שו"ת אבני מילואים/כג
|
< הקודם · הבא > |
שאלה. אשה שאינה יכולה ליטהר לבעלה מחמת שיוצא ממנה תמיד כעין מראה דם בשעת הטלת מ"ר דהיינו שהדם יוצא ממנה עם המ"ר וכמה פעמים בדקה עצמה אחר הטלת מ"ר בקינוח עד ומצאה גם על העד מראה דם. אך עתה כבר בדקה עצמה ג"פ אחר הטלת מ"ר ומצאה העד נקי ומאז שוב אינה חוששה לו וא"צ לבדוק אחר זה. ולא נשאר לה זולת מה שרואה עם מ"ר. ולעיתים זב ממנה איזה פעם אחר הטלת מ"ר דהיינו תיכף בהפסק מ"ר זב ממנה המראה הנ"ל בלי הפסק. ומתחלה היתה מרגשת כאב בגבה בשעת הטלת מ"ר. וזה כמה שבועות שאינה מרגשת כאב כלל והצד החמור שבאשה זו הוא שאין לה וסת וזה ערך ב' חדשים שפסקה מלראות ואינה רואה בשום פעם זולת בשעת עשיית צרכיה והאשה ההיא צווחת בקול מר בוכה ומיללת במר נפשה כי בעלה רוצה לגרשה עבור זה ומבקשת למצוא לה תקנה. גם האשה ההיא טמאה ודאית מן הראיה שראתה זה ערך ב' חדשים. ע"כ תורף דברי השואל:
תשובה. דבר זה כבר נפתח בגדולים יסודי עולם. מהרי"ל בתשובתו סי' כ"ה כתב ז"ל ואנא הפעוט כו' אמינא לדקדק ולמצוא היתר להאשה בכה"ג בשעה שהמ"ר מצערות אותה אז תבדוק עצמה קודם הטלת מ"ר במוך לבן ולאחר הבדיקה תשים המוך בעומק לתוך בית הרחם למעלה מהנקב שיוצאין ממנו המ"ר ולאח"כ תטיל מ"ר ואז אם המ"רג מצערות אותה בשעה שיוצאין מן הנקב ונמצא דם בתוך הספל והמוך שהכניסה באותו מקום הוא נקי. אז אין לפקפק דודאי בא עם השתן ולא בא מן המקור. דאי בא מן המקור דרך בה"ר ה"ל להמצא על המוך כו' ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת בשעת הטלת מ"ר מוכחא מלתא שבא הדם עם המ"ר ממקום המ"ר ע"ש והובא ברמ"א סי' קצ"א ובתשובת מהר"י ווייל סי' ר"ג כתב ג"כ מזה באשה שראתה עם מ"ר ע"ש באותן שרואות הארי"ן ווינד"א כו' אני רגיל לומר לנשים כה"ג לבדוק דבר זה כו' להכניס מוך נקי כו' והזהרתי אתהן קודם שיכניסו המוך שיבדקו יפה בחורין ובסדקין ובעומק ככל דין בדיקה ואח"כ יכניסו המוך הרבה בעומק כל מה שתוכל ואח"כ תטיל מים ואחר הטלת מ"ר תקנח יפה יפה ואם תצטרך תרחץ באותו מקום שמקנחת דהיינו מקום הכתלי' או בית החיצון כי הנשים יודעת באיזה מקום מ"ר מגיעות בבית הרחם ואותו המקום תקנח כדלעיל מחמת שנתלכלך במ"ר ודם ואח"כ תנגבו יפה ואח"כ תוציא המוך ואם הוא נקי הרי הוכחה ברורה שלא מן המקור בא וכל זה לנשים שהיה להם וסתות ושלא בשעת וסתן אבל זו שכתבת עליה שאין לה וסת א"כ יש להחמיר דאל"כ וכי לעולם לא תהיה טמאה כמו שכתבו רבותינו ז"ל אכן אם יש לה עונה כדרך נשים אפילו אין וסתה קבועה כגון שפחתה או הותירה ג' או ד' ימים או שבוע או פחות או יותר רק שיהא לה לפחות עונה קבועה עד שרגילה להמתין לכל הפחות מסוף ראיה עד תחלת ראיה כך וכך ימים נלפענ"ד לסמוך על תקנה זו ועל דברי רבותינו הנ"ל להתיר באותן הימים שאינן בימי העונה אף כי היה ראוי אפי' בימי העונה להתיר ע"י תקנתא דלעיל הואיל וכתבת שמאד מצטערת במ"ר דכה"ג השיב מהר"ם והרא"ש דאפילו בשעת וסתה טהורה ברואה דם מחמת מכה אי וסתות דרבנן וז"ל הני מילי כשמרגשת שבא מן המכה שיש לה צער וכאב ומרגשת דהמכה מוציא' דם ולא חיישינן דגם מן המקור יצא כיון דוסתות דרבנן עכ"ל כו' מ"מ לא מלאני לבי להקל כיון דאיכא מרבוותא דפוסקים ווסתות דאורייתא כו' אבל בנדון זה אין לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על היתירא דלעיל דבאותה תשובה הקיל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינין בדם מכה למ"ד וחתות דרבנן וע"ש שהאריך ולבאר דין זה אי תלינן בשעת וסתה בדם מכה. הנה בפ' תינוקת דף ס"ו ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש כו' ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה יוצא דם דברי רבי רשב"ג אומר דם מכה הבא מן המקור טמא ורבותינו העידו על דם מכה שבא מן המקור שהוא טהור מאי בינייהו אמר עולא מקור מקומו טמא איכא בינייהו ע"כ ובפ"ק דנדה דף ט"ז אי' הרואה דם מחמת מכה אפילו תוך ימי נדתה טהורה דברי רשב"ג רבי אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה ומסיק רבינא דכ"ע וסתות דרבנן והכא במקור מקומו טמא קמפלגי רשב"ג סבר אשה טהורה ודם טמא דקאתי דרך מקור וא"ל רבי אי חיישת לוסת אשה נמי טמאה ואי לא חיישת לוסת מקור מקומו טהור הוא. והב"י בסי' קפ"ז על מ"ש הטור שם ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור כתב ז"ל גם זה שם פלוגתא דרבי ורשב"ג ופסקו הפוסקים כרבי דאמר הכי עכ"ל אמנם בש"ס מבואר דלא פליגי באשה דודאי טהורה היא ולא פליגי אלא לענין הדם אי טמא הוא דמקור מקומו טמא ע"ש. וכבר השיגו בתשובת מהר"ם לובלין סימן קי"א ע"ש שכתב ז"ל ובכאן לא דק הב"י שכתב כו' ופסקו הפוסקים כרבי עכ"ל ח"א שהרי מכל מ"ש מבואר להדיא דל"פ רבי ורשב"ג בזה ע"ש. גם בב"ח השיג עליו בזה. וראיתי בתשובת גאוני בתראי בתשו' אחת להגאון מהר"ש בהגאון בעל ב"ח שהשיב על מהר"ם לובלין ז"ל ולי נראה דהב"י דייק שפיר והוא לא דק שהרי להדיא כתב ברש"י כאן פ' תינוקת דדוקא רישא רשב"ג היא אבל הך מילתא דנאמנת קאמר רבי ולא רשב"ג ולפי הבנת מהר"ם הנ"ל גם רשב"ג ס"ל דנאמנ' והאש' טהור' אלא דרשב"ג או' מילת' אחריתי דמטמ' טומא' ערב וע"ש שהאריך לפר' ע"ד פלפול פלוגת' דרבי ורשב"ג ע"ש:
איברא כונת רש"י הוא משום דתני רישא הרואה דם מחמת תשמיש דבתלתא זימני הוי חזקה ולכך כתב רש"י דהך מלתא דנאמנת אשה כו' בלחוד הוא דקאמר רבי אבל רישא כולה רשב"ג היא עכ"ל משום דלרבי בתרי זימני הוי חזקה וכן מבואר שם בתוס' ד"ה ונאמנת כו' דברי ר' פירש"י דוקא הך סיפא דנאמנת כרבי אבל כולה רישא כרשב"ג דס"ל בג' זימני הוי חזקה עכ"ל הרי מבואר דלענין האשה ליכא פלוגתא דתולה במכה וטהורה. ובכסף משנה פ"ח מהל' א"ב כתב ז"ל וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה טהורה כו' כן כתב הרשב"א והביא ראיה מדתניא פ' כל היד הרואה מחמת מכה כו' ותלינן להקל שאני אומר דם זה מחמת המכה בא ולא נחלקו רבי ורשב"ג בדבר זה עכ"ל הרי שהב"י בעצמו כתב שלא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר זה. וביו"ד סי' קפ"ז בהא דכתב בש"ע דתולה במכה כתב עלה הרמ"א וז"ל וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע דאז יכולה לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה משום ספק ספיקא ספק מן הצדדין או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם ומ"מ בשעת וסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם עכ"ל וע"ש. ובש"כ שם השיג על רמ"א דזה לא הוי ס"ס דמיד איכא למימר דלמא דם נדה הוא ואין כאן ס"ס ע"ש. וראיתי בספר כו"פ שכתב זה לשונו אין הכונה להקשות דהא לא הוי מתהפך כמ"ש הרב שב יעקב ולזאת בא עליו לומר דסותר דברי עצמו דהא א"א להתחיל באידך גיסא כו' רק כונתו דהכל ספק אחד דמ"ש אם בא מהצדדין או בא מן המכה כאותה שאמרו שם אונס חד הוא. אמנם נראה לומר דכבר מבואר בדיני ס"ס היכא דיש הבדל בין ספק לספק אפי' דבר כל דהו לא מקרי חד ספק כו' וא"כ לפ"מ דקי"ל מקור אשה טמא וא"כ הדם הבא מהמכה שבמקור מטמא טומאת ערב וכ"כ הרמב"ם להדיא משא"כ אי אמרי' בא מהצדדין אינו מטמא כלל כו' ולכ"ע לא הוי ספק אחד כמבואר בדיני ס"ס בפסקי מהרא"י ונכון הוא עכ"ל. וכ"כ בתשובת נ"ב חי"ד סי' מ"א וסי' נ"ז וכמה פעמים סובב הולך על סברא זו דס' מן הצדדין מטהר יותר מס' מן המכה שדם מכה הבא מן המקור טמא דקי"ל מקור מקומו טמא כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' משכב ומושב ע"ש. ובתשו' סי' מ"ב השיב לרב א' שהשיגו וז"ל והנה מ"ש פ"מ לחלק בין הפרקים ולטהר דם מכה מן המקור לא ידעתי לחלק כו' ומ"ש מדהביא הרמב"ם הך דמקור שנעקר ולא הביא הך דדם מכה אלא ודאי דהרמב"ם פוסק בזה כרבי. אומר אני אדרבה איפכא מסתברא אם היה הרמב"ם מחלק בזה היה מביא האי דדם מכה והיה מטהר ומדלא הביאו מכלל שלא היה צריך להביאו דממילא נשמע ממקור שנעקר ומדם שיוצא דרך דופן עכ"ל ונפלאתי על הגאונים הנ"ל איך נעלם מהם לשון הרמב"ם פ"ח מא"ב שכתב וז"ל וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שהוסתות מדבריהם עכ"ל הרי לפנינו שפסק הרמב"ם להדיא כרבי דדם מכה הבא מן המקור טהור לגמרי וא"כ הדרא קושית הש"ך לדוכתה דזה לא הוו ס"ס דכך לי אם בא מן הצדדין כמו מן המכה ולכן נראה דרמ"א ס"ל כמ"ש במנחת יעקב סי' קפ"ז דאפי' כה"ג בדין אחד לשניהם נמי הוי ס"ס וע"ש. איברא דברי הרמב"ם נראין תמוהין דהא בש"ס דף ט"ז בפלוגתא דרשב"ג ורבי מוקי לה רבינא בדם מכה הבא מן המקור ופליגי אי מקור מקומו טהור ולרבי ס"ל דטהור וכן איתא בדף ס"ו דרבי ס"ל מקור מקומו טהור וכיון דבפ"א מהל' משכב ומושב הל' ט' פסק הרמב"ם בדם היוצא דרך דופן דהוי אב הטומאה שהמקור מקומו טמא וכן בהלכה י' במקור שהזיע כשתי טפי מרגליות ע"ש וכ"פ עוד פ"ד הלכה ט"ו באשה שמתה ויצא ממנה דם מטמא משום כתם שהמקור מקומו טמא ע"ש. וא"כ נראין לכאורה דברי הרמב"ם סותרין אהדדי במה שפסק פ"ד מהל' א"ב דדם מכה שבמקור טהור ולכאורה נראה לחלק לדעת הרמב"ם בין דבר היוצא ממקור עצמו ובין דם מכה שבמקור דכיון דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ראוי לפסוק כמותו בדם מכה וכרבותינו שאמרו כן כדאיתא בדף ס"ו שדם מכה שבמקור טהור וס"ל דלא אמרי' מקור מקומו טמא אלא בדברים היוצאים מהמקור עצמו כמו דם המקור שיצא דרך דופן או מקור שנעקר או ב' טיפי מרגליות וכן באשה שמתה דהכל בא מגוף המקור. וכיון דמקומו טמא דגז"הכ היא כיון שטומאה נבראת שם בתחלה כל שנברא בו טמא ומטמא ביציאתו טומאת ערב במשהו כדם הנדה וכמ"ש הר"ן בחידושיו לנדה דף מ"א ע"ש או כמ"ש תוס' דף ט"ז דהיא הלכה למ"ס דמקור מקומו טמא ע"ש. דהני כלהו מגוף המקור יצאו אבל דם מכה שבמקור כיון שאין הדם יוצא אלא ממכה שבמקור ולא ממקור עצמו ס"ל להרמב"ם דהלכה כרבי דהדם טהור. אלא דאכתי תקשי לשון הש"ס דאמרו בטעמא דרבי משום דמקור מקומו טהור. דלפמ"ש אפי' אי נימא מקור מקומו טמא אפ"ה דם הבא מן המכה טהור הוא[1]. עוד קשה לי לפי מה דקי"ל מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות שהוא דם לבן וצלול כמ"ש רש"י ז"ל שם דמטמא דמקור מקומו טמא וא"כ ה"ה כל מראות טהורות הבאות מן המקור כמו לבן וירוק ג"כ הדם טמא דלא גרע מב' טיפי מרגליות. וכן ראיתי בתשו' נ"ב שכתב כן בפשיטות בחי"ד סי' נ"ז ז"ל וא"כ ע"כ דם מכה שבמקור ודם לבן או ירוק המטמאין אדם ע"כ אם הטומאה הן מחמת עצמן ע"ש. וברמב"ם פ"א מהל' משכב ומושב הלכ' ח' כתב להדיא ז"ל אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה ושאר משקין היוצאין ממנה שהרוק מתעגל ויוצא וזה שותת ויורד ע"ש. וכן הוא בש"ס פ' כל היד דף י"ט ע"ש דלא פליגי אלא בנדה שראת' ירוק ומשום משקה. אבל אשה שראתה בתחל' ירוק לכ"ע הדם טהור ולמה יגרע משתי טיפי מרגליות אם לא שנאמר כמ"ש הרא"ה בס' החינוך פ' תזריע דהמראות הטהורות כמו ירוק ולבן החכמים חקרו שאינן באות מן המקור ע"ש. אבל לא משמע כן בשאר המחברים ולכן בכל זה צריך עיון כעת:
והנה ביש לה וסת דפסק הרמ"א דבשעת וסתה אינה תולה במכה דא"כ לא תטמא לעולם והוא ע"פ שיטת תוס' נדה דף ט"ז ד"ה ומ"ס וסתות דרבנן וז"ל נראה דוקא במרגשת שדם זה בא מן המכה ואפ"ה אם זמן וסתה היא אי וסתות דאורייתא חיישינן שמא גם מן המקור בא דם אבל אם אינ' מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה לכ"ע אם הוא זמן וסתה דאל"ה וכי לעולם לא תהי' נדה והלא קודם מכה הי' לה וסת עכ"ל. אמנם דעת הרשב"א דאפי' אינה מרגשת שדם זה בא מן המכה נמי אינה חוששת לוסתה כיון דקי"ל וסתות דרבנן וז"ל בתה"א בדיני כתמים וקי"ל כאוקימתא דרבינא דוסתות דרבנן וכיון שכן זו שהיא רואה דם אפי' בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה טהורה ואשה בחזקת טהרה עומדת ותלינן להקל שאני אומר דם זה מן המכ' בא ולא נחלקו רשב"ג ורבי בדבר וא"ת והלא בנשים דעלמא חיישינן לעונת הוסת כולה ואע"פ שלא ראתה מוהזרתם את בני ישראל מטומאתם והיאך אתה מתיר את זו שהיא בשעת וסת' שהרי דם לפניך י"ל ההיא מדרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמלתא אבל הכא ליכא למיקם אמלתא ואין דנין אפשר משאי אפשר שא"כ אף אתה אוסרה לבעלה לעולם עכ"ל. וקשה לי בדברי הרשב"א במ"ש שא"כ אף אתה אוסרה לבעלה לעולם שהרי לא באנו לאוסר' אלא בשעת וסת' ובין וסת לוסת תהא טהורה ואשה שאין לה מכה נמי אינן טהורות אלא בין וסת לוסת ובשעת וסתן אסורות. גם הר"ן בחידושיו דף ע"ז כתב ז"ל הרוא' דם מחמת מכה אפי' תוך ימי נדת' טהור' דאע"ג דאמרינן תבדק הכא כיון דלא אפשר למיבדק טהור' שאין דנין אפשר משא"א דכיון דוסתות דרבנן לא החמירו אלא היכא דאפשר עכ"ל והא אפשר ואפשר להתירה בין וסת לוסת כמו שאר נשים דעלמא. ונראה כונתם דכיון דאפי' נדה צריכ' הפסק טהרה ואם לא הפסיק' בטהר' הרי היא בחזקת טמאה כדאי' בנדה דף ס"ח וזבה צריכ' ז' נקיים ומש"ה כשבאנו לטמאות' בשעת וסתה אתה אוסרה על בעלה לעולם דלפעמים לא יהי' לה הפסק טהרה לעולם כל זמן שלא תחי' המכה ויהי' הדם זב ממנה. ולא מיבעי' עכשיו שצריכין ז' נקיים מחומרא דר"ז שלא יהיו לה ז' נקיים אלא אפי' בימי תנאים כיון דנדה צריכ' הפסק טהרה וזו שיש לה מכה במקור יהי' דמה בבשר' ולא תפסוק בטהר' ותהי' אסור' לעולם לכך הקילו חז"ל על הוסתות שהן מדרבנן כיון דאי אפשר. ואם כי לפעמים יהי' לה הפסק טהר' כיון דיש לה מכה במקור אי אפשר לעמוד על זה אימת תוכל להפסיק בטהר' ומתי לא תוכל לכך הקילו וחשיב לה אי אפשר. ותוס' דס"ל דאם אינה מרגשת יציאת דם מן המכה טמאה בשעת וסתה מודו דאין אוסרין אותה לעולם דהא כתבו הפוסקים דבין עונה לעונ' מותרת אלא דס"ל דכיון דמדינא תולה במכת' אלא דבשעת הוסת הוכרחנו לטמאות' משום דאל"כ וכי לעולם לא תהי' נדה והרי קודם המכה הי' לה וסת א"כ אין אנו מטמאין אלא אותו הדם שבשעת וסת' ותיכף אחר הוסת תולין הכל בדם המכה וחשבינן לה הפסק טהר' ומתירין אותה לבעל' אחר ז' ימים אע"ג דלא פסקו הדמים שהרי אנו תולין אותן בדם מכה וראיתי להרב בעל חות דעת סי' קצ"ו שכתב דביש לה מכה דטמא' בשעת וסתה צריכ' הפסק טהר' ובדיק' אחת תוך ז' נקיים ע"ש. ולא משמע כן מלשון הפוסקים וכבר הוכחנו מדברי הרשב"א שכתב דא"כ אתה אוסר על בעלה לעולם דמשמע שאין לה הפסק טהרה ולכך הוצרך להקל לגמרי על הוסתות שלא תטמא בשעת וסתה כדי שלא תיאסר עי"כ לעולם. ותוס' דס"ל דטמאה בשעת וסתה ע"כ ס"ל דכיון דקודם מכה הי' לה וסת גם עתה אנו תולין שעת וסתה בדם נדה ושלא בשעת וסתה בדם מכתה וכמ"ש. ונרא' דכיון דבשבע' נקיים לא מקרי חזקת איסור וכמ"ש בס' ש"ש ש"ג פי"א מהא דכתבו תוס' ריש גיטין ד"ה עד אחד נאמן באיסורין ואם תאמר מנא לן דעד אחד נאמן באיסורין ויש לומר דילפי' מנדה דדרשינן סוף פרק המדיר וספרה לה לעצמה. וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזק' שתהא רוא' כל שבעה וכשעברו שבע' טהור' ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול ע"כ וכ"כ תוס' פרק האשה רבה דף פ"ח ד"ה ברי לי וז"ל וא"ת א"כ אפילו אתחזק איסורא נמי ואור"י נדה שעכשיו ראת' מ"מ לא אתחזיק איסורא שתרא' כך לעולם עכ"ל. מבואר מדבריהם דלא מקרי אתחזיק איסורא במה שראת' פעם אחת שתרא' כך לעולם. ומש"ה ביש לה מכה א"צ להפסקת טהר' ולבדיק' בז' נקיים דמדינא אפי' בשעת וסתה ה"ל לאוקמ' בחזקת טהור' ולתלות במכה אלא כיון דהי' לה וסת קודם לכן מחזיקין אות' ברוא' ביום וסתה לחוד ותו לא ותטהר לבעל' אחר ז' ימים:
ובשו"ת נ"ב סימן נ"ז נסתפק לדעת התוס' תוך ז' נקיים אי מקרי אתחזיק איסורא ע"ש. והדברים ברורים דזה לא מקרי אתחזיק איסורא דא"כ לא הית' נאמנת תוך שבעה נקיים על ספירת' דהא עד אחד א"נ נגד חזקת איסור אלא על כרחך דליכא חזקת איסור ואף על גב דקודם שטבל' עדיין טמא' אין מחזיקין מאיסור לאיסור לומר כיון שראת' פעם א' חזקה שתרא' עוד וכמ"ש בס' ש"ש ש"ו פ"ו ע"ש. ונרא' דאפי' קודם שהפסיק' בטהר' לא מקרי חזק' איסור ואפי' ביום ראשון דמעין פתוח מ"מ לא מקרי חזקת טומא' וראי' מהא דכתב הר"ן בחי' רפ"ק דגיטין ד"ה ע"א נאמן באיסורין וז"ל וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מאי א"ל דהא אתחזק איסורא ליתא דכל שראת' טובלת בסוף שבע' ויוצא' מאיסור' הראשון אלא מיהו אי לאו ע"א נאמן באיסורין הי' לו לחוש שמא ראת' אח"כ זה נ"ל עכ"ל. ואי נימא דכל שלא הפסיק' בטהר' היא בחזקת טומא' ודאית א"כ פרסה נדה עמו במט' היאך היא נאמנת לומר שהפסיק' בטהר' הא אין ע"א נאמן היכא דאתחזיק איסורא אלא אפילו ביום ראשון ולא הפסיק' בטהר' לא מקרי חזקת איסור ודאי. ולכך באשה שיש לה מכה במקור שאינ' יכולה להפסיק בטהר' ודאית כל זמן שלא חיתה המכה תלינן הכל בדם מכה כיון דוסתות דרבנן ובתחל' לא החזקנו אותה ברוא' ודאית אלא משום שהי' לה וסת קודם שנתהו' לה המכה ודי לה ביום וסתה. ובנ"ב פשיטא לי' דכל זמן שלא הפסיק' בטהר' היא בחזקת טמא' וע"ש והעיקר כמ"ש דאפילו קודם הפסק טהר' אינ' בחזקת טומאה ודאית:
אמנם בזה נראה עיקר כמ"ש בנ"ב שם סי' נ"ט ז"ל ועיקר הבדיקה היא משום דבשעת בדיקה היא נותנת דעת' להרגיש אם דם יוצא מן המקור ומה שאינה מרגשת שהדם יוצא מן המקור מקרי הפסק טהרה עכ"ל וע"ש. ולפ"ז גם עד שלא חיתה המכה אפשר לה להפסיק בטהרה שנותנת דעתה להרגיש אם נפתח מקורה והדם יוצא מן המקור דכשם שיכולה להרגיש שדם זה יוצא מן המכה כן תוכל להרגיש שדם זה בא מן המקור וכל שאינה מרגשת שדם זה בא מן המקור מקרי הפסק טהרה ובדיקה תוך ז' נקיים ומטעמא דכתיבנא משום דאל"ה אתה אוסרה לעולם שאין לדבר קצבה אימתי תחיה המכה לכן לשיטת התוס' די לטמאה בשעת וסתה כיון שהי' לה וסת קודם לכן אבל אחר הוסת כיון שאינה מרגשת שבא מן המקור תולין הכל במכה וחשבי' לה הפסק טהרה וספירת נקיים. ובהכי ניחא לן דברי מהרי"ל בסי' כ"ה שכתב שיש להתירה בין עונה לעונה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן ע"ש. ולכאורה קשה דאדרבא למ"ד וסתות דאורייתא טפי יש להתירה בין עונה לעונה דחזקה אלימתא היא אורח בזמנו בא. וראיתי בספר כו"פ שעמד בזה ומפרש כונת מהרי"ל אפי' למ"ד וסת דרבנן ע"ש. ואין זה במשמע בדברי מהרי"ל. ולפמ"ש ניחא דדוקא למ"ד וסתות דרבנן דאין מחזיקין אותה ברואה בשעת וסת אלא משום דאינה מרגשת שבא מן המכה לכן שלא בשעת וסתה אנו מקילין ותולין במכה מטעם זה בעצמו כיון שלא הרגישה שבא מן המקור וחשבינן לי' להפסק טהר' ולבדיקת נקיים ומשום דאל"כ אתה אוסרה לעולם. וכיון דמדרבנן הוא היכא דלא אפשר מקלינן. אבל למ"ד וסתות דאורייתא וא"כ הוחזקה לרואה ודאית בשעת וסת וצריכה ז' נקיים מדינא וזו הואיל ורואה תמיד מחמת המכה אין לה נקיים. וחזקת היתר אין לה בימי הספירה כדמוכח מדברי הראשונים שכתבו דילפי' דע"א נאמן באיסורין מנדה דכתיב וספרה לה. ואס"ד דתוך ז' יש לה חזקת היתר לא מוכח כלל דע"א נאמן דלאו אהימנותא דידה סמכינן אלא אחזקה ואין לומר דילפינן מדנאמנת על הפסק טהרה דלא משמע כן מדברי תוס' אלא מספירת ז' נקיים ילפינן וכן מבואר להדיא בחי' הר"ן רפ"ק דגיטין שכתב ז"ל ע"א נאמן כו' אלא מוספרה לה נפקא לן כו' וכ"ת פרסה נדה עמו במטה מא"ל דהא אתחזיק איסורא ליתא דכל שראתה טובלת בסוף שבעה ויוצאת מאיסורא הראשון אלא מיהו אי לאו דע"א נאמן באיסורין הי' לו לחוש שמא ראתה לאחר מיכן זה נ"ל. עכ"ל:
מבואר דכל ימי הספירה אין לה חזקה שלא תראה וראוי לחוש שמא ראתה אח"כ שיש לה מכה ורואה תמיד אי אפשר להתירה בין וסת לוסת כיון שהוחזקה רואה ודאית בשעת וסתה למ"ד וסתות דאורייתא. לכך כתב מהרי"ל דלמ"ד וסתות דרבנן מתירין אותה בין עונה לעונה וכנ"ל עוד נראה לי בשיטת הרשב"א והר"ן דס"ל דאפי' בשעת וסתה תולה במכתה. ודלא תקשי וכי לעולם לא תטמא הרי הי' לה וסת קודם המכה וכמ"ש תוס'. די"ל דאפשר לה שתטמא כשתרגיש כשנפתח מקורה דזה הוי הרגשה גמורה ואפי' כשיש לה מכה במקור יכולה להרגיש פתיחת המקור. וכן ברואה תמיד תוך מ"ר שהיא טהורה לדעת הרשב"א והר"ן אפילו בשעת וסתה. ולכאורה תקשי מתי תטמא ה"נ שתרגיש שנפתח מקורה תטמא. ולכאורה הי' נראה אין כאן משום הרגשה וכמו שאמרו בש"ס אימר הרגשת מ"ר הוא. אלא דשאני התם שמרגשת צער בעלמא שפיר י"ל הרגשת מ"ר הוא ועיין פ' הרואה כתם דאמרי' לעולם דארגשה ואימר הרגשת עד הוי ופירש"י שציערתה בדיקת העד ע"ש והיינו משום דהרגשת צער בעלמא נמי הוי הרגש' להכי קאמר דהכא איירי במרגשת צער ואימר הרגשת עד או מ"ר. אבל אם הרגישה ממש שנפתח מקורה אפילו בשעת בדיקת העד או בשעת תשמיש יכולה היא שתבחין ותדע בבירור שנפתח מקור וממנו דם יוצא ולא אמרי' גבה שמא דהא הרגשת עד או שמש הוא כיון שמרגשת בבירור שנפתח המקור. ותדע דהא אמרינן המשמש עם הטהורה ואמרה נטמאתי כו' ומנא ידעה בודאי שנטמאת עד שאמרו שהוא חייב כרת אם לא פירש באבר מת. אלא ודאי שהרגישה שנפתח מקורה והרגשה זו יכולה להיות אפי' עם הרגשת עד ושמש או מ"ר. ועיין בתשו' ח"צ סימן מ"ו. וראיתי בס' ח"ד שכתב דאם בבירור ראתה דם שלא בהרגשה תוך ז' נקיים דסותרת משום דדם שלא בהרגשה טמא לטהרות משום דמקור מקומו טמא והוי טומא' מפסקת ביניהם כו' ועוד דבדף מ"ב אמרינן כיון דמטמא בפנים כבחוץ ה"ל רואה וה"נ הא מטמא מבפני' כבחוץ ע"ש. ודבריו אינן מוכרחין דדוקא פולטת ש"ז היא דסותרת לפי דנפקא לן מדם יהי' זובה ע"ש ברש"י ואין זה ענין לדם שלא בהרגש' ומה שאמרו לפי שמטמא בפנים כבחוץ הו"ל רואה לא נאמר אלא בש"ז דמרבי לי' קרא כדאיתא שם דכתיב דם יהי' זובה אבל דם בלא הרגש' דאינו אלא משום מקור מקומו טמא ואינו מטמא האש' טומאת ערב אלא ביציאתו לחוץ וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בחי' לנדה ע"ש. ולפי דברי ח"ד יהי' דם מכה שבמקור סותר ז' נקיים לפ"מ שהבינו כו"פ ונ"ב בדעת הרמב"ם דדם מכה שבמקור טמא. וזה לא נאמר כלל. א"ו כמ"ש. מיהו כבר כתבנו דהרמב"ם פסק בהדיא דם מכה שבמקור טהור. איברא גם דם בלא הרגש' אינו סותר נקיים דמקור מקומו טמא אינו אלא ביציאתו לחוץ וש"מ נוגעת הוי ולא רואה. ובמצאה דם תוך מ"ד כתב הרמ"א סי' קצ"א ז"ל אבל אשה שרגיל' לראות דם במ"ר ומרגשת כאב בשעה שמטלת מים כגון החולי שקורין הארי"ן ווינ"ד נרא' דיש להתיר בכל ענין כו' ואפילו אם מצא' דם אחר הטלת מ"ר כשמקנחת עצמ' טהור' דמאחר דמרגשת כאב ואינה מוצאת הדם רק אחר הטלת מ"ר ודאי דם מכה הוא. אך יש מחמירין שלא להתיר רק באשה שיש לה וסת להצריכה בדיקה דהיינו קודם שתשתין תבדוק עצמ' היטב בחורין ובסדקין כו' ואם בדק' עצמ' ג"פ כה"ג ומצא' המוך נקי מותרת אח"כ בלא בדיק' שלא בשעת וסתה דחזק' דדם מכה הוא מאחר שאינה מוצאת אותו אלא לאחר שהשתינה ע"ש:
ובשו"ת נ"ב סימן מ"ח השיג בזה על פסק רמ"א במ"ש שתבדוק ג"פ דכיון דמוכח דמן הצדדים הוא מה לנו אם יש מכה בצדדין או לא. אטו המכ' מטהר הדם היוצא מן המכ' הוא המטהר ומה לנו בדם אם יוצא מן המכ' או מן הבשר או מאיז' וריד שבצדדין כיון שנתברר שיש לאש' זו סבה הגורם להוציא דם מן הצדדין תולה בו שלא בשעת וסתה ע"ש. וכ"כ עוד בספרו דגול מרבבה סי' קצ"א ע"ש. אמנם לענ"ד נראין דברי רמ"א נכונים. והוא דודאי מ"ש בש"ך דהך בדיק' לאו מעליותא וספוקי הוי מספקא לי' למוהרי"ל לסמוך עלי'. שפיר קאמר הגאון בעל נו"ב דאין לך בדיק' יותר יפה מבדיקת המוך. איברא לא אתברר לן בבדיק' זו אלא שבפעם הזאת שאנו בודקין ומוצאין המוך נקי ע"כ הדם שבא עתה עם המ"ר מן הצדדין הוא בא. ובחזק' זו יש בידינו להתיר הדם הזה שדם הצדדין הוא בבירור. אך לענין להתירה אח"כ בלא בדיקה אין כאן ראי' במה שיצא עתה פעם אחת דם מן הצדדין. שהרי בכל הנשים נמצא דם בצדדי' ויוצא ג"כ לפעמים ואפ"ה כל הדמים הנמצאים בפרוזדור חזקתן מן המקור לפי שרוב דמים מן המקור וה"נ אין כאן ראי' על כל הדמים שיצאו ממנה אח"כ שהם מן הצדדים. אדרבא במה שנמצא אח"כ בלא בדיק' אמרי' חזקתן מן המקור לכך כתב שצריכ' בדיק' ג"פ וכיון שהוחזק' ג"פ אמרי' ודאי דם מכה שבצדדין הוא ושוב א"צ בדיק' ועדיין צריכ' שתרגיש כאב דבזה כיון שהוחזק' ג"פ מן הצדדים ולא מן המקור איגלאי מלתא דדם מכה הוא ולכך כל דם שרוא' אחר כך אפילו בלא בדיקה תולין במכתה [2]:
אמנם לענין אותו הפעם שבדק' עצמ' ע"י המוך ומצאה אותו נקי ונתברר שזה הדם מן הצדדין פשיטא דאותו הדם טהור בבדיקה זו אפילו בפעם אחת כיון שידוע שזה הדם מן הצדדין הוא בא. וזה ברור. ובזה ניחא הא דכתב בש"ע סימן קפ"ז סעיף ז' ז"ל וכן אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת כתמים כי אם במקום א' בצדדין יש לתלות שממכ' שבאותו צד בא וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיק' כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשעת בדיקת חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל ע"ש. ובט"ז הקשה דהא דין זה מפסקי מהרא"י ושם מבואר דוקא באש' שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה והש"ע לא ביאר והרמ"א אינו חולק עליו ע"ש ועיין בנקה"כ שם. ולפי מ"ש נראה דודאי לענין אותו דם שנמצא תמיד במקום א' בצדדין ובשאר חורין וסדקין בדק' ולא מצא' דם שפיר י"ל דמסתמא האי דם מצדדין קאתי ובפרט שיש לה כאב אלא שאינ' יודעת אם מוציא' דם יש לתלות באומדנא זו שבודקת בכל החורין וסדקין ולא נמצא רק במקום א' בצדדין ודאי יש לטהר אותו הדם. אבל אין לטהר משום זה כל הדמים הנמצאים אח"כ באשה זו דאין זה הוכח' בזה שנמצא לפעמים דם בצדדין ע"י פתיחת גיד או וריד אעפ"כ גבי שאר הדמים אמרינן חזקתן מן המקור. ומש"ה בש"ע סעיף ז' לא מיירי אלא מאותו דם הנמצא תמיד בצד א' ובשאר חורין וסדקין לא נמצא ודאי יש לסמוך שאותו הדם מן הצדדין בא. אבל לטהר את האש' אח"כ שלא תצטרך לבדוק ולתלות בצדדין. לזה צריך שיהי' לה וסת ושלא בשעת וסתה. ובפסקי מהרא"י סי' מ"ז כתב ז"ל. אשר כתבת שיש לך הוכח' שיש לה טהר' אך שאינו ידוע אם מוציא' דם ודאי חד עד לחוד לא מהני דבהדיא כתב במרד' דבעינן שיודעת שמכת' מוציא' דם ואז תולה במכ' אבל אי לא ידע' לא כו'. אמנם בעובדא דידן מצאנו ב' צדדין להתיר. חדא כמו שכתבת שכל זמן שהיא בודקת בכל החורין וסדקין אינה מוצאת אותן כתמים ושערות כו' ר"ל במקום א' מוצאה לעולם א"כ אם אותו מקום בצדדין קצת יש סברא לטהר כו'. עוד כתב במרד' כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכ' מה שאין תולין בלא זה. ואתה כתבת שיש לה וסת כהוגן א"כ מועיל ג"כ להתיר ולטהר כו' לכן נרא' דאי אתנהו לכל הני צדדין דלעיל שהזכרת תוכל לסמוך עלי' להחזיק' בטהור' עכ"ל והיינו כדי שלא תצטרך בכל עת בדיק' בחורין ובסדקין אלא כשתמצא אותן כתמים ושערות בין וסת לוסת תהי' תולה במכ' שבצדדין לכך צירף דעת המרדכי אבל אם אין לה וסת אין הוכח' במה שבדק' ולא מצא' אלא במקום א' בצדדין אלא לענין אותו הדם שהוא טהור אבל אין לסמוך ע"ז אח"כ בלא בדיקת חורין וסדקין לטהר הדם שלא נבדק. ולפ"ז באשה הרוא' אחר הטלת מ"ר דבעי בדיקת מוך נקי ג' פעמים להחזיק הדם מחמת מכה ולטהרה אח"כ בלא בדיקה צריך נמי שיהיה לה כאב דבלא כאב ודאי דאשה בריאה אפילו בדקה עצמה עשרה פעמים במוך נקי ולא מצאה דם אלא בצדדין אף באותו דם טהור מ"מ מה שתראה אחר כך לא תלינן רק במקור לפי שכל הדמים שבאשה חזקתן מן המקור ואם לפעמים תראה מן הצדדין לא גרע בזה חזקת המקור. אלא כשמרגשת כאב יש לתלות במכה. ואפילו בלא כאב כיון שבא תיכף אחר מ"ר ה"ל כמכה כל שנבדקה במוך נקי ג"פ כיון שי"ל שבא מתמצית מ"ר:
שוב ראיתי בשו"ת מ"ב סימן מ"ו שמחלק גם כן בין אשה בריאה לאשה שיש לה מכה או כאב וכתב הטעם משום דכיון דהיא בריאה ואין לה מכה ולא כאב א"כ אף שדם זה מן הצדדין אחר שנבדקה חיישינן שמא תתרפא המכה המוציאה דם מן הצדדין ואיזה זמן נדע עד מתי נטהר אותה בשלמא כשיש לה מכה או כאב א"כ כשתתרפא המכה תדע ששוב לא תתלה בה ותחמיר אז כשתמצא דם אבל בלא סיבה ידועה אין לדבר סוף ע"ש ועיין עוד שם סימן מ"ח. והעיקר נראה כמ"ש דאפילו שעה אחת אח"כ כשתמצא דם תלינן במקור דודאי לכל אשה יש לה גם בצדדין דם וכמ"ש ס"ס ספק מן הצדדין ספק מן המקור אלא דאפ"ה כל הדמים חזקתן מן המקור שהוא רוב ומצוי. ובש"ע סימן קפ"ז סעיף ז' כתב ז"ל אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורין והסדקין אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדין יש לתלות שממכ' שבאותו צד בא. וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשלו כשנוגעת בצד אותו המקום כואב לה קצת כו' ע"ש. והיינו לומר כל זמן שהיא בודקת בכל החורין כו' אז הדם ההוא טהור אבל אם תמצא אח"כ דם באותו צד שוב אין אנו תולין כל הדם שהוא מן הצדדין אלא אמרינן חזקתו מן המקור כיון שלא בדקה עתה בכל החורין וסדקין ובתה"ד מטהר לעולם אפי' כשלא תבדוק אח"כ לכך הצריך שתהי' אשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה. והיטב אשר דבר הגאון מ' יצחק הלוי ז"ל שם בתשובת נ"ב סימן מ"ד דהא דש"ע סימן קפ"ז סעיף ז' מיירי אפי' בלא מכה לפי שבש"ע שם לא הזכיר שהי' לה מכה ע"ש. והגאון בעל נ"ב שם סימן מ"ו משיג עליו. ולדעתי הקלושה נראה דאותו דם שמצאה בשעה שבדקה בחורין וסדקין ולא נמצא רק בצד אחד לבדה טהור אפי' אין לה מכה ומזה מיירי שם בש"ע סימן קפ"ז סעיף ז'. ומ"ש בש"ע יש לתלות דממכה שבצדדין בא. היינו משום דכל דם הבא מצדדין ע"י מכה בא שנפסק שם גיד או עורק אחד וכמ"ש הרמב"ם גבי דם הנמצא בפרוזדור דהוי ספק מן העלי' כשישוסע עורק אחד בעלי' ע"ש ואפ"ה אמרינן חזקתו מן המקור. ובתה"ד שבא לטהר גם אח"כ הי' צריך שני תנאים שיהי' לה כאב ושיהי' בין וסת לוסת. וראיתי בשו"ת ח"צ סימן ע"ג שכתב ז"ל הרואה בפסקים וכתבים דשם מיירי שאינה מוצאת בשעת בדיקה שום דבר מאותן כתמים רק במקום א' מן הצד א"כ יש הוכחה שאינו מן החדר שהרי החדר הוא באמצע ומשויא לי' כבדיקת שפופרת דשריא אפי' בלי כאב בצדדין ולרוחא דמלתא צירף לזה הכאב שיש לה כשהיא בודקת במקו' ההוא שמשם הדם בא וכן ענין צירוף דעת המרדכי על דרך זה הוא עכ"ל והיינו כדברי הגאון מהר"י הלוי ז"ל. אלא דלענ"ד נראה דתה"ד שם רוצה לטהר האשה גם אח"כ בלא בדיקת חורין וסדקין ונמצא דוקא בצד א' הכואב לה לכך צריך צירוף דעת המרדכי אבל לענין אותו הדם שמצאה בשעת הבדיקה רק מן הצד ונתברר שלא בא מן המקור ודאי אותו הדם טהור כן נלענ"ד.
נחזור לענין שלפנינו. הנה מה שהאשה הזאת הרגישה כאב בגבה לפני כמה שבועות לא מהני להתירה כיון שעתה אינה מרגשת. אע"ג דבט"ז סי' קצ"א סומך על זה שהי' לה כאב קודם. הנה בשו"ת ח"צ סימן ע"ג השיג עליו והעלה דכיון שהלך הכאב שהיא הסבה הראשונה לומר מכה יש לה הרי הלכה לה המכה וכי אין מכה עשוי' להתרפאות וע"ש. ולכן נראה בשריותא דהך אתתא שתעשה הבדיקה המבוארת ברמ"א סי' קצ"א. ותבדוק עצמה ג' פעמים כמו שביארנו למעלה דצריך ג"פ דוקא וקודם שתטיל מ"ר תרחוץ אותו מקום היטב ותכניס מוך ר"ל צמר גפן נקי ולבן מוכרך בחתיכה פשתן רכה ונקי' עמוק ברחמה עד שתמלא כל הרחם בחורין וסדקין במוך הכרוך הנ"ל. ותזהר שתרחץ ותקנח עצמה היטב גם חוץ למקום המוך שלא ישאר שם איזה דם ולא יתלכלך המוך דרך כניסתו. ואחר הטלת מ"ר שוב תקנח עצמה יפה יפה כמ"ש מהרי"ל ותוציא המוך הכרוך ותראה אם הפשתן שעל גבי המוך הוא נקי. ובמ"ר הי' דם או אחר הטלת מ"ר סמוך לה נראה דם. ובמוך הי' דחוק ברחמה עד שלא נשאר מקום שיזוב איזה דם בלתי אם נגע בפשתן שעל המוך. אז נתברר הדבר שהדם בא ממקום מ"ר וכשיתברר הדבר ככה ג"פ ע"י בדיק' זו אזי היא ככל הנשים. ותפסיק בטהרה אח"כ לבדיקת ז' נקיים מחמת שכבר פרסה נדה לפני כמה שבועות ותספור ז' נקיים ומה שתראה תוך מי רגלים או סמוך למ"ר אינו מן המקור ואינו סותר הנקיים. אמנם לאו כל הנשים בקיאות בזה עד היכן הוא בית הרחם למלאות אותו היטב במוך הנ"ל. לכן תעשה הבדיקה ההיא ע"י נשים בקיאות ויזהרו שתכניס המוך ותמלא מקורה יפה יפה ג"פ. וראוי להחמיר בבדיקה זו שיהי' ברור שיש לסמוך על אשה בקיא' וחרדה לדבר ה'. ואם הי' לה וסת. תהי' חושבת ימי וסתה וכשיגיע וסתה תטמא ותספור אח"כ ז' נקיים בהפסקו' טהרה ובדיקת נקיים כשאר נשים ומה שתראה תוך מ"ר או סמוך להטלתן לדם מכה ודם הצדדין יחשב כאמור. ואם לא הי' לה וסת תהי' טמאה מעונה לעונה ר"ל משלשים יום לשלשים יום. כללו של דבר אחר הבדיקה ג"פ הרי היא ככל הנשים אלא שחוששת לוסתה ולעונה סתם. ומה שיוצא עם מ"ר או סמוך להן בין עונה לעונה או בין וסת לוסת אין חוששין להן. אמנם להפסקת טהרה ולבדיקת נקיים צריך ג"כ בכל עת בדיק' ר"ל כשתרצ' להפסיק בטהרה תכניס המוך כרוך בפשתן רך ונקי בעומק בה"ר ותמלא אותו עד שלא ישאר מקום פנוי כנזכר למעל'. גם תרחץ ותקנח יפה יפה קודם הכנסת המוך ואחר הטלת מ"ר וכשתמצא המוך נקי הרי הפסיקה בטהרה וכן תעשה לבדיקת ז' נקיים והכל יהי' ע"פ אשה בקיאה והכל יהי' ברחיצה וקינוח יפה ובדחיקת המוך למלאות כל בית הרחם בעומק הרב' כל מה דאפשר. ואז תהי' טהור' לבעל'. ואחר הבדיקות יודיע לנו כ"ת מה דבר נתחדש בה ונעיין עוד במה דאפשר לפי קט שכלנו. |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |