רשב"א/נדרים/מח/ב

רשב"א נדרים מח ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמרי פומבדיתאי האי קני על מנת להקנות הוא, וכל קני על מנת להקנות (וכו') [לא קנה – לפי השי"מ]. פירוש האי על מנת לאו על מנת דתנאי הוא כשאר על מנת דעלמא, דמעשה בדבר אחד ותנאי בדבר אחר, כגון [גיטין עד, א] הרי זה גיטך על מנת שתתני מאתים זוז, דאמרינן מגורשת והיא תתן, דהאי על מנת לא שיהיו הנכסים של (בן) [הבן – לפי השי"מ] עד שיהא בן הבן צורבא מרבנן, על מנת שיתנם לו כשיהיה צורבא מרבנן קאמר, דלא נתנם לבן כלל ואין לו בהן הנאה של כלום, אלא שיקנם לו כדי להקנותם בלבד, ומשום הכי אמרי פומבדתאי, דכיון שאין זה קונה בגוף הנכסים כלל אינה מתנה, ולא קנה, ואפילו להקנותם, ומדאמרי פומבדיתאי בהאי לישנא קני על מנת להקנות הוא, משמע דנותן זה לא אמר בפירוש קני על מנת להקנות, אלא ליקני (מן – לפי השי"מ) הדין, וכי הוה בר בריה צורבא מרבנן ליקנינהו נהליה קאמר, כלישנא דאתמר בגמרא. ותמיהא לי דכיון שכן, אמאי אמרי פומבדיתאי דהוי כקני על מנת להקנות, אדרבה נימא דמתנת הבן הויא מתנה גמורה, דהא לא התנה בה בכלום, ואי בעי כי הויא בריה צורבא מרבנן יהיב ליה ואי לא לא, דהא דקאמר ואי הוי בריה צורבא מרבנן ניקנינהו ניהליה מדעתו קאמר, וכההיא [ביצה כ, ב] דהבו ליה ארבע ממאה זוזי ולינסוב ברתאי, ויש לומר דכיון דבנו מודר ממנו הנאה, ועל ידי מה שאמרו לו אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי עמד ונתנן ליה בהאי לישנא, עניניו מוכיחין עליו דליקנינהו ניהליה דקאמר ליה, לאו מדעתו קאמר, אלא משום תנאי, וכעין דלעיל דסעודתו מוכחת עליו, וכדמותיב מינה רבא לרב נחמן.

ורב נחמן אמר קני על מנת להקנות קנה. כלומר קנה הבן ויכול הוא להקנות לבן הבן, ואם תאמר מאי נפקא לן מינה אם קנה אם לא קנה, שהרי בן הבן מכל מקום אינו קונה עכשיו, שאין זה הבן זוכה עכשיו ואינו קונה אלא על ידי נתינת הבן שיתן לבן הבן, והלכך אם הקנה הבן לבן הבן, אי הוי צורבא מרבנן קנה הבן וקנה בן הבן בהקנאה שיקנה לו הבן, ואם לא רצה הבן ליתן לבן תבטל גם מתנתו שנתן לו אביו, ומכל מקום יירש הוא הנכסים ממילא, ואף על פי שאינו יכול ליהנות מהן מחמת נדרו של אב, מכל מקום נותנן הוא אם ירצה לבן הזה או לאחר, לפי מה שכתבנו למעלה לדעת הרמב"ם ז"ל, גבי מתניתין דפרק הגוזל [בבא קמא קא, ב] דקתני בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, וכיון שכן מאי נפקא לן מינה, אם קנה הבן מחמת מתנה זו אם לאו, ועוד מאי קאמרו ליה אי הוי בר ברך צורבא מרבנן מאי, הא לכי מיית אבא זוכה הוא בנכסים מחמת ירושתו, ונותן לבנו או לאחיו או לכל מי שירצה, וכדתנן בסיפא דההיא מתניתין דפרק הגוזל, ושמא נפקא מינה אם היו שם יורשים אחרים, שאם אינה מתנה יירשו הם הנכסים, ואם קנה הבן כדברי רב נחמן יקנה לבנו כי הוו צורבא מרבנן, ואין לשאר היורשים בנכסים כלום, ואינו נכון כלל, אבל לפי הסברא האחרונה שכתבנו למעלה, בההיא דאם מת לא יירשנו לא קשיא מידי, דמשמע דחלקו הוי הפקר, וצריך עיון. [ועוד יש לי לומר ענין אחר בזה ובאותה משנה של פרק הגוזל – לפי השי"מ] ועוד אני חוזר למשנתינו שבפרק הגוזל שהביא אותה בפרקין, דתנן האומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי בחיי אם מת יירשנו, בחייו ובמותו אם מת לא יירשנו, ויכול ליתנן לבניו ולאחיו ולוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. וקשיא לי אם נותן הוא לבנו ולאחיו, היכי קתני לא יירשנו, ודאי יורש הוא, שהרי יכול הוא ליתנן לבנו ולאחיו ופורע בהן חובו ואין לך ירושה גדולה מזו, ואם משום שהוא בעצמו אינו נהנה מהם ממש באכילה ושתיה, היה לו לומר לא יהנה מנכסיו, ועוד דכשהוא פורע בהן חובו הרי זה נהנה בכך, אף על פי ששנינו [לעיל לג, א] המודר הנאה מחברו פורע לו את חובו, ומפרשינן טעמא בגמרא משום דמבריח ארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע מדעת עצמו, אבל אם אמר לו פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד, ותדע לך דהא תנן ותורם את תרומותיו, ותניא בברייתא [לעיל לו, ב] ותורם לו מתרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן, אילימא מדעתו של בעל הכרי והא קא מתהני מיניה דקא עביד שליחותיה (וכשהיא) [וכשהוא – לפי השי"מ] עצמו פורע חובו מהם כל שכן שהוא נהנה ואסור, ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא הן באין ונפרעין ממנו, כלומר מאותם נכסים שהיו ראויין להיות שלו. ומיהו אכתי קשה היאך נותן לבניו ולאחיו שהרי מועל הוא כשנתנו לאחר [כשהוא פורע בו חובו – לפי השי"מ] וכדאמרינן בריש פרק אין בין המודר הנאה [לעיל לד, ב] באומר לחברו ככרי עליך, ותנה לו מקבל שהוא הנודר מעל לכשיוציא, ועוד קשה היאך אפשר שיירשנו, והלא כיון שאסור בהנאתו אין לו בהם כלום, ואפילו נתנם לו האב אינו זוכה בהם, ואם קדש בהם את האשה אינה מקודשת וכדמשמע בפירוש באותה שמועה שבפרקין (ואיבעיא) [דאיבעי – לפי השי"מ] להו קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן, ואתי למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת, מכרן וקדשה בדמיהן (מקודש) [מקודשת – לפי השי"מ] אלמא אוסר פירותיו על חבירו כערלה וכלאי הכרם דמו ליה, ואם קדש בהן את האשה אינה מקודשת, וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגדולין צריך לחזור ולקדש, ועוד קשיא לי דכיון דכשמת האב זכה הוא בנכסים ויכול ליתן לבנו או לאחיו, כההיא דשמיט כיפי, דפרקין, דאמרינן ליה אי הוה בר ברוך צורבא מרבנן מאי, ואמר להו ליקנינהו הבן, ולכי הוה צורבא מרבנן ליקנינהו ניהליה, מאי אמרו ליה והלא אפילו שתיק מיניה זוכה היה בדין ברא בחלק ירושתו, ויכול ליתנה לבנו בין הוי צורבא מרבנן בין לא הוי, על כרחך הוא כמו שפירשה הראב"ד ז"ל לאותה משנה שבפרק [הגוזל] דאמדיר קאי, כלומר שהאב המדיר יכול הוא ליתן לבנו של הנודר, וכן פורע לו חובו, דומיא דמתניתין דבפרק אין בין המודר, דקתני [לעיל לג, א. לח, א] פורע לו וזן את אשתו ובניו, אף על פי שחייב (במזונותין) [במזונותן – לפי השי"מ], וכדתניא נמי בברייתא בפרקין האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לוה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. והא דקתני ונותן לאחיו, שיטפא היא, ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל את אביו דלעיל מינה, תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפיה. אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפירש אנידר, וכתב וצריך שיאמר להם אלו נכסים שאסר אבא עלי, פירשה ז"ל על דרך [מתניתין דה]גוזל את אביו ונשבע לו ומת דלעיל מינה, דאמרינן עלה דההיא בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ומפני שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי, מצא לו הרב ז"ל טענה ליסמך עליה, ואמר שגם זו דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא, כלומר דכיון דאמר להם כך, אין זה אלא כמודיעו שהוא מגביה לו מציאה, וכן בפרעון חובו כיון שגלה כן לבעל חובו וקבלן הלה, הרי זה כמלוה שאמר ללוה הגביה מציאה זו ותנה לי והפטיר, אבל בנותן סתם או פורע סתם אסור, ואילו עשה כן מעל, וכן נראה לי ליישב דברי הרב ז"ל. וקשיא לי אהא דרב נחמן היאך אפשר לבן לקנות נכסיו אלו כלל, דהא אסרן עליו האב בהנאה, וכיון שכן היאך הוא יכול להקנותן לבנו לכי הוי צורבא מרבנן, שאם הוא לא קנאה אינו יכול להקנותם, ויש לומר דהיינו דקא קשיא להו לפומבדיתאי, ורב נחמן דאמר דקני, סבירא ליה דכיון שאין הבן קונה נכסים אלו להנאתו כלל, אלא להקנותן לבנו לא נכנס זה בכלל איסורו כלל, ומיהו קנה להקנותן. ועוד יש לי לפרש דלא לקנינהו הדין ברא דנאסרו עליו קאמר, אלא הדין איניש דעלמא קאמר, וכדמוכח קצת לישנא דקאמר רב אשי בסמוך לאימת (מתקני) [קני – לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, ואי להדין ברא גופיה אקני ליה הכי הוה ליה למימר, לאימת קני לכי הוי בריה צורבא מרבנן. כן נראה לי.

ועוד סודרא קני על מנת להקנות וקני מן השתא. כלומר אף על פי שההקנאה גרועה, שאינו קונה הסודר קנין גמור אלא כדי שיקנה בו את השדה לבעל הסודר, מכל מקום אית ביה חדא לטיבותא, דעם משיכתו הוא דמקנה לו בעל השדה את שדהו, אבל הדין נכסי לאימת קני להו (הדין) [הבן – לפי השי"מ] לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, דמן השתא לא קני האי ברא בהדין נכסי כלום ולא בפירותיהן, שלא נתנן לו שיהא אוכל פירותיהן עד ההיא שעתא, אלא להקנותן לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן בלחוד הוא דמקנה להו ניהליה, והלכך עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן דליקנינהו ניהליה, לא נגמרת לו אפילו ההיא מתנה כל שהוא, וההיא שעתא דהוי בר ברא צורבא מרבנן הדר סודרא למריה, כלומר איני מקנה לו באותה שעה, ואותה משיכה או אותה חזקה שהחזיקו על דבר זה מעיקרא לא מהניא, דהא כלתה לה והלכה כי הוי בר ברא צורבא מרבנן, והוי כעין [כתובות פב, א] משוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום דלא קנה, משום דבשעת משיכה לא קנה, וכי מטו שלשים יום כבר כלתה ועברה המשיכה הלכך לא קנה. אלא דקשיא לי דהא רב נחמן גופיה מודה הוא במשוך פרה זו ולא תקני לך אלא לאחר שלשים יום, דאי לא קיימא באגם מיהא לא קנה, וכל שכן למאי דאסיקנא בשלהי האשה שנפלו לה נכסים [שם פב, א], דאפילו קיימא באגם לא קנה אי לא אמר ליה מעכשיו, ויש לומר דרב נחמן סבר דכיון דקני על מנת להקנות קנה, האי ברא נמי מן השתא קני כדי להקנותה לבר ברא כי הוי צורבא מרבנן, ולא דמי למשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר שלשים יום, דהתם אמר ליה בהדיא דלא ליקני כלל עד לאחר שלשים יום, וההיא שעתא כבר כלתה לה ואזלא המשיכה, ואפשר דאפילו רב נחמן נמי בקנין סודר מודה, דאינו קונה, כי אמר ליה קני סודר זה ותקנה לי שדך לאחר שלשים יום, משום דההיא שעתא קא הדר סודרא למריה, אבל במעכשיו ולאחר שלשים יום קנה, וכן בתוספות בהרבה מקומות שאין קנין קונה בלא מעכשיו. והא דגרסינן בפרק יש נוחלין גבי הכותב לבנו לאחר מותו, צריך לכתוב לו מהיום ולאחר מיתה, בהקנאה מהו ואמר רב (פפא) [פפי – לפי השי"מ והגמרא שם] אקנייה וקנינא מיניה קני, קנינא מיניה ואקנייה לא קני, התם טעמא משום דכתב ליה לאחר מיתה, ואפילו הכי אסיקנא דהקנאה לא צריך, אלא בין הכי ובין הכי קני, דמשעת קנין דמקנה ליה הגוף. כן נראה לי. ונראה לומר דלרב אשי לאו דוקא משום דלא מצי לאקנויי לבר ברא, דכל שהאחד אינו קונה בשעת קנינו של זה בסודר, דעם משיכת הסודר מקנה לו השדה לבעל הסודר לא קנה, דבשעה שהוא מקנה לאחר שאז תשלים קנייתו ההיא שעתא כבר הדר סודרא למריה, דמה לי הפסק זמן מרובה מה לי הפסק זמן מועט, ומיהו משמע דרב אשי לא קאמר אלא בקנין משיכה וחזקה שאין להם קיימא אלא עוברין, אבל בקנין שטר שהשטר קיים ועומד עד דהוי בר ברא צורבא מרבנן, מודה הוא כל שלא נתקרע השטר, ולא נאבד בשעה שהוא מקנה אותו לבר ברא, שהרי [קידושין נט, א בר"ן ד"ה רב ושמואל] המקדש את האשה בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום מקודשת, אם לא נאבד השטר ולא נתקרע, וכן לענין הגט וכדאיתא התם [כאן ד"ה הלין]. אבל בתוספות ראיתי דאפילו הקנה לו בשטר, פליג רב אשי וכפומבדיתאי סבירא ליה, וקשיא לי אשמעתין בין לרב נחמן בין לרב אשי, מה ענין סודר לזה דדברים הנקנים שאדם קונה ומקנה אותן לחוד, ודרכי הקניות שאדם קונה על ידם לחוד, וקנין סודר אינו מדין קניה, שאם כן תהא בו אונאה וכל שכן ביטול מקח, ועוד שהרי קנינן בכלי אף על פי שאין בו שוה פרוטה, ואין קונין בפירות ואפילו בבשר שוה מנה, ועוד דהא איכא מאן דאמר [שם מז, ב] קונין בכליו של מקנה, וצריך לי עיון.

זמנין אמר ליה דסעודתו מוכחת עליו. כלומר שאין מקנה לזה כלל, ולא אמר לו כן אלא כדי שיבא אביו ויאכל בסעודה, ולא לו נתן אלא לאביו, אבל הכא אף על גב דאינו מקנה לבן אלא די להקנות לבן הבן, מכל מקום במתנה גמורה הוא נותן לו, כדי שיקנה אותם נכסים לבן הבן, וכל הנותן על מנת להחזיר הן שמקנה אותו קנין גמור לדעתו.

וזמנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה. פירוש הא נמי דבית חורון מתנה הוא, אלא משום דהיא מתנה דכל דהו ולא נתנה אלא על מנת להקנות למודר הנאה, עשאוה כמי שאינה מתנה להחמיר בנדרים, כמו שהחמירו אפילו בויתורין לאוסרן על המודר, אף על גב דבעלמא לית בהו ממשא, והא דרבי אלעזר לדוגמא בעלמא הביאה דלגבי האי עובדא לא שייך בה ויתור אסור, אלא לדוגמא קאמר.

ולענין פסק הלכה: בסודר קיימא לן כרב נחמן דקני על מנת להקנות הוא ואי תפיס ליה לא מתפיס, דאף על גב דרב אשי אמר מאן לימא לן, לא שבקינן מאי דאיפשיטא ליה לרב נחמן, ותפסינן מאי דאיסתפק ליה לרב אשי, ורב אשי מאן לימא לן קאמר, והא רב נחמן דאמר לן, ועוד רב אשי גופיה דחייה בעלמא הוא דקאמר, ולא משום דסבירא ליה הכין, אלא אדרבה בהדיא אשכחן דסבירא ליה הכין בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], דאמרינן התם גבי הילך מנה על מנת שתחזירהו לי, אלא אמר רב אשי בכלהו קני לבר מאשה, גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, אלמא לרב אשי חליפין קני על מנת להקנות הוא, ואי תפיס ליה לא מתפיס, וכן פסקו כלהו רבוותא ז"ל, אבל לענין קני על מנת להקנות לכי הוי בר ברא צורבא מרבנן, איכא למימר דקיימא לן לא קנה כפומבדיתא, דהא רב נחמן תלי טעמא בסודרא דהוו קני על מנת להקנות, ואמר רב אשי דלא דמי דהתם קני על מנת להקנות מן השתא הוא, אבל הכא לאימת קני להו לאלין נכסי לכי הוי ברא צורבא מרבנן, וההיא שעתא הדר סודרא למריה, וכיון שכן קיימא לן כפומבדיתאי וכרב אשי דקאי כותייהו, אבל ראיתי להרמב"ם ז"ל שפסק דקנה כרב נחמן, ושמא כיון דחזינן ליה לרב אשי, דדחי ליה בטעמא דסודר אי תפיס ליה מתפיס, בדחייה בעלמא, דאיהו גופיה לא סבר לה, אלמא כל מאי דפליג עלה רב אשי, לאו משום דלא סבירא ליה כרב נחמן, אלא דחייתא בעלמא דקא דחי ליה ואזיל, ולעולם כותיה סבירא ליה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.