ריטב"א/ברכות/נג/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה. פירוש ואכלו לאורה אפ"ה מברכין עליה. וצ"ע מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:
וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא. פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. וה"ה דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפי' כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא. ואקשינן א"כ המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:
אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי. אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא, ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך מחצה על מחצה מברך. דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:
היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו. פירש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בת חלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:
כאן בתחלה כאן לבסוף. כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת, ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה, ואיירי בסמוך לשקיעה:
אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת. דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר. ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא חזנא אע"ג דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא סיהרא אע"ג דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד. וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו'. ופירש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפ"ה בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין ואב"א הא והא דאיכא חזנא ואפ"ה בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:
הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ה אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ואע"ג דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפ' כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין, וב"ה סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם וב"ש סברי דלא וקיי"ל כב"ה וקיי"ל נמי כמ"ד התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:
ואסיקנא דכל נר העשוי לכבוד כגון של מתים או בשמים שאין עשויין להריח אלא להעביר ריח רע כגון של מתים אין מברכין עליהם. ואקשינן מחנותו של בושם דאמרינן דנכנס ויוצא אפי' מאה פעמים ביום מברכין עליו ושנינן דלריחא עביד כי היכי דניתו אינשי ונזבנו מיניה הא לאו הכא לא מברכינן בהו מידי ואע"ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם בשלוקחו על דעת כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי' נתכוין אח"כ להריח בו וכן בבשמים כל שעשויין להעביר זוהמא אעפ"י שנתכוין להריח אינו מברך ברכה הראויה להן:
כל שלפניו מוציאין ביום ובלילה אין מברכין עליו. דלכבוד עבידא ואע"ג דמאירה משכחת לה בדאיכא סיהרא דלא עבידא להאיר כלל:
נכנס ויוצא מברך על כל פעם. אין ללמוד מכאן למי שמניח טליתו ודעתו לחזור וליטלו שיחזור ויברך דהתם כיון דדעתו לחזור וליטלו לא הוי סילוק לגבי מצוה אבל לגבי הנאה כל שיצא הוי סילוק וצריך לחזור ולברך כל שרוצה ליהנות:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |