פתחי תשובה/חושן משפט/שלג
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) דאם משך בע"ה כו'. כתב הט"ז וז"ל נלע"ד ה"ה אם לא משך רק שנתנם לחצירו של בע"ה קנאם הבע"ה דרשותו קונה כמו משיכ' ומשמע במרדכי פ' האומנין דכל שהיה כבר דרך פקדון אצלו לא מהני מידי לענין זה ודבר פשוט שכל שקנאום בע"ה לכליו של קבלן לא מתבטל הקנין אע"פ שחזר הקבלן ולקחם עכ"ל:
(ב) אם הוא קבלן. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' ל' אות ח' שכ' על נדון דידיה וז"ל אך כיון שנכתב בשטר התקשרות וכל הנ"ל קבלו הצדדי' עליהם בקגא"ס כו' והודאת בע"ד כמא' עדים דמי והוי כאן קנין סודר ושוב אין הקבלן יכול לחזור בו דהרי מבואר בסי' שלג בש"ך סק"ב שכן עיקר שאם משך כלי אומנות שוב א"י לחזור בו הקבלן ומבואר בסק"ד דכן בק"ס ועוד דבס"ק י"ד משמע שק"ס עדיף ממשיכה ולדעת הריטב"א בק"ס אפי' פועל א"י לחזור בו. ועוד דאפי' בלא קנין כיון שכתבו שטר שוב אין הקבלן יכול לחזור בו כמבואר סי' שכ ס"ב בהגה שכ' הרמ"א שמשנכתב השטר אינן יכולין לחזור בו והתם ע"כ בלא קנין מיירי כו' (עמ"ש בד"ה שמשנכתב) ובין שטר' בעדים ובין שטר כתב יד הבע"ד וחתימתו אין שום חילוק רק לענין פרעתי ולענין לטרוף ממשעבדי אבל לכל יתר הדברים אלימא מלתא דשטרי בח"י כמו שטר בעדים עכ"ל. וע"ש עוד באות ט' דהא דמשך כלי אומנות או בק"ס א"י לחזור היינו שב"ד כופין אותו כ"ז שיש בידו עוד לעשות אך אם עבר ולא עשה וכבר הוא מעוות לא יכול לתקן פשיטא שאינו אלא מבטל כיסו של חבירו אם לא בא חבירו לכלל הפסד ע"ש. וע' בחידושי הגאון רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' לכאורה נראה לשיטת הש"ך דא"י לחזור אף אם ירצה להיות ידו על התחתונה וכופין הב"ד לעשות המלאכה אם לא היה כאן ב"ד וחזר בע"כ של בעה"ב ושכר אחרים חייב לשלם הפועל כפי היוקר ואף דכל קבלן א"צ לשלם מכיסו מ"מ זה שחייב לעשות מלאכתו א"כ שוכר עליו שלוחו וחייב לשלם מה שהוצרך ליתן לאחרים כך היה נ"ל בפשוטו אולם לקמן ס"ק ל"ד כתב הש"ך להדיא דאם שכר עליו א"צ לשלם וצ"ע ע"ש עוד:
(ג) הרי זה אנוס ונפטר. עיין בתשובת מים חיים חח"מ סי' ו' אודות קהלה אחת קטנה שקיבלו איש אחד להיות שו"ב וכתבו ונתנו לו שטר סתם בלי קביעות זמן ונקצב לו שכירותו מכל מה שישחוט יתנו לו הלשון והטבחיא וברבות הימים החכירו הטאקסי שלהם מבשר לאדון א' והאדון החכיר לעיר הגדולה הסמוכה שמחוייבים העיר הקטנה לקבל מעיר הגדולה כך וכך ליטרות בשר כשר בכל שבוע ממה שנשחט בעיר הגדולה וכעת צווח השו"ב שביטלו פרנסתו ואין לו במה להחיות נפשו וב"ב ותובע להקהל שישלימו לו שכירתו כאילו נשחט בקהלתם כי הוא מוכן לעשות פעולתו. ואלופי הקהל טוענים שהם אנוסים בדבר שמחמת עול הנתינות היו מוכרחים להחכיר הטאקסי ואין ידם משגת לשלם שכירות להשו"ב מה שלא נשחט פה. והשיב דאם האמת כטענת הקהל שהם אנוסים בדבר בודאי שע"פ הדין הקהל פטורים כמבואר בסי' של"ג ס"ב כו' רק שלבי הומה אם הם אנוסים בזה שאף שהיו אנוסים מחמת הנתינות להחכיר הטאקסי לאדון אבל מ"מ הו"ל להתנות עם האדון שהשחיטה יהיה דוקא בקהלתם ואפשר שלא היה מקפיד בזה וא"כ מחוייבים הקהל לשלם להשוחט כפועל בטל ואפשר שאין חילוק לגבי שוחט בין עביד לא עביד ואין מנכין הרבה אף אי לא עביד כמבואר בתשובת רמ"א סימן נ' לענין רב מורה הוראה ואף שבנ"ד לא קבעו להשוחט זמן בכתב שנתנו לו וא"כ תליא בפלוגתא שהביא הרמ"א בסי' ס' ס"ג גבי מי שקיבל לזון חבירו סתם אי כל ימי חייו או שנה אחת במשמע וא"כ הממע"ה וממילא הקהל פטורין מ"מ נ"ל דגבי שוחט גם הרא"ש מודה כו' (עמ"ש בסי' ס' שם ס"ק ו') וכ"ז לדינא אבל מהראוי שאף אם הקהל היו אנוסין בזה ופטורין ע"פ הדין לשלם מ"מ ראוי ונכון שיעשו עמו לפנים משוה"ד כי הוא איש עני וטפלי תלויה ביה עכ"ד ע"ש. ועיין בספר שער משפט שהביא בשם תשובת הרב רמ"א סי' נ' לענין רב אחד ששכרו אותו לרב וכאשר הקריב הזמן חזרו בהן וכתב שם דודאי אף שעדיין לא התחיל במלאכה אין יכולין לחזור בהן וכמ"ש המרדכי דכל דבר הנעשה ברבים או ע"י ג' טובי העיר ליתא בחזרה כו' אמנם אם היה אונס שחזרו בהן מחמת חשש אויר ל"ע נראה דיכולין לחזור כו' אך אמנם אם חזרו בהן קודם שנודע חשש אויר אע"ג דהוי אויר אח"כ פסידא דבעל הבית דמיד דחזרו בו נתחייבו לפועל כו' עכ"ד והוא ז"ל האריך לחלוק על סיום דבריו ומסיק דכן נ"ל עיקר דלא כהרמ"א ז"ל ע"ש וצ"ע:
(ד) וחזר בו בחצי היום חוזר. עיין בתשובת חו"י סי' ק"ג שכ' דלכאורא יש מקום להסתפק שמא דוקא אם הפועל חוזר בו מהיות פועל לשום אדם משא"כ אם הולך מבעה"ב זה ונשכר אצל אחר שנשאר עבד לעבדים דינו כדין קבלן שידו על התחתונה ולא יפסיד בעה"ב דבר מ"מ לא נראה לחלק בכך רק מפני שנאמ' כי לי בני ישראל עבדים לא אלים קניית האדון בכולי האי כו' עוד היה עולה על הדעת לחלק בין עבד לשפחה ולומר כי איש ישראל שחייב בכל המצות שפיר יתכן כו' מ"מ נראה דכל זה לא יספיק לחלק חילוק שלא זכרו שום פוסק כו' עכ"ד ע"ש עוד (ויובא לקמן סעיף ה' סק"ח) . והנה מה דפשיטא לי' להגאון הנ"ל דאף אם הולך הפועל מבעה"ב זה ונשכר אצל אחר אמרינן פועל חוזר בו וידו על העליונה. לכאורה לא נראה כן מדברי הטור בשם ר"י והביאו הרמ"א בסעיף שאחר זה שכתב ודוקא שחזר סתם אבל אם חוזר מכח יוקר אין שומעין לו וכתב הב"ח וז"ל נראה דטעמו דכיון דשכיר יום לא מצי חוזר אלא משום דכתיב עבדי הם א"כ דוקא בחוזר בסתם דתלינן שאינו חפץ לעביד יותר אבל אם חוזר בו מחמת היוקר א"כ גלי דעתיה דניחא ליה בעבדות אם ישלם לו בעה"ב כפי היוקר אין שומעין לו והכי מסתברא עכ"ל א"כ ה"ה היכא שנשכר אצל אחר דאין שומעין לו ומשמע דאין שומעין כלל אפי' אם רוצה להיות ידו על התחתונה וכן מצאתי בספר מאמר קדישין ס"ק ט"ו (וכן בספר עטרת צבי ס"ק י"ג אות באות) שכ' בפשיטות דדוקא שאינו הולך לבעה"ב אחר אבל אי הולך לבעה"ב אחר הוי דומיא למ"ש הר"י דאם חוזר מחמת יוקר אבל ניחא ליה בעבדות אין שומעין לו ומה שעושין ערמה שיושב בטל כמה שבועות ואח"כ הולך לבעה"ב אחר לא מהני ע"ש. אמנם מצאתי בתשובת מים חיים חח"מ סי' כ"ו שהשיג עליו וכתב זה הדין לא שמיע לי כלומר לא ס"ל. דבשלמא אם הפועל יכול לחזור כדי שלא יעבור על כי לי בני ישראל עבדים אז היה אמרינן דהיכא דהשכיר עצמו לאחר ורוצה להיות עדיין עבד דלא יכול לחזור אבל לפ"מ דקיי"ל דפועל אינו עובר והטעם דפועל חוזר מחמת דלא חל שעבוד עליו א"כ מה לנו שהשכיר א"ע לאחר מכל מקום יכול לחזור מראשון גם משני אם ירנה כו' ומדברי הרמ"א שכתב דאם חוזר מחמת יוקר אין שומעין לו ליכא ראיה כלל שלא יכול לחזור דהא הסמ"ע ס"ק ט"ז כתב הטעם דלא נתייפה כח הפועל כדי שישתכר מעות ומוכח מזה דלא קאי רק על הא דתיקנו רבנן דפועל ידו על העליונה על זה כתב הרמ"א דחוזר מחמת יוקר אין ידו על העליונה אבל אם ירצה הפועל לחזור ושיהיה ידו על התחתונה אפילו אם היה קנין יכול לחזור אע"ג דרוצה להיות עדיין פועל ויהיה ידו על התחתונה כו' ע"ש. ותימא שלא זכר דברי הב"ח הנ"ל ועכ"ע אף לדבריו דיכול לחזור גם בכה"ג מ"מ ידו על התחתונה ודלא כהחו"י הנ"ל. שוב ראיתי בתשובת קרית חנה סי' כ"ה העתיק שם תשובת הרב הגדול מהר"י מילר שכ' בפשיטות דהא דפועל יכול לחזור בו היינו דוקא באינו רוצה להשכיר את עצמו במקום אחר כו' ושם בתשובת הגאון בעל כנס"י כתב עליו גם שכדבריו איתא בתשובת מהרי"ט חיו"ד סימן מ"ד מ"מ מהרי"ט לא כתב זה רק לסניף בסוף דבריו אבל לקושטא דמלתא לא כן הדבר דבאמת משכיר א"ע לאחר אין שם עבד עליו מאחר שבידו לחזור גם מהשני ולילך לאחר והטור בשם ר"י לא קאמר כ"א ברוצה להיות אצל הראשון רק להוסיף לו דמים שנתיקר דאז חזינן דרוצה להיות עבד לזה רק דנתן עיניו בממון וגופו קנוי לראשון כמאז משא"כ אם הולך מזה לזה מראה שאין גופו קנוי כלל ע"ש ועיין בספר תרומות הכרי סי' זה שתמה ג"כ על החו"י הנ"ל מחמת דברי הטור והרמ"א הנ"ל דמבואר כמו שעלה ע"ד החו"י מתחלה ושוב הביא דברי הרב כנ"י בתשובת קרית חנה הנ"ל שמחלק בזה ע"ש ומ"מ לדינא צ"ע. ועיין בתשובת חו"י שם בסי' ק"מ אודות חזן שנתקבל בקהלה אחת ע"י כ"ג אנשים כנהוג ואחר שעברו ג' שנים נתקשר עמם עוד בת"כ שלא יסע מהקהל' תוך י' שנים וגם הפרנסים קבלו עליהם בשבועה שלא ידחוהו תוך זמן זה רק שאצל זה לא היו רק פרנסי העדה בלי ב"ב ועתה רוצה הש"ץ ליסע לקהלה אחרת וטען שאין הת"כ חל מפני דהוי לעבור על המצוה כי פועל אינו רשאי להשכיר עצמו ליותר מג' שנים ולכן קיימא לן פועל יכול לחזור בו כמ"ש בח"מ סי' של"ג וביו"ד ס"ס קע"ז גבי מתעסק וכתב שאין בדבריו כלום שכבר רבו הדעות דמותר אפילו ליותר מג' שנים שכ"כ התוספות והמרדכי כמ"ש בש"ך סס"ק י"ז ועוד דידוע שהחזנים על הרוב אינם בעלי משא ומתן ומוכרחין להשכיר עצמן לש"ץ וא"כ אפילו להתקשר לזמן מרובה שרי כמ"ש בש"ך ס"ק ט"ז ועוד י"ל דדוק' פועל דהוא עבד לאדם לפעולתו ואפי' מלמד דאסר בהגמ"ר היינו משום דאין היתר בשכר שנוטל רק שכר שימור ופיסוק טעמים דאינם מצות ה' ועבדותו משא"כ החזן שכל עצמו אינו רק להוציא צבור ואפי' נכלל בשכרו מה שמשורר וכה"ג וע"כ נגבה חציו לפי ממון כמ"ש בא"ח סי' נ"ג מ"מ הואיל שמכבד ה' בקולו ומשמח אלהים ואנשים לא נקרא בכך עבד לעבדים [וצ"ע ברב ושמש העושה צרכי ב"ה] ואת"ל דהוי ספיקא דדינא ה"ל ספק איסורא דת"כ ולחומרא. וכן נ"ל שאסור לכל פועל לחזור בו אם נשכר בת"כ הן על זמן רב או מעט אע"פ שקנין לא מהני לדעת הש"ך שחולק על הריטב"א. ובנשכר על יותר מג"ש י"ל דגם הריטב"א מודה דיכול לחזור בו אפילו בקנין מ"מ בת"כ בודאי אסור. וכתב עוד אך מה שרצו הקהל למעט סיפוקו נ"ל שאין בכחם שהרי נשבעו לו שלא ידחוהו ואפילו לא נשבעו רק קבלוהו סתם וכבר היה לו שכר קצוב מקדם כו' ומה שהרגישו המון עם לומר שאין שבועת הפו"מ חלה מפני שראוי להיות קבלת ש"ץ ע"י כ"ג אנשים כנהוג י"ל שאין זה מנהג פשוט רק בקבלתו מתחלה לא אם קבלוהו שנית ואת"ל שלא יפה עשו מ"מ אחר שהם מנהיגי הקהלה לא יכולין ב"ב לעבור על שבועתן וראיה משבועת נשואי עדה לגבעונים כו' עכ"ד ע"ש. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' ו' שהזכיר דברי החו"י הנ"ל שכתב לחלק מסברא דנפשיה בין מלמד לש"ץ דלא נקרא עבד לעבדים והוא ז"ל חולק עליו ומסיק להלכה דגם בש"ץ יכול לחזור בו אם לא שהוא דבר האבד שאין כאן מי יודע להתפלל. אלא דאם נתקשר עמם בשבועה (או בת"כ) כפועל ממש ודאי דא"י לחזור בו ולא הוי כנשבע לבטל המצות ע"ש. גם בספר קצה"ח סק"ז הזכיר דברי החו"י הנ"ל בקצרה וחולק עליו וכתב ולע"ד לא נהירא דבריו בזה דמ"ש דפיסוק טעמים אינן מצות ה' ועבדותו. חלילה לומר כן דאין זה עבדותו יתברך דהא חזינן בנדרים דף ל"ו כו' ומוכח מזה כיון דמלמד חוזר דאע"ג דהוא עושה עבדות הש"י עבד ה' מקרי אבל מה שהתקשר לאחרים אינו עבד שלהם ויכול לחזור וא"כ ה"ה בחזן וזה ברור אמנם בנשבע צריך לקיים שבועתו דהא דאדם אסור להשכיר עצמו ביותר משלש אינו אלא מדרבנן ובדרבנן לא הוי מושבע ועומד מה"ס כו' ועוד דכיון דכבר השכיר עצמו ביותר משלש א"כ איסורא דעבד עבד ועכשיו שבא לחזור אחר שלש אין לו לחזור מחמת השבועה ע"ש. וע' בספר שער משפט שכתב בשני פועלים שנשתתפו יחד לעשות מלאכה אצל בעל הבית אין אחד מהן יכול לחזור בחצי היום נגד חבירו אם לא ששניהם חוזרים בהם וכמ"ש הסמ"ע בסי' קע"ו ס"ק נ"ח בשני' שקבלו עיסקא מאחד כו' וכ"ה להדיא בסמ"ג עשין פ"ב בדיני שותפין שכתב אדינא דמקבל עיסקא וז"צ ושמא כך הדין בשני פועלי' שקבלו עליהם לעשות מלאכה אין האחד רשאי לחזור שלא מדעת חבירו אע"פ שכל פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום וטעם לדבר שדוקא אצל בעה"ב הם פועלים אבל זה אצל זה הם שותפין עכ"ל.
(ה) ומ"ש בחצי היום חוזר. עבה"ט ועיין בט"ו שחולק ג"כ על הריטב"א ופסק דאפי' בקנין יכול לחזור בו ועיין בקצה"ח מזה אולם בתשובת שבו"י ח"ב סי' קפ"ד חולק על הש"ך ומסכים לדעת הריטב"א בשם רבותיו דבקנין אינו יכול לחזור בו אך מחלק שם בין קנין לקנין דודאי כל הקנינים שבעולם לא מהני בזה דהוי קנין דברים וכמ"ש הש"ך אך קנין כסף ושטר דמהני לקנות בו עבד עברי כדאיתא פ"ק דקדושין מהני ג"כ כאן כו' ומסיים דגם בתשובת מהר"א ששון סימן קי"ג פסק ג"כ כדעת הריטב"א (וכן נראה דעת הרדב"ז ח"א סי' ש"כ הבאותיו לעיל סי' קע"ו ס"ג סק"ב ע"ש. וכ"כ (בספר עטרת צבי סק"ח) וכן נ"ל עיקר ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קע"ו סכ"ג ס"ק כ"ז:
(ו) בקבע שלשה שנים. עבה"ט דט"ס הוא וצ"ל יותר מג' שנים שכן הוא בהגמ"ר כו' ועיין בפנים בש"ך העתיק שם ל' הגמ"ר שכתב ונ"ל דמה"ט יש ליזהר למלמד או לסופר או שאר מלאכות שלא להשכיר עצמן להיות בבית בע"ה בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו בלי הפסק יותר מג' שנים כו' ע"ש וע' בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס קע"ב שכתב דאין שום ספק דמ"ש בהגמ"ר הנ"ל בקבע עמו ולהיות סמוך על שלחנו לא אתי למעוטי חכם העיר שאינו סמוך על שלחנם דמה בכך הרי כל הקהלה משותפים שכרו להם פועל ונותנים לו בית ונותנים לו דמי מזונותיו כאומר לעבדיו צאו ואכלו ושתו וכדומה ואין הרב רשאי לצאת לדור חוץ להשותפות בעיר אחרת מקרי סמוך על שלחנם כו' וע"ש עוד שהאריך בביאור דברי התוספות פ"ק דב"מ שהביא הש"ך שכתבו דמותר להשכיר עצמו דדוקא ע"ע שא"י לחזור בו ואינו יוצא קודם זמנו כו' ובסוף דבריו לחדש יצא דאם הקהל מתנים עם הרב באם יזוז מהם צריך לחזור להם ההוצאות ולא יזקפן עליו במלוה גרע טפי ואסור אפילו להתוספות דא"כ תו ליכא הפרש בינו לבין העבד דאיהו נמי יוצא בגירעון כסף ונהי דבפחות מג"ש מותר עכ"פ דלהתוס' סגי בחד הכירא והרי איננו אלא שכיר. מ"מ כשמשכיר על יותר מג"ש וגם יהי' תנאי שישלם כך וכך תו ליכא שום הכירא ואפשר דהתנאי אינו מועיל לדינא מ"מ משעת שכירות כבר עביד איסורא דוגמא למ"ש ר"פ א"נ משעת כתיבה עביד לי' שומא אמנם יוכלו להתנות עמו שהוא ברשות עצמו לחזור בו בכל זמן ובלבד שישאר כך ולא יחליף אותם בקהל' אחרת כי אז צריך להחזיר להם סך כך וכך ובזה אין פקפוק לדינא ע"ש. וע' עוד בח"ס חלק א"ח סי' ר"ו שכ' נוהגין ברוב תפוצות ישראל לכתוב שטר הרבנו' על זמן יש על שלשה שני' ויש על חמש' שנים והטעם לפי דמבואר בח"מ סי' של"ג שאסור להשכיר עצמו יותר מג"ש דא"כ יצא מכלל שכיר ונכנס לכלל עבד ואסור למכור עצמו בעבד עברי והנה זמן ג' שנים לשכיר נפקא להו מקרא בישעי' ג' שני' כשני שכיר ובתור' כתיב בעבד עברי כי משנ' שכר שכיר עבדך שש שנים היינו פעמיים כשני שכיר ולפ"ז אסור להשכיר ביותר מג' שני' אך רש"י בחומש ע"פ ספרי פי' משנ' שכר שכיר שעבד עברי עובד ביום ובלילה כו' וגם התם בישעי' בפסוק שלש שנים כשני שכיר פי' ג"כ פי' אחר א"כ אינו מוכח לאסור יותר מג' שנים רק שלא יהא מושכר לשש שנים וע"כ יש כותבין שטר הרבנות על ג' שנים ויש על חמש שנים אבל סתם אין כותבים. וע"ש עוד שכ' דמה דכותבין זמן בשטר הרבנות היינו לטובת הרב המשכיר עצמו ושיהי' יכול לחזור אחר כלות הזמן אבל הקהל אין בידם לחזור אפי' ככלות הזמן אלא במקום שנהגו וכמ"ש הרמ"א ביו"ד ס"ס רמ"ה וזה תליא במנהג אמנם במדינו' הללו לא נשמע ולא נרא' מעולם שהסירו הרב והורידוהו מכסא רבנות שלו וכן לא יעשה כו' ע"ש גם בחלק ח"מ סי' כ"ב האריך בזה ע"ש עוד:
(ז) מכח יוקר אין שומעין לו. עמ"ש לעיל ס"ג ס"ק ד':
(ח) משרתת כו' דבר האבוד. עבה"ט בשם ש"ך שם ולא ידענא למה כתב הב"י והרב בפשיטות כו' וע' בת' ושב הכהן סי' יג שכ' ליישב שדעת הב"י והרמ"א דמ"ש בת"ה ומ"מ דבר זה צ"ע היינו לענין שיכול לשכור עליהם וע"י זה יוציא מהם כל מה שיצטרך ליתן יותר בזה הוא דמסתפק כיון דאינו ברור כ"כ שהוא דבר האבוד כשאר דברים המבואר בש"ס אבל לענין לחזור לכתחל' שפיר י"ל דא"י לחזור ואף שהוא ספק אם יפסיד בעה"ב ע"י חזרתו גם כן א"י לחזור ולגרום לו היזק מספק והב"י והרמ"א שכתבו דמקרי דבר האבוד היינו לענין זה שא"י לחזור לכתחלה אבל אם שכר עליהם ובא להוציא ממון מהפועל אה"נ שא"י להוציא ממנו ואפשר לומר דמש"ה כתב הרמ"א דין זה דמשרת הוה דבר האבוד כאן דקאי אמ"ש בש"ע דא"י לחזור ולא כ' זה בסוף הסעיף כו' ע"ש דמסיק כן להלכה במשרת החוזר בו בתוך הזמן באם היה בעה"ב מוצא משרת אחר לשכור כששכר אותו ועכשיו אינו מוצא לכתחלה א"י לחזור אבל אם חזר ושכר עליו אינו יכול להוציא ממנו מה שנתן יותר אך אם לא היה מוצא משרת אחר לשכור כששכרו יכול לחזור אפי' לכתחלה כו' (עמ"ש לקמן ס"ק י"א): וכתב עוד והנה בת"ה כ' בע"ה שהוא עשיר ושוכר משרת כו' והי' אפשר לומר דדוקא בעשיר שא"י לעשות מלאכתו כלל כעצמו אבל מי שאינו בגדר זה אע"פ שהוא שוכר משרת כיון שיכול לעשות מלאכתו בעצמו לא הוה דבר האבוד וכן נראה ממ"ש בת"ה שם אח"ז ולא הורגלו לא הוא ולא אשתו לעשות מלאכתם בעצמם משמע גם כן דוקא בכה"ג אבל בדברי הרמ"א שכתב סתם נראה דס"ל דל"ד עשיר אלא כל מי ששוכר משרת דינא הכי כו' ועל כיוצא בזה נראה כמ"ש הש"ך דהכל לפי ראות עיני הדיין ע"ש. ועיין בת' חות יאיר סי' קג בדבר משרתת שברח' מבעלת הבית כשלש חדשים קודם כלות הזמן ובעלת הבית תפס' בגדי שבת של המשרתת ושכר' לג' חדשים הנשארים משרתת אחרת בשכר מריב'. והשיב הלא ידעת מ"ש בת"ה והביאו רמ"א בסי' של"ג דמשרתת נקרא דבר האבוד רק דמסיים הת"ה שנ"ע ותמה הש"ך למה כתבו ב"י ורמ"א בהחלט ומסיים הש"ך שהכל לפי הענין ולפי ראות עיני הדיין. ולכן נראה אם לא היתה הגביר' מוחזקת ודאי היה הדין עם השפח' חדא דיש ספק אם מקרי דבר האבוד כפשטא דדברי ב"י ורמ"א או כהרשד"ם דהדין עם השכיר ועוד דלא מקרי דבר האבוד בגבור' זו דידוע שלא היה לה שפחה מקודם לזו כמה שנים והרי זה בכלל מ"ש הש"ך לפי ראות עיני הדיין אך באשר הגביר' מוחזקת בבגדי השפח' מאן מרמי להו מרשות' באשר הב"י ורמ"א פסקו ?כ' ותוכל האשה לומר עד כה סבלתי ועתה תשש כחי שעל כן שכרתי שפח' ומ"מ אם השפחה שברחה רצתה להעמיד לה משרתת אחרת הגונה כיוצא בה הדין עמה כמ"ש הרמב"ם והוא בש"ע שם ס"ז לכן אם מיהר' בה"ב לשכור אחרת והמשרתת מבררת שתוכל להעמיד לה אחרת הדין עמה ותפסיד בה"ב המותר. וכן נ"ל עוד שאם יש לבה"ב שני משרתים או אפי' אחת ואינו עושה מלאכתו כולי האי ואין משתמש בו רק מעט מזער לכבודו שהולך אחריו (וכה"ג) לא מקרי דבר האבוד וגם זה בכלל מ"ש הש"ך לפי הענין כו'. וכתב עוד דהמנהג בכמה מקומות שהשפח' נותנת משכון לבה"ה שמשכרת עצמה לה ומ"מ המנהג שאם בה"ב הראשון רוצה להחזיקה צריכה השני' להחזיר לה משכונ' ודאי אם המנהג פשוט מנהג עוקר הלכה ואם לאו חזר הדין לסיני ופעמים רבות שבאו לפני לדון בה"ב ומשרת שחזרו בהם ומימי לא פסקתי דין ביניהם רק טרחתי למצוא פשר. ונ"ל פשוט שאפילו הבה"ב פשע במה שחזר בו אין לחייבו רק בדמי שכירות שפסק עם המשרת ולא דמי מזונות שהרי מזונותיו מצויים ולא יחסר לחמו בכל גבול ישראל וסגי שהוא הולך בטל וכמה ארחי ופרחי בוחרים בזה יותר מהיות משרת ואף דאיהו לאו בר הכי הוא מ"מ אין לחייב בה"ב עכ"ד ע"ש. ועיין בת' שבו"י ח"ב ס"ס ק"מ הביא שם סוף דברי החו"י הנ"ל במ"ש גבי משרת שאם חוזר בו בה"ב אין לחייבו רק בדמי שכירות ולא דמי מזונות כו' וכתב עליו שדבריו אינם מוכרחים וגם י"ל דגם החו"י לא קאמר אלא דוקא במשרת שאפשר בהכי משא"כ באשה המשרתת שאין דרכה לחזר אחר מזונותי' וגם חיישינן לזנות כו' ע"ש. וע' בת' חתם סופר חח"מ סי' קכ"ב במעשה מריב' אחת שהשכיר' עצמה למשרתת אצל בעה"ב א' והשכינ' לו נזמים של זהב והלכה לה ולא חזרה אליו עוד ולא נודע מקומה ומשפחתה וארכו הימים ורוצה האיש לצאת ידי שמים מה יעשה בנזמים ההם וכ' השואל שיש מלעיזים שהמשרתת באת' בזמנה וחזרה בה והבעה"ב לא רצה אז להחזיר לה הנזמים הואיל וחזרה בה ומשום כן הלכה לה ואומרים שאותו האיש בוש בדבר שעיכב משכון העניה שלא כדין תפני שפועל יכול לחזור בו ומשום כן בא עתה לצאת י"ש. והשיב הנה אם האמת כן שבאת' בזמנה וחזרה בה והלכה לה נ"ל שהנזמים הם שלו מדינא דאחולי אחל' גביה אע"ג דבפקדון ומשכון בעלמא לא הוי מחילה מדלא תבע ושתק מ"מ הכא מדהות הכא ותבע' לו וסרב וקביע דינא ודיינא במתא בד"י ובד"א ואזלה לה ולא קיבלה עליו בפניהם אחולי אחל' הא למה זה דומה לאנפרות דפרק הניזקין דף נח ע"ב ובטוש"ע סי' רל"ו כו' ואין לומר דהכא אפי' אי מחל' הוה מחינה בטעות שהיא סברא שהבעה"ב דינא קאמר שהמשכון שלו מפני שחזרה בה ולפי צורת השאלה משמע שהיתה יכולה לחזור לפי הדין והמנהג מ"מ נ"ל נהי נמי דמדינא היתה יכולה לחזור מ"מ משנת חסידים לא הוה למשוי נפשה הדרנא ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב והואיל וניחא לה למיקם בהימנות' רצתה לפייס הבעה"ב ומחל' לו המשכון ולא תלינן בטעות וראי' ממ"ש תוספת ב"מ דף סז ריש ע"א וב"ב דף מא ע"א לפי' ר"ת ע"ש כ' הוא ממש נדון דידן ומבואר שם אפי' הלה עומד וצווח לא משגחינן ביה ודין זה נ"ל ברור בעז"ה. אמנם אם לא היתה כאן בזמנה כלל הנה אי איכא למיחש שכבר מתה הריבה ההיא ודאי דלא היה צריך להוציא מידו כלל (עמ"ש לעיל סי' רפ"ה ס"ד סק"ג) אך למיתה לא חיישינן ואיכא למיחש שע"י אונס לא היתה יכולה לבא בזמנה ומן הדין אפי' חסרון הימנות' אין כאן ואיהי טעת' לומר שמדינא יעכב הנזמים ולכן לא חזרה וה"ל מחיל' בטעות ואם כן צריך לעשות מתחלה כל טצדקי דאפשר להודיע לה טעותא דלא גרע מאביד' שצריך להכרז ולכן מחוייב עכ"פ להדפיס הדבר בצייטונג ואחר שיתעכב זמן מה ולא נודע ממנה דבר אף על גב שמעיקר הדין היה ראוי שיהיו הנזמים מונחים בידו עד שיבא אליהו מכל מקום כיון שנזמים של זהב שכיחי טובא טפי מתפילין דבי בר חבי (ע' סי' רס"ז סכ"א בבה"ט שם) וגם פחתא דידהו ע"י תשמיש מועט הוא נ"ל טוב יותר שישומין ויכתוב עכ"פ בפנקס הקהל שיש בידו נזמים שכך וכך שוים וישתמש בהם ע"מ לתת מהם שכר תשמיש לכשתבא הריבה לתבוע ואז יושם כמה הוה הפחת וישלם הפחת וגם שכר תשמיש ומצוה נמי עביד כמבואר ר"ס ע"ב כו' כנלע"ד קרוב לדין אמת עכ"ד א"ש:
(ט) וכן סופר כו'. עבה"ט ס"ק כ"א הטעם וע' בחידושי רע"ק זצ"ל סוף מסכת ב"מ מ"ש בזה:
(י) מדיני מלמד. ע' באה"ג דבב"י כ' בשם תשובת הרא"ש מי ששכר מלמד לבנו לשנה ובתוך השנה ויצא טוב ממנו א"י להוציאו כו' עד והביאו ג"כ הסמ"ע. וע' בעטרת צבי ס"ק י"ב שכ' ונוהגין עכשיו שבכל תחלת הזמן רשות בעה"ב לחזור עד ד"ח בימי החורף עד ר"ח חשון ובימי הקיץ עד ר"ח אייר ותו לא ע"ש:
(יא) פועלי' אחרי' עבה"ט עד אבל לפע"ד צ"ע לדינא לפי שגם בהג"א כו' וע' בחידושי רע"ק איגר זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' ע"ז וז"ל ותימא דא"כ דבעה"ב החוזר דתמיד הוה דבר האבוד כדאי' בש"ע סעיף ב' וא"כ גם באם לא היו מוצאים פועלים אמש להשתכר לחייב לשלם להם וצע"ג עכ"ל. ואיני מבין תמיהתו דהדבר מבואר בב"י וז"ל ובשטת תלמידי הרשב"א כתוב בשם הרמב"ן בדבר האבוד חייבים פועלים אפי' לא היה בע"ה מוצא פועלים אחרים מתחל' משום דאין אדם רואה ממונו אבד ושותק ומסתמא טרח בתר פועלים ואי טרח ומטפי להו אאגרייהו קצת ודאי משכח מיהו היכא שפועלים לא היו מוצאים לשכור אינו חייב ליתן להם שכרם דליכא למימר גבי פועלים אלא טרחנא ומתגרנא דאפשר שיטרח כל היום ולא יוכל להשתכר כו' עכ"ל הרי שהרמב"ן עצמו כתב ליישב דבר זה. אולם בתשו' ושב הכהן סי' יג כתב לדחות דין זה של הרמב"ן מהלכ' הטעם אחר וכתב דמה שתמה הש"ך למה השמיטוהו בעלי הש"ע כו' לק"מ דבאמת נראה דרוב הפוסקים חולקים על הרמב"ן בזה כמבואר מדברי הרמב"ם שהובא בש"ע לעיל ס"ס קפא (עמ"ש שם סק"ה) וגם הסמ"ג כתב כדברי הרמב"ם ממש וכן נראה מסתימת דברי הרי"ף והרא"ש שם כו' גם מוכח משם דמה שמבואר בדברי הרשב"א והש"ע כאן דאם לא היה מוצא פועלים אחרים אינו שוכר עליהם הוא לאו דוקא אלא דאפי' יכולים לחזור לכתחלה (וכן מבואר מדברי הש"ך שהובא בבה"ט ס"ק הקודם במ"ש א"נ נ"מ אם כששכר המלמד לא היה מוצא אתר לשכור כו') ע"ש
(יב) וכל שיוסיף לאלו. עבה"ט ועיין בחידושי רעק"א זצ"ל סוף מס' ב"מ שכ' וז"ל נסתפקתי בדבר האבוד כגון פשתן ששרו במים ושפשתן בעצמו שוה רק דינר והשכירות הפועלים הוא ב' דינרים ואורגים ממנו בגד (הך ואורגים כו' נ"ל דהוא נתינת טעם למה שנותן להפועל כפל ממה ששוה כל הפשתן הוא לפי שרוצה לארוג כו' ואין מוכן לו פשתן אחר) ושוה אח"כ למכור ה' דינרים וחזרו בהם הפועלים ומצא אחרים לשכור בג' דינרים אם יוכל לשכור עד כדי שכרן או כיון דהאבוד רק זהב א"כ יאמרו היינו משלמים לך הפשתן ודוק עכ"ל:
(יג) אמר לאומן. ע' בתשו' רע"ק איגר ס"ס קנד הובא קצת לעיל סי' רז סכ"א ובסי' רט ס"ו ס"ק יא:
(יד) ואח"כ השכיר עצמו. עבה"ט שכ' פי' שהשכיר עצמו בסתם כו' אבל אם השכיר עצמו וקצב כו' ודלא כהע"ש כו' וע' תשו' חמדת שלמה חא"ח סי' ז' שכ' דמתחלת דברי הש"ך היה אפ"ל היינו דוקא היכא שלא גרעו או הוסיפו ואפ"ה קצבו השכירות מוכח דמש"ה פסקו השכירות רק כדי לבטל התנאי אבל היכא דהוסיפו (או גרעו) י"ל דאין ראיה לבטל התנאי דהא הוצרכו לפרש השכירות דהיינו ההוספה אך מסיום דברי הש"ך משמע להדיא דלא משום זה אתינן עליה כו' וא"כ לפ"ד הש"ך דהיכא דקצבו השכירות הוי כקבלה חדשה ובטל התנאי הראשון א"כ נראה דה"ה הגבלת הזמן (שקיבלו בראשונה להש"ץ רק על ג' שניה) בטלה ג"כ ולא אמרי' דגם עכשיו קבלוהו רק על ג' שנים כו' ע"ש עוד:
(טו) מיהו בשאר פועל. עבה"ט וע' בתשו' רדב"ז ח"א סי' שלג מ"ש בזה:
(טז) פטור בלא מחילה. עבה"ט שכ' ואע"פ שכבר קבל כו' וע' בתשו' ושב הכהן סי' עב שתמה על הש"ך בזה דבאמת מל' רש"י בקדושין דף טז משמע דזיל לחוד לא מהני עד שיאמר ואין לי עליך כלום וכן משמע ברמב"ם פ"ב מה' עבדים כו' ואף דבדברי הרשב"א והמרדכי ור' ירוחם לא נזכר שאמר שאין לי עליך כלום רק זיל לחוד מהני י"ל דהיינו רק לענין השעבוד כגון אם הוא דבר האבוד דשוכר עליו בהא ס"ל כיון שאמר לך מעמדי מחל לו השעבוד אבל לענין ממון י"ל דבעינן דוקא לומר ואין לי עליך כלום כמ"ש רש"י והרמב"ם וצ"ל דהש"ך מפרש דברי הרשב"א דהמרדכי ור' ירוחם דזיל לחוד מהני גם לענין ממון מחמת שמוכח מהש"ס שם להדיא דהיכא שאין גופו קנוי פטור מהממון שמגיע להאדון אבל לפע"ד לא מוכח מידי די"ל שאני התם גבי ע"ע דיוצא בגרעון כסף בע"כ של האדון וא"כ לענין מאי א"ל זיל ע"כ לפוטרו מהממון אבל גבי פועל שיש להאדון עליו שעבוד שצריך להשתעבד אם הוא דבר האבוד י"ל מה שא"ל לך היינו לפוטרו מהשעבוד אבל מנלן לומר שפטור להחזיר לו השכירות שקבל ודוחק לומר דמיירי שאינו דבר האבוד ולכך מהני לך מעמדי לחוד כיון דיכול לחזור בלא"ה א"כ מ"ש לך מעמדי ע"כ לפטור מהממון כמו זיל גבי ע"ע דא"כ לא הי"ל להש"ך לסתום אלא לפרש דבדבר האבוד צריך להחזיר לו הממון שקיבל משום שי"ל מה שא"ל לך היינו שפוטרו מהשעבוד בפרט שמקור דין זה שכ' הרשב"א והמרדכי במלמד מיירי בדבר האבוד וגם דברי הרמ"א שכ' סתם מיהו בשאר פועל כו' משמע דומיא דמלמד דהוי דבר האבוד וא"כ דברי הש"ך קשה ביותר וצ"ע למעשה עכ"ד ע"ש:
(יז) אם א"ל דרך כעס. עיין בתורת חיים ר"פ גט פשוט שדחה דעה זו וע' בתשו' מהרי"ם מבריסק סי' לח שכ' דכל קושייתיו לק"מ ע"ש והזכרתיו בקצרה בפ"ת לא"ה סי' קלד בסה"ג ס"ק מג ע"ש וע' בת' ח"ס חח"מ סי' קל בנדון א' שהכניסוהו בחזקת הקהלה ואח"כ נתקוטט עם המבוררים ואמרו דרך כעס שמוחלים לו כתב שם וז"ל ולא עוד אלא אפי' היו כל בני הקהלה באותו מעמד דא"ל כן דרך כעס אנו מוחלים לך נמי לא היה מועיל לדעת ר' ירוחם בש"ע ס"ס שלג ואפי' להתו"ח ר"פ ג"פ שהקשה ע"ז ממה דאמרי' התם הני קפדי ומגרשי נשייהו דמשמע מה שאדם עושה בכעסו מהני מלבד כי בקל יש לדחות קושייתו כמובן מ"מ גם הוא לא אמר אלא בעושה מעשה בפני ב"ד ועדים כדמוכח מלשונו שם אבל הכא לא היה שם ב"ד ועדים כי כל הקהלה נוגעים הם ולכ"ע פטומי מילי בעלמא הם ומכ"ש שלא היה באסיפת כל בני הקהלה רק איזה מהבוררים שחרחר עמהם ריב והכעיסם א"כ פשוט מאד שהרי הוא בחזקתו בקהלה כמו שהיה ולא מבעיא שאינם מחוייבים להחזיר מה שנתן אלא שצריך ליתן מה שנשאר חייב ולא עוד אלא כל מה שהוטל על הקהל מאז ועד עכשיו ומכאן והלאה עולים ומסים הכל מחוייב לשלם להם עד שישיג לעצמו פטורים מכל בני הקהלה שנפרד מהם ברצונם ורשותם עכ"ל ע"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |