קרן אורה/יבמות/נט/ב
גמרא הא מני ר"מ היא דאמר בוגרת פסולה ונבעלת שלא כדרכה כשירה ורב דאמר כר"א דבוגרת כשירה ושלא כדרכה פסולה. משמע דליכא תנא דס"ל דתרווייהו פסולי. וכדאמרינן לעיל בשמעתין. ומכאן קשה על הרמב"ם ז"ל דפסק דתרווייהו פסולי בוגרת ושלא כדרכה. והם תרתי דסתרי אהדדי. ומלשון רש"י ז"ל לקמן ומלשון התוס' ז"ל לקמן משמע דמוכת עץ ובוגרת מחד קרא נפקא מריבויא דבבתולי'. וא"כ מוכת עץ נמי תליא בפלוגתא דר"מ ור"א ולא ישא את מוכת עץ ר"ש הוא דקאמר לה. ובירושלמי בשמעתין אמרינן דלא ישא את מוכת עץ ד"ה היא. ומייתי התם תנויי אחריתי דבמוכת עץ פליגי ובוגרת לד"ה פסולה. וכן משמע לקמן בשמעתין דמוכת עץ ד"ה היא. וכמו שכתבו התוס' לקמן בד"ה אליו לרבות בוגרת אבל שלא כדרכה וודאי דפליגי תנאי בזה ומאן דאית ליה דבוגרת פסולה שלא כדרכה כשירה וכמאן פסק הרמב"ם ז"ל דתרווייהו אסירי. הן אמת דמיפשטא דמימרא דרב משמע דאיהו ס"ל כר"א בשלא כדרכה. ודלא כמו שכתבו התוס' ז"ל דאליבא דר"א קאמר. וכן כתב הרמב"ן והרשב"א ז"ל ולקמן קאמר רב דבוגרת נמי לא ישא אלמא דרב גופא ס"ל בתרווייהו לאיסורא אבל הא גופא קשיא רב כמאן ס"ל. וי"ל דרב ס"ל כהאי תנא לקמן בפירקין דממעט בוגרת מבתולה. וע"כ לא דריש בתוליה למקצת בתולים וא"כ שפיר מצינן לרבות מבבתולי' שיהיה כל בתולי' קיימין. וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל לשון הברייתא דלקמן. והא דקאמר הש"ס רב דאמר כר"א היינו משום דעיקר האי מילתא דבעינן שיהיה בתוליה קיימין מב' צדדים הוא אליבא דר"א דלר"ש אין זה מוכרח דאיצטריך ריבוי', דבבתולי' אליבי' למוכת עץ כדמשמע לקמן דמריבוי' נפקי לן וכמו שכתבו התוס' ז"ל לקמן. ותרתי לא שמעינן מחד ריבוי' אבל לר"א ע"כ מוכת עץ מבתולה נפקא דאל"ה לא איצטריך כלל בתולה דכתב רחמנא דהא בלא"ה זונה היא דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ולדרך אישות כמו פילגש דחוק הוא לאוקמי עיקר קרא להכי אלא וודאי אתי שיהיה בתולי' קיימין ולא מוכת עץ וריבויא דבבתולי' ע"כ אתי לשלא כדרכה מש"ה קאמר הש"ס לר"ש ג"כ דאתי לשלא כדרכה. ומיושב בזה קושית הרמב"ן ז"ל הא דלא קאמר הש"ס רב דאמר כר"ש וכיון דמצינו לר"א דס"ל שלא כדרכה אסורה ה"ה דס"ל הכי תנא דברייתא לקמן ואליבי' תרווייהו אסירי בוגרת ושלא כדרכה והכי ס"ל לרב. והרמב"ם ז"ל פסק כוותי' ועפ"ז א"ש נמי קושית הש"ס לר"א תיפוק ליה משום זונה דהקשו התוס' ז"ל הא רב לא ס"ל כר"א בהא ע"ש ולפי הנ"ל ניחא דלמאי דאמרינן דלר"א ע"כ ריבויא דבבתולי' אתי לשלא כדרכה ע"ז פריך הש"ס היכי מצינן למימר כן הא לר"א תיפוק ליה משום זונה. ומסיק הש"ס דריבויא דקרא אתי לדרך אישות כמו ממאנת דריבויא לא דחיקא לאוקמא אפי' במילתא דלא שכיחא ועיי' משנ"למ ז"ל שם בפ' הנ"ל מה שכתב בזה ודו"ק:
אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשוי נשא כו'. וקאמר ד"ה דמוציא בגט. והא דקתני שאם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס במפותה דע"י הנישואין נפטר מקנס כדכתיב אם מהר כו'. יש לדקדק אי בכל ח"ל שעבר ונשא נפטר מהקנס או דילמא דווקא במפותת עצמו הדין כן. ונראה מהא דתני גבי מפותת עצמו ואם נשא נשוי וגבי אנוסת חבירו לא תני הכי משמע דדווקא גבי מפותת עצמו הוא דמהני הנישואין לפוטרו מקנס אבל במפותת חבירו לא הוי נישואין לפוטרו מקנס והיינו משום דהא דמוציא בגט אינו אלא מדרבנן. ומש"ה חשיב נישואין במפותת עצמו לפוטרו מקנס. אבל היכא דהיא אסירא עליו וקיימא אם נשא לאו כלום היא גם לפוטרו מקנסא כיון דאינה ראוי' לו לאשה. והתוס' ז"ל בד"ה שאינו משלם כו' נסתפקו בזה. ובסוף דבריהם כתבו ומיהו מצינן למימר דנקט אנוסת חבירו להודיעך כחן דרבנן דמכשרי ולפי זה באנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אסורה עליו לעולם ולר"א הולד חלל. וא"כ אין שום חילוק בין אנוסת עצמו ומפותת עצמו אם של חבירו. וקשה לפ"ז למה לא כייל בברייתא לתרווייהו בחד בבא וליתני הכי מפותת עצמו ומפותת חבירו אם נשא נשוי והולד כשר. ראב"י אומר הולד חלל כיון דאין שום חילוק ביניהם אלא וודאי נראה דדווקא במפותת עצמו הוא דאם נשא נשוי. ומטעמא דקאמר הש"ס דסופה להיות בעולה תחתיו. וגם ראב"י מודה בהא. והיינו משום דפסול בעולה לכה"ג אינו אלא בשעת ליקוחין דמצוה שישא בתולה. אבל אין בה פסול הגוף לאוסרה לעולם. כיון דסופה להיות בעולה או בוגרת ומוכת עץ תחתיו. ואע"ג דבשעת קיחה עבר בעשה. אבל אין האיסור עליו לעולם. אך בעולת חבירו כיון דנפגמה ע"י אחר וסופה לא היה עומד לזה חל האיסור עליו לעולם וכל ימיה קיימא באיסור עשה. אלא דצ"ע מנ"ל לרב ור' יוחנן לחלק בהא. כיון דכולהו מבתולה נפקא. ועוד דלפ"ז תיקשי לר"מ נמי דילמא אתי ריבויא דבבתולי' לשלא כדרכה. וכ"ת דאתיא מבוגרת וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל. הא בוגרת לא חל האיסור אלא בשעת ליקוחין. ונבעלה שלא כדרכה אסורה עליו לעולם. ועוד דלהך אוקימתא דמוקים הש"ס לקמן טעמי' דראב"י דאמר הולד חלל הוא משום דס"ל כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ע"כ צ"ל דראב"י ארישא דאנוסת עצמו נמי פליג כיון דכבר נעשית זונה. וא"כ הדק"ל אמאי לא כייל לה בחד בבא וליפלוג ראב"י אתרוויהו. וי"ל דאליבא דת"ק יש חילוק דאליבי' דווקא בבעולת עצמו אם נשא נשוי וכדכתיבנא לעיל אבל לראב"י ה"נ דאין חילוק. וכיון דלהך אוקימתא אין חילוק לראב"י ובין בבעולת עצמו ובין בבעולת חבירו הולד חלל ה"נ דלרב אשי דמוקי פלוגתייהו ביש חלל מחייבי עשה נמי אין חילוק לראב"י ובכל גוונא הוי חלל. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב סתמא דמבעולה לכה"ג הולד חלל. וכמו שהאריך המשנ"למ ז"ל שם. וכן מסתבר כיון דע"כ בשעת לקיחה גם בבעולת עצמו עבר בעשה וכיון דס"ל יש חלל מחייבי עשה א"כ כבר נתחללה בביאה ראשונה וחל עליה איסור חללה לעולם ולא מהני מה שסופה להיבעל תחתיו אלא דא"כ גם בוגרת ומוכת עץ היא חללה והולד חלל לראב"י וא"כ תיקשי דרב אדרב דגבי בוגרת אמר אם נשא נשוי. ולקמן פסק רב כראב"י דיש חלל מחייבי עשה ונהי דהא לא תיקשי דרב הונא אמר רב לא מוקי לטעמי' דראב"י משום דיש חלל מחייבי עשה אלא משום זונה כר"א וזה לא שייך בבוגרת ומוכת עץ. אבל להרמב"ם ז"ל תיקשי כיון דאיהו פסק כראב"י דיש חלל מחייבי עשה. א"כ בוגרת ומוכת עץ נמי אמאי לא תתחלל היא וולדה וע"כ צ"ל דמה שסופה להיות בוגרת תחתיו מהני גם לענין זה דלא נעשית חללה מביאה ראשונה וכמו שהביא המשנ"למ ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שם לענין בעולת עצמו. ואחר כל הנ"ל זה נראה ברור דהא לענין קנס מהני הנישואין לפוטרו הוא דווקא בבעולת עצמו ולת"ק. אבל לראב"י דס"ל דהולד חלל לא מהני הנישואין לפוטרו מקנס. ומש"ה לא כתב הרמב"ם להאי דינא בה' נערה בתולה דאליבי' ליכא לאשכוחי להאי דינא כלל. ועיין משנ"למ ז"ל שם בה' נערה (אלא דאכתי יש לדקדק מאי פריך רב אשי מהא דאמר רב גבי בוגרת אם נשא נשוי. דילמא ה"נ דמוציא בגט אלא דלענין זה הוי נשוי לפוטרו מקנס כי היכי דמתרץ לברייתא. וצ"ל דאמוראי צריכין לפרש דבריהם ומדקאמרי סתמא ש"מ דלגמרי הוי נישואין ועדיין צ"ע). ועיין בירושלמי דתני בהדיא מפותת עצמו אין מוציאין מידו:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |