צל"ח/ברכות/לח/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מה פת שנשתנה ע"י האור וכו' יש בידינו לפרש מה פת אף שנשתנה אח"כ ע"י האור אפ"ה מברך המוציא כדלעיל בדף הקדום האי חביצא וכמו ששנינו גבי מנחות נטלן לאכלן מברך המוציא אף ירקות שנשתנו ע"י האור שנתבשלו אפ"ה מברך בפה"א ובזה שוב אין מקום לדברי התוס' בד"ה מדקתני ירקות וכו' שכתבו דירקות אינן דומיא דפת שהרי פת אשתני לעילוי דלפי פירושינו זה גם פת לא נשתנה אחר בישולו לעילוי דודאי עקר עילוי הפת הוא קודם שנתבשל אלא דלפי פירושינו זה לא נוכל ללמוד דין זה ממשנתינו לחוד דערבך ערבא צריך דפת גופא מנ"ל שברכתו המוציא אף אחר שנתבשל וגבי חביצא לעיל הוצרך רב יוסף ללמוד דין זה מברייתא דמנחות נטלן לאכלן וכו' אלא שמן המשכה בצירוף הברייתא יכולים אנו ללמוד דין ירקות דמן הברייתא ידעינן שפת אף שנשתנה ע"י האור לא נשתנית ברכתו ומן המשנה נלמוד שדין ירקות כדין הפת ולא שייך בזה מה שאמר רבנאי זאת אומרת דמשמע שמהמשנה לחוד אנו לומדים זה אלא ודאי שהפירוש מהפת שנשתנה ע"י האור הוא כפשוטו שמה שנעשה פת הוא ע"י האור ונשתנה ממה שהי' קודם האפי' קמח או עיסה ונעשה ע"י האפי' מן הקמח והעיסה פת ושפיר כתבו התוס' שפת אשתני לעילויא. ובזה נבין כוונת התוס' בדבור הנ"ל שרשמו על דברי רבנאי ולא רשמו הדבור על תחלת דברי הגמרא וראי' לדבר שהתוס' רשמו על דברי רבנאי שרשמו מדקתני ובתחלת דברי הגמרא הוא קתני ולפי מ"ש ניחא שעל גוף דברי הגמרא היינו יכולים לפרש כפירושי הנ"ל אבל רבנאי דקאמר זאת אומרת א"כ אי אפשר לפרשו על חביצא רק על פת כמות שהוא כתבו דלא הוי ירקות דומיא דפת ממש ואף שלעיל בסוגיא דחביצא דחו התוס' בד"ה חביצא דברי רש"י מ"מ אכתי הי' עכ"פ מקום לפרש תחלת הגמרא שסמך עצמו על ברייתא דמנחות נטלן לאכלן:
שם ואני אומר כל שתחלתו וכו' אלמלא פירוש רש"י הייתי אומר דודאי ר' יוחנן ורב שסתמו דבריהם בודאי כל אחד דבר מלא דבר בכל מיני שלקות שאלמלא הי' כוונתן על איזה פרט הי' מפרשים הפרט בפירוש כי אמורא לצריך לפרש דבריו ומדסתמו כל אחד בכל מיני שלקות אמר דבריו ופלוגתתם היא פלוגתא רחוקה דלרב אפי' נשתנו לגריעותא מברך בפה"א ולר' יוחנן אפילו נשתנו לעלויא מברך שהכל ורב חסדא לעצמו הכריע דלא כמר ודלא כמר וחילק בין שלקות לשלקות אבל רואה אני שרש"י מיאן בפירוש הזה ופירש דר"ח בא לפרש דברי רב ור' יוחנן דלא פלגי ומר אמר חדא וכו' אך לפי פירש רש"י קשה למה לקמן שיבש רנב"י את רב בנימין בר יפת הלא ג"כ יש לקיים באופן זה דברי רחב"א ודברי ר' בנימין בר יפת דמר מיירי באשתני לעילוי ומר מיירי באשתני לגריעותא ולומר דרנב"י פליג בזה על רב חסדא וס"ל שאין שום סברה לחלק בין שלקות לשלקות קשה הרי רנב"י עצמו אמר משכחת לה בתומי וכרתי ולקמן יתבאר לקיים פרוש רש"י ועיין בח"ר שרצה לפרש דהא דתהי בה ר' זירא היינו שר"ז מפרש דרחב"א ור' בנימן לא פליגי ואמנם דבריו דחוקים ושטחית לשון הגמרא אינו כן:
שם ואני אומר במחלוקת שנוי' וכו' וצריך לומר שאין שום סברה לחלק בין פת שנתבשלו ובין ירקות שנתבשלו דאם הי' סברה לחלק א"כ איך קאמר במחלוקת שנוי' וכיון שע"כ מוכח שהם שוים קשה לי על הרי"ף שגבי חביצא באין בהם כזית התנה שיהי בו תוריתא דנהמא ובירקות פסק דבכל ירקות אפילו בתומי וכרתי מברך בשלקות בפה"א וצריך לומר דבירקות תמיד תוריתא דירקות קיים והא דלא קאמר אליבא דר' יוסי דע"כ לא קאמר ר"י אלא במצה מבושלת וכגון שאין תוריתא דמצה קיימת משא"כ בירקות דתמיד תוריתא דידהו קיים נראה כיון דר' יוסי מחלק בין שרוי ובין מבושל ולא חילק במבושל עצמו בין איכא ת"ד ובין ליכא ת"ד א"כ על כרחך דבמבושל סובר ר' יוסי דבכל ענין אינו יוצא ידי מצה:
שם קבעו עולא לשבשתי' וכו' כבר כתבתי דלפירוש רש"י לעיל דרב חסדא בא לפרש דברי רב ור' יוחנן דלא פליגי קשה כאן למה שבשי' רנב"י לר' בנימן ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי משמי' דר' יוחנן רחב"א ששמע מר' יוחנן שלקות בפה"א היינו באשתני למעליותא ור' בנימן דשמע מר' יוחנן שהכל היינו באשתני לגריעותא והנלע"ד בזה דעל כרחך רחב א דאמר משמי' דר' יו וכן שלקות בפה"א היינו אפילו באשתני לגריעותא דאל"כ אלא דוקא בנשתני לעלויי קשה תרתי דר' יוחנן למה דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי שנינו במשנתינו ירקות דומיא דפת שנשתנו ע"י האור ותנן בפה"א אלא ע"כ לא נצרכה מימרא דרחב"א משמי' דר' יוחנן אלא בירקות שלא נשתנו לעלויי וזה לא שמענו ממשנתינו דהרי פת אשתני לעלויי' ועיין בתוס' בד"ה מדקתני ואפ"ה אמר רחב"א משמי' דר"י בפה"א ולכן על כרחך דר' בנימין שבשתא היא ובזה יש ליישב דעת רבינו הרי"ף דפסק בירק"ת בפה"א בכל מיני ירקות אפילו בתומי וכרתי ונדחקו כל המפרשים בזה דמנא לי' הרי"ף לפסק נגד דברי רב חסדא במקום שלא מצינו מהאמוראים בפירוש מחלוקת עליו בזה ולפי מ"ש הדבר מוכח כן מדברי רחב"א משמי' דר' יוחנן ובזה דברי רש"י נכונים דלעיל בתחלת הסוגיא דקיימינן בדברי עולא דאמר משמי' דר' יוחנן שהכל כר' בנימן בר יפת ומשמי' דרב בפה"א שפיר פירש רש"י בדברי רב חסדא שפירש דברי ר' יוחנן בתומי וכרתי ודברי רב ושמואל באשתני לעלויי דרב ושמואל ודאי אפילו באשתני לעלויי הוצרכו להורות בפה"א דהם לא אמרו כלל זה דהלכה כסתם משנה אבל רחב"א שאמר משמי' דר' יוחנן בפה"א ודאי אפילו לא נשתנו לעלויי וכנ"ל ולדעתי סובר רש"י דליכא בירקות דרך ממוצע שיהי' ממש שוה בטעם חי ומבושל דודאי אי אפשר שלא ישתנה הטעם כלל ע"י הבישול לא לעלויי ולא לגריעותא או דסובר רש"י שאין סברה לחלק בין נשתנה לעלויי ובין נשאר ממש בטעם הראשון כיון שעכ"פ לא נשתנו לגריעותא דאי הוה סבר רש"י שיש שלש חלוקות בדבר אכתי לא הי' צריך רנב"י לשבש לר' בנימין ועיין בדברינו בסמוך בדברי רש"י עוד ליישב שטת רש"י:
שם אני ראיתי את ר"י שאכל זית מליח וכו' מכאן פליאה רבה על הט"ז בסי' ר"ה ס"ק ג' שרצה לומר דדוקא בירקות שעקר ברכתן בפה"א היא שנגרע ברכתן ע"י שליקה אבל דבר שברכתו בפה"ע לא שייך בו דין שלקות ואינו יורד מברכתו העקרית שהיא בפה"ע אלא שנד מסברה זו מחמת דברי התוס' בד"ה משכחת לה וכו' שפלפלו בערמונין וחבושין וכו' ע"ש בטורי זהב ואני תמה למה לו להביא הסתירה מדברי התוס' הלא מדברי הגמרא נסתרה סברתו שהרי הקשה כאן מזית מליח וגם על מסקנת הטו"ז שם שעכ"פ מחלק בין פרי העץ לפה"א לענין אם נתקן על ידי דבר אחר יעו"ש דחם יש שום סברה לחלק בין פה"ע לפה"א א"כ מנ"ל להתלמוד להקשות מזית על ירקות וכבר סתרתי דברי הט"ז הללו לעיל דף ל"ו ע"א:
שם אלא לבסוף מאי מברך וכו' נלע"ד דמה דאמר לקמן דף מ"ד ע"ב על הביעא ועל מיני קופרא וכו' ולבסוף בנ"ר אבל ירקא לא עיין שם עכ"פ בשבעת המינין מברך לאחריו והוא מפורש שם במשנה אכל ענבים תאנים ורמונים וכו' וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ור"י בר אבדימי רק על ברכת בנ"ר קאמר שאינו מברך רק על ביעא ומיני קופרא והמקשה כאן הי' סובר כר"י בר אבדימי ולכן הקשה דאי שלקות לאו במלתייהו קיימי ואין שם ברכה מעין שלש א"כ לבסוף מאי מברךוהשיב המתרץ דלמא בנ"ר והיינו כשאר אמוראים התם דאפילו על ירקא ומיא נמי מברך לבסוף בכ"ר וכו' ובזה מתורץ מה שקשה לכאורה אם לפניו היינו שהכל ולאחריו היינו בנ"ר א"כ מאי חידוש יש בזה שהוצרך רחב"א לומר שראה זה מר' יוחנן ולפי מ"ש ניחא שהחידוש הי' שבירך לאחריו ולאפוקי מר"י בר אבדימי:
שם מתיב ר"י בר שמואל וכו' הא דלא מותיב לעיל על רב ושמואל דג"כ אמרו שלקות מברך בפה"א ונראה משום דלכאורה קשה מאי האי דמותיב והרי לר"מ ודאי שלקות מברך עלייהו בפה"א וכדאמר לעיל ואני אומר שבמחלוקת שנוי' ועד כאן לא דחי לעיל דברי ר"נ וקאמר ולא היא וכו' אלא במה שרצה לומר דלר' יוסי מברך שהכל קאמר ולא היא דע"כ לא קאמר ר' יוסי אלא גבי מצה דבעינן טעם מצה אבל לר"מ ודאי דמברך בפה"א וא"כ איך שייך מותיב והא יכול ר' יוחנן למימר הא מני ר' יוסי ואנא כר"מ ס"ל ונראה דודאי איכא למימר הא מני ר' יוסי היא ולכך לא אותיב לרב ושמואל אבל על ר' יוחנן שפיר אותיב דמה בכך שהיא ר' יוסי והרי הוא סתם משנה ור' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה. ואמנם על זה יש להשיב הא איכא ג"כ סתמא כר"מ דהיינו משנתינו דירקות דומיא דפת ולכן אומר אני דהאי מותיב אדלעיל קמהדר דשבשי' רנב"י לר' בנימן ודקדקתי לעיל ודלמא רחב"א ור' בנימן תרוייהו קושטא קאמרי ומר מיירי באשתנו לעלויי ומר באשתנו לגריעותא וכתבתי דעל כרחך רחב"א אפילו באשתנו לגריעותא אמר דאל"כ כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא הלכה כסתם משנה ועל זה מותיב ר"י בר שמואל דלעולם איתי לדר' בנימן וגם אית' לדרחב"א ורחב"א בנשתנו לעלויי ומה דאמרת א"כ כבר אמרה ר"י חדא זימנא וכו' וכנ"ל והרי איכא סתמא אחרינא ירקות שאדם יוצא בהן וכו' ואי אמרת שלקות במלתייהו קיימי כבושין אמאי לא וכיון דאיכא תרתי סתמי דסתרי אהדדי הוצרך ר' יוחנן להכריע ולעולם דרחב"א מיירי בנשתנו לעלויי:
שם ר' יוחנן היכי מברך על זית מליח וכו' הא דקדק בלשונו לומר על זית מליח והרי גם אם לא הי' מליח ג"כ הוה קשה כיון שעקר הקושיא משום דבצר לי' שעורו ונראה ע"פי מ"ש התוס' בד"ה בצר לי' וכו' בשם הירושלמי דמשני על הא דבירך ר' יוחנן על זית דשקל גרעיני' הוא משום ברי' דאפילו פחות מכשיעור מברכין על ברי' וכתבו התוס' דתלמודא דידן לא ס"ל להך דירושלמי ולענ"ד נראה שאין התלמוד חולק על הירושלמי ור' ירמי' הקשה כיון שהזית הי' מלוח והוא כרותח ואם שלקות לאו במלתייהו קיימי לענין בפה"ע ק"ו לענין ברי' דשוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי מברך כיון דשקלי' לגרעיני' בצר לי' שיעורא ואף דלר' זירא הקשה כן והרי ר"ז באמת הכריע כרחב"א דשלקות במלתייהו קיימי נראה דאדלעיל קמהדר שר' זירא הוכיח לעיל דשלקות במלתייהו קיימי מדבריך תחלה וסוף ועל זה דחה הגמרא ודלמא בנ"ר ועל זה קאמר ר"י לר' זירא דעדיפא מזה הי' לך להוכיח דבמלתי' קאי דאל"כ א"כ שוב לא מחשב ברי' וא"כ היכי בירך ר' יוחנן והרי בציר לי' שיעורא:
רש"י ד"ה בר מן דין וכו' דלא אמר ר' יוחנן מימיו שלקות שהכל כוונת רש"י באמרו שלא אמר ר"י מימיו הוא משום שהי' לנו לתרץ דברי רחב"א ודברי בנימן וכמו שהקשיתי לעיל על פירוש רש"י בדברי רב חסדא שמר אמר חדא וכו' ה"נ הי' לנו לתרץ כאן דמר שמע מר' יוחנן בורא פה"א וגם מר שמע פעם אחר ממנו שהכל וכאן באשתנו לעלוי וכו' אלא משום שתי ראיות הראשונות דר' בנימן לא דייק ולא מהדר תלמודו אין אנו אחראין לתרץ דבריו ושוב אמר ובר מן דין וכו' שאפילו הי' בר סמכא והי' לכו לתרץ דבריו יש לנו ראי' שלא אמר ר' יוחנן מימיו בשום שלקות שהכל דההוא תורמסא וכו' והם ידעו שהתורמס' אינו משתני לעלויי ואפ"ה בירך עליו בפה"א:
תוס' ד"ה מדקתני וכו' ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי וכו' כוונת התוס' הוא לפי מ"ש בדבור הסמוך המתחיל משכחת לה שכל דבר הטוב מבושל כמו חי ג"כ מברכין עליו בפה"א ודוקא דבר המתקלקל ע"י בשולו כגון תומי וכרתי מברכין עליו שהכל ולכן כתבו כאן ויש ירקות שאינן משתנין לעלויי אבל גם לגריעותא אינן משתנין ומ"מ לא הוו דומיא דפת דהרי פת אשתני לעילויי ובזה אין אנו אחראין לדברי המהרש"א ז"ל. ויותר מזה נלע"ד כוונת התוס' שאין הכוונה באשתני לעלויי על הירקות עצמן שנשתנה טעמם לטוב רק על הברכה שפת נשתנה ברכתו לעלויי מבפה"א להמוציא אבל ירקות אותן שטובים בם חיין לא נשתנה ברכתן לעלויי שהרי גם כשהם חיין ג"כ מברכין עליהם בפה"א:
ד"ה משכחת לה וכו' ורב אלפס פסק וכו' כרב נחמן וכו' לכאורה דבריהם תמוהים דהיכן מצאו שום רמז בדברי ר"נ שהוא סובר בפה"א ואדרבה דהרי ר"נ אמר שנחלקו בו שמואל ור' יוחנן וגם אמר שהוא מחלוקת ר"מ ור' יוסי וא"כ בין בכללי דאמוראי ובין בכללי דתנאי לפי דברי ר' נחמן מברכינן שהכל דהרי הלכה כר' יוחנן נגד שמואל וכן הלכה כר' יוסי לגבי ר"מ ואיך כתבו התוס' שרב אלפס פסק כרב נחמן והנלע"ד שהתוס' גרסי כגרסת רבינו האי שהביא הרשב"א בחידושיו וז"ל הרשב"א כתב רבינו האי איכא מאן דגריס ולא היא בויו ומאן דגריס הכי רב נחמן גופי' קאמר הכי כלומר דאף דאיכא למימר שבמחלוקת שנוי' אבל האמת אינו כן אלא דכ"ע בפה"א וכיון דרב נחמן מוקי כל התנאים כמ"ד בפה"א א"כ הכי סבירא לי'. אי נמי יש לומר דכוונת התוס' במ"ש כרב נחמן היינו דלא מפליג בין נשתנו לשבח או לא מדקאמר במחלוקת שנוי' ולאפוקי מרב חסדא וכיון שר"נ הכריע דבכל שלקות פליגי ס"ל להרי"ף כיון דרב ושמואל בחד שיטה קיימי הוה לי' ר' יוחנן יחיד לגבייהו ועיין בתר"י ובח"ר ועיין בחיבורי כ"ב חי"ד סי' כ"ו והוא שם בדף מ"א ע"ג בד"ה והרי"ף:
בא"ד ובכל שלקות וכו' מדפליג לה גמרא אהדדי וכו' כוונתם בזה הוא מדפליג להו בפלוגתא ש"מ דשמעו מרחב"א דמיירי אפילו בנשתני לגריעותא אלא דיש לדקדק דלמא איפכא דמר' בנימן שמעו בפירוש דמיירי אפילו בנשתנו לעלויי ונראה דהתוס' מפרשים דברי ר' חסדא דאמר ואני אומר כל שתחלתו וכו' כפירש רש"י דמפרש דבריהם דלא פליגי והרי עולא היינו ר' בנימן כדאמר רנב"י קבע עולא וכו' ואם איתא דר' בנימן אמר בפירוש בכל מיני שלקות א"כ גם עולא אמר כן ואיך אמר ר"ח דלא פליגי אלא ודאי דר' בנימן סתם אמר ולא פירש באיזה שלקות ורחב"א אמר בפירוש בכל מיני שלקות בפה"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |