תפארת ישראל - בועז/טהרות/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ טהרות ה

(א) והא דלא תני נמי כזית מנבלה וכזית משרץ. ונשא א' מהן ולא נגעו. י"ל דמדכבר תנא אעצם מת ונבלה והסיט א' מהן. תו לא צריך למתני הך דדמי:

(ב) והא דנקט עצם מנבלה ולא שאר עצם טהור. וכ"כ קשה ברישא דנקט כזית מנבלה ולא כזית בשר טהור. י"ל דבכזית נבלה בעי לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן. דאע"ג דבכזית נבלה יש בה עכ"פ חזקת טומאת מגע ומשא. אפ"ה ביש בה ספק אהל מטהרי רבנן. ואיידי דנקט ברישא כזית נבלה. נקט בסיפא נמי עצם נבלה:

(ג) ואע"ג דכבר תנא כל גווני ספק מגע משא ואהל. הדר נקט נמי בית הפרס וחוץ לארץ. לאשמעינן דאע"ג דטומאתן רק מדרבנן. אפ"ה מחמיר ר"ע. ולא תימא ספק ספיקא הוא. ליתא. דכיון דספק הראשון זה נחשב כוודאי [כפ"ד מ"ה] תו לא מחשב ע"י הספק השני כספק ספיקא. ואע"ג דלעיל [פ"ד מ"ה] בוודאי מגען גם לרבנן טמא בר"ה. התם ודאי נגע בטומאה דרבנן. והא דאמרינן התם בספק מגען לכ"ע טהור בר"ה. י"ל דלר"ע הכא שאני דוודאי נגע בא' מהן. מיהו ב' רוקין יבשים ונגע בא' בר"ה טהור [התם מ"ו]. היינו ודאי דלא כר"ע הכא [במ"ב]:

(ד) והא דנקט תו ספק מאהיל בשביל. והרי כבר תנא ספק מאהיל בכזית ממת. י"ל דנקט שביל משום ר' יוסי דמטהר בספיקתו [וכמ"ב]. להכי קמ"ל דאפ"ה לר"ע טמא:

(ה) כך כתב הר"ש והרא"ש והר"ב. ורב"א פי' דס"ל לר"ע דדוקא בספק שאירע לרבים. מטהרינן מהלכה למשה מסיני. ולא כשאירע ספק טומאה ליחיד בר"ה. ותמהני מאד על רבותינו דא"כ צא ופרנס סוגיא דפסחים [דף י"ט ע"א וע"ב] דאמרינן במחט טמא מת שנמצא בבשר קודש במקדש. ומסופק אם נגעה המחט באדם ובסכין. טהורין. מדהו"ל בעזרה ספק טומאה בר"ה. ואמר ר"ע עלה זכינו שאין טומאת ידים במקדש [עיין רש"י שם]. וקשה לפי דברי הר"ש הנ"ל למה קאמר דוקא טומאת ידים. הרי מהאי ברייתא מוכח דגם טומאה ממש לא גזרו כה"ג במקדש. דהרי אלו אירע כך חוץ למקדש הוה מטמאינן להר"ש לגברא ולסכין. מדאית להו טהרה במקוה. וגם לרב"א קשה דאפי' נימא דהא דמטמא רב"א אליביה דר"ע באירע טומאה ליחיד בר"ה. היינו רק מד"ס. אפ"ה קשה דל"ל לר"ע לומר אין טומאת ידים במקדש. הול"ל זכינו שאין טומאה שמד"ס במקדש. אמנם אני עני וכואב לא ידענא למה לא תירצו רבותינו כפשוטו. דדוקא בספק נגע או לא נגע מטהרי ר"ע ור' יוסי בר"ה. משום דבכה"ג הו"ל ממש דומיא דסוטה דטהורה כשנסתרה בר"ה. שהספק הוא אם נעשה בה מעשה המטמאה. דהיינו הבעילה. ומה"ט בסוגיא דמחט שזכרנו כ"ע מודו דגם חוץ לעזרה היינו מטהרין לגברא בר"ה. ורק בטומאת ידים היינו מחמירין בה שם. וכמ"ש רש"י שם. ואפ"ה בר"ה טהור. אבל כשוודאי נעשה המעשה. כי הכא שוודאי נגע. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. מטמאי אף בר"ה. מדאינו דומיא דסוטה. תדע דהרי מוכח כן במשנתנו א' וב'. דלא נקט רק ב' מיני ספק. דהיינו כשמסופק בהגוף שנגע אם הוא טמא או טהור. או כשהספק הוא באיזה גוף נגע. ומדלא נקט נמי מין ספק הג'. דהיינו שמסופק אם נגע כלל בשום גוף. על כרחך משום דבספק כהך כ"ע מודו דבר"ה טהור. ויש גם טעם יפה לחלק ביניהן משום דכל דבר שמחוסר מעשה. מוקמינן לה אחזקה שלא נעשה. עד שיברר לך שנעשה. וכדאמרינן [בי"ד קי"א] במסופק אם נפל איסור לקדרה. מוקמינן אחזקה דלא נעשה. וכ"כ אשכחן [בח"מ רס"א ס"י] בתנאי שבין מוכר ללוקח. או בין נותן להמקבל מתנה. דאם התנה על מנת שתעשה דבר פלוני. המקבל צריך ראיה שעשה. ואם התנה על מנת שלא תעשה. הנותן צריך להביא ראי' שעשה הלה כדי לבטל המכר והמתנה:

(ו) ונ"ל דלדבריו שם צריך לחלק. דדוקא בנגע באדם בר דעת. ואין הנוגע יודע אם טמא או טהור הי' פליגי במשנתנו. אבל בדבר שאינו בר דעת. כ"ע מודו דטהור בספק מגע. וכמ"ש לעיל סי' צ'. דו"ק. וכדברי רבינו מ"ל נ"ל דהרי דוקא ביש כאן ודאי טומאה מד"ס מטמאי רבנן בוודאי מגע [כלעיל פ"ד מ"ה ומ"ו]:

(ז) וכתב הר"ש דדוקא בעשה כבר טהרות מטהר ר' יוסי בשביל. ואילה"ק להר"ש. א"כ בכולהו הו"ל נמי לר' יוסי לטהר מה"ט. י"ל דלהר"ש ר' יוסי תרתי בעי. שאי אפשר לזהר ושכבר עשה טהרות. אמנם לפי דעת הר"ש דר' יוסי מטהר בשביל רק בעשה טהרות. א"כ הנך דמטמא ר' יוסי נמי אע"ג שעשה טהרות. דכיון דבשביל מודה לר"ע לחלק בין עשה או לא עשה טהרות. צ"ל דבאחריני מחמיר ר' יוסי טפי מר"ע דאף בשעשה טהרות מחמיר גבייהו. אבל לפענ"ד דהקצת דוחק בלשון. דר"ע דנקט לשון מטמא סתמא. יהיה מיקל טפי מר' יוסי דנקט לשון מטהר. וגם מלקמן סי' י"ח לכאורה מוכח דלא כהר"ש. אלא דר' יופי אפילו בנגיעה מטהר בשעשה כבר טהרות. דאל"כ מה קמ"ל מתני' דהתם. והרי היא היא כמשנה ג'. ואטו כי רוכלא לחשב תנא וליזל. אלא ל"מ נ"ל דבשביל מיקל ר' יוסי טפי מר"ע דאפילו בלא עשה טהרות טהור מדאי אפשר בלי הילוך. ובאינך כר"ע ס"ל לחלק בין עשה או לא עשה טהרות:

(ח) ורב"א לשיטתיה דלעיל אזיל. דרק בשיש ספק אם נטמאו רבים. מטהר ר"ע בר"ה. א"כ מפרש הכא לר' יוסי. דדוקא בשביל מטהר. שדרך בני אדם להלוך שם. והו"ל כאירע הספק לרבים. שאפשר שגם להם אירע הספק. משא"כ במגע:

(ט) והא דנקט ונאכלו קודם שטבל. ה"ט דאי בנאכלו אח"כ. היה צריך התנא להאריך ולחלק בין שאכלם אדם אחר או שאכלם המהלך בעצמו. דהרי באכלם המהלך אחר שהתטהר וקודם שהלך בשני היו השניות טמאות ממ"נ. מדאכלו אוכלין טמאין. דנטמא גופו [כמשנה סוף זבים]:

(י) והא דנקט שעשה טהרות לאו דוקא. אלא ה"ה בנגע אדם או כלי אחר שהלך בראשון ונתטהר. וחזר ונגע באדם אחר או בכלי אחרת או עשה טהרות. שניהן טמאין מספק. רק נקט ועשה טהרות. מדבעי לאפלוגי בין נאכלו ראשונות או לא. ותו מדבעי לאשמעינן אלו ואלו תלויות. דאינו רשאי לשרפן. והרי זה לא שייך רק במאכלי תרומה. וגם הא דנקט ואם שניהן קיימות. ג"כ לאו דוקא. דה"ה בנאכלו השניות אחר הילוכו בשני. כל שהיו הראשונות קיימות בשעה שעסק בהשניות, שניהן תלויות. מדעכ"פ נשאר הספק בהראשונות באדם שאכלן. הו"ל כשניהן קיימות. ואת"ל א"כ גם בנאכלו הראשונות קודם ההילוך בהשני. עכ"פ כיון שהאדם האוכל הוא כאן. הו"ל לדון כאלו שניהן קיימות. דהרי אם יגע הוא והשניות בתרומה. תטמא ממנו. י"ל כיון שאכלן קודם שהלך זה בהשני. הרי אכלן בחזקת טהרה ואין טומאה חוזרת וניערה עליו כשתגע בו תרומה ובשניות. משא"כ כשאכלן אחר שהלך בשני. כבר אכלן בחזקת תלויות. וכשתגע בו התרומה ובהשניות תהיה טמאה ודאית. ולא עוד אלא אפילו נשרף אחת מהן. אפ"ה הנשארת תלויה כמו שהיתה. דלא דמי לטבעת ע"ז שנתערבה בק' טבעות. ונפל א' מהתערובות לים. דהנשארות מותרות [כזבחים ע"ד א']. שאני התם דמיירי שנפל לים קודם שנודע התערובות משא"כ הכא. ואפילו לרבינו הש"ך [יו"ד סי' ק"י ס"ק מ"ב] שכתב בפירוש דאפילו נפל לים אחר שנודע התערובות אפ"ה הנשארות מותרות [וזה דלא כרבינו מל"מ רפי"ט מאהט"ו]. אפ"ה יש לחלק. דבשלמא התם בטבעות. אפילו כשהן קיימות. מדאורייתא ברובא בטל [כתוס' זבחים הנ"ל ד"ה ונפנה]. והו"ל כליתא איחור כלל. ולפיכך אי אפשר שיבוא בהתערובות לכלל איסור דאורייתא. ולהכי בנפל א' מהתערובות להים. הרי באיסור דרבנן תולין שהאיסור נפל. אבל הכא בעשה טהרות אע"ג דג"כ רק איסור רבנן רבוע עלה. דהרי מדאורייתא מוקמינן לכל חד אחזקתה. וספק טומאה בר"ה טהור. אפילו בנשאלו שניהן כאחת [כתוס' פסחים ד"י ע"א ד"ה בבאו] אפ"ה כל עוד שהיו שניהן קיימות אכתי לא פקע מינייהו טומאה דאורייתא מכל וכל. דהרי כשיגעו שניהן בתרומה א' תהיה התרומה טמאה מדאורייתא. להכי מחמרינן גבה. ואמרינן דכל שהי' הראשון והשני פעם א' יחד בעולם. בין שאח"כ נאכל או נשרף מהן או לא. ואפילו נאכל או נשרף השני והראשון קיים. הרי הנשאר תלוי. רק הא דקאמר תנא דידן אם קיימות הראשונות. ה"ק אם היו הראשונות קיימות בשעה שעשה הטהרות השניות. בין שנאכל וה או וה או לא נאכלו שניהן. אלו ואלו תלויות. מיהו כל זה בשבילין דהו"ל ספק טומאה בר"ה. אבל באירע כה"ג ברה"י. כגון שרץ וצפרדע שאינן ניכרין הי טמא והי טהור. ונגעו טהרות בא' מהן פשיטא דנשרפת. ולא זו בלבד. אלא אפילו נגעו שוב טהרות בהשני. ושניהן קיימות. אע"ג שא' מהן ודאי טהור. אפילו הכי שניהן נשרפות וכן מוכח מסוגיא דנזיר [דף נ"ז א' ותוס' שם ד"ה באומר]. ועיין ברבינו מל"מ רפי"ט מאהט"ו:

(יא) וזה כוונת הרמב"ם שהביא רבינו תוי"ט. לפ"ז בעשה כבר טהרות. לכ"ע בכל גוונא טהור. כי פליגי בלא עשה טהרות. לת"ק בכל גוונא טהור ספק טומאה בר"ה. ולר' יוסי יש חילוק בין ספק הילוך לשאר ספיקות. ולתוס' חדשים הנ"ל גרסינן גם הכא בסיפא הראשונות תלויות. ובזה תירץ נמי מה דהדר תנא ונקט תו הדוגמא בשרץ וצפרדע. דה"ט מדסד"א דבשרץ וצפרדע שבוודאי לא יניחם בר"ה זמן מרובה כדי שלא יכשלו בהם רבים. א"כ ליכא למגזר שיטעו בהן להבא. לטהר בנגיעת זה ולשרוף בנגיעת האחר. לפיכך כיון דשניות נשרפות. יהיו הראשונות נשארות בטהרתן. קמ"ל. דמשום לא פלוג. גם בכה"ג אמרינן דכשישרפו השניות. הראשונות תלויות:

(יב) והא דלא נקט ונגע אחד בבגדיו. היינו רק מדבעי למנקט באופן שיטמא גם שלבשו. ואף שבו לא אירע ספק כלל. והרי יש לו ג"כ חזקת טהרה. הא אילו ספק נגע ג"כ בבגדו. לא הי' אדם שלבשו אז טמא. מדלא נעשה עי"ז הבגד אב הטומאה. ועיין לעיל סי' כ"ג. וא"ת עכ"פ גם בכה"ג איך אפשר שיהיה הבגד אב הטומאה. הרי אין אדם מטמא משכב ומושב שאינו שלו [כב"ק סו"ב]. י"ל להתוס' שם זה מדאורייתא. ועכ"פ מדרבנן גם בשאינו שלו מטמאו. וקמ"ל הכא. דאף שהוא ספק דרבנן. אפ"ה צריך רובא. ואפילו להרמב"ם [פכ"ד מכלים ה"ז] דטהור לגמרי. הרי כבר כתב רבינו מל"מ שם. דלהרמב"ם דוקא בגזל משכב או מושב אינו מטמאו. כשלא נגע בו בגופו. אבל בהשתמש במשכב ומושב של אחר. בדבר שאין הבעלים מקפידין בכך מצ"ע וכגון שישב הזב על כסא חבירו. וכדומה. גם להרמב"ם נעשה משכב. א"כ ה"נ כל היושב או הישן בר"ה. יודע מדדחקו שם רבים. בוודאי ידרסו על בגדיו. והו"ל כהתרצה בכך [ועמ"ש בס"ד כלים פ"ג סי' כ"ח]:

(יג) אמנם הקשה הר"ש. וקיצר בדבריו. אבל כוונתו להקשות האיך לא פליג הכא ר"מ גם ברישא. דהרי איהו ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה. והו"ל פלגא ופלגא. וא"כ גם ברוב טמאים הו"ל לטהר הכא בר"ה. דנימא סמוך מיעוט טהורים לחזקת טהרה של בגד. והו"ל פלגא ופלגא דטהור ברה"ר. והניח בקושיא. ול"מ היה נ"ל מדבלא זה כבר דקדקנו לעיל. למה נקט תנא דרס על בגדיו. ולא נקט נגע בבגדיו. אע"כ דהיינו משום דבנגע כיון דהזב ברה"ר הוא. הו"ל ספק טומאה ברה"ר דטהור [כפ"ו מ"ב]. ולפיכך הכא לר"מ מדאמרינן סמוך. הול"ל גם ברוב טמאים דטהור. דמדאמרינן סמוך. הו"ל גם ברוב טמאים כפלגא ופלגא דטהור בר"ה. אבל להכי נקט דרס על בגדיו. דבכה"ג לא גרע מרוק לח שנפל על בגד שלבש. דהו"ל ספק טומאה ברה"י. ובכה"ג גם לר"מ טמא [כלעיל פ"ד מ"ו. ועיין רמב"ם פי"ח מאהט"ו ה"ה]. ואתיא נמי שפיר. דהא ברוב טהורים. אף ברה"י. הכא גם לר"מ טהור. דהרי ברוב טהורים. איכא חזקת טהרה דבגד עם הרוב. ובכה"ג לכל הדעות. דכשהחזקה בהדי רובא גם ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כלל. א"נ נ"ל כיון דבוודאי אי אפשר לבדוק רק אחר הרוב שהן ודאי זבין. ולא אחר המיעוט שאינן זבין. דלא ראינו אין ראיה [כח"מ ססי' כ"ח]. א"כ בהנך מיעוטי שא"א לבדוק אפשר דאיכא בהו נמי זבין. ולפיכך גרע הך מיעוט משאר מיעוטי. מדהו"ל הכא מיעוטא דמעוטי. דגם ר"מ לא חייש לה לומר גבה סמוך [כע"ז ל"ד ב']. ורבינו תוי"ט כתב על דברי הר"ש הנ"ל וז"ל. ולפמ"ש [לעיל פ"ג מ"ט] בתירוץ אחד של תוס' לא ס"ל לר"מ סמוך אלא מדרבנן להחמיר. עכ"ל הטהור. והקשה על זה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל וז"ל וקשה הרי בלתי ספק כוונתו לתירוץ השני שם. והרי אדרבה שם כתבו להיפך דרק היכא דליכא רק מיעוט לחוד מחמיר ר"מ מדרבנן. אבל בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. חייש למיעוט מן התורה. לכן מטהר. עכ"ל הטהור. ולא הבנתי מה חשב הגאון ז"ל בכוונת דברי תוי"ט אלו. שכתב שבלתי ספק כוונת רבינו תוי"ט לתירוץ השני. אם שהגאון היה סבור שרבינו תוי"ט רצה לתרץ בדבריו קושיית הר"ש. ועל זה כתב הגאון שאדרבה מהתירוץ השני שם מוכח כקושיית הר"ש. שהרי גם התוס' שם כתבו שעכ"פ כשנרצה להקל צריך לומר סמוך. אבל לא ידעתי האיך בדברי רבינו תוי"ט יתורץ קושית הר"ש. והרי גם הוא כתב שצריך לומר סמוך. ואין חילוק בין דבריו לדברי תירוץ שני של התוס'. אלא שלתוס' כשיש חזקה בהדי מיעוט. אז מן התורה עדיף מרוב. ולהכי גם לקולא סמכינן בכה"ג על המיעוט. ולרבינו תוי"ט מדאורייתא מקלינן אפילו בכח מיעוט לחודא. ורק מדרבנן כשנרצה להקל צריך חזקה בהדי מיעוט. וא"כ מה אדרבה שכתב הגאון. הרי בין לדברי התוס' או לדברי רבינו תוי"ט יפה הקשה הר"ש. ותו לא ידעתי מי הגיד לו להגאון ז"ל שכוונת רבינו תוי"ט על התירוץ השני של התוס'. והרי לפי דברי הגאון ז"ל דברי התוס' הם להיפך לגמרי מדברי רבינו תוי"ט והאיך יתכוון בדבריו לדבריהם. והאיך נחשוד בכה"ג למאורן של ישראל דבכל דוכתא דייק וגמר שמעתתא. והכא להוי כעורבא דמייתי נורא לקיניה. אולם לפענ"ד לא לתירוץ השני התכוון רבינו תוי"ט. רק לתירוץ ראשון שם. וכן שפתיו ברור מללו. באמרו ולפי תי' א' וכו'. דא' בכל דוכתי היינו ראשון. ור"ל שהתוס' שם בהתירוץ ראשון כתבו. דהא דנקט חזקה בהדי מיעוט. היינו רק לאשמעינן דאין החזקה עם הרוב וכו'. דקשה לדבריהם. דכיון דמשמע מדבריהם דסמכינן אמיעוט לחודא גם להקל. א"כ למה נקט הש"ס סמוך מיעוט לחזקה. הרי גם בליכא חזקה כלל. לא עם המיעוט ולא עם הרוב. מקלינן בכח המיעוט לחוד. ותו אי כדבריהם מ"ש דבכמה דוכתי נקט לר"מ סמוך [כחולין דף פ"ו ב' וקדושין דף פ' ע"א ועוד דוכתי טובי]. ובשאר דוכתי הסתפק ר"מ לומר רק מיעוט לחודא [כיבמות דף ס"א ב'. וע"ז ל"ד ב'. ובכורות ד"כ ע"א]. בכולהו הו"ל למנקט סמוך מיעוטא לחזקה לאשמעינן דאינה עם הרוב. אלא ע"כ דלר"מ מדאורייתא בכל דוכתי דמקלינן בכל ספק שוה. מקלינן גם בשיש בצד א' מיעוט ובצד האחר רוב. דמיעוט ורוב כספק שוה דמי. מיהו מדרבנן מצרכינן נגד רובא. שיהיה חזקה בהדי המיעוט. היכא דבעינן לסמוך אמיעוט להקל. ומה"ט בכל דוכתא דמיקל ר"מ בכח המיעוט. ככל הנך סוגיות שזכרנו נקט לשון סמוך. וזהו כוונת תירוץ קמא של תוס'. במ"ש דלהכי נקט חזקה בהדי מיעוט. לאשמעינן שאין החזקה עם הרוב. אין הכוונה דחזקה דנקט עם המיעוט באמת בכדי נקטיה. ורק לאשמעינן שאינה עם הרוב. דהרי אפשר נמי שאין החזקה לא עם הרוב ולא עם המיעוט מקלינן. וסמכתן אמיעוטא נגד רובא. אלא ה"ק. דאע"ג דמדאורייתא סגי להקל גם במיעוט לחוד. אפ"ה מצריך ר"מ בגזירותיו מדרבנן חזקה בהדי מיעוטא כדי לאשמעינן שלא נקל נמי בשיהיה החזקה בהדי הרוב. והיינו דמחוי לן במחוג רבינו תוי"ט ודקדק אחר הר"ש מהך תירוץ קמא שכ' לעיל שהוא העיקר מדלא הזכירו תוס' [נדה דף י"ח ע"ב] רק תירוץ קמא זה. וקשה מיניה להר"ש דנקט דנימא סמוך. ולא סמוך. הרי אפילו במיעוט לחודא. כיון דמדאורייתא טהור. אין שורפין התרומה אפילו ברוב טמאים. עוד הקשה הגאון ז"ל אתוס' [יבמות קי"ט א'] שכתבו וז"ל. ואי לא חייש ר"מ למיעוט מה"ת. אפילו יש חזקה בהדיה. שפיר שייך לומר שיהיה דמאי רק מדרבנן אע"ג דאיכא מיעוט וחזקת טבל. וקשה והאיך אפשר לומר כן. והרי ר"מ ס"ל סמוך בכמה דוכתי. עכ"ל הטהור. ולפענ"ד דכוונת רבותינו בעלי התוס'. דלר"מ מדאורייתא. מיעוט עם חזקה הו"ל כפלגא ופלגא. ורק לרבנן מחשב כרובא. היכא דהוה לחומרא. לפ"ז שפיר משכחת לה דמאי מד"ס. אף דמתנגד מיעוט דאין מעשרין וחזקת טבל. עכ"פ מדהו"ל מדאורייתא כמחצה על מחצה. שפיר הו"ל בדמאי ספיקא. וספק דאורייתא אינו אסור רק מד"ס [כהרמב"ם פט"ו ממשכב ומושב]. וא"כ אין כאן מקום לקושיית הגאון הנ"ל מדלא אשכחן דקאמר ר"מ סמוך לקולא. רק היכא דמקלינן מדאורייתא בספק שוה. כגון בספק טומאה ברה"ר או בספק טומאה ברה"י ואין בו דעת לשאול. וכדומה. ורק מדרבנן אסור כל ספק שוה. ומדאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לקולא. גם מדרבנן שרי. אלא אי קשיא הא קשה להו לרבותינו בעלי התוס'. הא דמקשינן בפ"ק דחולין. היכי אכל פסח. והרי בפסח איכא רק מיעוט בלי חזקה. דהרי פסח בן שנתו. ואין כאן רק מיעוט טרפות נגד רוב כשרות. ואפ"ה חשבינן לה לר"מ כמחצה על מחצה ואסור [לולא טעם דלא אפשר] וא"כ אם מיעוט נגד רוב הו"ל כפלגא ופלגא מדאורייתא. מיעוט עם חזקה עדיף מרוב. והדרא קושיא לדוכתה דמאי היכי משכחת לה וצ"ע. אמנם לפי שיש פירושים שונים בהא דחייש ר"מ למיעוט. לכן ראיתי מדאתי לידן. לאסף פה כעמיר גורנה כל הדעות בפי' זה. א) דיעה א'. הזכירו רבותינו בעלי התוס' [חולין פ"ו ב'] דר"מ ס"ל דמדאוריי' כל מיעוט לחוד הו"ל כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ורק מדרבנן מחמרינן. דהיכא דנהוי לקולא כגון בתינוק שבעיסה לא חשבינן למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. עד דאיכא חזקה בהדי מיעוט. והיינו כמו שפירשנו למעלה משום גזירה שמא נחשוב למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. גם כשיהי' חזקה בהדי רוב. והרי אז לא חיישינן כלל להמיעוט דאפילו לחומרא. מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא. מיהו קשה לפ"ז מאי אמרינן [יבמות דף קי"ט ב'] דסמוך מיעוטא לחזקה ולא תנשא ולא תתיבם. דמאי אצטריך לומר סמוך. הרי התם לחומרא. ובמיעוט לחוד סגי דנידונו כפלגא ופלגא שלא תנשא ולא תתיבם. וי"ל דהתם ודאי רק משום סיפא נקט הכי. וכדמסיק סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק. ומשום הכי הו"ל מיעוט זכרים כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר"מ לא חייש לה. והא דאמרינן [שבת ט"ו ב'] בדמאי הקילו. הרי דהו"ל מדרבנן אף דבדמאי איכא מיעוט שאין מעשרין וחזקת טבל. והול"ל דאסור מדאורייתא. י"ל דמיעוט שאין מעשרין להחזיק על ידו מאדם החוטא על חבירו. אינו מיעוט גמור. ולפיכך מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ושרי. ורק מדרבנן מחמרינן. וכפי פי' זה של חששת ר"מ למיעוט. כתבו ג"כ רבותינו בעלי התוס' [נדה י"ח ב' ד"ה מיעוטא וביבמות קי"ט ב' ד"ה סיפא]. ומה שהקשו על זה ביבמות [שם] דא"כ מה מקשה הש"ס [בע"ז ל"ד ב'] אמאי אסר ר"מ גבינות בית אונייקא משום רובא. הרי גם במיעוט לחוד סגי. ומאי קושיא. הרי אי רוב עגלים אינן נשחטין לע"ג. ואיכא נמי בהדי הך רובא להיתירא. חזקת היתר של החלב. והרי נגד רוב וחזקה. הו"ל המיעוט של איסורא רק כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר"מ לא חייש לה. והניחו כאן בצ"ע. ול"מ נ"ל דשאני התם דאין הרוב והחזקה בענין אחד. דהרוב הוא בקיבת העגלים. והחזקה בהחלב. משא"כ ברובא לשון וחזקה לשין. שניהן מענין א' הן דהיינו בגוף החמות. ושניהן לשוק מסייעי אהדדי [ועיין בתוס' ע"ג הנ"ל שתירצו באופן אחר]: ב) דיעה ב'. לפי תירוץ ראשון של רבותינו בעלי התוס' [יבמות קי"ט א' ד"ה מחוורתא] לר"מ נמי אמרינן דמדאורייתא לא חיישינן כלל למיעוטא. אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. אלא דלעולם מדאורייתא אזלינן בתר רובא. והא דאמרינן בכל דוכתא ר"מ חייש למיעוטא היינו רק דמדרבנן חייש ר"מ למיעוטא לחומרא בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט. כגון בהלך בעלה וצרתה למדה"י [יבמות קיט"ב] וכדומה. ובין היכא דליכא רק מיעוטא לחוד נגד הרוב. כגון פסח שאינו רק בבן שנה שאין לי חזקה לא להיתר ולא לאיסור. אילו היה אפשר. חשבינן לה מדרבנן כמחצה על מחצה נגד הרוב להחמיר. אמנם קשה לי הרי בתינוק ועיסה [קדושין ד"פ ע"א] ס"ל לר"מ סמוך מיעוט לחזקה גם לקולא. ואי מדאורייתא לר"מ גם במיעוט וחזקה אזלינן בתר רובא. היכי מקלינן התם. הרי גם באין בו דעת לשאול. בשיש רובא לחומרא טמא, וצ"ע. ג) דיעה ג' הוא תירוץ שני של תוס' [יבמות קי"ט שם]. וכן כתב נמי הרא"ש [רפ"ט דיבמות] דר"מ למיעוט לחוד לא חייש כלל מדאורייתא. אפילו לחומרא. ורק מדרבנן חייש למיעוטא לחוד. כדהוה לחומרא. גזרו שנחשבו כנגד רוב כפלגא ופלגא. והיינו דמקשינן בפ"ק דחולין [דף י"א ע"ב] ור"מ היכי אכיל פסחא. אף דליכא גביה רק מיעוט לחודא. אסור עכ"פ מדרבנן היכא דאפשר שלא תעקר המצוה מכל וכל. אבל אם יש מיעוט בהדי חזקה. ס"ל לר"מ דמדאורייתא חשבינן לה כמחצה על מחצה אפילו לקולא. כגון ספק טומאה ברה"ר. או בספק טומאה ברה"י בדבר שאין בו דעת לשאול. דבשניהן בשהספק שוה לכאן ולכאן טהור. וה"ה בשיש רוב לטמא. ומיעוט וחזקה לטהר. מחשב כפלגא ופלגא וטהור. וכ"ש דנחשבינהו כפלגא ופלגא לחומרא כמשנה ראשונה דריש פט"ז דיבמות בהלך בעלה וצרתה למדינת הים. ושמעה שמת בעלה. אסורה ליבם ולשוק לכ"ע. אע"ג דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות. וא"כ ודאי ילדה צרתה במדינת הים. עכ"פ הרי יש חזקה ליבם. דכשהלך משם הבעל. לא היה לי בנים. ואיכא נמי מיעוט שאינן יולדות. והו"ל כמחצה על מחצה ולחומרא. ולרבנן אפילו יש מיעוט בהדי חזקה. לא חשבינן לי' כמחצה על מחצה רק לחומרא. ומדרבנן. וכגון בקנה בהמה חולבת מכנעני [בכורות ד"כ] דיש מיעוט שחולבת אע"ג שלא ילדה עדיין. ויש לכל בהמה נמי חזקת מבכרת. ולפיכך כשתלד אצל ישראל. הרי בנה ספק בכור. וה"ט משום דס"ל לרבנן דגם מיעוט בהדי חזקה לא מחשב רק פלגא ופלגא לחומרא אבל לא לקולא. והא דלא חיישינן במים שאין להם סוף [יבמות ק"כ א']. אע"ג דאיכא חזקת אשת איש ומיעוט הניצלין נגד הרוב. אפ"ה אמרינן דגם לרבנן אם נשאת לא תצא. ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה. והו"ל פלגא ופלגא ותאסור. י"ל דמיעוט הניצולין הו"ל מיעוט שאינו מצוי. דאפילו ר"מ לא חייש לה [כע"ג דל"ד ב']. וה"נ אמרינן (גיטין ד"ב ב') לר"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. וכן בחולין (דף ג' ב') מצא תרנגולין שחוטין מותרים גם לרבנן. אע"ג שיש חזקת איסור אבר מן החי. ומיעוט שאין מומחין בשחיטה. לא אמרינן דהו"ל כפלגא ופלגא נגד הרוב. ה"ט מדהו"ל מיעוט שאין מומחין מיעוט שאינו מצוי. וגם בדמאי דיש מיעוט שאין מעשרין. וגם חזקת טבל. אע"ג דהמיעוט הוא מיעוט המצוי. אפ"ה אינו אסור רק מדרבנן ה"ט משום דחזקת ישראל כשרים אלים טפי. ואין מחזיקין ממיעוט החוטאים על השאר. וכמש"ל. מיהו ביש חזקה בהדי רוב. בין לר"מ בין לרבנן. לא חיישינן למיעוטא כלל אפילו מדרבנן. מדהו"ל מיעוטא דמיעוטא. כסיפא דרפט"ו דיבמות בחמות. נמצינו למדין לפי פי' זה שהוא הדרך היותר סולל לפנינו. יש בענין זה ד' חלוקים. א) ר"מ ס"ל דמיעוט לחוד נגד רובא. הו"ל כפלגא ופלגא רק לחומרא. וזה רק מדרבנן. אבל ביש מיעוט בהדי חזקה. הו"ל כפלגא ופלגא אף לקולא. כגון בספק טומאה ברה"ר וכדומה. ולא החמירו רבנן בה. ב) רבנן ס"ל דרק במיעוט עם חזקה. הו"ל רק מדרבנן כפלגא ופלגא. ורק לחומרא ולא לקולא. ג) לכ"ע מיעוט שאינו מצוי. אפי' איכא חזקה בהדיה אפילו לר"מ לא חיישינן למיעוטא. ומקלינן. וכ"כ בדאיכא חזקה בהדי רוב. אע"ג דאיכא מיעוט כנגדן. גם לר"מ לא חיישינן להך מיעוט. ומקלינן (תוס' נדה די"ח ב' ד"ה מיעוטא). ד) לכ"ע בשיש מחצה על מחצה. ויש חזקה בצד אחד. אמרינן סמוך מחצה להך חזקה והו"ל רובא נגד אידך מחצה. ואפילו לקולא (תוס' נדה דיח"ב ד"ה סמוך):

(יד) וא"ת נהי דלא דמי הך דהכא לטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאמרינן דאע"ג דנתעסק בין טבילה למציאה באותו מין. אפ"ה לא עלתה לו טבילה (כחולין ד"י ע"א). ומ"ש הכא דתלינן דהוה כחזקה דהשתא. די"ל דהתם לא הוה חזקה דמעיקרא כלל. דהרי לא בדק את עצמו קודם טבילה. אבל הכא הרי איכא חזקת טהרה להנוגע מעיקרא. אבל קשה מ"ש הכא ממקוה שנמדד ונמצא חסר. דכל טהרות שנעשו ע"ג למפרע כולן טמאות (כנדה ד"ב ב'). וא"כ ה"נ נהוי הך מת שראוהו חי מבערב. כמקוה שנמדד מקודם ונמצא שלימה. ומה שמצאו השתא מת נהוי כמקוה דהתם שמצאה אח"כ חסרה. ונימא ה"נ דכל טהרות שנגעו בו ביני ביני טמאות. ואע"ג דהכא הי' להנוגעים בו ביני ביני חזקת טהרה. הרי גם התם הי' להטהרות שנעשו ע"י מקוה זו חזקת טהרה. ואפ"ה כולן טמאות מספק. דספק טבילה מוציא מידי חזקת טהרה שלהן. וה"נ נימא דספק מגע מת מוציא להנוגע בו מחזקת טהרה שלו. וי"ל התם אין אנו דנין על הטהרות שנעשו ע"י המקוה. ולא על האדם שטבל בתוך מקוה זו. וכיון דאין ספק טבילתו מוציא מידי ודאי טומאתו. הרי הוא בחזקת טמא. וכל טהרות שיגע בהן טמאין הן. משא"כ הכא אנו דנין על האדם שנגע בזה. והרי הוא היה לו חזקת טהרה מעיקרא. אמנם קשה לי מ"ש הכא מהך דאמרינן בי"ד (סי' פ"א ס"ב) בבהמה שנמצא בה טרפות שאפשר שאירע לה סמוך לשחיטה כגון ניקב קרום של מוח. דחלבה מותרת. א"כ ה"נ נימא דאפילו לא ראוהו חי מבערב. יהיו כל הנוגעין בו טהורים. דהרי אפילו לא ראוהו חי. ודאי חי היה פעם אחת. ומי גרע חזקת חי זה מחזקת כשרות של בהמה. דלא אתא רק מכח רובא כשרות הן. והרי יש לחוש שאעפ"כ נולדה עם קרום מוח נקוב. ואפ"ה מכשירין החלב למפרע. מכ"ש הכא. דחזקת חי של זה ברור כשמש. והו"ל נמי להנוגע בו חזקת טהרה ודאית. ואיך נגד חזקות אלימתא. נחוש לחזקה דהשתא שמצאוהו מת. ונטמא בספק טומאה ברה"ר להנוגע בו מקודם. ונ"ל דטומאה מאיסור לא ילפינן. דשאני טומאה דאזלינן בהו כשעת מציאתן. ומחזקינן בה טומאה למפרע מזמן לזמן זמן שהיו במקום מציאתן (כפ"ג סי' י"ד). הלכך אפילו ראהו הנוגע עצמו חי לפני יום או יומים. מחזקינן טומאה למפרע לזה הגוף שנמצא השתא מת בזה המקום. ואמרינן שכבר היה מת באותו מקום בשעת נגיעה. אם לא שראהו אדם לזה הגוף בזה המקום חי מבערב. דאז חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה. עדיף מחזקה דהשתא. אבל בלא ראהו חי מבערב טמא למפרע מחזקה דהשתא שהוא ודאי מת. א"כ בבהמה אע"ג דגם אם נימא שניקב הקרום סמוך לשחיטה. הרי השתא ודאי טרפה היא. עכ"פ לא מחזקינן איסורא מזמן לזמן למפרע. אפילו באותו מקום שנמצאת טרפה. אלא אמרינן מדרוב בהמות נולדות כשרות. רובא וחזקה רובא עדיף (כחולין ד"ט א'). והרי רוב כשרות דמעיקרא עדיף מחזקת טרפה דהשתא. ולא ילפינן איסור מטומאה. משום דכל הלכות טומאה הלכה למשה מסיני הן (כסוכה י"ח א'. ועיין לעיל פ"ד סי' מ"א). ובפרט דהכא בספק טומאה ברה"ר מיירי. שוודאי הלכה למשה מסיני היא (כע"ז ל"ז ב'). ואין למדין מהלכה לא קולא ולא חומרא. אפילו ק"ו. ק"ו מה מצינו (כנזיר נז"א). והא דאמרינן (ביצה ד"ז א') הטעם דלא גמרינן איסור מטומאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. דמשמע רק לקולא ולא גמרינן איסורא מטומאה. היינו רק מדרבנן:

(טו) והרמב"ם כאן כתב דכשאין שיטה בעיר. אפ"ה כל רוק הנמצא טמא. רק שאין שורפין עליו תרומה. וכתב על זה רבינו מנחם בגליון הרא"ש. דמסתבר כהרמב"ם. ותמהני דא"כ לא אצטריך תנא למנקט הכא כנענית וכותית. דהרי אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין. וא"כ מה מהני שהנך מצייין שם. הרי גם באין הנך מצויין שם גזרו על כל רוקין הנמצאין [כפ"ד מ"ה]. וי"ל דהתם בספק מגע ברה"ר טהור [ע"ש]. והכא ביש כותית ודאי גם ברה"ר תולין:

(טז) מיהו מדקאמר ישאלנה. ולא מסיים שנאמנת לטהר אותו. או הול"ל שכשלא ישאלנה הרי הוא טמא. משמע טפי דבאשת חבר מיירי. ורק לכתחלה קאמר שישאלנה. אבל באי אפשר לשאלה. אפילו ברה"י טהור. דמהיכא תיתא נחזיק טומאה. ותו דמי גרע דריסתה על בגדיו מרוק. דאמרן לעיל דדוקא במצויי' שם שוטה שאינה נזהרת לשוף רוקה ברגלה, מטמאינן. הא פקחת נזהרת שלא יכשלו בו בני אדם. אף שאינה יודעת אם יזדמן לשם אוכל טהרות חוששת לספק. וה"נ הכא בדרסה על בגדיו:

(יז) אמנם למהרי"ק וב"י [י"ד ססי' א' וסי' קכ"ז ס"א] דבכל דבר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. א"כ הכא מותרין הכל לאכול הטהרות שנוגע. וגם להרשב"א והרש"ל שהביאו הש"ך ורבינו טו"ז ססי' א' דאין אומרים עד אחד בהכחשה לאו כלום. רק בעדות אשה. משום דרק בה המתיר נאמן כב' עדים. אבל בשאר איסורים ספיקא הוה. אפ"ה זהו דוקא היכא דאיכא חזקת איסור משא"כ היכא דאיכא חזקת היתר. לכ"ע שרי [כרבינו טו"ז יו"ד סי' ל"ט סס"ק י"ד]. וכ"כ ג"כ הש"ך [בי"ד קכ"ז ס"ק י"ד ד"ה העילה] דלר"נ ורשב"א אם מכחישין ב' א"ע אם נתנסך היין. מותר להכל. מדאיכא חזקת היתר להיין. וא"כ ה"נ הכא גברא בחזקת טהור קאי. ולכ"ע נמי שרי. חוץ מלהעד המכחיש. דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ונ"ל עוד דכ"ש היכא דהוה איפכא שהבעלים אומר נטמאתי. ודאי אמרינן דהכל חייבין קרבן כשאכלו קודם שנגע. דלא ראינו אין ראיה. דאולי נטמא בסתר באופן שלא ראה חבירו:

(יח) ולפ"ז באי אפשר לו לתרץ דיבוריה. כגון שמכחיש העדים בפירוש. או דידעינן שלא טבל ביני ביני ודאי גם לרבנן אינו נאמן. ולר"מ אפילו מתרץ דבריו בפירוש כן טבלתי מטומאתי אינו נאמן. מדלא אמר מיד כן להעדים. מיהו בדהוה איפכא במכחיש העדים ואומר נטמאתי. אפשר דגם לר"מ הוא נאמן. דלא ראינו אין ראיה וכלעיל סי' ל"ג. והנך תרתי בבי דמשנתנו. ודאי דמיירי בין ברה"י בין ברה"ר. והא דלא נקט הכי כדנקט בסיפא. ה"ט דברישא לא אצטריך לאשמעינן דאפילו ברה"י טהור. כיון דלא מטהרינן ליה מכח נאמנתו בסט"ו ברה"י נגד העד המטמאו. דהרי אפילו יהיה דבורו ודברי המטמאו שקולים, היה טהור. דהרי מתרצינן דבורו לגבי תרי. כ"ש לגבי חד. ובהנך ודאי גם ר"מ מודה דמתרצינן דבוריה. דהרי ליכא גביה ק"ו. ובלא זה מה אולמא דברי העד מדברי עצמו. וגם בסיפא במכחיש לב' עדים לא אצטריך ר"מ לאשמעינן דגם ברה"ר טמא. דפשיטא. דהרי ק"ו קאמר. ולרבנן נמי לא אצטריך לאשמעינן דגם ברה"י טהור. דהרי מתרצינן דיבוריה. וכיון דאמרינן שטבל. מה לי ברה"ר ומה לי ברה"י:

(יט) אולם בתוספתא שהביאה הר"ש. אמרינן דגם בתרי ותרי ברה"ר טהור וברה"י טמא. וא"כ צ"ל דמשנתנו רבותא דטומאה ברה"י קמ"ל. דאפילו אפומא דחד ואפומא דאשה. שורפין התרומה ברה"י. אמנם קשה לי למהרי"ק הנ"ל סי' ל"ג דס"ל דבכל איסורין אמרינן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אפילו היכא שיש חזקת איסור כגון במכחישין זה את זה אם נשחטה כהוגן. דהרי בהמה בחזקת אבר מן החי עומדת. אפ"ה חשבינן לב' העדים כליתנייהו. וא"כ אין כאן ספק כלל. וכ"ש הכא דאיכא חזקת טהרה לגברא. הול"ל דגם ברה"י טהור. מדמכחישין זה את זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ואין כאן ספק כלל. שבתי וראה דגם להר"ן והרשב"א הנ"ל קשה דהרי בדאיכא חזקת היתר כ"ע מודו דמותר ולא משגחינן בהעד האוסר. אלא ע"כ צ"ל דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. שלא יהא חזקת טהרה מכריע גבה כלום בספק טומאה ברה"י.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.