אילת השחר/בבא מציעא/עג/א

אילת השחר בבא מציעא עג א

דף ע"ג ע"א

המוליך פירות ממקום למקום וכו' אם יש לו פירות באותו מקום מותר. צ"ע דהנה אם התנה ליתן לו תיכף אין כאן חשש רבית, אלא כל הנידון שהתנה לתת לו לאחר זמן דאז יש סברא דזה בעד המתנת המעות. והנה לעיל בריש פירקין דמספקינן אי בתר מעיקרא או בתר בסוף, והוכיחו הרשב"א ועוד ראשונים דמדאמרינן דסאה בסאה אין אסור אלא מדרבנן ולכן ביש לו מותר, הרי דלהלכה קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן, וא"כ היכא דהתנה מעיקרא לתת לו סאה ששוה יותר הא צריך להיות אסור מה"ת, וכאן דהתנה ליתן לו סאה במקום פלוני דהוא שוה יותר מזה שבכאן הא צריך להיות אסור מן התורה כיון דגם אי אזלת בתר מעיקרא איכא רבית.

אדם חשוב שאני. ומ"מ אי"צ לקבל ד' דמותר לקבל ה', ויש לעיין דברמב"ם פ"ט ממלוה ולוה הל' ז' משמע דצריך דוקא ליתן שש, ועי' בפלפולא חריפתא אות ב'.

עוד יש לעיין על מה דמבואר ברמב"ם דלאדם חשוב אסור ליתן חמשה, דלפי"ז למה רצה רבי או ר' ישמעאל ב"ר יוסי לעשות כן. אבל בריטב"א בשטמ"ק משמע דזה רק לפנים משורת הדין.

תוד"ה החמרים. פי' בקונטרס וכו'. תוס' הקשו על רש"י דפירש דאחריות הדרך בהליכה ובחזרה על החמרים, מאי מהני מה דמגלו להו תרעא, דהא כל לוין מרויחין ע"י ההלואה ומ"מ אסור לתת שכר עבור זה למלוה, ורש"י עצמו גבי טרשא דרב חמא הצריך שיקבל רב חמא אחריות הדרך בהליכה, ואע"ג דיהי' להם ריוח ויש יותר סברא להתיר מבכאן, דהא דוקא מה שזה של רב חמא נותן להם ריוח ובכל זאת אסור בלי שיקבל ר' חמא אחריות דהליכה, וכ"ש שאין להחמרים ריוח מחמת שזה של הבעלי בתים האלה שנתנו להם, דה"נ הי' משתכרים במעות של אחרים דבודאי אסור אם הבעה"ב אינם מקבלים אחריות.

ואפשר לומר בסברת רש"י דהנה כל לוה הא מה שהשתכר הוא מחמת שזה ברשותו דהכסף הוא שלו דלכן הרווחים מהכסף הם שלו, נמצא דצריך הוא לההלואה כדי שיהי' לו הרווחים, אבל כאן לגלות לו תרעא אינו צריך שיהי' הכסף שייך לו, דאפילו אם יהי' לו כסף של אחרים ויקנה בשביל אחרים ג"כ יהי' לו הריוח דמגלו להו תרעא או דמוזלו גבייהו נמצא דאין להם צורך שיהי' הכסף שלהם, ואם כי קיבלו אחריות שזה כברשותם אבל אין להם צורך לגבי הריוח הזה שיהי' שלהם הכסף לכן אין זה רבית, משא"כ בהא דרב חמא דהרויח רק מכח שהכסף שייך להם דלכן הרויח בהסחורה שקנו נמצא דהם צריכים לההלואה, ולכן אף דנקטי להו שוקא ומרויחים הרבה מ"מ לא הי' מותר בלי שיקבל רב חמא אחריות, דהא כל לוה משתכר ומ"מ כשנותן שכר עבור זה מחמת ההלואה אסור, ולכן הי' אסור לטרוח בעד זה שיש להם הלואה עם הרבה ריוח, משא"כ כאן.

ואע"ג דלרש"י לשיטתו לעיל דף ס"ט ע"ב דגם אם משכיר דבר דלא ידיע פחתי' אסור, ונקטו בתוס' דלפי"ד רש"י אסור להשכיר [והאי איסורא ודאי אינו אלא מדרבנן] כוס של זהב להתנאות ולהתראות כיון דאינו נפגם ע"י התשמיש אסור לשלם שכר עבור זה, א"כ אפילו דכאן היו מרויחים בכסף של הבעה"ב ע"י דמגלו להו תרעא מ"מ יהי' אסור דלא עדיף מלהתנאות, אלא דמסתבר דגם לרש"י אינו אסור מדרבנן אלא לשלם להדיא שכר עבור זה דמיחזי כרבית, אבל לטרוח שאינו אלא משלם עבור שכר ההשתמשות דהא טורח גם בשביל עצמו כה"ג גם לרש"י מותר.

וצ"ל לפימש"כ דהחמרים לא היו משתכרים שום ריוח אחר חוץ ממה דמגלא להו תרעא, דאל"כ כיון שמרויחים אז נמצא דהוי הלואה גמורה, ומה שנותנים לבעה"ב פירות בזול ממה שקנו הא הם משלמים רבית, אלא דצ"ל דלא הי' ריוח אחר רק דמגלה להו תרעא, וריוח זה אינו ריוח שיהי' שייך לומר דבשביל ריוח זה לוו ומה שנותנים בזול זה רבית.

הפוכו בבי דרי כי היכי וכו' דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף. יש לעיין אם זה מהני דוקא אם דבשעה שנשכרים לשמור יהא תנאי השכירות לשמור ולסייע בשעת דישה, דנמצא דחל החיוב לשלם רק אחרי הדישה לכן מותר לקבל יותר ממה שפסקו, דאילו אם כבר נשכרו רק כדי לשמור והתחילו לשמור, מה יועיל להתנות שנשכרים גם לעזור קצת בדישה דנמצא דהוי כמתנים להאריך חיוב התשלומין, שזהו הא עיקר הטעם דאסור לקבל יותר ממה שפסקו, דבעד דמאריכים זמן התשלומין לכן הוא נותן במתנה יותר ממה שפסקו על השכירות, ה"נ כשמתנים אח"כ לעזור בדישה הרי הם כאומרים אנו מאריכים לך זמן החיוב תשלומין בזה שנעזור לך בדישה, אלא גם באם התנו בתחילה לעזור בשעת דישה ג"כ יש לעיין דהא משמע דמצד הבעלי בתים לא הי' צורך בהאי סיוע אלא דהם יבקשו שבהשכירות יהא כלול גם עזר בדישה, ולכאורה מאי נפק"מ אם מציעים לבעה"ב הארכת זמן התשלומין או שמציעים לו עזר בזמן הדישה, כיון שהבעה"ב הי' מסכים ליתן אותו תשלום גם בלי עזר זה והוי רק תחבולה איך לשלם עבור הארכת זמן, וע"כ כיון דאז בדין אינו יכול להפרע קודם אע"ג דגם כשמתנים שלא לגבות לפני הדישה אין יכול השכיר לתבוע קודם אלא דזה גופא דהם מוסיפים להם מחמת שמסכים להאריך זמן הפרעון הוי רבית, א"כ ה"נ בזה שמסכים לעשות שיהי' עפ"י דין זמן הפרעון בשעת דישה הוי כהארכת הזמן, וע"כ חזינן מזה דרק הארכת זמן, זהו מה דאסרה תורה, אבל אם עושה שעפ"י דין יהי' מחויב רק אז, לא ע"י הארכת זמן, מותר, וא"כ אפשר שיהי' מותר גם אם אחרי שהתחילו לשמור יתנו לעזור בדישה, דבזה משתנה תנאי השכירות, דבזה מוחלים על החיוב הקודם שהוא בלי לעזור בדישה ומתנים תנאי שכירות חדש שעל פיו אינו חייב עפ"י דין לשלם לפני גמר הדישה.

שם. הפוכו בבי דרי כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף. וצ"ל דלכתחילה התנו דשכירותם היא לא רק שמירה אלא גם לסייע בדישת התבואה, וחזינן מזה דאם שכר אותו לעשות שמירה ועבודות אחרות מקרי חדא שכירות ואינו יכול לתבוע שכר השמירה כשגמר השמירה, כל שלא גמר עדיין עבודות השייכים לדישה. וכן אם שכרו לשמור בשבת ולעבוד בעניני דישה בימות החול מקרי שכר שבת בהבלעה דהוי חדא שכירות.

אתון קא עבדיתון שלא כדין ארעא לאריס משתעבד. ברמב"ם פ"ח מהל' מלוה ולוה ה"ח כתב אריסין שהיו בעלי השדות מסלקין אותן מן השדה בניסן ונותנין להם האריסין בכל זרע חומר ארבע סאין והניח זה אריסין בתוך שדהו על אייר ונטל מהם שש סאין הרי זה מותר ואין שם רבית, משמע דא"צ לעשות כן אלא דאם עושין כן מותר, ובגמ' מסקינן דאדרבה אם לא עושין כן הוי שלא כדין, ומפרשי הרמב"ם לא העירו מזה וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א