קרבן העדה/יבמות/יב/א

קרבן העדה יבמות יב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מצות חליצה בשלשה. והא דלא תנן החליצה בשלשה כדתנן פ"ק דסנהדרין לאשמועינן דמצותו בשלשה אבל חכמי' תקנו להוסיף עוד שנים משום פרסומי מילתא:

ואפי' שלשתן הדיוטות. והא דקרי להו דיינים שצריך שידעו לקרות פרשת יבמין כ"מ בבבלי ובגמרין משמע דה"ק לכתחלה עיקר מצות חליצה בדיינין ובדיעבד אפי' שלשתן הדיוטות כשרה:

מנעל. של עור רך הוא:

חליצתו כשרה. אבל לכתחלה לא גזרה שמא יחלוץ במנעל קרוע מלמעלה דאפי' כי קרוע מייתב אכרעיה הואיל והוא רך ואנן מידי דמגין בעינן והא ליכא אבל סנדל ליכא למגזר שהוא של עור קשה וכי נקרע לא מייתב אכרעיה הלכך תיקנו עיקר חליצה בסנדל:

באמפילייא. כמין בתי רגלים של בגד חליצתו פסולה דמידי דמגין בעינן דכתיב הכא וחלצה נעלו וכתיב התם ואנעלך תחש והוא עור:

מן הארכובה ולמעלה. שהיו רצועות המנעל קשורות למעלה מן הארכובה חליצתו פסולה:

גמ' ופריך כתיב ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים דמשמע ת"ח ואת אמרת דאפי' הדיוטות כשרים:

ומשני מצוה. לכתחלה מצותו שיהיו זקנים ובדיעבד כשרים אפי' הדיוטות:

ופריך מנין אפי' הדיוטות. כשרים:

ת"ל חלוץ הנעל. מיותר ללמד בכל ענין שחלצה הנעל הויא חליצה:

בישראל. ונקרא שמו בישראל:

לרבות את הגרים. דבישראל משמע את הטפלים אליהם והדביקים בהם:

בישראל פרט לגרים. דבעינן שיהא כולו מישראל פרט לגרים:

ופריך הכא את אומר בישראל למעוטי גרים אתי וגבי סוכה לדברי הכל דרשינן בישראל לרבות גרים:

ומשני תמן. התם גבי סוכה כתיב האזרח למעט גרים וכתיב נמי בישראל דמשמע מיניה מיעוטא לגרים וה"ל בישראל מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ומרבי' גרים:

ברם הכא. אבל כאן בחליצה לא כתיב אלא בישראל ממעטינן שפיר מיני' גרים:

מ"ד חליצה בשני' פסולה. קס"ד דטעמו דסובר חליצה הוי דין וצריך שלשה הלכך אף בגרים פסולה דגר פסול לדון ומ"ד דכשרה בשנים סובר לא הוי דין א"כ אף בגרים כשרה:

אפי' כמ"ד וכו'. לעולם לדברי הכל חליצה בגרים כשרה והא דפוסל בשנים דחליצה לדיני ממונות דמיא וגרים כשרים לדון דיני ממונות:

מ"ד חליצה בלילה כשירה. קס"ד טעמו דסובר חליצה לא הוי דין הלכך כשרה בלילה:

אפי' כמ"ד בגרי' כשרה. מודה שהיא פסולה בלילה דחליצה הויא כדיני ממונות דכשרים בגרי' ופסולין בלילה דכתיב ביום הנחילו את בניו:

והן. והוא שיהיו הדיינים יודעי' לקרות ליבם לא חפצתי לקחתה ולדידה מאן יבמי וכו' ככה יעשה לאיש וכולן בלשון הקודש:

עד שלא סמכוהו למקרא. דבאחד סגי שיקרא לפניהם וכדמסיק ל"א עד שלא סמכוהו למקרא חלוץ הנעל מ"מ ואפי' הדיוטות כשרים כדאמרי' בר"פ והראשון נראה וכ"מ בביכורים פ"ג:

ובלבד. שיהא המקרא אחד מן הדיינים:

ולא עבדין כן. ולא נהגו כן אלא מקרין אפי' ע"י אחר שאינו מן הדיינין:

למי נצרכה. מתני' לאשמועינן דחליצה במנעל כשרה בדיעבד דוקא לר"מ דאמר אין חולצין במנעל לכתחלה אבל לרבנן אפי' לכתחלה חולצין במנעל:

ונמתי לו. אמרתי מורגל לך שהיית אצל ריב"ב:

ואמרתי. כלומר ותמהתי על ר"מ:

שחולצין במנעל. לכתחלה שומעין לו:

ויאמר שאין חולצין במנעל. לכתחלה שומעין לו וכל כמה דלא אתי אליהו חולצין במנעל לכתחלה:

ה"ג ר"ז מחוי לר' בא בר יצחק חולץ כיצד הוא עושה כפף. פי' העמיד עצמו בכפיפה:

א"ל ועבדין כן. לכתחלה ואינו צריך לעמוד ממש בשעת קשירה:

א"ל הא רבן כפף. ר"ז הוסיף לומר לא מיבעיא דעבדי כן אלא אף רב שלנו כלומר רב או ר' יוחנן היה כפף בשעה שחלץ ליבמתו:

קושרו. לנעל:

שיכול להלוך בו. ואינו נופל מרגלו מאליו ואין צריך לקשרו קשר חזק:

כיצד הוא עושה. שלא יהיה קשר חזק ולא יפול מרגלו והרא"ש ל"ג כיצד הוא עושה ונראה מדבריו דסובר דר"ח פליג אר"ז:

ה"ג כיצד הוא עושה. לאחר שקשרו הוא ברגליו:

מתרתו בימין וכו'. מתירת את הקשר ביד ימין כשהגביה לרגלו מן הארץ תופסתו ביד שמאל ושומטת המנעל מן העקב ביד ימין וגוררתו להמנעל משאר הרגל בימין כדי שיהיה הכל ביד ימין בלי סיועת שמאל:

עיקר חליצה התרת הרצועה. אע"פ שלא שמטה מעל רגלו דכשהותרה הרצועה נתקיים וחלצה נעלו ל"א זהו עיקר מצות החליצה ולשון זה עיקר:

ופריך לא כן אמר רבי בא וכו' ומטי בה בשם רב. ויש שאמרו כן משמיה דרב א"נ ר' זריקן מסיים בה דרב יהודה אמר כן בשם רב:

דברי חכמים. חכמים דפליגי על ר' לעזר:

עד שתחלוץ ותרוק. ש"מ דאף הרקיקה מעיקר החליצה:

ומשני אע"ג דא"ר עד שתחלוץ ותרוק אינה אלא תקנת חכמים דרקיקה מעכבת אבל מודה דמדאורייתא עיקר המצוה התרת הרצועה:

עיקר החזקה. של השדה שיהא ראיה לדבריו שהשדה היא שלו היא אכילת פירות מייתי לה הכא דדמי להא דאמר רב עיקר החליצה וכו' כדמסיק:

ופריך לא כן אמר רב. והוא שראו העדי' שהי' מנכש ומעדר אבל הכנסת פירות לחוד לא מהני:

ה"ג אר"י חלץ הוא והתירה היא:

אם רצה להחזיר. לייבמה אחר חליצה פסולה זו:

לא יחזיר. דמדאורייתא חליצה מעליא היא א"נ מדרבנן אסור' מפני חשש הרואים ל"א אם רצה לחזור לנעול המנעל בלא קשירה ותחלצנו מעל רגלו או שאם חסר' ההתרה תחזור ותתר לחוד בלא חליצה לא מהני והראשון נראה עיקר:

למה. חליצה פסולה אי משום שאין בחליצ' זו שתיהן החליצה והתרה ע"י היבמה עצמה או משום שאינן על הסדר שצריכה להתיר תחלה ולחלוץ אח"כ:

מה נפיק וכו'. מאי איכא בין הנך תרי טעמי:

חזרה והתירה. לאחר שהתיר היבם וחלצה היא חזר היבם ונעלו וקשרו וחזרו היבמה והתירתו הרי שעשאה היבמה חליצה והתרה אלא שלא עשאתן על הסדר שהתרה צריכה להיו' קודם חליצה:

הרי. מדקאמר אם רצה להחזיר לא יחזיר ש"מ שאין הטעם אלא משום שאינן על הסדר והיינו כלישנא בתרא שכתבתי בסמוך וללשון ראשון ה"פ הרי מדברי ר' לעזר בסמוך יש להוכיח דאסדרא קא קפיד:

יש מהן שאמרו וכו' ואם רצו להחזיר יחזיר. והיינו אמפיליא והחולצת לקטן דמייתי בסמוך וכדרב דאמר זו דברי ר"מ דאמר החולצת לקטן חליצתה פסולה אבל חכמים אומרים אין חליצת קטן כלום אפי' לפוסלה עליו וה"ה החולצת באמפיליא אינה כלום:

ה"ג ויש מהן שאמרו חליצה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר. והיינו בשהתירה היא וחלץ הוא וחזרה וחלצה אחר שהנעילו שניה או שחלצה היא והתיר הוא וחזרה והתירה א"נ אפי' לא חזרה והתירה נמי לא יחזיר דמדאורייתא בחד מינייהו סגי דכל מעשה בפני עצמו התרה או החליצה בכלל וחלצה נעלו הן אלא דרבנן גזרו שצריך שניהן לפיכך לא יחזיר וש"מ דאין פסולו אלא משום דבעינן על הסדר וסדרא מדאורייתא לא מעכב דאי הטעם משום שאין בה שתיהן ומדאורייתא צריכין שתיהן למה לא יחזיר הרי זו כמו אמפיליא ויהא מותר להחזיר ולהך לישנא צריכין להגיה בסמוך באמפיליא והחולצת לקטן חליצתו פסולה ואם רצה להחזיר יחזיר חלץ הוא והתירה היא וכו' חליצתה פסולה ואם רצה להחזיר לא יחזיר ולל"ב שפירשתי ה"ק בחלץ הוא והתירה היא אם רצה להחזיר להשלים החליצה אף ההתרה הראשונה כשרה משא"כ באמפיליא דלא מהני החליצה הראשונה כלום ודוחק:

במנעל באמפילייא. שהי' לבוש מנעל ע"ג אמפיליא וחלצה למנעל:

מ"ד חליצתו כשר' כשהיתה אמפיליא של בגד ומנעל של עור. דאמפיליא הואיל ואינה ראוי לחליצה בטלה לגבי מנעל וקרינן בי' מעל רגלו:

כשהיתה אמפיליא של עור וכו'. הואיל ואמפיליא היא של עור אינה בטלה למנעל וחליצתה פסולה דמעל רגלו כתיב ולא מעל דמעל:

אר"ח מ"ד יוצאין באמפיליא של בגד. דלאו מנעל הוא ולית ביה משום איסור נעילת הסנדל:

תמן אמרין. רבנן שבבבל:

כגון. הנך מנעלים הנקראי' קנסורס שהן מחפים את העקב:

רבנן דהכא. חכמי' שבא"י אמרו כגון מנעלי' שלנו:

אמר רב. אי לאו שראיתי דודי ר"ח הגדול שחלץ בשרשיפ' דשנצוי והוא סנדל שיש לו שנצין לפתחו ולסגרו ונוח הוא לחלוץ לא היה לבינו ושכלינו רב וגדול כל כך להתיר לחלוץ בו:

ה"ג לא הי' לבן רב עליה וכו':

אר"ז. ועוד זאת עשה שחלץ בלא רקיקה:

שמע רב ואמר. מי יעשה כן אלא בן אחותו של רב כהנא ובלשון גנאי קאמר דבכולהון לאו שפיר עבד שחלץ בלילה לכתחילה ולאו שפיר עבד דת"ק דמתני' דמכשיר בלילה בדיעבד דוקא הוא דמכשיר דתנן חליצתו כשרה אבל לא לכתחילה וחלץ ביחיד בזה עביד כיחידא' דתנן לקמן בפרקין דר"ע הוא דמכשיר ביחיד אבל חכמי' פליגי עלי' וחלץ בלילי שבת וקיי"ל לא דנין בשבת ואיהו קסב' הואיל ומותר ביחיד לאו דין הוא ושרי וחלץ בסנדל של שעם תניא בברייתא בבבלי בפרקין חליצתה כשרה דיעבד ואיהו לכתחל' עבד וחלץ מעומד שהוא עמד בשע' שחלצ' בפניו וכיון דקיי"ל דחליצ' דין היא לכתחלה צריך לעמוד כדאמרינן לענין חליצ' בליל' ואיהו דחלץ בליל' וסבר חליצה לאו דין היא לפיכך חלץ נמי מעומד וחלץ בלא רקיק' ועבד כר"ע דתנן לקמן בפרקין דמכשי' בלא רקיק' מיהו אימור דאר"ע בדיעבד לכתחלה מי אמר:

כיני מתני'. לא תאמר הא דתנן מן הארכובה ולמטה היינו שנקטע רגלו מן הארכובה ולמטה אלא כן הוא פירושא דמתני' שקושר סנדלו מן הארכובה ולמטה הוא דחליצתה כשירה אבל אם כשר למעלה מן הארכובה פסולה:

ופריך כתיב וכו':

ותני עלה. קידש ידים עד הפרק ורגלי' עד הסובך והוא הפרק שבין קוליות לעצם האמצעי וארכובה גופה אינה בכלל הזה:

והכא את אמר הכין. שקושר למעלה מן השוק על הארכובה וזהו נקרא רגלו:

ומשני שנייא היא. שאני הכא דכתיב מעל רגלו דמשמע מן הרגל עצמו:

ופריך מעתה. דמעל למעלה משמע אפי' קשרו למעלה מן הארכובה תהא החליצה כשרה ובמתני' תנן למעלה פסולה:

ומשני שניא היא דכתיב מעל רגלו. דוקא והיינו ארכובה אבל למעל' מארכובה ה"ל מעל דמעל:

בשלייתה היוצאת מבין רגליה. ש"מ דקרי רגל אפי' למעלה מן הארכובה:

ומשני וכי מבין רגליה יוצאת. השליא הלא אינה יוצאה אלא מבטן מאי קאמרת שנראית כאילו יוצאת מבין רגליה ה"נ כיון שנופלת לארץ מבין רגליה קרי לה א"נ כיון שכורעת לילד נראי' כיוצא מבין רגליה:

כההיא דתנן תמן. מייתי ראיה דמשתעי הכי:

דתני תמן. מדות פ"ג:

וכי מבין אולם ולמזבח הי' נתון. הלא היה משוך לכותל דרום ולא הי' בין אולם ולמזבח ממש אלא מן הצד בחלל הצדדים שבין אולם ולמזבח אלא כיון שהי' נראה כעומד בין אולם ולמזבח תני כן אף בקרא משתעי הכי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף