בקידוש היום של י"ט ולזה כתבו ושמעתי מהר"מ כו' וכשנגאלו ממצרים צוה להם ל"ט מלאכות של שבת הרי דמספר שמירת המלאכות בשבת נצטוו עבור המלאכות שעבדו בהם המצריים לכך צריכין להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום של שבת כי זה בא מסיבת יציאת מצרים ומשא"כ להיפך לא שייך ואחר שהשבתי לו כנז' אמר לי שלזה הביאור כיוונו ג"כ קצת מחכמי ק"ק פראג יע"א:

אמנם עדיין לא יצאתי י"ח בביאור דברי התוס' דאיכא למידק בתחלת דבריהם שכתבו לכך קבעו זכר ליציאת מצרים הלא דברים אלו אך למותר. לכן נלע"ד דהוקשה להם על הנוסח שקבעו בקידוש היום לומר זכר ליציאת מצרים ולמה לא נקט לישנא דקרא לומר זכר ליום יציאת מצרים וכמ"ש למען תזכור את יום צאתך וגו' ולזה באים לתרץ קושיא זו ושמעתי מהר"מ כו' ולפ"ז לא שייך לומר זכר ליום וגו' כי היום דיציאת מצרים לא גרם לבטל אותם מעבודת פרך שהרי כבר בר"ה בטלה עבודה מאבותינו ממצרים וכמ"ש בגמ' דר"ה ולכך קבעו סתם זכר ליציאת מצרים וקאי נמי אתחלתא דגאולה והיינו זכר ליציאת משיעבוד עבודת מצרים ובזה מבוארים דברי התוס' היטב ודו"ק. ומגיסי החכם הנז' שמעתי ישוב אחר וזהו דהוקשה להתוס' למה קבעו הלשון זכר כי מה זכירה שייך בשבת ליציאת מצרים שהרי שבת הוא זכר לששת ימי המעשה אם הוא בשביל שהתורה צוה לנו למען תזכור הל"ל סתם ואותנו הוצאת ממצרים לזה באי' התוס' לתרץ ושמעתי מהר"מ כו' ושייך שפיר למימר הלשון זכר ליציאת מצרים כי ע"י השבת שאנחנו שובתים ממלאכה הוא זכר לל"ט מלאכות ששעבדו אותנו בפרך במצרים ע"כ ודפח"ח. והנלע"ד כתבתי:

אמרתי לכתוב פה איידי דזוטר הוא ומירכס מה שנשאלתי לישב השאלה ששאל בן הרב בעל תי"ט על הא דאמרינן בשבת דאבות מלאכות מ' חסר אחת הם נגד מלאכה ומלאכתו שבתורה והמעיין בקונקרדסיות בשורש לאך ימצא יותר ועיין בתי"ט בפ"ו דשבת מ"ש שם. ואני הצעיר אמרתי לומר עוד דבר אחד כאשר עמדתי לחשבון מלאכה ומלאכתו שכתובים בתורה ימצא ארבעים ובתוכם מלאכה ומלאכתו דבעי ר"י עלייהו ומאי דאמרי' בקצת נוסחאות בש"ס ומלאכות ט"ס הוא דהא לא מצינו בתורה דכתיב מלאכות אלא צ"ל מלאכה ומלאכתו שבתורה דוק ותשכח:

עוד נשאלתי לבאר תמיהת הרב בעל תוי"ט דסלקא ליה בתיקו במאי דכתב בפ"ה דשקלים משנה ב' וז"ל חוץ מבן אחיה כו' ותימא דפתחי' שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג"כ דבר שבממון היו ויחידים הם עכ"ל ואני בעניי השבתי דלענד"ן דלק"מ דבודאי אין עושין שררה על הצבור בממון פחות משנים ופתחיה ונחוניא דיחידים היו לא היו ממונים על דבר שבממון כי פתחיה שעל הקינין היה ממונה על הוראת איסור והיתר וכמ"ש שם הרע"ב וז"ל והיה צריך שיתמנה על זה חכם גדול ובקי כו' וכדאיתא נמי במנחות דף ס"ה ע"ש וכן נחוני' חופר שיחין לא היה ממונה על דבר שבממון אלא על חופרי שיחין הנקרא בלשון ישמעאל מי' מאר באש"י ואין בידו דבר שבממון ועיין בב"ק פ' הפרה ובסוף יבמות וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף