קרן אורה/סוטה/כט/א
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף תוספות תוספות שאנץ רמב"ן מהרש"ל חי' הלכות מהרש"א קרן אורה רש"ש מנחה חריבה |
תוס' בד"ה שכן עשה כו' תימא אמאי לא אמר כיון דטמא הכתוב מספק מהיכי תיתי דמותרת בתרומה וכהונה כו' קושיתם ז"ל הוא למסקנא באמת למה לן קרא לתרומה וכהונה ולא אסרינן מטעם דספק זונה היא וממילא אסורה גם בתרומה וכהונה ותי' דה"א דלא החמירה התורה בספק זה אלא לבעלה דאיכא ספק חייבי מיתות על ידה אבל לתרומה וכהונה הוי מוקמינן אחזקה וכתב דבירושלמי ס"ל דלא צריך קרא לתרומה מהאי טעמא כיון דאסורה לביתה ממילא אסורה בתרומה וכי איצטריך קרא ליבם ולפי דבריהם ז"ל דסברת הירושלמי היא כיון דספק זונה היא ממילא אסורה בתרומה דבתרומה גם מספק אסורה וכ"ש דאסורה ליבם א"כ ליבם נמי לא צריך קרא כיון דסוטה וודאי אסורה ליבם משום אשת אח דטומאה כתיב בה כעריות ממילא ספק סוטה נמי אסורה והתוספות ז"ל ביבמות דף י"א הקשו כן למה לי קרא לאסור ליבם ול"נ דמהא דאסורה לבעלה לא שמעינן לעלמא לא לתרומה ולא ליבם דהא איצטריך קרא לעיל למעוטי קטן ודרך אברים משום דה"א בקפידא דבעל תליא רחמנא אלמא דאי לאו מיעוטא היתה אסורה לבעלה אפי' ע"י דבר שאינו נאסרת לעלמא ודווקא הכא ע"י קינוי הוא דנאסרה וא"כ השתא נמי איכא למימר דדווקא לבעלה אסור משום דקפיד והיא עברה על קינויו אבל לתרומה וליבם אינה נאסרת להכי איצטריך קרא לתרומה וליבם והא דס"ל להירושלמי דתרומה מסברא שמעינן היינו מהך סברא דלא מצינו אשה שאסורה לביתה ומותרת בתרומה:
שם גמרא ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל אימא סיפא וודאי טהור הוא דיאכל כו' לכאורה הני קראי לא סתרי אהדדי דגבי בשר אית ליה חזקת טהרה מש"ה וודאי טמא היינו שנגע בוודאי הוא דלא יאכל אבל אם נגע בספק טמא יאכל משום דמוקמינן לבשר בחזקת טהרה וסיפא ודאי טהור הוא דיאכל היינו אם היה טמא ונטהר וודאי הוא דיאכל אבל ספק טהור היינו שספק אם נטהר לא יאכל משום דמוקמינן ליה בחזקת טומאה וצ"ל דהא לא איצטריך לאשמעינן וכבר שמעינן דאזלינן בתר חזקה אלא ע"כ אתי לאשמעינן אפילו ספק טהור היינו דספק אם נגע בטומאה אי לא ג"כ לא יאכל ויש לדקדק עוד לחד נוסחא בדברי הרמב"ם ז"ל דבדבר שזדונו כרת ספק מה"ת לחומרא א"כ ג"כ לא קשיא קראי אהדדי דרישא דקרא מיירי בטומאת בשר דאינו אלא בלאו ספיקא לקולא וסיפא מיירי בטומאת הגוף דבכרת היא הוי ספיקא לחומרא אבל בלא"ה קשיא טובא על נוסחא זו וכמו שהאריכו הראשונים ז"ל:
גמרא דאי מדרב ה"א בין ברה"י בין ברה"ר והוי מצי למימר דאי מדרב לא שמעינן אלא דאזלינן לחומרא בספיקא אבל מ"מ לא הוי אלא ספק טומאה איצטריך למיגמר מסוטה דספק רה"י הוי כוודאי טומאה כמו בסוטה עשה הספק כוודאי וכדס"ל להתו' ז"ל בכמה דוכתי דס' רה"י הוי ודאי טומאה לחייב על ביאת מקדש וכבר הארכתי בזה בנזיר ובאמת גם לשיטת התוס' ז"ל קשה אמאי משוינן ס' רה"י כוודאי טומאה לגמרי הא גם בסוטה אפי' לדבריהם לא עשה הספק כוודאי לגמרי דהא ליכא מלקות בספק סוטה כמו שכ' ז"ל וכל אלו הספיקות בספיקן יעמדו עד יבא המורה צדק ויבאר כל ספיקות ותעלומות:
גמרא ואי מסוטה ה"א עד דאיכא דעת נוגע ומגיע גם בזה כבר כתבתי בחי' נזיר. דהא דאמר הכא דמסוטה ה"א דבעינן דעת נוגע ומגיע לאו משום דבסוטה בעינן הכי דווקא דהא מקנא לה אפי' ממי שאין בו דעת כמו שוטה וקטן כל שהוא בן ט' וראוי לביאה אע"ג דאין בו דעת אלא משום דסתם סוטה אית בה דעת נוגע ומגיע ומאוד צדקו בזה דברי הרמב"ם ז"ל דנראה מדבריו דק"ו זה אינו אלא אסמכתא בעלמא וכבר הקשו התוס' ז"ל דאיכא למפרך מה לסוטה שכן רגלים לדבר ומה ענין זל"ז דהכא ספיקא הוא בדבר ערוה ואין אפוטרופוס כו' וסתירתן מוכחת עליהם והיכי מצינן למילף מינה לספיקא דעלמא אשר אין טעם גמור לחלק בין רה"י לרה"ר אלא הכל מדבריהם הוא כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ז מהל' אה"ט ע"ש ודו"ק:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |