קרית ספר/טומאת אוכלין/ב

קרית ספר ‏ טומאת אוכלין ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האוכלין כל זמן שהן מחוברין אפילו בשורש קטן שיכולין לחיות ממנו אין מקבלין טומאה כדתנן פרק ג' דעוקצין וכדילפינן לעיל פרק ראשון דאין מקבל טומאה אלא בתלוש וכל שאינו יכול לחיות ממנו הוי כתלוש. ויחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה שאינו יכול לחיות טמא כרבנן דפליגי במתניתין אר' יהודה ומייתי לה שלהי פרק העור והרוטב ובעי רב פפא מהו שיעשה יד לחברו תיקו ופרש"י ז"ל כשיכול לחיות ונפשח ממנו יחור אחד אחר שאינו יכול לחיות אם נעשה האחד בית יד לזה השני ומביא לו טומאה א"נ אם האילן נעשה יד להביא טומאה לייחור שנפשח ואינו יכול לחיות כפי' הרב ז"ל.

ג

ירקות שצמקו באיביהן ככרוב ודלעת אינן מתטמאין אף על גב דהן כתלושין כמין שאין ראוין לאכילה ואם לקטן לייבשן מקבלין טומאה עד שיבשו אף על גב דלא קיימי למאכל וכדתניא התם ס"פ העור והרוטב. וכן אילן שיבש פירותיו הן כתלושין כדאמרינן התם הא שאר פירות מטמאי (ה"ד) והראב"ד ז"ל כתב ואולי מבכורים גמרי לה דקתני יבש האילן מביא ואינו קורא קתני יבש דומיא דנקצץ וכו'. תאנים שיבשו באיביהן מטמאי טומאת אוכלין במקומן מימרא דשמואל פרק העור והרוטב מדאיצטריך קרא גבי אבר ובשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה למעט שלא יטמאו טומאת נבלה דכתיב כי יפול מנבלתה אינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי אפילו הכי מיטמו טומאת אוכלין והכי נמי הכא אף על גב דלענין שבת הוו כמחוברין לענין טומאת אוכלין הוו כתלושין. בעל חי כיון שמת או נשחט אף על פי שהוא מפרכס מקבל טומאה דאף על גב דלא הותר באכילה עד שתצא נפשה אוכל מיהא הויא וכדתנן פרק העור והרוטב וכדאמרינן פרק שלישי דגים מאימתי מקבלין טומאה משימותו כדתנן פרק שלישי דעוקצין דע"ח כב"ה ומייתי לה פ"ק דחולין דף ע"ח פ' בהמה נולד בהן טרפה שם בעיא דרב חסדא נולד בדגים סימני טרפה מהו תיבעי למ"ד טריפה חיה ותיבעי למ"ד אינה חיה דלמ"ד טרפה חיה נימא דוקא בהמה דנפיש חיותה או דילמא אפי' למ"ד אינה חיה היינו בהמה דיש במינה שחיטה אבל דגים לא תיקו. האבר או הבשר המדולדלין בבהמה או חיה שאינם יכולין לחיות אם הוכשרו מקבלין טומאה במקומן כדתנן פרק העור והרוטב דף קכ"ו דדוקא לענין נבלה וכו' דאמרינן כי יפול עד שיפול אינו קרוי נבלה אבל לענין טומאת האוכלין הוו כתלושין וכו' נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה כרבי מאיר במתניתין שהבהמה כולה כמו יד לאבר זה ובעי רבה בגמרא אם בחייה נמי תהיה כולה יד לאבר או לא תיקו וכו'.

ז

השוחט בהמה חיה או עוף הוכשר כל הבשר בדם דדם הוי אחד משבעת משקין המכשירין וכיון שיצא הדם דרך כל הבשר בשחיטה הוכשר כל הבשר ואם לא יצא דם לא הוכשר הבשר כת"ק דרבי שמעון דמתניתין פרק השוחט דף ל"ג וכו'.

ח

אין הכשר בפירות מחוברין ולא במים המחוברין פירות מחוברין כדילפינן לעיל פרק א' מים מחוברין מדכתיב בכל כלי כדדרשינן בת"כ יכול אף הן בבורות שיחין ומערות יהו מכשירין תלמוד לומר אשר ישתה מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה וכו' יכול אפילו חשב שירדו לדורות וכו' תלמוד לומר בכלי יטמא שתלוש מן הקרקע ואפילו שאבם קודם וכדאמרינן.

ט

קשות שנטעה בעציץ והגדילה אף על פי שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה כדתנן פרק שני דעוקצין ומייתי לה ס"פ העור והרוטב דכיון דיצאה לחוץ שיונק מריח הארץ הויא כמחובר ומה שכתב הרב ז"ל אף ע"פ אפשר דה"ק אף על פי שיצאת לחוץ דוקא מה שיצא לחוץ הוא דאינו מקבל טומאה אבל מה שהגדילה בתוך העציץ מקבל טומאה וכ"ש כשגדלה לבד ולא יצא ממנה לחוץ שמקבל טומאה מה שגדל הואיל ולא יצא לחוץ ודוחק וכו' ועציץ נקוב הוי כארץ כדתנן התם בין להכשר בין לקבל טומאה וכדילפינן ס"פ המצניע מדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע ריבתה התורה טהרה אצל זרעים כאשר יזרע משמע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו להכי אהני זריעות יתירא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא וכדי שורש קטן הוא דהוי נקוב דבבציר מהכי לא הוי ראוי להריח לחלוחית הקרקע וכדאמרינן ס"פ המצניע וכלי גללים כלי אדמה הוו כנקובין כיון שהשרשי' יכולין לבקוע בהן וכדתנן התם פרק ב' דעוקצין.

יב

עציץ מלא עפר הוי כטבלא שאינו כלי קבול וכדתנן התם בטבלה שאין לה ליזבז לענין דאם אחר כך הוסיף עפר על גביו הוי כעפר שע"ג טבלה חלקה דהוי כמחובר לפי שנראה אויר מד' רוחות כך פי' הר"ש ולרמב"ם ז"ל נראה דבלא הוספה הוי כמחובר.

יג

משקין טמאים מטמאים ברצון ושלא לרצון כדתנן במתניתין קמיתא דמס' מכשירין דכי כתיב כי יתן דבעיא לרצון הבעלים היינו כשמכשיר לבד ואחר כך מתטמא כדכתיב בתריה ונפל מנבלתם וכו' אבל אם בשעת ההכשר מתטמא כי הכא לא בעיא כי יתן דניחא ליה אלא בין כך וכך טמא וכתב הרב ז"ל והוא שלא יהו בקרקע וכבר כתב למעלה כי המים שבקרקע אינם מכשירים ונראה שהוצרך כאן לחזור ולאומרו משום דהני מים טמאים אמרינן דמטמאי אפילו שלא לרצון ולהכי הוה אמינא דאפילו בקרקע (אי) אכתי לא פרח טומאה מינייהו וכו'.

יד

אוכל הנפסד ונסרח לאדם אינו מקבל טומאה ובמתניתין דטהרות פ"ח תנן עד שיפסל מלאכול לכלב ונראה דלקבל טומאה כמו שכתב הרב ז"ל כיון שנפסלה מאכילת אדם אינו מקבל טומאה אע"ג דראויה לכלב אבל כשהיא האוכל כבר טמא לאפרוחי טומאה מיניה לא פרחה עד דמיפסיל מלאכול לכלב והיינו מתניתין דטהרות וכן נראה מפי' הרב ז"ל עלה דמתניתין וכן נראה נמי פי' הר"ש ז"ל שם פ"ח וכדמשמע פ"ג דבכורות דבין לבר פדא בין לר' יוחנן כולהו פשיט' להו דטומאה קלה דהיינו טומאת אוכלין לפי' התוספות שם ולפירוש רש"י ז"ל פ' בא סימן הויא עד לכלב כדתנן כל המיוחד לאוכל אדם טמא עד שיפסול מלאכול לכלב וכמו שכתבו התוס' שם וכיון שכן טומאה קלה הויא דומיא דטומאה חמירי דהינו טומאת נבלה דהויא טמאה ולא פרחה מינה טמאה לר' יוחנן עד שתפסל מלאכול לכלב וה"נ בטומאה קלה מיירי דהוו טמאין הני אוכלין ולא פרח טומאה מיניהו עד שיפסלו מלאכול לכלב וכדתנן במתניתין אבל לקבל טומאה מחדש אי נפסלו מלאכול לאדם לא מקבלי טומאה אע"ג דראויין לכלב כדאמרינן וקרא נמי דדרשינן מיניה פרט לאוכל סרוח הכי משמע דכתיב מכל האוכל דהיינו אוכל המיוחד לאדם דכתיב אשר יאכל פרט לסרוח משמע לאדם כיון דהאוכל הוי מיוחד לאדם וקרא מיירי לקבל טומאה כדכתיב מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא וכן מצאתי אח"כ ריש פ' דם שחיטה בגמרא בהדיא דלאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב ומשקה שנסרח לאדם נמי כדרך שאינו מכשיר כדכתיב אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן הכי אשר יבוא עליו מים או כל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא האוכל כן נמי אינו מקבל טומאה.

טו

העור ששלקו והשליה שחישב עליה מתטמאין טומאת אוכלין כדתניא פרק בכל מערבין דף כ"ח דעור במחשבה גרידתא לא משוי לה אוכל. ועור החמור ששלקו הוי ספק מפני שהוא מאוס הרבה וכדאמרינן פרק בהמה המקשה דע"ז וכו'.

יז

חטים ושעורים שבגללי הבהמות שלקטן וחישב עליהן לאכילה מתטמאין וכדתניא בתוספתא דטהרות פרק ח' דבעי לקיטה ומחשבה משום דהוו כגללים וכו'.

יח

כל אוכל שנטמא ואחר כך נפסל ונסרח מלאכול לכלב או יבש כחרש טהור אבל נפסל לאדם וראוי לכלב טמא כשהיה וכדתנן פרק ח' דטהרות כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם וכו' וכדפי' לעיל דשאני אוכלין שקבלו טומאה דלאפרוחי טומאה מיניהו בעיא שיפסלו מלאכול לכלב ולקבל טומאה כיון שנפסל מלאכול לאדם לא מקבל טומאה אפילו ראוי לכלב וכדאמר' לעיל. כל האוכלין שניטמאו אין להם טהרה במקוה כדתניא בתוספתא דטהרות פרק קמא ותניא בת"כ גבי כלי חרש ואותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו ואי אתה שובר אוכלין לטהרתן אבל משקין יש להן טהרה על ידי השקה במקוה כדתנן פרק ב' דביצה דהוי כעין זריעה כדאשכחן נמי טהרה באוכלין ע"י זריעה דכיון דאשרוש כחיטי אחריני חשיבי וכדאמרי' בירושלמי פרק ה' דמעשרות דריבה תורה בטהרת זרעים כדכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע וגו' טהור הוא.

כ

אוכלין שמחוברין לכלים בטלו מתורת אוכל ומתטמאין בטומאה הכלי הואיל ומשמשין שימוש עץ וכדאמ' ס"פ העור והרוטב כששימש מעשה עץ שימש שבטל מתורת אוכל ונעשת עץ שנתחבר בכלי והרי הוא ככלי ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי ג"כ וכדתנן פרק אלו עוברין בצק שבסדקי עריבה וכו'.

כא

כל משקה שניטמא ואחר כך נפסד ונסרח אין יוצא מטומאתו לעולם וכמו שאמר לו לר' אליעזר פרק ט' דטהרות אין המשקה יוצא על ידי הפרה ולא על ידי הכלב ואין למשקה טהרה אלא בטבילה כדאמרינן מדין זריעה וכדתניא בתוספתא דטבול פרק קמא דמשקין אין להן טהרה מטומאתן וכו' מטבילין חמין בצונן וכו' כב"ה פ"י דמסכת מקואות.

כב

מקל שמלאה משקין טמאין והטבילו במקום שנגעו המים במקוה דרך פי המקל לא טהרו עד שיטבול כולה כחכמים דפליגי אר' יהושע פרק ח' דטהרות ואמרי עד שיטבלו כולה דקטפרס אינו חיבור וכו'.

כג

שלג שנטמא והשיק מקצתו טהר כולו כדתניא בתוספתא דטהרות פרק ב' השלג טהר מקצתו טהר כולו וטעמא כיון דלא הוי בכלי והיא חתיכה אחד הויא השקה ואינו קטפרס כמים שבתוך המקל וכו'.

כד

התמד הטמא יש לו טהרה במקוה ואם החמיץ הרי הוא כיין ואין לו טהרה וכדתניא ספ"ק דחולין דכלים ואדם נתנה להם תורה טהרה במקוה אבל באוכל ומשקה לא נאמר בהן טבילה אבל מים מטהרים בהשקה דהוי חיבור ובטלי לגבי מקוה כתרומה טמאה שזרעה בקרקע שבטלה טומאתה והיא טהורה כדמפרש פרק כל שעה אבל יין במים לאו זריעה היא דטעמיה לא בטיל.

כה

קדרה שמלאה יין או דבש בתוך המקוה ונגע בהם ראשון לטומאה נטמאו המשקין והקדרה מחמתן מדרבנן כדאיתא פרק קמא דשבת ולא עלתה לה טהרה במקוה שהמשקין חוצצין ואם היתה מלאה מים טהורה שהן מעורבין במי המקוה ואם היה הנוגע בה אב הטומאה טמאה דאינה נטהרת במקוה שהמים חוצצין וכדתנן פרק שני דמכשירין.

כו

מי שפיכות שהן בחזקת טמאות שירדו עליהן גשמים הולכין אחר הרוב כשקדמו מי שפיכות ומחצה למחצה נמי טמא אם ירדו מי שפיכה על מי גשמים אפילו בכל שהו הכל טמא וכדתנן פ"ב דמכשירין ונראה דהוי מדרבנן. הטורף את גנו שמדיחו או מכבס כסותו והן מנטפין מים טמאים וירדו גשמים עליהם הולכין אחר הרוב כדלעיל וכדתנן בסיפא דהאי מתניתין ובתוספתא מפ' כשיהיו הטפות קטנות וגדל שיעור נטיפתן על ידי גשמים וכו'.

כח

הסך שמן טהור ונטמא וטבל ונשאר על בשרו יותר מכדי סיכת אבר קטן כיון שהשמן נשאר בטומאתו שאין לו טהרה במקוה כדאמר' לעיל טמא כב"ה פרק ד' דעדיות והיינו מדרבנן ואם היה השמן טמא מתחלתו וטבל אם לא נשאר ממנו כדי להטפיח בטל במיעוטו כדתנן נמי התם לב"ה וכתב הראב"ד ז"ל דהא דמפליגי' בין טמא מתחלתו לטהור מתחלתו מפני שטומאתו חושבתו א"נ גזירה שמא יאמרו ראינו שמן טמא עולה לו טהרה במקוה והיינו נמי מדרבנן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.