רלב"ג - ביאור המילות/במדבר/לה

רלב"ג - ביאור המילות ‏ במדבר לה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

ואחר זה צוה לישראל לתת ללוים מנחלת אחוזתם ערים לשבת לפי שלא נחלו הלויים בארץ אבל על כל פנים אי אפשר להם בזולת ערים ישבו בהם אך לא נצטרכו לשדות וכרמים כי היה להם מעשר ראשון מכל תבואות ישראל ולפי ששם עיר יאמר בסתם על עיר בינוני כי הכפר יקרא עיר קטנה והכרך היא עיר גדולה למדנו מזה שאלו העירות היו בינוניות לא גדולות ולא קטנות:

ד

ונתן להם סביב הערים למגרש אלף אמה סביב והיה מוגבל להם להיות למרעה לבהמתם ולרכושם ולעשות שם כל צרכיהם ואמר לכל חיתם מורה שלצורך חיותם לבד נתן להם המגרש ולזה יתבאר שאין קוברין שם מתיהם כי אין זה העניין לצורך חיותם והגביל לתת להם סביב העיר לרבועו של עולם אלפי' אמה לרוח והנה היה מהם אלף אמה מגרש והם הסמוכים לעיר והשאר היה להם לשדו' וכרמים והנה הגביל התורה שיהיה זה הריוח סביב העיר להם לנוי ולטחול ואחריו היו שדות וכרמים שעור מעט והנה היה זה כלו כלי להרחקת העפושים מן העיר מהם ומבהמתם כי במקומות מן המגרשים יוכלו לקבץ הזבל ויזבלו ממנו השדות והכרמים והנה לא רצתה התורה שיהיה העניין בהפך רוצה לומר שיהיו השדות והכרמים סביב העיר ואחריהם המגרש כי היה טורח להפנות שם ולהולי שם בהמותם עם שכבר יזוקו בזה השדות והכרמים ויהיה כן שיעור השדות והכרמים מעט מזער ולזה הוא מבואר שאין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ואין להם לשנות דבר מזה כי התורה דקדקה בהגבלתו בזה האופן וכבר העיר בזה באמרו ושדה מגרש עריהם לא ימכר כמו שביארנו בפרשת בהר סיני:

ו

והנה זכר ששש ערי המקלט אשר יתנו לנוס שמה הרוצח היו ללוים ואמר שעליהם יתנו ללויים מ"ב עיר מגיד שכל ערי הלוים היו קולטין ולזה גם כן כלל אותם אחר זה עם השש ערי המקלט:

ז

ואמר כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר להגיד שהם כלם ללויים בדרך אחד:

ח

וזכר שהשבטים יתנו הערים האלה בשווי הרב ירבה והממעיט ימעיט ולפי היחס יתנו כל אחד מהם בדרך שיהיו כל ערי הלוים ארבעים ושמונה עיר:

י

כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען. מזה הענין למדנו שהוא אחר ירושה וישיבה כי קודם זה לא יתכן שיהיה להם למקלט הערים אשר הגביל להבדיל מעבר הירדן ימה. וכן מצאנו ביהושע שכבר הובדלו אחר ירושה וישיבה ועוד שכבר הקישם לשלשה הערים אשר הבדיל מעבר הירדן מזרחה שהובדלו אחר ירושה וישיבה:

טו

לבני ישראל ולגר בתוככם. למדנו שהגר והתושב גולה אם הרג ישראל בשגגה והנה התושב הוא העומד בארץ ישראל שכבר קבל שלא לעבוד עבודה זרה עי העובד עבודה זרה לא הותר לנו לשבת בארצינו שנאמר לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי:

טז

ואם בכלי ברזל הכהו. רוצה ללומר שכיון להכותו והכהו בכלי ברזל באופן שמת מהמכה ההוא רוצח הוא מות יומת הרוצח. והנה לא התנה בכלי ברזל שיהיה בו כדי להמית כי דרך כלי ברזל בסתם שיש בו כדי להמית:

יז

ואם באבן יד. התנה באבן שיהיה בה מלא יד כי בזולת זה אין בה כדי להמית ועם כל זה התנה אשר ימות בה שאם אין בה כדי להמית ומת אינו חייב מיתה וראוי ג"כ שיתבאר מזה כי מתנאי זה העניין הוא שיהיה המקו' אשר נתכוון בו להכותו בו ראוי שימות בו האדם כשיוכה בו בזה האבן כי כל זה נכלל באמרו אשר ימות בה:

יח

או בכלי עץ יד וגומר. למדנו מזה שאעפ"י שאין מדרך העץ להמית כמו הברזל והאבן הנה אם יש בהם כדי להמית במקום שהכהו בו ומת הנה הרוצח חייב מיתה והנה אין מתנאי התחייב הרוצח מיתה שיהיה כי הברזל או העץ שהכה בו כי הכונה הוא שיהיה בו כדי להמית היה שיהיה כלי או שלא יהיה כלי אך דברה התורה בהוה ויור' על זה עצם זה העניין עם שכבר אמר אחר זה או השליך עליו בצריה וימות ולא התנה שיהיה כלי מה שהשליך עליו אפילו היה חתכת ברזל או חתכת עץ ובכלל הנה הוא מבואר מהענין בעצמו כי התורה לא דקדקה אלא שיהיה בו כדי להמית איזה דבר שיהיה שהמיתו בו הוא חייב מיתה:

יט

גואל הדם הוא ימית את הרוצח. מגיד שמצוה ביד הגואל הדם להמיתו אחר שנתברר זה ונגמר הדין שהוא חייב מיתה כמו שאמר אחר זה:

כ

ואם בשנאה יהדפנו. מגיד שאע"פ שלא הכהו אבל דחפו מראש הגג בדרך שיהיה בנפילתו מהמקום ההו' עד המקום שיפול כדי להמית או השליך עליו אי זה דבר בכונה הכותו ולהמיתו ומת והיה בו כדי להמית אעפ"י שאין הרוצח מחזיק בידו מה שהוכה בו הנה הוא חייב מיתה ומצוה ביד גואל הדם להמיתו אחר עמדו לפני העד' למשפטו. וראוי שיתבאר מזה שאם כפתו לפני ארי או סבב מיתתו בזה האופן שאינו חייב מיתה בידי אדם כי כל המשלי' שזכרה התורה כלם מסכימים שההמת' הוא בעצמות מהרוצח:

כב

ואם בפתע בלא איבה הדפו וגומ'. כיון שלא נתכוון להרע לו אע"פ שהמיתו בשוגג והעיד העניין שלא נתכוון לזה כי הוא לא היה לאויב לו ומבקש רעתו הנה יצילוהו עדת הדיינים מגואל הדם וישיבוהו אל עיר מקלטו אשר נס שמה תחלה להמלט מיד גואל הדם אשר שפטם על פי המשפטים האלה ובררם אם הרג שוגג או מזיד.

וראוי שיתבאר מזה המקום שאם היה שונא לו אעפ"י שהרגו בלא צדיה אינו גולה ואינו גם כן נהרג כי מתנאי הנהרג שיהרג בצדיה וראוי גם כן שיתבאר שאם היה השופט שונא אותו אינו כשר לדין זה כי האויב מבקש רעת שכנגדו כמו שאמר והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו ועוד כי הוא אמר ושפטו והצילו. ולזה מחוייב שיהיה הדיין הראוי לשפוט ולהציל והשונא איננו ראוי שיציל כי לבקשו רעת השונא לא יוכל לראות לו זכות. ואפשר שלזה הענין גם כן סמך אמרו והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו אצל אמרו ושפטו העדה והצילו העדה וכבר יתבאר זה ממה שנזכר בגדר הדיינין בפרשת יתרו ולפי שאמר ושפטו העדה והצילו העדה למדנו שהוא מחוייב שיהיה מספר הדיינים באופן שיוכל להיות שם עדה מצלת ועדה שופטת ולפי שאין מכריעים בדיני נפשות אם לא היו המתחייבים יותר על המבכים שנים כאמרו לא תהיה אחרי רבים לרעות הנה יחוייב שיהיה מספר המחייבים י"ב כשהיה מספר המזכין י' ולזה יהיו הדיינים בזה האופן לפחות כ"ב ולפי שהבית דין אינו ראוי שיהיה שקול כי בהרבה ממחלקותיהם דנין על פי הרוב כמו שאמרה התורה אחרי רבים להטות הנה יחוייב שיהיה כל הפחות כ"ג וזו היא הנקראת סנהדרי קטנה. אמנם סנהדרי גדולה היה מספרם שבעים איש המו שמצאנו במשה שאמר לו השם יתעלה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת וגומ'. והוא יה מופלא שבבית דין והיו שבעים ואחד:

כד

ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה. ואמר גם כן קודם זה ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט והוא מבואר שזאת העדה הוא עדת הדיינים:

כה

והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה. הנה דקדקה התורה להשיבו שם להוציא ממנו שם רע במה שנס שם תחילה כי אולי יחשבו בני העיר ההוא שכבר הרג מזיד ואחרי שובו שם יתברר להם שכבר הרג שוגג:

וישב בה עד מות הכהן הגדול וגו'. אין התנאי שיהיה משוח שהרי אמר אחר זה כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול:

כו

ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו וגומ'. מגיד שאם יצא חוץ לתחום העיר והוא אלפים אמה שזכר ומצאו שם גואל הדם והרגו אין לו דמי' כי התורה התחכמה להשקיט המיית לב גואל הדם שישב שם עד מות הכהן הגדול כי אז יתנחם גואל הדם על מיתת המת בראותו כי שר וגדול כמו הכהן הגדול מת:

כח

ישוב הרוצח אל ארץ אחזתו. למדו מזה רז"ל שאל ארץ אחזתו הוא שב ואינו שב לשררה שהיה בה והיה זה כן כי התורה אמרה במקומות אחרים ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו אך בזה המקום לא אמר אלא שישוב אל ארץ אחזתו מגיד שאינו שב לשררת משפחתו:

כט

בכל ארץ מושבותיכם. ר"ל בין בארץ בין בחוצה לארץ ינהגו דיני הרוצח בזה האופן:

ל

כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח. למדנו מזה שאין הרוצח נהרג אלא ע"פ עדים ולפי שצריך גם כן שיהרוג בצדיה הוא מבואר שצריך התראה כדי שיוכלו העדים להבחין אם הוא שוגג או מזיד וזה כי אע"פ שיראוה פועל פעל הרציחה הנה לא ידעו עדין אם הוא מתכוון להרגו אם לא:

ועד אחד לא יענה בנפש למות. הרצון בו לפי מה שאחשוב הוא שאין הרוצח נהרג ע"פ עד אחד ולפי שהוצרך לומר אחד עם אמרו עד למדנו מזה שכל מקום שאמרה התורה עד סתם רוצה בו עדות שלם והוא שני עדים כי העדות לא יהיה בפחות משנים ואם היה הרצון בזה מה שאמרנו הנה לא יהיה בכאן אזהרה לעד. והנראה יותר שהיה זה המאמר אזהרה לעד שלא יענה בנפש למות וזה אמנם יהיה בלמדו חובה לפני הדיינים על הרוצח כי עדותו כשלא יאמר יותר מהשעור ההוא לא יהיה למות אך הגדת מה שקרה אמנם דבר הדיינין בחתכם הדין כנגד הרוצח הוא למות או בטענם עליו טענת חובת ללמד שהדין נותן שנגמר דינו למיתה ומזה המקום למדנו שיש לעדים ללמד זכות על הרוצח כי התורה לא מנעה להם אלא שלא ילמדו עליו חובה ואל זה הביאור נטו רז"ל בזה הפסוק והנ' היה זה כן כי הדיין צריך שיהיה מצד עצמו שיהי' באופן שיטה לזכות כמו שיטה לחובה ודבר זה בלתי אפשר בעוד שראה פעל הרציחה ולא תקחו כפר לנפש רוצח וגומר. אע"פ שאמר במי שחייב בידי שמים אם כפר יושת עליו ללמד שנותן כפר ומתכפר לו ביאר בזה המקום שמי שהוא רשע למות לא יוקח ממנו והוזהרנו שלא נקחהו ממנו ומזה המקום יש ללמוד שאם אינו חייב מיתה בידי אדם נותן כפר ומתכפר לו כאלו תאמר אם כפתו לפני ארי או שסה בו את הכלב והוא שלא יהיה חייב גלות בעיר מקלט כי אז ג"כ הוהרנו שלא לקחת כפר לפטרו מהגלות והוא אמרו ולא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו וגו':

לג

ולא תחניפו את הארץ וגו'. ר"ל ולא תרשיעו את אנשי הארץ כי בראות' כי בעד כפר יפטרו מהרציחה יקל להם דבר ההריגה:

כי הדם הוא יחניף את הארץ. ר"ל כי שפיכת הדם ירשיע את עם הארץ בראותם שלא תוקח נקמה ממנו והנה אין דרך שיכופר לארץ עון הדם אשר שופך כי אם בדם שופכו ר"ל כשיהרג על רציחתו ולולא זה יהיה החטא על כל אנשי הארץ וכאלו הזהיר בזה שלא יכבשו העדים עדותם במה שראו מהרציחה ובזה המאמר ביאר גם כן שאם נמצא חלל באדמה וערפו שם את העגלה באופן הנזכר בפרשת שופטים ואחר כך נודע מי הכהו הנה לא כופר לארץ את דבר הדם אם לא בדם שופכו כי אולי יחשוב חושב שתשלם הכפרה עם עריפת העגלה כיון שלא נודע מי הכהו בעת עריפתה:

לד

ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים וגו'. מגיד שהרציחה מטמא' את הארץ לזה היא גורמת שלא ישכון שם הש' יתעלה אשר השרה שכינתו ודבקה השגחתו בעם עליה ודי זה עונש לכלל העם ולזה ראוי שישתדלו בחזקת היד לבער שופכי הדם הנקי לפי משפטי התורה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.