שיטה מקובצת/בבא מציעא/מו/א

שיטה מקובצת בבא מציעא מו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דלית ליה סודר. פירש ר"מ דלית להו סודר לא להאי ולא להאי דאי אית ליה סודר לאידך ליקני ליה ביה למאן דאמר בכליו של קונה ולמאן דאמר בכליו של מקנה ליתביה ליה להאי במתנה כיון דהיה אהובו ורצה לסייעו להפקיע מעשרו מחומש. הרא"ש.

וזה לשון הריטב"א: וקשיא לי לפום סוגיין משמע משום דליכא סודר לבעל הפירות הוא הוו אית ליה סודר מיקני בחליפין והא קיימא לן דבעינן כליו של קונה. ויש לומר שהקונה לא היה רוצה לתת כלי שלו בהערמה זו אלא שיתן לו בעל הפירות סודר שיחזור ויקנה לו. כן תירץ לי מורינו. עד כאן.

ועוד הקשה הר"מ למאן דאמר פירי עבדי חליפין ניתיב ליה במתנה חד פירא וליקני ליה המעות בההוא פירא. ולמאן דאמר בכליו של מקנה יקנה לו המעות בפירות ותירץ דמצי לאוקמי כמאן דאמר בפרק שני דקידושין מעשר שני ממון גבוה הוא ולא מצי קני ביה כי היכי דאמרינן התם המקדש בו אינה מקודשת. הרא"ש.

ובגליון תוספות כתוב וזה לשונו: הא דלא קאמי ונקנינהו אגב פירות משום דרב פפא סבר פירי לא עבדי חליפין. ולרב ששת אין הכי נמי דמצי להקנות אגב פירות אלא דלרב נחמן נימא דאין מטבע נקנה בחליפין. ועוד נראה ליה דרוצה לעשות תקנה לכל הפירות בבת אחת. אבל דוחק הוא קצת דהא הדרי למרייהו אחר קנין כדין קנין סודר. עד כאן.

וכתב תלמיד הר"פ וזה לשונו: דלית ליה סודר. אינו רוצה לומר שאין לו סודר כלל אלא הכי פירושו דלית ליה סודר אלא שאול מכאן משמע דאין קונין בסודר שאול והיינו טעמא כדאמרינן לעיל האי דתפיס ביה כמאן דפסיק דמי וכיון שהוא שאול לא מהני כלום דאין בעליו רוצה שיפסקו סודרו ואם כן צריך ליזהר שלא לעשות קנין בסודר הכלה דשמא לפעמים שאול הוא אלא יעשו קנין בסודר העדים. עד כאן.

אבל הריטב"א כתב וזה לשונו: דליכא סודר. פירוש סודר כלל ואפילו מושאל דהיינו דאמרינן איכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי ושמעית מינה שאלו הוה ליה סודר מושאל קונין בו וכשם שקונין אגב קרקע מושאל כדאיתא במסכת גיטין וטעמא דמילתא דכיון דסודר ואגב קני על מנה להקנות הוא בכל דהו סגי ואין קפידא למשאל בדבר זה. עד כאן.

וליקנינהו ניהליה אגב ארעא. פירש רש"י דלאו לרב פפא פרכינן אלא לגופה דמתניתין וכן נראין פשוטן של דברים. ומיהו קצת קשה דהא בתר הכי הדרי לאקשויי לרב פפא איכפל תנא וכו'. לכך פירשו בתוספות דהשתא נמי לרב פפא פרכינן וכו' כמו שכתוב בתוספות. ומאי דפרכינן והא עומד בגורן קתני פירכא דתלמודא הוא דלדידך נמי הכי הוה סביר לן דכגורן שאינו שלו הוא דלית ליה ארעא. מכאן דקדקו שאין ד' אמות של קבורה וארץ ישראל מועילות כלום וכו' והדין אמת כדאיתא בפרק חזקת וכדמוכח התם להדיא. אבל מכאן נראה לי שאינה ראיה שאפילו היו לו לזה כמה קרקעות בעלמא אין מועילות בזה כיון שאינן בכאן דבמאי מקנה ליה לקרקע למקני מטלטלין אגביה דהא סודר ומעות אין כאן וכל שכן דלא אפשר בשטר חזקה. ואנן הכי פרכינן דליקנינהו ניהליה אגב קרקע שיש לו בכאן שיקנהו בחזקה וכן פירש רש"י יתן לו קרקע זה בחזקה ועמהם המעות. ומהדרינן דליכא קרקע כאן במקום שעומדים. כן נראה לי. ומסייע ליה מאי דגרסינן בעיקר נוסחי דליכא ארעא דליכא סודר. ולא גרסינן דלית ליה ודוק. הריטב"א.

דלית ליה קרקע. יש מפרשים דהא דכתבינן בשטרי מתנה ונתתי לך ד' אמות בחצרי ואגבן הקניתי וכו' אף על פי שאין לאותו אדם קרקע משום דאין לך אדם שאין לו ד' אמות קרקע לקברו או בארץ ישראל. ואי אפשר לומר כן מדמשני הכא דלית ליה קרקע.

אלא שמע מינה דאין מטבע נקנה בחליפין שמע מינה. תימה דפירות אמרינן לעיל דאפילו למאן דאמר לא עבדי חליפין אקנויי מיקנו בחליפין אם כן מטבע דאין נקנה בחליפין כל שכן דלא עביר חליפין ואמאי לא פריך מינה למאן דאמר נעשה חליפין. ויש לומר דלא דמי דפירות ממעטינן מדכתיב נעלו אבל אקנויי מיקנו בחליפין דמהיכא תיתי לן למעוטי ומטבע היינו טעמא דלא מקנה משום דדעת הקונה לקנותו בשביל צורתם וצורה הוא דבר שאין בה ממש דחשיבות הצורה אינו אלא על פי דבר המלך ואין קנין סודר נתפס בו כדפרישנא בריש בבא בתרא וכי קנו מאי הוי ליהדרו בהו ומשני בשקנו ברוחות אבל אם קנו לחלוק אין הקנין מועיל בדבר שאין בו ממש אבל מכל מקום נעשה חליפין דשפיר הוא דומיא דנעל דחשוב כלי כדפרישנא לעיל מתוך שראוי לנוקבן וכו'. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ומאן דממעט לה הכא משום דכיון דצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הוה ליה כדבר שאינו מסויים ושלם ממעטים דבר שאינו מסויים מדכתיב נעל.

נפק לאפיה עד תווך כי היכי ולא לגמרוה טענתא במתא לאחזוקי בהו לנפשיה וכתב רבינו חננאל כי היכי דלא ליחזיק בסיפא דביתיה הוא דנפק לאפיה דאמר רבא אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבה מקרקעי גבי מטלטלי. עד כאן. הרמ"ך.

וקשה לפי זה אף על גב שלא החזיק אסיפא קנה על ידי שטר דקרקע נקנית בשטר ועל כרחך קודם שהלך לבי חוזאי קנה האסיפא דאי לאו הכי מאי עבד אם כן לא קנה מעות ולא עבד ולא כלום. ועוד למה יצא לקראתו בשביל כך יאמר בפני עדים שהוא חוזר בו עד שלא החזיק ועוד מה היה חושש אם יחזיק באסיפא הא פסקינן במרובה גבי אדרכתא והלכתא שליח שויא. תוספות שאנץ.

רב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי. לפי הספרים דגרסינן בבבא קמא הוה מסיק יש לתמוה היכי אקנינהו ניהליה ואנן נמי היכי כתבינן הרשאה אמלוה הא אמרינן בפרק מי שמת מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפלוני מכלל דבריא לא מצי אמר ואפילו בקנין דבקנין מיירי. ועוד אמרינן התם לעיל למימר דסבר רב נחמן מילתא דאיתא בבריא איתא בשכיב מרע דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני אף על גב דליתא בבריא. וכי תימא דהתם מיירי בהלוהו מטבע שאין נקנה בחליפין אבל בהלואת שאר דברים דמיקנו בחליפין מהניא הרשאה אגב קרקע והתם בקנין דוקא מיירי ואין מטבע נקנה בחליפין. אם כן אמאי איצטריך לשנויי דהואיל ויורש יורשה אי נמי במעמד שלשתן הוה ליה למימר איתא בבריא אגב קרקע. ועוד אי טעמא התם משום דאין מטבע נקנה בחליפין בחנם נקט הלואתו לפלוני דהוה ליה למימר מטבעותיו לפלוני. ואומר רבינו תם דכך תקנת חכמים שיוכל לעשות שליח לענין הרשאת מלוה אף על פי שאין יכול להקנות וסמך לדבר מהא דאמרי נהרדעי במרובה לא כתבינן אדרכתא למטלטלי דכפריה ומיירי במטלטלי דגזלי דהא מחתי עלה ההיא דרבי יוחנן דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינן יכולים להקדישו וטעמא דכפריה דמחזי כשיקרא הא לא כפריה כתבי והכי הלכתא כדמוכח בבכורות בפרק יש בכור ובשבועות פרק שבועת העדות אלמא דיכול להרשות אף על פי דאינו יכול להקנות כמו שאינו יכול להקדיש כדאמר רבי יוחנן אף על פי כן יש לחלק דאף על פי שאינו יכול להקדיש יכול להקנות כי ההיא דפרישית בפרק המוכר את הספינה גבי קני לך איהו וכל שעבודיה.

איתיביה רבי אבא לעולא הרי שהיו חמריו ופועליו וכו'. אי אמרת בשלמא בחליפין שפיר דבתורת חליפין יהב ליה הדינר ואקני ליה האיך דינר וטריסית וכעין מתנה היא אלא אי אמרת בדמים כיון שנתחייב זה להשלים לו דינר וטריסית ואחריותו עליו עד שיגיע לידו הויא ליה הלואה ואסור אבל בתורת חליפין אין אחריותו עליו שאם נגנב או אבד אחר החליפין אין לו עליו כלום. הראב"ד.

וזה לשון רבינו חננאל: איתיביה רבי אבא לעולא מהא דתני בתוספתא הרי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו לשוק וכו'. עד ואני אעלה לך יפה דינר טריסית ממעות שיש לי בבית יש לו מעות מותר אין לו אסור. פירוש דינר זולתי טריסית דתנינן בתוספתא אוכל פועל קשות ואפילו בדינר כותבת ואפילו בטריסית ואי סלקא דעתך אין מטבע נעשה חליפין הוה ליה הלואה ואסור ליטול ממנו טריסית בדינר יפה ששוה יתר מן הדינר שנתן לו. ופרקינן בפרוטות שנינו. פירוש טריסית הן מעות דלית להו טיבעא שהן חשובין כפירות ודייקינן מדקתני יפה דינר טריסית כלומר תן לי ואני פורע לך פרוטות שהן טריסית ששוין דינר יפה ולא קתני אני פורע לך דינר יפה שמע מינה דמי דינר אמר לו ולא דינר ממש אלא פרוטות שקונין אלו ואלו. ובא רב אשי ופירק פירוק אחר לעולם מעות יפות נינהו וכיון דאית ליה מעות שרי ואף על פי ששוין בשעת הפריעה יתר כסאה בסאה דאם יש לו מותר. עד כאן.

בפרוטאות שנינן דליכא עלייהו טיבעא. פירש הקונטרס מעות נתשת שהן עדיין בלא צורה כעין אסימון של כסף. וקשה דאכתי היאך נעשה חליפין הא טעמא דאין מטבע נעשה חליפין משום צורתא דעבידא דבטלה וחשיב כדבר שאינו מסויים כדפירש הקונטרס לעיל דכיון דסוף הצורה ליבטל הוה ליה כמו שאין בו צורה וכל שכן היכא דאכתי לית ביה צורה כלל כגון אסימון דטפי הוה ליה דבר שאינו מסויים. ולכך נראה דאין להזכיר דבר שאינו מסויים ועיקר הטעם תלוי במאי דדעתיה אצורתא וצורתא לא חשיבא כיון דעבידא דבטלה. אבל היכא דלית בה צורה כלל דלאו דעתיה אצורתא ועשה חליפין דחשוב הוא כלי כיון דראוי לשקול בו או לנוקבו לתלותו בצואר דאף על פי שאין בו צורה ראויה היא לכך ואפילו לא יהא ראוי לתלות בלא צורה כיון דחסרון מועט הוא מה שחסר צורה לא חשיב חסרון לבטלו מתורת כלי. משאנץ.

דייקא נמי דקתני יפה דינר. תימה למורי הר"ר פרץ היכי מוכח דמיירי בפרוטטות דילמא לא מיירי אלא בפרוטות ומשום הכי לא קתני דינר יפה דאינו רוצה לומר דימסור לו דינר אלא רוצה לומר שימסור לו פרוטות שוה דינר וטריסית. ונראה לי דאם כן הוה ליה למימר ואני אעלה לך מעות בדינר יפה כדאמר גבי חנוני ומדקאמר ואני אעלה לך יפה דינר אלמא בפרוטטות עסקינן והכי קאמר ואני אעלה לך מידי דהוה כמו מטלטלים שוה דינר וטריסית. עד כאן תלמיד הר"פ.

והריטב"א תירץ וזה לשונו: ויש לומר דהא מסתמא פרוטות הוא מקבל מן השלחני והיינו דאמר לו תן לי בדינר מעות ואם כן אמאי איצטריך ליה למימר יפה דינר אלא ודאי משום דדידיה פרוטטות נינהו וקשיא לי ניחא דבעל הבית אבל מנא לן דמאי דנקיט משולחני הוי פרוטטות והא תן לי בדינר מעות קאמר ליה. ויש לומר דכיון דאיהו אמר ליה ואני אעלה לך יפה דינר דהיינו פרוטטות איהו נמי לא בעי למיתן ליה אלא פרוטטות. עד כאן.

ולא תני דינר יפה. כתוב בתוספות הא ממעות שיש לי בביתי קתני וכו' פירוש ומעות לאו היינו דינרים דשש מעות דינר ועל כרחך הא דאמר יפה דינר פירושו מעות שוות דינר. גליון.

רב אשי אמר לעולם בפרוטטות וכו'. ולאו משום כדאיירי מעיקרא שהשולחני נותן פרוטות והוא מחזיר לו פרוטות דהיינו רבית גמורה וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ומייתי ראיה מהלוני כי היכי דשרינן סאה בסאה וכו' ומיהו קשה דהוה ליה לאיתויי מתניתין דפרק איזהו נשך דתנן היה הוא תחלה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש דאיירי במקח וממכר ומשמע דכיון דאית ליה מצי למיזל גביה. ויש לומר דבפוסק על הגדיש לא שרינן אלא למפסק עמו בשעת הלקוטות אכל לפסוק שוה שתא בחמשא לא כיון דאכתי לית ליה כי עדיין צריך תיקון ואי מוזיל גביה כולי האי מיחזי כי אגר נטר אבל בשיש לו בעין אלא שמחוסר ביאת בנו או הבאת מפתח מותר דרך מקח וממכר אפילו שוה חמשה בארבעה כמו סאה בסאה דרך הלואה. הרא"ש.

ובתוספות שאנץ מסיים וזה לשונו: ואפילו לרב נחמן אמר שמואל דאסר בסוף איזהו נשך דפסיק כהלל שאוסר בהלואה סאה בסאה אפילו בעד שיבא בני וכו'. או עד שאמצא מפתח דרך מקח וממכר היה מודה דשרי טפי. תדע דההיא אמרה רב נחמן גופיה והיכי קאמר נעשה כעי שיבא בני ושרי הכא במקח וממכר לכולי עלמא אפילו מוזיל לגביה מחמת הקדמת המעות כי היכי דשרי סאה בסאה לרבנן דהלל. ולמאי דפירש רשאי דלא שריא בפוסק עמו על הגדיש אלא דוקא כשער הלקוטות צריך לומר כי כל אותם המנויים שם כגון על הבצים של יוצר ועל הסיד מששקעו בכבשן יש בהן ענינים דהוו כעין שער הלקוטות ובקונטרס פירש דודאי מיירי בפרוטטות כדקתני יפה דינר ומיהו טעמא לאו משום דנקנה בחליפין אלא מיירי שפיר בתורת דמים וכי תימא הוה ליה הלואה ואסור לא קשיא דכיון שיש לו בביתו מעות הוה ליה כאומר הלויני עד שיבא בני וכו' ולא נהירא דכי מותר להלות סאה בסאתים במקום שיש לו הא ודאי לא דכי מותר כי יש לו היינו דוקא סאה בסאה דלא הוי אלא מדרבנן אבל הכא דנקיט יותר ממה שהלוה לו הוי רבית דאורייתא. ועוד קשה דלמה נקט בברייתא בפרוטטות הא בלא פרוטטות נמי מותר לפירוש הקונטרס. לכך נראה דהכי פירושו דלעולם פרוטטות דוקא כלומר אותם של בעל הבית וכו' כמו שכתוב בפסקי הרא"ש. תלמיד הר"פ.

וזה לשון גליון: נעשה כאומר הלווני וכו'. ואין להקשות לפי זה מה צריך להעמיד בפרוטטות הא אפילו מעות גמורין היה הדין כך. דיש לומר דדוקא בפרוטטות שרי דהוא דרך מקח וממכר אבל מעות גמורים היו דרך הלואה ואסור דהוי סאה בסאתים. עד כאן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: רב אשי אמר לעולם בדמים וכו'. יש בבני הדור שאומר שמותר להלות ברבית אם יש לו מעות בתוך ביתו וסומך דבריו על זה שאומר רב אשי. וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כי אם לסאה בסאה כדתנן לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו' אבל אומר הלויני עד שיבא בני וכו' ואמרו בגמרא יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אבל לא ראינו לעולם שהתיר ללות ברבית במקום שיש לו בתוך ביתו והכא משום דדרך מקח וממכר הוא והאי דקאמר הוה ליה הלואה ואסור הוה ליה כהלואה קאמר ולאו הלואה ממש היא עד כאן.

שמעתא דכל הנשום

תא שמע כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו. כך הגירסא בכל הספרים. והא דנקט נתחייב זה ולא נקט זכה זה אתא לאשמועינן דכיון שמשך אחד מהן קנה חברו ונתחייב בכל אונס שיארע בחליפיו למימר דבאחריותיה דידיה קאי ולא באחריות בעלים הראשונים וכן פירש רש"י. הריטב"א.

כתוב בתוספות ללף הוי פירוש מחליף פרה בהנאה וכו'. ואין להקשות ללוי איך יישב הא דאמר לעיל אמר לשולחני תן לי בדינר מעות וכו' דיש לומר דלוקמא כרב אשי דאוקמה בדמים ונעשה כאומר הלויני וכו'. גליון.

וכתב הרא"ש וזה לשונו: והא דתנן המחליף פרה וכו'. ככתוב בתוספות. ומיהו אין אנו צריכין לדוחק זה דפלוגתא דתנאי היא לקמן וגם לפירוש רבינו תם דמפרש לקמן דשוה בשוה קונה בכל דבר ניחא. עד כאן.

שמע מינה מטבע נעשה חליפין ובמה יש להכיר אם נתנו בתורת חליפין או בתורת וכו'. רש"י פירש בתחלת הסוגיא אף על גב דמעות אינם קונים הני מילי בשנתנן בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל נתנן בתורת חליפין וכו' משמע מתוך לשונו שפירש בתורת חליפין. ונראה דאפילו בסתמא כמו שכתבו התוספות. והריב"ם פירש דחליפין היינו כשאומר הלוקח כך וכך מעות אלו בחפץ זה ושניהם בעין ונותן לו המעות אז נקנה החפץ על ידם אבל כשאומר לו חפץ זה בכך וכך מעות ובשעת נתינת המעות לא הזכיר קנין החפץ אז הם דמים ולא חליפין והביא ראיה מדאמר רב הונא מכור לי באלו קנה משום דהוה חליפין ומסיק דחליפין מקפד קפדי אלמא אף על גב דקפיד בשיעור הדמים חשיב חליפין. ונראה דאין זה ראיה דאדרבה קשה לדבריו דהתם מחלק בין דמים לחליפין דכל חליפין מקפו קפדי וקנו אבל דמים דוקא דאמר באלו דאין מקפיד עלייהו אבל אם דקדק בחשבון המעות הוי כדמים בעלמא ולא קנו. הרא"ש.

כל הנשום דמים באחר. פירש רש"י כל שרגילין לשום אותו כשנותנים אותו דמים באחר דהיינו מטלטלין שאין דרך לתת אותם דמים באחר אלא בשומא. אבל רבינו חננאל פירש כל המטלטלין ששמו אותם כשנתנום דמים באחר כיון שזכה וכו' משום דכיון ששמו אותם סמכא דעתיה אבל אם לא שמאום בדמים לא סמכא דעתייהו ולא קנה ופסק הלכה כן. ואיכא למידק דאם כן היינו חליפין ומקפיד עליה. ויש לומר דחליפין ומקפיד עליהם היינו ששמו שזה שוה כזה אבל כאן שלא שיהא מקפיד בהשואת שניהם אלא בשומתו כמה שוה כדי שידע כמת שוה וכמה מוזיל ובכמה מחליף. ומכל מקום תמהני מדקאמרינן מכור לי באלו דהשתא לא ידו כמה נינהו כלל ואמרינן עלה דמים ואין מקפיד עליהם הא אמרינן דקני חליפין ומקפיד מאי משמע דחליפין ואין מקפיד עליהם כענין מכור לי באלו שאינו מקפיד כלל פשיטא ליה נמי דקני ולא מיבעיא אלא במקפיד וצ"ת, הרשב"א.

ותמהני על פירוש רבינו חננאל דהא אסיקנא בענין קדושי אשה דשיראי לא צריכי שומא ואף על גב דאשה לא בקיאה בשומא. ואיכא למימר דשאני אשה דניחא לה בכל דהו וכיון ששוין פרוטה מקודשת דהא גמרה ומקניא נפשה בגוף השיראין אבל בחליפין דרכן של בני אדם להקפיד הילכך יכול לטעון ולומר סבור הייתי ששוה יותר וכל זמן שלא שמאום לא סמכה דעתייהו. אבל עדיין לא נתברר לי דין זה ולא ידעתי מנין לו. ומצאתי בירושלמי במסכת קידושין דמתניתין כל הנעשה דמים וכו' תמן תנינן כל המטלטלין קונים זה את זה רבא בר הונא בשם רב ואפילו צבור בצבורין. אמר רבי אלעזר לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר ובלבד דבר שהוא צריך לשום אתיא דרבא בר הונא כרבי יוחנן ורבי אלעזר כשיטתיה דתניא תמן האחין השותפין חייבין בקלבון פטורים ממעשר בהמה אמר רבי אלעזר והן שחלקו גדיים כנגד תיישים תיישים כנגד גדיים אבל אם חלקו וכו' אמר רבי יוחנן ואפילו חלקו גדיים כנגד גדיים וכו' ופירושו דתנן כל הנעשה דמים דהיינו הנשום והיינו כל המטלטלין ואתא רבי אבא בר הונא ופירש שאפילו צבור בצבור שהן שוין ודמיהן שוין צריך לעשות דמים ולשוממן ואם לאו לא קנה ורבי אלעזר סבר לא שנו אלא בדבר שהוא צריך לשום שהוא נעשה דמים אבל דבר שוה אינו צריך שומא שאינו נעשה דמים ואתיא דרב הונא כרבי יוחנן דאמר גבי אחין אפילו חלקו גדיים כנגד גדיים לקוחות הן וכיון שכן צריך לשומם שהן דמים ורבי אלעזר לטעמיה דאמר הן חלקו משעה ראשונה שאין אלו נעשים דמים לאלו אף כאן אין צריך לשומא ומכאן סיוע לדברי רבנו חננאל. הרמב"ן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף