אילת השחר/בבא מציעא/עג/ב

אילת השחר בבא מציעא עג ב

דף ע"ג ע"ב

אי הוה ידענא דהוה ממושכן לי' למר לא הוה זביננא לי'. בריטב"א ביאר דהוי סבר דהוי כעני המהפך בחררה, והקשה קושית התוס' דלמה לא הי' יכול לסלק את רבא מכח דינא דבר מצרא כיון דהי' ממושכן לר' מרי והוא קודם לכל, ותירץ בסוף דר' מרי לא הי' רוצה לקנות ורבא חשב דרוצה ר' מרי לקנותה. והנה מה שהוסיף דרבא חשב דר' מרי רוצה לקנותה ע"כ זה משום דלולא זאת למה אמר דאילו הי' יודע דממושכן לא הי' קונה אותה, וא"כ צ"ע דלפי דעתו דר' מרי רוצה לקנותה הי' צריך לומר לו דמוכן ליתן לו הבית מחמת דינא דבר מצרא.

ולכאורה הי' אפשר לומר דאם הי' יודע שזה ממושכן לא הי' קונה הבית, דהרי לא יהי' לו שכירות הבית עד שיפרע ההלואה, כמו שאמר מחמת דבדיניהם דיינינן לי'.

והנה הריטב"א הדגיש דקושיתו לפי הפירוש דאמרינן דמשכנתא עדיפא משאר המצרנים, והיינו דלולא זאת לא קשה דאפשר דרבא ג"כ הי' בר מצרא, ועי' בסמ"ע סוף סי' קע"ה דס"ל דשוכר ומשכנתא חדא דינא להם, וא"כ גם שוכר יכול לסלק את המצרן, ולפי"ז למה קשה להם רק כיון דהי' ממושכן לר' מרי דהא כיון דר' מרי הי' דר בו, א"כ אפי' אם אינו ממושכן אצלו מ"מ הא בודאי הוא שוכר, ואם שוכר הוא כמו משכנתא א"כ למה הוצרכו להקשות רק מכח דזה ממושכן, דהא גם אם אינו ממושכן מ"מ יש לו לר' מרי דין דבר מצרן שעדיף על כולם כיון דהוא שוכר. אמנם בכלל יקשה על מה דהוצרך לומר דמשכנתא לית בי' דין בר מצרן דמאי חידוש דהוא ודאי לא גרע משוכר, וע"כ צ"ל דס"ד דגרע, וא"כ הוצרכו להדגיש דהקושיא דגם בתור משכון יש לו כח כהמצרן הטוב ביותר.

שם. דסתם משכנתא שתא וכו' השתא כדיניהם עבדינן לך. ולפי התוס' דהי' רב מרי חושש דהוי רבית אם לא ישלם לרבא כיון דרבא חייב לו, מ"מ מה שרבא בא מחמת הגוי מהני דכמו שהי' מותר לדור בחנם אצל הגוי המוכר ה"נ אצל רבא, דהבא מחמת הגוי דינו בזה כמוהו, וכן הביא הרשב"א דפירש כן הראב"ד. והעירוני דהא הרשב"א לעיל דף ס"ז ע"ב בהא דאמרינן דבאתרא דמסלקי שביעית משמטת ביאר דאם רק הי' קצת זמן דלא היו יכולים לסלקו אז גם אח"כ אע"פ שיכול לסלקו מ"מ אין השביעית משמטתה, ומשמע דה"נ יהי' לו כל הדינים אח"כ כבאתרא דלא מסלקי ולא יהי' כבר רבית אם יאכל המשכנתא, וכ"כ ברבינו ירוחם בנתיב ח' פ"ה להדיא בשמו, א"כ מאי הוצרכו לטעם דבדיניהם עבדינן לך הא כיון דבשנה הראשונה לא הי' יכול לסלקו ממילא כבר יהי' מותר לדור בחנם כל השנים עד שישלמו לו חובו. אלא דברשב"א דף ס"ז משמע דלא ברירא לי' כל כך האי חידוש, לכן יתכן דהביא כאן הראב"ד ולא ערער עליו משום דמספקא לי' דאולי אסור, ואע"פ שרבינו ירוחם הביא משמו להלכה, מ"מ הביא דברי הראב"ד דלא ברירא לדחות פירושו.

ואולי רוצה לומר דהדין הוא דבדיניהם עבדינן לך ולכן אפי' באופן דלא הי' יכול לסלקו אפילו בשנה ראשונה דבישראל כה"ג הי' אסור ליהנות מהפירות או לדור בביתו מ"מ כאן מותר, אבל איה"נ באופן דאיירינן דבשנה הראשונה לא הי' יכול לסלקו לא צריכים להטעם דבדיניהם עבדינן לך.

אלא דבעצם סברת הרשב"א דכיון דהי' קצת זמן שלא הי' יכול לסלקו אז אפי' אח"ז שיכול לסלקו ג"כ מותר לאכול הפירות משום דכבר קנה השדה וכעת כשמשלמין לא הוי כחוזר ומוכרה להלוה, צ"ע דהא מכאן חזינן דאע"ג דרבא לא לוה מר' מרי כסף, מ"מ כיון דכ"ז שלא ישלמו הכסף לר' מרי יש לר' מרי תביעה על הבית, וכדי שיהי' הבית לגמרי ברשות רבא צריך לסלק בזוזי הוי לי' רבא כלוה, ומשום זה ס"ד דלרב מרי אסור לדור בחנם משום רבית, א"כ באתרא דלא מסלקי ועבר הזמן דאז הא כל זמן שאינו מסלקו יש לו חוב ומשכונא על הבית הא לא שאני מכאן דרבא נעשה לוה אע"ג דלא לוה, ה"נ הוא יעשה כעת כמו לוה מחדש וממילא יהי' אסור לאכול הפירות.

שם. כדיניהם עבדינן לך. לפי התוס' ועוד ראשונים דהשאלה היתה משום דרבא הוי כלוה מחמת דאינו יכול ליקח הבית כ"ז שלא מסלק לר' מרי לכן הוי כרבית אם דר בחנם, יש לעיין מאי צריך לטעם דבדיניהם עבדינן לך, וגם ר' מרי מה חשב להתחייב משום דבל"ז הוי רבית, הא איך שיהי' כבר קנה רב מרי המשכנתא דהיינו זכות בהבית לאכילת פירות ואיך יפקע קנינו ע"י שמכר הגוי ביתו לרבא, ומה צריך לזה להחידוש דישראל הבא מחמת עכו"ם דינו כעכו"ם כמבואר בשטמ"ק דהיינו דלרבא אין יותר מהגוי, פשיטא. ונראה דבל"ז הי' מקום לומר דלכתחילה אין רב מרי זוכה זכות בהקרקע לגבי הפירות אלא כלפי הגוי מחמת בדיניהם, ומוגבל קנינו של רב מרי דרק כ"ז שיהי' ביד הגוי הוא זוכה בהקרקע לאכילת פירותיה, וע"ז אשמועינן דישראל הבא מכח דינו כמותו.

והנה חזינן דכל מה דזוכה רב מרי הוא מחמת בדיניהם, ולכאורה הא משכנתא בלא נכייתא מה דאינו זוכה הבית לפירות הוא רק משום איסור רבית ובלי איסור רבית בודאי הי' קונה זכות לאכילת פירות, א"כ מה צריך לזה תיפו"ל דהא גם ישראל שמשכן לישראל הי' קונה מעיקר הדין ורק איסור רבית דרכיב עליה הוא המונע מלקנות זכות לאכילת הפירות, ובישראל מגוי דאין איסור ליקח רבית, ובפרט להפוסקים דמשכנתא בלא נכייתא הוי רבית דרבנן, א"כ ודאי מותר ליקח ושפיר זוכה בהבית לגבי הפירות אפי' בדיננו, ועי' מש"כ לבאר בדף ע' בשיטת רש"י דכל היכא דרבנן אסרו לקחת רבית אז לא חל הפסיקה אפי' אם האיש הזה מותר כגון ביתומים, וא"כ אפשר לומר בדוחק דאפי' בגוי דמותר ליקח ממנו רבית, מ"מ מה דחל הפסיקה הוא רק מחמת בדיניהם, משום דפסיקת רבית אפי' ברבית דרבנן, תיקנו דלא חל רק היכא דעבר איסור, ולכן אי לאו בדיניהם לא הי' חל, וכיון דכל מה דחל הוא רק מחמת בדיניהם אז הי' סברא דדין דבדיניהם הוא רק כ"ז שזה נוגע להגוי וזוכה על כל זמן שזה בדיניהם, אבל כשזה עבר לישראל לא יועיל דקנינו הוא רק לו ולא לאחר, ע"ז אמרינן דבא מחמת גוי דינו כגוי, דהיינו דזכותו אינו מוגבל דוקא כשזה נוגע לו אלא דכבר זוכה לגמרי. וכ"ז אפשר לדחוק לשיטת רש"י, אבל ליתר הראשונים דפליגי שם ארש"י ומשמע דהיכא דאינו עובר איסור רבית ממילא חל הפסיקה, הדר קושיא לדוכתין דמה צריך לבדיניהם לענין שיזכה באכילת פירות המשכנתא.

שם. כדיניהם עבדינן לך. לפי' התוס' ועוד ראשונים דפליגי על רש"י, דלרש"י אם הי' חייב רבא הי' אסור לר' מרי לדור בחנם, והם פירשו דאע"ג דרבא הי' חייב לפרוע החוב של הגוי לר' מרי מ"מ מותר כיון דבדיניהם הוי כמכירה אין כאן רבית. וצע"ק דהא במכירה אם יכולים לקנות בע"כ של הלוקח הוי רבית כשאוכל הפירות, וכעובדא דאת ונוולא אחי דלעיל ס"ז א' וכהא דבתי ערי חומה, וא"כ נהי דבדיניהם הוי כמכירה מ"מ כיון דאחר השנה הראשונה אפשר לסלקו, הרי דאפשר להכריחו שיחזור וימכור, א"כ למה מותר לדור בחנם, ולשיטת הנוב"י שהביא בפ"ת סי' קע"ד סק"א דאם ימכור מכאן ולהבא אין איסור א"ש, אבל אם נלמוד דבכל גווני אסור צ"ע למה מותר לר' מרי לדור בחנם.

ובכלל צ"ע מה מועיל מה דבדיניהם הוי כמכירה, דהא בדיניהם יכול לעשות שיהי' לו זכות וקנין בהדבר, אבל הא לא יכולים לומר על מה שאינו מכירה שיהי' לזה כח מכירה, ובאתרא דמסלקי אם יאמר הלוה הריני מוכר לך את המשכנתא אלא שיש לי זכות כל רגע לסלק אותך, פשוט שלא יועיל להתיר להמלוה להשתמש, כיון דדבר זה אינו מכירה ולא יועיל מה שיאמר דזה מכירה, וה"נ דיניהם לא יוכלו לעשות שזה יהי' מכירה כיון שדבר כזה אינו מכירה, ולמה זה יועיל שר' מרי יוכל לדור בחנם.

שם. יש לעיין אם הגוי לא מכר לרבא אלא הי' מתגייר אי הי' מותר לר' מרי לדור בחנם כיון שישראל הבא מחמת עכו"ם כחו בזה כעכו"ם נמצא דהוא כשנתגייר לא גרע מישראל הבא מחמת עכו"ם.

ולכאורה צע"ק למה הוצרכו הראשונים לבאר דלכן מותר לר' מרי לדור בחנם משום דישראל הבא מחמת עכו"ם דינו וזכותו בזה כעכו"ם, דבשלמא לענין זכויות שיש לעכו"ם שייך לומר דגם הקונה יש לו אותו דין, אבל כאן כיון דבגוי כשנותן משכנתא מוכר זה להמלוה הרי כבר מכר הגוי לר' מרי ביתו [עם אפשרות לסלקו] ואיך שייך שעי"ז שימכור ביתו לישראל יפקע מה שמכר כבר לר' מרי, וע"כ צ"ל דאי לאו דדינו כעכו"ם הרי הי' שייך דהמכירה עם אפשרות לסלק היא רק כ"ז שהבית בעיקרו של הגוי דאז הוי כמכירה, אבל כשזה עבר לרבא אין זה, וע"ז אמרינן דהבא מחמת גוי מקבל זכויותיו, ולכן גם כשזה עבר לרבא נשאר לר' מרי זכויותיו כמכור לו, וא"כ אפשר דזה רק להקונה ממנו, אבל הוא עצמו כשנתגייר אז המכירה היא רק עד כל זמן שהבית בעיקרו שייך להגוי אבל לגבי יהודי אין דיניהם חל.

והנה בהא דלעיל דף ע"ב ישראל שלוה מגוי וזקפו במלוה ונתגייר אם לאחר שנתגייר לא מהני מה שיזקוף עליו במלוה, ולמה לא נימא דעל הזמן שעבר הא כבר זכה בזה בהיותו גוי אז אח"כ הו"ל כישראל הבא מחמת גוי, ובנכרי שלוה מישראל ונתגייר דאם לא זקפו במלוה קודם שנתגייר אז לת"ק משלם רק הקרן ולר' יוסי רק מתקנה משלם הרבית, לא קשה למה לא נימא דהישראל כבר זכה בהרבית, [ומרש"י משמע דרק בזקפן מותר כבר משום דאז הוי כגבוי, וכבר הערנו (בדף ע"ב) דלעיל דף ס"ב הא מסקינן דלא הוי כגבוי אפילו בשטר], דאפשר דהחיוב נשאר עליו מדין רבית, אבל כשלוה ישראל מגוי שנתגייר, נהי דיש ע"ז שם רבית, מ"מ הא לא גרע מאם זכה המלוה את הרבית ע"י שלגוי יש זכות לקבל רבית, והו"ל כזוכה מה שיש זכות להגוי וכישראל הבא מחמת עכו"ם דמקבל בזכויותיו של הגוי, משמע דכשנתגייר אין לו דין כישראל הבא מחמת גוי, וצע"ק בזה.

תוד"ה השתא. וי"ל דמה שיתר על החוב יכול להקדיש ולמכור. לכאורה לפי"מ דרבא לא ידע שזה ממושכן א"כ הו"ל קצת כמקח טעות דלא ידע דקונה רק היתר על החוב וחשב שקונה כל הקרקע לגמרי ולא יקנה כלל, ובמה שרבא אינו חושב כעת הו"ל כמסכים כעת על הקנין ויצטרכו קנין חדש, ובכלל לגבי היתר על החוב לא הי' כלל קנין. (מהדו"ק)

חזי מר רבנן דקא אכלי רביתא דיהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי לה בטבת. יש לעיין מה הי' כאן הרבית, אם מחמת דכיון דהמוכרים מקבלים עליהם אחריות החימוץ מה שבל"ז אם היו קונים ולוקחים היין תיכף אז אם החמיץ היו מפסידים הלוקחים לס"ד דלא אמרינן מעיקרא דחלא חלא ונמצא דעי"ז היין עדיין ברשות המוכרים לגמרי, וכיון דכעת התייקרו היינות נמצא דבעד המעות שקיבל אז נותן לו כעת יין שזה שוה הרבה יותר מכפי שמגיע בעד הכסף שנתן אז, ולפי"ז אם לא נתייקרו היינות אין שום חשש, או דמה שנותן לו יין טוב אע"ג דאם הי' לוקח אז היין יתכן ששלו הי' נחמץ זה גופי' הרבית, אלא דלכאורה צ"ע דהא מה דמקבל אחריות עושהו כברשותו, א"כ אע"פ שזהו ברשותו מ"מ הוא מוכר לו כעת יינו בעד הכסף של ההלואה ואם לא התייקר מאי איכפת לן, ונצטרך לומר דנחשיב דבעד שנתן לו הכסף הוא מכר לו יין והתחייב ליתן לו יין אחר אם היין של הלוקח יחמיץ, וצ"ע.

אחולי הוא דקא מחלי גבך. פירש"י הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם הם נותנים לך ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהי' בטלין אצלינו מתנה בעלמא הוא דיהב לך. ובשטמ"ק הובא דכמה ראשונים הקשו דגם זה צריך להיות אסור כמו בהלוהו ודר בחצירו דאסור אע"פ שאינו אומר שזה בעד המתנת המעות, ויש מחלקין דבשעת פרעון שאני דאז כשאינו אומר בפירוש מותר, ושאני הלוהו ודר בחצירו דמקבל לפני הפרעון, ויש דרצו לחלק דרק במכר ס"ל לרש"י דמותר אם מוסיפין אבל לא בהלואה. ויש לעיין מהא דלעיל בעמוד הקודם דאמר להו הפוכו בבי דרי כי היכי דלא תשתלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא, ולמה הוצרכו לזה דלמה יהי' אסור לקבל מה שמוסיפין, דלא משמע שם שהיו אומרים בפירוש בשכר שהמתינו לקבל שכרם, ואפשר דהתם בשכירות שאני דהא אמרינן לקמן דף קי"ג דחזקה דאין שכיר משהה שכרו, א"כ מצד עצם ההמתנה עד הגורן הו"ל כמגלים דעת דממתינים בעד איזה הנאה ולכן כשמקבלים המתנה הוי רבית, משא"כ בהא דכאן דהרבה פוסקין על הפירות לפני שנותנים להם ועצם ההמתנה לא מינכר שזה רק בשביל איזה תשלום ולכן כשאינם אומרים בפירוש בשכר מעותיך שהיו בטלים אצלנו מותר.

ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעביד למאן דיהיב כרגא. בריטב"א פירש דקנה המלך בכיבוש מלחמה לכן יכול המלך למוכרם והו"ל כגוי מוכר עבדו לישראל דקונה אותו בקנין הגוף, ואע"פ שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג כאן אינו כע"ע ואסור בשפחה כנענית. ויש לעיין כיון דאין המלך זוכה בלי מלחמה א"כ כיבוש מלחמה שייך עם מי שיש לו מלחמה וכשכובש מדינה קונה כל מה ששייך לאנשים דשם אבל למה יקנה הישראלים שבתוכה לעבדיו, ובשלמא אם הי' שייכים להמלך הקודם א"ש, דכשכובש מידו במלחמה זוכה בכל מה שהי' שייך להמלך הקודם, אבל הא ע"כ לא היו שייכים להמלך הקודם, דא"כ הא קנאם בלי מלחמה ומה הוצרך לומר דהמלך הזה קנאם בכיבוש מלחמה, וכיון דלא היו שייכים להמלך הקודם א"כ הכא דמיירי בבבל והמלך לא נלחם בהישראלים דשם ואיך זוכה בהם, ומשמע דבכיבוש מלחמה לא רק זוכה מה שהי' שייך למי שכבש ממנו אלא כל מה שבתוך הארץ, והטעם צ"ע.

לעולם בהם תעבודו ובאחיכם וכו'. הנה משמע דיכול לשעבדם בחנם, ולכאורה הא גם בעכו"ם אין להשתעבד בחנם למ"ד גזל עכו"ם אסור, ואיך אפשר לדרוש לעולם בהם תעבודו ובאחיכם שנוכל סתם לעבוד בו, ובכלל איך יתיר לעבוד בו כיון דאין היתר לגוזלו וכשמעביד אותו בחנם הרי גוזלו, וצ"ע אם מיירי דמשלם לו אלא דעובד בו נגד רצונו, וברמב"ם ושו"ע סתמו הדברים.

האי מאן דיהיב זוזי לחברי' למזבן לי' חמרא ופשע ולא זבין וכו' רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא מ"ט אסמכתא היא. ופריך מהא דאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ומשמע בריטב"א בשטמ"ק בשם הר"י דכשהתנה חייב מדינא על מה שגרם שלא ירויח וכמו באם אוביר ולא אעביד. ויש לעיין מ"ש מהא דלעיל דף נ"ח דשומר שקיבל להתחייב בתשלומין כשומר שכר דאינו חייב אלא א"כ קנו מידו, ואפי' להרשב"א והנימוק"י דס"ל דבהא אם אוביר ולא אעביד מה דמשלם במיטבא הוא מתקנה, מ"מ הא פריך דגם ביין סתם יהי' כן, וביארו דגם שם נתקן, וע"כ כונתם דבהתקנה כלול בכל דבר שעל ידו נגרם שלא הרויח, והגמ' משני משום דלאו בידו, יוצא דהיכא דבידו צריך להיות כמו באם אוביר ולא אעביד דיהי' חייב לשלם אם יופסד עי"ז. ויש להוסיף עוד דהיכא דאינו אלא גורם מניעת הריוח מ"מ חייב בהתנה לשלם כ"ש בשומר שקיבל להתחייב אם לא ישמור דגרם הפסד ממש ובודאי דיהי' חייב אף בלי שקנו מידו.

ושו"ר במחנ"א הל' שומרים סי' ח' דהביא בשם הר"י המובא בריטב"א הנ"ל ובשם המדרכי פרק הגוזל קמא אות קט"ו דהיכא דגרם הפסד חייב לשלם אם התנה בפירוש דמתחייב לשלם, ולכן העלה דבשומר חנם בקרקעות אף להני דסברי דפטור אפי' אם פשע והוזק, מ"מ אם יתנה בפירוש דיהי' חייב תשלומין אם יהי' הפסד יהי' באמת חייב, והא דשומר שכר אינו מחויב בהתנה בלי שקנו מידו, משום דרק בפשיעה הוא הגורם ההפסד אבל לגבי גניבה ואבידה לא אמרינן שבזה שלא שמר הוא גרם ההפסד. ומ"מ צריך ביאור דהא בלי שיקבל לשמור גם בפשיעה לא שייך לקרוא לו גורם הפסד, וכל מה שנקרא גורם ההפסד הוא משום דכיון שעליו מוטל לשמור והבעלים סומכים עליו לכן כשלא שמר הוא הגורם, א"כ ה"נ אולי לגבי גניבה ואבידה כשקיבל עליו הוא הגורם ההפסד במה שלא שמרו ונגנב, ולשיטת הרשב"א ונימוק"י דמפרשי כאן דהא דחייב באם אוביר ולא אעביד הוא מתקנ"ח, אפשר דתיקנו רק על פשיעה גמורה, אבל אם חייב מדינא בהתנה כמו שמשמע מהר"י והמרדכי, למה זה פשוט לחלק בין אם הופסד בפשיעה גמורה או במה שלא שמרו מגניבה ואבידה. שו"ר בריטב"א הישן לקמן דף צ"ג דמשמע דאיכא פלוגתא אי בשומר שכר שלא שמר מגניבה ואבידה חיובו כמו בשו"ח שפשע, דלהרמב"ם דבפשיעה חיובו מדין מזיק חלוק פשיעה בשו"ח מגנו"א לגבי שומר שכר, אבל ליתר הראשונים דס"ל דפשיעה אינו מדין מזיק אז חייב שומר שכר כשלא שמר מגניבה ואבידה אותו הדבר כמו שומר חנם שפשע. ובעיקר הסברא דבהתנה חייב לשלם מדינא צ"ב דמה מהני מה דהתנה. עכ"פ מבואר בדבריהם דאם התנה בפירוש שיתחייב לשלם אם יופסד בגרמתו חייב [ולא מדין ערב] ולמה אינו חייב כשקיבל להתחייב כשומר שכר.

ואפשר לומר דאף דמניעת ריוח יש יותר סברא לפטור, מ"מ מצד א' מניעת הריוח תמיד הוא במה שלא עשה ואי"צ שיתחדש דבר כדי להביא ההפסד, דבזה שלא עבד הופסד היינו דלא הי' הריוח ולכן יותר נחשב הוא הגורם לזה, וחייב אם התנה להתחייב עבור זה, משא"כ היכא שצריך להתחדש הפסד והיזק בהדבר לא מתייחס אליו ההפסד כ"כ ולכן אינו חייב אף בהתנה, ולפי"ז גם בשומר בקרקעות למאן דס"ל דפטור אף בפשיעה לא יועיל להתחייב אפי' אם התנה להתחייב לשלם, ויתחייב רק אם קנו מיני'.

וביאור הדברים דהנה בהפסד דמניעת ריוח הא מצד שייכותו של האיש הגורם הא בודאי מתייחס ההיזק אליו ישיר דאם לא יעבוד לא תתן האדמה פירות, אלא דלא שייך הפסד בידים על מה שאינו, וכיון דנאמר דין דחייב בהתנה להתחייב על הפסד שהוא גרם לכן הוא חייב, אבל היכא דחסר מחמת דכדי שינזק צריך להיות עוד גורם שיזיק את הדבר, ע"ז לא מהני אפי' בהתנה כיון דסוף סוף אין זה מעשהו, ולכן בשומר דההיזק הוא עי"ז שיתחדש דבר להפסיד החפץ ע"י שהוא לא שמר ועל זה אינו חייב, אלא ממה דנתחדש גזה"כ בחיובי שומרים דחייב אף שניזק לא ע"י מעשהו אלא ע"י מעשה אחר שנגרם ע"י שלא שמר, והיכא דנתמעט מחיובי שמירה לא יועיל ע"ז מה שהתנה ומתחייב בפירוש, ויתחייב רק בקנו מיני' ממש. וכעין סיוע לזה דבמפסיד כיסו יש יותר לחייבו משום גורם, דהנה מצינו דחייבה תורה על שבת דאדם, ומבעית חבירו דהיינו דגרם היזק לאדם לא חייב, ואם כי אין ליתן טעמים על התורה, מ"מ חזינן דזה גורם שיש יותר לחייבו כיון דא"צ שיבוא סיבה צדדית להזיק, משא"כ היזק דבא מכח סיבה צדדית דגורם כזה יש יותר לפטור.

אלא דעדיין צ"ע דבמרדכי הנ"ל מבאר הא דחייב המוכר שדה לחבירו והשביחה דחייב המוכר לשלם השבח כשטורפים מהלוקח, דזה ג"כ מחמת דהמוכר גרם לההפסד וכיון דהתנה להתחייב לשלם לכן חייב, [ולכאורה צ"ע דהא מסקינן לעיל דף ט"ו ע"ב דאפי' לא פירש לו את השבח חייב לשלם את השבח, אלא מסתמא כונתו דמה דחייב משום דס"ל להלכה אחריות ט"ס גם על השבח ולכן הוי כאילו התנה על השבח, נמצא דכל מה דחייב משום דבהתנה חייב לשלם והוי תמיד כהתנה], ולכאורה התם ההפסד ע"י מעשה שיתחדש שהלוקח יוציא מעותיו להשביח ומ"מ מהני התנה לחייב את המוכר וזה דלא כמש"כ.

אלא דיש לומר דהנה בריטב"א ביאר דמה דאמרינן דאם קיבל לקנות יין ופשע דמשלם כדאזיל אפרוותא דזול שפט, משום דכיון דנתן לו מעותיו לקנות סחורה ואלמלא הוא הי' לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים וזה הבטיחן וסמך עליו ונתן לו מעותיו הרי הוא חייב לשלם מה שהפסיד ע"י הבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עליו ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב. והנה שאר הראשונים דלא ס"ל האי חידושא הוא משום דס"ל דמדין ערב לא עדיף מאם לקח ממונו ולא נתן לו להרויח עי"ז דמ"מ לא הי' חייב מה שעי"ז לא הרויח דהא הוי מבטל כיסו של חבירו [היינו אפי' באופן דלא הי' עליו דין גזלן], א"כ ה"נ מה דנתן על פיו לא עדיף מזה, אבל על מה דהוציא והפסיד מעות על פיו והשקיעם בהשדה יודו דיש לחייבו מדין ערב, א"כ כשמוכר שדה והלוקח מוציא הוצאות ע"י הבטחתו שישלם לו בודאי יש לחייבו מדין ערב על מה שהוציא, ולפי"ז מה שדן המרדכי לחייבו מחמת דבהתנה חייב על מה שנגרם, היינו על מה דמשלם לו גם על השבח היתר על היציאה דע"ז אין לו דין ערב, אלא דכיון דע"י דין ערב הו"ל כאילו הוציא ממונו של הלוקח ועי"ז נגרם שלא הרויח דהא השבח לא ישאר אצלו, נמצא דהוי ככל מבטל כיסו של חבירו, דבזה שגורם שלא יהי' ריוח הוי מצדו כגורם ממש, וכאן מדין ערב הו"ל כעשה בעצמו ומבטל כיסו של חבירו, אלא דהי' סברא שלא הי' חייב כבכל מניעת הריוח, וע"ז ס"ל להמרדכי דמהני אם התנה שיהי' חייב גם על הפסד שאינו ממש אלא מחמת העדר הריוח.

ועי' ברעק"א לקמן דף ע"ו דתמה על התוס' והראשונים דכתבו דבשכר פועלים וחזר ואז כבר אינם יכולים להשכיר עצמם דחייב רק מדינא דגרמי לר"מ, והא הו"ל כזרוק מנה לים דחייב מדין ערב כיון דשיעבד עצמו להדיא. משמע דפשיטא לי' דהיכא דשיעבד עצמו להדיא חייב מדין ערב לא רק לפי חידוש הריטב"א הנ"ל.

רש"י ד"ה אסמכתא היא. הואיל ולא קנו מידו. הנה התוס' לעיל דף ס"ו ביארו דלא בכל דוכתא מהני קנו מידו בלי ב"ד חשוב היכא דהוי אסמכתא, אלא דכאן כיון דיש להשני מניעת ריוח אפשר דכאן עדיף ויועיל קנין בלי ב"ד חשוב.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א