פרי מגדים - שפתי דעת/יורה דעה/ב

פרי מגדים - שפתי דעת ‏ יורה דעה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואפילו הוא קטן. כתב הש"ך דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ויודע לאמן דכה"ג בישראל כשר עכ"ל. אנן קי"ל סתם מחשבת עובד כוכבים לאו לעבודת כוכבים דלא כפירוש הר"מ ז"ל במשנה אלא דה"ק ל"מ גדול דעובד עבודת כוכבים ונאסר מקרא וקרא לך ואכלת מזבחו דעיקר האיסור שלא יעבוד עמו עבודת כוכבים כמ"ש הר"מ בהלכות שא"ה פ"ב בגלל עבודת כוכבים נאסר שחיטתן אפילו קטן דאין עובד ומלת מחשבתן ר"ל עובד ואפילו גר תושב דקטן עכ"פ כשיגדל יעבוד עבודת כוכבים. ומ"ש מומחה ואומן אף בס"א אות כ"ה פסק בחד סגי וכ"ת מפני דהמחבר כתב אח"כ ואפילו אחרים רואים משמע עד השתא מיירי באין רואה ולזה כתב כן ז"א דהמחבר אוסר גם קטן מומחה ויודע לאמן דבס"א השמיט האי דינא כמ"ש רמ"א שם ואולי הוא וי"ו פרוד ואזיל לשיטתיה באות ב' אבל להב"י ע"כ קטן שעובד עבודת כוכבים איירי וכדבעינן למימר לקמן:

ב

ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים עש"ך. ומפני שראיתי הפר"ח והפ"ת והתב"ש הקשו עליו לכן אבאר כוונתו הנה הר"מ ז"ל בפ"ד מה"ש הי"א כתב וז"ל עובד כוכבים ששחט ואפילו קטן הר"ז נבילה ולוקה מ"ה. הי"ב וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים שחיטתן נבילה. כ"ה נוסחת הש"ך וכותים על שם מדינת כותא דחז"ל עשאום כעובדי כוכבים דחיישינן למיעוטא אף דאנן לא חיישינן למיעוטא מ"מ הואיל ומצינו בתורה וקרא לך ואכלת מזבחו שמשום לתא דעובד כוכבים נאסר שחיטתו מש"ה חיישינן אף למיעוט וזהו גדר גדול. ומשמע ודאי הא גר תושב הוה מ"ח דאל"כ אמאי לא כייל הר"מ ז"ל גר תושב עם כותי ולפ"ז קטן היינו שאין עובר כלל ואיסורא דגר תושב מזבחת מה שאתה זובח דסובר כתוספתא ודרשה גמורה היא דלא כמ"ש הכ"מ בהל' שא"ה בפ"ב דלהר"מ דרשא זו אסמכתא. וכ"ת לאיזה צורך הביא הר"מ ז"ל מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו יש לומר דרכו להביא המקרא היותר פשוט ועיקר הלימוד הוא מזבחת וכהנה רבות. ועוד משום שאמר אח"כ וגדר גדול גדרו שאפילו כותים שאין עובדי עבודת כוכבים דלא חיישינן למיעוטא הוא מפני לתא דעבודת כוכבים מש"ה הקדים זה ומ"ש ראיה מפ"ב דהל' שא"ה הלכה יו"ד ז"ל שחיטת עובד כוכבים נבילה ומטמא במשא ואם (הוא כמו אף) שחט בסכין יפה א' עובד כוכבים וכותי וגר תושב וקרוב לומר שטומאתן מד"ס שהרי בגלל עובדי כוכבים נאסרו שחיטתן ית"ע מד"ס וא"ת הא אסור באכילה מ"ה י"ל לא כל האסור באכילה מטמא שהרי טריפה כו' עכ"ל ומכאן הקשה הפר"ח והתב"ש אדרבה משמע דבשביל עבודת כוכבים אסור לא גר תושב ולעד"נ דה"ק דאי כגי' הכ"מ בפ"ד מה"ש אחד עובד כוכבים וקטן גרר גדרו שאפילו עובד כוכבים שאין עובדי כוכבים דהיינו גר תושב וכותי השמיט והוא נוסחת הב"י וכלבו א"כ אמאי בהל' שא"ה עירבב באמצע דין כותי ואדרבה בה"ש הוה להזכיר דנבילה מדרבנן. וכ"ת דרמז כמו כותי לא הוה טומאה אלא מדרבנן ה"ה עובד כוכבים די היה לו לומר עובד כוכבים וגר תושב וכמו דגר תושב הוא דרבנן ה"ה עובד כוכבים אלא ודאי דגר תושב דאורייתא וכותי הזכיר שם בה"ש וגם כאן לומר כשם שכותי ד"ס ה"ה אלו ומ"ש בגלל עבודת כוכבים נתרחקו הכותים מפרש בספרו הארוך דכותים היינו כותים ממש לא כפי' הכ"מ שם דהיינו עובדי כוכבים יע"ש ועיין בכ"מ שם דלהר"מ תוס' אסמכתא ולהש"ך כ"ע מודים לתוספתא והר"מ ז"ל או דנקיט מקרא מפורש טפי או דלילקי נמי מפן דהוה לאו ולא קשה קושית פ"ח ופ"ת מנא ליה איסור בגר תושב הא ברור מללו דסובר כתוס' אמנם מ"ש ראיה מכם להוציא מומר דהיינו כרי"ו הביאו המחבר ס"ה. וה"ה דה"מ לאתויי ראיה ממחלל שבת אף שאין עובד כוכבים. זה אין ראיה כמו שהשיג עליו התב"ש אות א' ופ"ת דהתם שמעינן דאין לו נאמנות לא דשחיטתו אסורה אף בישראל עע"ג זה לא מוכח מהתם אלא דמחד קרא ממעט חילול שבת ועבודת כוכבים ומומר לכל התורה חוץ מב' אלו וכיון שכן אין לו נאמנות וצ"ע:

אמנם מה שרצה התב"ש לומר דטעם הר"מ ז"ל דסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים ולוקה מ"ה משום לא ידבק לא הבנתי דבריו דאף רכתב כן בפי' המשנה מ"מ בחבורו חזר בו וסובר כת"ק דר"א דסתם מחשבת כותי לא הוה לעבודת כוכבים וכן מוכח ממ"ש הר"מ בהל' מ"א פ"ד הי"ט מעמידין בקיבת שחיטת נבילה ואלו היה סובר סתם מחשבה לעבודת כוכבים פירשא אסור בהנאה ואין מעמידין כמבואר בחולין קי"ז ב'. ומ"ש ראיה מספ"ב מה"ש הלכה ב' ג' אין המחשבה אלא אחר הזובח לפיכך עובד כוכבים ששחט אסור כבר היטב אשר דיבר הלח"מ שם דה"ק דה"א וקרא לך ואכלת מזבחו היינו בהמתו של עובד כוכבים ממש משא"כ עכשיו שהולך אחר הזובח א"כ נקרא בהמת ישראל בזבח העובד כוכבים לעבודת כוכבים זבחו וה"ה שלא לעבודת כוכבים מזבחו מיותר כמ"ש הל"ח:

והנה עובד כוכבים לכ"ע דאורייתא וגר תושב הוה פלוגתא ומומר לעבודת כוכבים להר"מ הוה ד"ת ולהרא"ש ג"כ ולהרשב"א דמפרש מי שמצווה הוה דרבנן א"כ נקטינן לחומרא דהוה דאורייתא כולן ולענין או"ב וכיסוי הדם נקטינן ג"כ לחומרא ובסימן ט"ו וכ"ח אבאר:

וראיתי להמ"א בא"ח סימן ל"ט אות א' ב' כתב דמוכח בחולין גבי מכם דמומר להכעיס לא הוה לכל התורה מדפריך חוץ ממומר ה"ד ולא מוקי להכעיס וי"ל דרוצה לאוקמיה אליבא דכ"ע דבעבודת כוכבים פליגי רב אחא ורבינא ובפ' זה בורר גם רבא סובר להכעיס לא הוה מין מדמכשיר לעדות בלהכעיס יע"ש אלא הא קשיא דברייתא ה"ש ואפילו ערל וישראל מומר דמייתי סייעתא לרבא ולדידיה ליכא סייעתא אמאי לא להכעיס ולשאר עבירות ועיין תוס' שם ד"ה אלא. שוב ראיתי שתה"א ט' ב' הקשה זה ותי' דה"ש לכתחילה והא מועד לנבל בידים וזה שייך על להכעיס בשחיטה ואף זה י"ל הכל דיעבד וכ"ש דקשי לוקמיה להכעיס בשאר עבירות לרבא דודאי שוחט לכתחילה דלא הוה מומר לכל התורה כולה וצ"ע:

ג

גר תושב שקיבל עליו ז' מצות. או שלא לעבוד עבודת כוכבים לבד וה"ה גר שמל ולא טבל או לא טבל כדינו הרי הוא כעובד כוכבים ויש פלוגתא אי מ"ה או מדרבנן:

ד

ישראל. עש"ך דלא עבר על ל"ע כה"ג בלא טירחא ולשמא אירע פסול באונס רוב שוחטין כהוגן אם רוצין והוא ג"כ רוצה ולענין לבדוק הסכין אחריו יש מחלוקת ולענין הלכה אי הסכין לפנינו יש לבדוק ואי ליתא הוה כנאבדה וכשירה כמבואר:

דע דאם שחט הרבה בהמות ונגע בראשונה במפרקת והלך לו ודאי דאחרים אסורים דמפרקת הוה ספק שמא פוגם כמבואר סימן ח"י סי"ב יע"ש. וכיון שכן חיישינן שמא פגם במפרקת ושחט והוא לא יגיד:

עוד נראה לי דווקא מומר לאכול נבילות אפילו פ"א בודק סכין ונותן לו הא מומר לטריפות בפ"א א"צ בדיקת סכין אף להר"מ ז"ל דאם לא יבדוק הסכין הוה ודאי נבילה וחשוד לדבר הקל על טריפה לא הוה חשוד על נבילה החמור והנה חזות קשה ראיתי בב"ח סימן ו' ז"ל ועוד נראה בישראל צריך בדיקת סכין קודם השחיטה שמא ישחט במקום הפגימה ויהיה נבילה ואפילו רק ינקוב משהו במקום הפגימה בוושט וישחוט אח"כ בשאר הסכין שלא במקום הפגימה טריפה הוה ונמי אין לו לברך כו' נבילה או טריפה כו' עכ"ל ואני תמה על אדונינו הב"ח ז"ל מה ראה לומר כן דהא קי"ל נקובת הוושט במקום שחיטה נבילה ודאית הוה ונהי דלא הוה נבילה מחיים מ"מ נבילה הוה ועיין ש"ך סימן ול"נ:

ה

ואפילו. עש"ך ולא ידענא אמאי לא פי' רבותא דאין לחוש שמא לא יתן לב לשחוט כראוי ממילא יעשה שהיה קמ"ל דלא דכל מה שעושה לעצמו עושה לאחרים וכיון שכן נותן לב לשחוט ואין קלקולי שחיטה יוצא מבן דעת ע"פ הרוב. ומיהו בלא בדיקת סכין אף שיש בכאן בשר כשר וזה הבשר ששחט עכשיו וקונה מזה הבשר אין ראיה לומר דלא שביק היתרא ואכיל איסורא וכן כ' התב"ש:

ו

והוא. עש"ך וא"י מה מלמדנו דפשיטא דהכי הוא כל מילתא דדיעבד אסור לכתחילה אין לעשות ע"ס כו' ואולי דס"ד דיעבד ש"ד:

ז

דווקא אם בגמר שחיטה בא ומצא סכין זו בידו הא לאחר שעה או שתים יש להחמיר שמא אח"כ נזדמן לו והוא אינו נאמן באמירתו עש"ך:

ח

אין ליתן ע"ס שיבדקנו וה"ה דלא יבדוק ביחידות ויתן למומר בפני הרואים ואם אומר בפני הרבים אני בדקתי ש"ד ב"ח והפר"ח השיגו דהרואים יסברו שאומר כן שלא יטריח המומר לבדוק והתב"ש העלה כב"ח וש"ך דאין לחוש כולי האי לרואים ובאומר בפני רבים די והא דפי' הר"ן כן ולא כפשוטו דבישראל כשר נמי שמא ישכח לבודקו לבסוף ואולי דהוה כעין ס"ס שמא יבדוק המומר ושמא יבדוק ישראל אח"כ:

ט

אפי' דישראל לא מרתת ש"ך הוא מתוספ' חולין דכותי א"צ בדיקת סכין דמרתת. ולהכעיס דמרתת לדידן פסול דלאו מאמין בזביחה הוא:

י

כתב הש"ך הא דאשמעינן המחבר כאן דה"א דנסמוך על בדיקת המומר ואת"ל דלא יבדוק בדקינן אנן אח"כ וכולי האי לא חיישינן קמ"ל דמומר ודאי לא טרח ודילמא אנן מישתלי וכבד כתבנו כן באות ה' והשיג על הב"ח דכתב הטעם משום ברכה לבטלה דבגמרא חולין משמע דהוה מן התורה בדף י"ז עכ"ל והנה קשיא בתרתי חדא מ"ש דלהב"ח אם שמע הברכה מאחר שוחט על סמך בדיקה של אחריו איך יאמר זאת א"כ במומר אמאי אין ליתן ע"ס בדיקה של אחריו וכ"ת דל"ת דמומר יברך שוא הא לא כתב שם כן הב"ח ועוד שסיים קמ"ל דשמא ישכח כו' אלא ה"ק הב"ח דה"א בישראל הטעם משום ברכה ובמומר לא שייך זה קמ"ל הטעם שמא ישכח. גם מה שהביא ראיה מגמרא חולין לא ידענא מה היא דהתם אמרינן בדיקת סכין מ"ה היינו או תחילה או סוף והא ודאי דבדיקה דבתחילה הוא מדרבנן דילמא מישתלי והגמ' אה"נ דה"מ לומר בדיקה דמתחילה מקרא דושחטתם בזה מדרבנן וא"כ אימא משום חשש ברכה ג"כ. שוב ראיתי בתב"ש סימן ח"י העיר קצת בזה יע"ש וסבור הייתי לומר דמ"ש הש"ך ולפ"ז אם שמע הברכה מאחר יכולין לסמוך על בדיקה שאח"כ היינו בשוחט לכלבים או לעובדי כוכבים ובדומה דליכא שמא יאכל וברכה וע"ז כתב דאינו מוכרח דאפ"ה צריך בדיקה קודם דילמא מימלך ואכיל וכמו שיתבאר סימן ח"י אי"ה דאין זה במשמע. שוב ראיתי דבריו נכונים דמ"ש הב"ח בתחילת דבריו דבישראל כשר אין הטעם שמא ישכח אלא שמא ברכה לבטלה הוא משמע דלית ליה טעמא דהרשב"א כלל ומ"ש הב"ח אפילו לא יאכלנו ה"ק דליתיה טעמא דרשב"א אלא ט"א ונ"מ אפילו שוחט לעובדי כוכבים כו' דלא יאכלנו אפ"ה חשש ברכה איכא. ואף במומר חיישינן שמא ישכח התם איכא טעמא רבה דיסמוך על בדיקת המומר כיון שהוא בעצמו אינו שוחט משא"כ כשהוא בעצמו שוחט ליכא למיחש למידי כיון דבעי בדיקה אחר השחיטה היכא דאיתי' לסכין לפנינו הוה כבשר חי דאורחיה בהדחה דליכא למיחש דילמא משתלי כמבואר בסימן צ"א והתב"ש בסימן ח"י אות א' עמד בזה ותי' דהתם דרך ב"א כך הוא היינו לפי האמת אבל הב"ח אין סובר כן ומש"ה בישראל כשר ע"כ טעמא אחרינא אית ביה ברכה לבטלה. ועל קושיא השניה מחולין יש לומר מדמסיק מדרבנן ואמאי לא אמרו כמשמעה מנין לבדיקת סכין מ"ה כיון דחז"ל תקנו ברכה א"כ הוה מ"ה דעובר על לא תשא בספק כן יש ליישב דבריו:

יא

מי ששחט. עש"ך שהשיג על רמ"א דיצא לו כן מתשובת מהרי"ק הביאה הב"י והשמיט מלת ולכל הפחות אם יעשה תשובה הרי דבלא תשובה אסור אף בפ"א ותי' דרמ"א מיירי בע"א שאמר עליו יע"ש. והנה ממ"ש ולכל הפחות אין ראיה דלרווחא כתב כן והאמת אף בלא עשה תשובה מותר מכאן ולהבא ומ"ש דרמ"א איירי בע"א ממ"נ אי מכחיש לעד אותה שחיטה ג"כ מותרת וכ"ת להעד עצמו הא כבר כתב כן המחבר סימן א' בסופו ואי בשותק יש לעיין בזה ובסימן קי"ט אבאר. והנה הפר"ח והפר"ת האריכו בזה אכתוב כאן מסקנתם:

כתב הפר"ח בסימן קי"ט אות כ"א שלשה דינים בטבח. א' טבח שיש חשש חימוד ממון (כמו שוחט לעצמו ומוכר לאחרים או שנוטלין כרכשתות מהכשירות) בפ"א שהוציא טריפה מעבירין אותו ואין להם תקנה אלא דפז"ב (היינו ילבש שחורים וילך כו'). ב' טבח שאין לו שום חימוד ממון (שנוטל שכרו מהקהל וכדומה) פ"א וב' די שיקבל דברי חבירות (היינו שיהא דואג ומיצר ויאמר בפני ג' לומדים שלא יעשה כן) ובפעם הג' צריך תקנה דפז"ב. הג' בודקי ירקות מתולעים וכדומה עד שלש פעמים כאנוסים דמי ויש לסמוך על בדיקתם ומכאן ואילך קבלות דברי חבירות גם אין לחלק בין איסורין דאורייתא לאיסורין דרבנן בכל זה:

אמנם הפ"ת חלק עליו שם ועיין שמ"ח כאן. והעולה לדינא אם מוחזק באדם כשר והגון בפ"א או ב' יש לדונו כשוגג אם נראין הדברים כך. ואם הדבר שקול גם אין מוחזק בכשרות והגון אם חימוד ממון יש בה יש לדונו כמזיד וצריך שילבש שחורים ובזמן הזה א"א להעמיד הדת על תלה די שיקבל סגופין ותענית בעירו ואם אין חימוד ממון בפ"א וב' די בקבלת דברי חבירות ופעם ג' צריך תשובה גמורה עכ"פ. ואם איש הגון וכשר אף בחימוד ממון בפ"א יש לדונו כשוגג כמ"ש עכ"פ קבד"ח בעינן כל זה נראה להלכה ולמעשה צ"ע:

יב

אפילו נשבע. שהרי מושבע ועומד מהר סיני וחשוד לא"ד ש"ך. דקדק לכתוב לא"ד לתרץ קושית הט"ז אות ו' ממ"ש בח"מ ותי' לא"ד גרע טפי וכמו שביאר בנה"ך. ולפ"ז במומר לשאר עבירות דבעינן בדיקת סכין להר"מ ז"ל וכן הלכה לכאורה נראה דמהימן בשבועה אמנם בנה"ך תי' עוד תירוץ אחר על קושית הט"ז וכן מצאתי לתב"ש אות י"ב שכתב כן ובשמ"ח סי"ג כתב בפירוש כן דאפילו לשאר עבירות לא מהני שבועה:

והנה אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור היה נראה לכאורה דנאמן בשבועה דעל חצי שיעור לאו מושבע הוא כמ"ש התוס' בשבועות כ"ג ב' ד"ה דמוקי אמנם ראיתי להתב"ש אות י"ב בפשיטות דלא מהני וא"י למה כיון דלאו מושבע הוא ומדבריו משמע דמושבע הוה כה"ג ולענין דינא יש להחמיר:

יג

ואומר כו'. עש"ך וכולו מבואר דאומר לאו דווקא אלא כל היכא דמצי לברר מבררינן ובמומחה צריך שיאמר פלוני דמרתת א"כ דווקא שיאמר וגם צריך לידע שהסכינים היו בידו בשעת שחיטה הא לא"ה אפילו אמירתו לא מהני:

יד

ואפילו. עש"ך ורוצה לומר מדסתם המחבר משמע דאין לחלק אפילו בהמה ואומר שהביא הבהמה אצל השוחט לשחוט ואח"כ הביאו לביתו דטורח רב הוא כמו בדיקת סכין אפ"ה כל שאומר פלוני מומחה די דמרתת כמ"ש אות ט"ו דלא כב"ח שכתב דעוף דטורח קל הוא להביא אצל השוחט מהימן באומר פלוני כו' ומיהו בנמצא בהמה ברשותו ואומר שהביא השוחט אצלו מודה הב"ח ואם אומר פלוני יע"ש בק"א. ואם יש מקולין קבועין ואומר מכשירה קניתי ואף בלא אמירה כלל מהימן דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו מקולין ישראל רחוקים קצת דהליכה טורח כל דהו הוה והשיב כמו חמצן של ע"ע דמחליפין וכן כתב בשמ"ח סי' זה יע"ש:

טו

דווקא פלוני מומחה כו'. והיינו טעמא אף דלא שביק היתרא חיישינן שמא לא מצאו המומחה כביתו ומטרה לא טרח וכן הדין בגבינה לקמן סימן קי"ט ס"י אומר קנה לי גבינה צ"ל פלוני מומחה מה"ט:

טז

להכעיס. כתב הש"ך מדין תורה והשיג על הב"ח דרוצה לומר דהוה דרבנן אפילו להכעיס לשחיטה כמבואר בב"ח על מ"ש הטור להכעיס בשחיטה וז"א דהא התו' כתבו דמוזבחת מי שאינו בר זביחה דהיינו אינו מאמין וכתב עוד דלהמחבר אף לשאר עבירות דהוה אפיקורס הוה מדין תורה ואזיל לשיטתיה באות ב' דלהר"מ אף שאין עובד עבודת כוכבים הוה ד"ת יע"ש:

יז

מומר להכעיס. עש"ך העלה דמומר לעבודת כוכבים אף פ"א ובצנעה הוה מומר ומחלל שבת ופרהסיא בפ"א הוה מומר ומלת פרהסיא המוזכר בגמ' קאי רק אשבת ולא אעבודת כוכבים ואותה שחיטה עצמה אין אוסר משום מומר רק משום תקרובת עבודת כוכבים ושחיטת שבת. וא"י בשלמא שחיטת שבת מישתריא למ"ש הא שחיטת מומר למאי נ"מ הא אסור משום ת"ע ודוחק לומר לענין איסורין מבטלין זא"ז דלא הוה נבילה כו'. ואולי במיעוט בתרא דהוה מומר דהוכיח סופו על תחלתו כמו שאבאר אי"ה בסימן ד' להכי לא הוה שחיטתו פסולה או להר אם נאמר דשחיטתו אסורה רק מדרבנן אף במתכוין לעובדם ואלו משום מומר הוה ד"ת ולקמן אבאר דד"ת הוה. ומיהו אי אדם אוסר דבר שאינו שלו לא הוה אלא מדרבנן כמ"ש הלבוש אבאר לקמן סימן ד' א"ש. ומיעוט קמא דקנה ליכא למימר דמיעוט קמא דקנה לש"ך בנה"ך פוסל משום שחיטת מומר נמי לא פסול כמבואר לקמן התחיל אחד מהפסולים. ועיין לקמן סימן י"א אות ב' בט"ז סובר פ"א לא הוה מומר דלא כש"ך:

ומה שהביא הש"ך ראיה מיש"ש פ"ק דחולין ס"ז תמה תב"ש בסימן י"א אות י"ב דמהרש"ל גופא בפ"ב סימן כ' כתב בהיפך דאף באותה שחיטה נעשה מומר וע"ש. והנה בסימן כ' בפ"ב הוכיח כרשב"א דחישב ישראל ע"מ שיזרוק העובד כוכבים אסורה דאל"כ ר"י ור"ל במאי פליגי יע"ש משמע בהדיא באותה שחיטה נעשה מומר ואותה שחיטה גופא פסולה וסותר למ"ש פ"ק סימן ז' גם דבריו כאן לא זכיתי להבין במ"ש על מ"ש התו' חולין י"ד א' דפ"א לא הוה מומר מהא דלקמן שנים שוחטין א' לשם א' מכל אלו דהוקשה להם תיפוק ליה משום שחיטת מומר ותירצו בפ"א לא הוה מומר וכתב הוא ז"ל דה"מ לשנויי דמומר לשאר עבירות ולא ידענא להולמו דא"כ אכתי אימא לצעורי מתכוין כיון דאין מומר לעבודת כוכבים יע"ש. ולענין דינא נראה לי דאם שחט בשבת שחיטה גמורה לכ"ע פסולה דמכי שחט פורתא חילל שבת וא"כ כי גמר שחיטתו שחיטת מומר הוא ובחצי קנה בעוף שהיה פגום ע"י חולי לדידן בזה יש לעיין וספיקא הוה ולענין שחיטת מומר כה"ג אין כ"כ נ"מ וכבר התבאר:

כתב השמ"ח חילול שבת דוקא בדאורייתא לא דרבנן דלא כב"ח. פרסום הוה עשרה מישראל או שידע שיתפרסם. מומר לשלשה עבירות מפורסמות כמו לבישת שעטנז והקפת ראש ונבילה הוה מסתמא לכל התורה ואם ראינו נזהר בשאר הוי מומר לד"א ואם עבר על רוב המצות אף שנזהר בשאר רובו ככולו. אוכל נבילה שמתה מאיליה הוה להכעיס ודווקא נפסלה בשחיטה תלינן דלתיאבון תו' עבודת כוכבים כ"ו. אמנם האידנא כתב בה"י האוכל נבילה יש להחמיר ולומר דחשוד לכל התורה וראוי לחוש לדבריו כ"ז העתקתי משמ"ח:

ודע למאן דסבר פ"א לא נעשה מומר או למאן דסובר באותה שחיטה לא נעשה מומר היה נראה לכאורה דמ"מ בעינן אחרים רואים דהחשוד לדבר חמור חשוד לדבר הקל ואם חשוד לשבת כ"ש לשאר עבירות ולא מהימן אמנם ראיתי להכה"ג בהגהות הטור אות ח"י הביא בשם מהרי"ק שורש מ"ם דמומר לד"א שחיטתו כשירה אף באין אחרים רואין ועיינתי במהרי"ק וצריך לומר דמיירי בשוחט לאחרים ואין לו הנאה ממנה ומש"ה אף דקיימא לן החשוד על הדבר אין נאמן להעיד היינו של עצמו הא של אחרים נאמן ומש"ה מותר באין אחרים רואין הא כל שיש לו הנאה ממנה וודאי אף אותה שחיטה אין לו נאמנות בשל עצמו דהחשוד לחמור חשוד על הקל ועיין ש"ך אות כ' ובקי"ט אות ח"י:

יח

ולהרמב"ם צריך. וכן הלכתא ול"ק מסימן א' דהתם איפשר נתן לאחר לשחוט ש"ך ולא ניחא ליה דאיהו בדקן דוודאי מטרח לא טרח ועיין מ"ש בט"ז:

יט

ודוקא במומר היינו הרבה פעמים. והיינו שלשה פעמים ופסול לעדות היינו פ"א:

כ

פסול לעדות. לכאורה משמע דווקא שיעור כזית דמיפסל לעדות הא חצי שיעור דאין מיפסל לעדות לא' ואין זה כלום דמ"מ מיפסל מדרבנן הוא כמבואר בח"מ סימן ל"ד דעבירה שאין בה מלקות מיפסל מדרבנן:

קשיא לי דכאן פסק המחבר בס"ה מומר להכעיס הוה מומר לכל התורה כדמוכח דוכתא טובא בהר"מ ז"ל א"כ איך כתב בח"מ סימן ל"ד ס"ב עבר עבירה שיש בה מלקות בין להכעיס או לתיאבון פסול לעדות ואיך כללם יחד דלהכעיס אף שאין בה מלקות כמו מ"ע סוכה שופר תפילין וכדומה דינו כעובד כוכבים ופסול מ"ה ועיין סימן קנ"א ורנ"א מהו להכעיס ועיין בשמ"ח סי"ג דלהכעיס שאינו מאמין במצוה או להכעיס בוראו אפילו במ"ע דינו כעובד כוכבים ושחיטתו פסולה מ"ה:

כתב הש"ך ז"ל דיש חילוק בין של עצמו אף בפ"א חשוד הוא לא"ד ולאחרים ואין לו הנאה ממנה פ"א נאמן ובמומר הרבה פעמים אינו נאמן אף בשל אחרים אף בלא טירחא והיכא דאיכא טירחא כמו בדיקת סכין אף מומר לשאר עבירות ולאחרים צריך בדיקת סכין. ולפ"ז רבא אמר שפיר מומר לתיאבון דוקא הא פ"א לא דמיירי בשל אחרים כן תוכן כוונת הש"ך כאן ובסי' קי"ט אות ח"י ומ"ש רמ"א הרי הוא כמומר אין מדוקדק דמומר אף בשל אחרים ואלו פ"א דווקא בשל עצמו לא מהימן לא באחרים. ומיהו קשה דהא דנאמן בשל אחרים דאין אדם חוטא ולא לו משא"כ כאן מטרח לא טרח ומה נאמנות שייך כאן ואולי יש לחלק ובסימן קי"ט אבאר בעזה"י:

כא

הרי. הא אין שם יראה הוה מומר לערלות ב"י ד"מ ש"ך ולהר"מ ז"ל צריך בדיקת סכין דמומר הוא שהרי בכל רגע עובר בעשה זו וכאמור:

כב

שחיטתן. עש"ך דהרשב"א פסק כת"ק דרשב"ג דכל דלא כתיב' אף דאחזיק אין להם נאמנות ופעמים עובר לתיאבון ומש"ה לא מהני בדיקה ואם אחרים רואין הוה בכלל וזבחת כמו מומר לתיאבון והר"מ ז"ל דכתב אין נאמנים לומר לא קלקלנו משמע חותך מהני וכ"מ מדאמר ר"א לא אמר כתרוייהו כו' ואמאי לא דהלכה כת"ק דלא מהני חותך עכ"ל ש"ך ועיין פר"ח שכתב אדרבה מדכתב הר"מ שאין מאמינים והתב"ש באות מ"ב מיישבו יע"ש. ומה שדייק מרב אשי יש לומר דלמ"ש התוס' ריש חולין דחותך כזית היינו היכא דאיכא לברורי. אם כן אמאי לא אמר כרבא ה"ש ביוצא ונכנס בא ומצאו שרי דמדמה שחיטה ליי"נ ואף כי ליכא לברורי שרי יע"ש:

כתב התב"ש אות מ"ה דמ"ש בש"ע דבעינן בדיקת סכין אף דכותים קודם גזירה א"צ בדיקת סכין דמרתת י"ל דהתם רתיתה בשתים א' דמתירא שמא יבדוק הסכין הב' שמא יתן לו כזית בשר משא"כ לדידן דקיי"ל כת"ק דלא אחזיק אוכל הוא ע"כ ליכא רתיתה בב' ומש"ה צריך בדיקת סכין יע"ש. וא"כ י"ל מש"ה אמר ר"א לא אמר כתרוייהו קסבר גירי אריות דאי גירי אמת לוקמיה בכותי ה"ש בעע"ג ובודק סכין ואם לא בדק לא ישחוט לכתחלה דליכא רתיתה בשתים ולמה מהדר לאוקמי במומר הא כה"ג יכול לאוקמיה בכותי וע"כ גירי אריות הן והש"ך לשיטתיה באות כ"ד מש"ה הוכיח כאן שפיר ועיין מ"ש שם:

כג

באחרים כו'. בעע"ג א"צ מומחה וביוצא ונכנס צריך מומחה ש"ך. ובספרי ראש יוסף כתבתי איפשר בעע"ג לכתחלה צריך שיהא מומחה דאל"כ לכתחלה לא ישחוט שמא לא דקדקו היטב ואי דלא גרע מיוצא ונכנס הא לא ידע במה דליזדהר ומש"ה כל שאין מומחה אף עע"ג לכתחלה לא:

כד

וגם כו'. תמה הש"ך דצו"ב הוה ככותי קודם גזירה. וסיים לענין דינא הקראים שבזה"ז אין מאמינים כלל ולא בכלל וזבחת ומש"ה אסורה כפר"י וכן הלכה:

כתב התבואות שור אות מ"ה דמש"ה צריך בדיקת סכין דהא דא"צ בכותי בדיקת סכין דאיכא רתיתה בשתים שמא יבדוק ושמא יתן לו כזית משא"כ לדידן דהלכה כת"ק והא דלא סגי לתו' בהאי טעמא לחוד דא"כ למה לי עע"ג יע"ש ולא הבינותי דהא לא כתבו התוס' בפי' רתיתה מה היא ואי מ"ש ממומר זה באמת קשיא דלמה להו לומר מומר מחזיק כישראל כשר תיפוק ליה דליכא רתיתה בשתים דאי יתן ליה יאכל דלתאבון אוכל הוא וליכא כ"א רתיתה דבדיקה:

ולענין שחיטת כותי כפי הנראה דמדרבנן אסור דעשאום חז"ל כגוים גמורים ומיהו לרב אשי דבתרא הוא ואמר גירי אריות הן שחיטתן מ"ה אסורה כגוי ולא מצאתי בפירוש לענין הלכה אם כותים גירי אמת או ג"א הן. אך את זה מצאתי בפ"ד מהלכות משכב ומושב ופ"ט מהלכות מעשר שמדבר שם הר"מ מזה ואין הכרע. אמנם ממ"ש הר"מ ז"ל פ"ד מה"ש וגדר גדול שאפי' כותי כו' לשיטת הש"ך אות א' דהיינו כותים ממש דלא הוה אלא מדרבנן הא עובד כוכבים שאין עובד לכוכבים דאורייתא א"כ אתה רואה שפוסק גירי אמת הן דאל"כ הוו עובדי כוכבים גמורים ומ"ה אסור יע"ש וקשיא הא רב אשי בתרא הוא. שוב ראיתי בר"מ הלכות עבדים פ"ו הלכה ה"ו שפסק בפי' דכותים קודם גזרה בהחתים עד ישראל לבסוף כשר ועיין גיטין יו"ד א' דלרשב"ג החתים עד ישראל בסוף כשר וכן כתב שם בפי' בהלכה וי"ו דגרי אמת הן יע"ש ועיין לקמן סימן דס"ז הלכות עבדים ויש לראות איך פסק דווקא גיטין ושחרורי עבדים כשר דאין חותמין זה בלא זה והא פסק כאן כרשב"א וא"כ בשאר שטרות נמי דהלכה כת"ק דכתיבה לחוד מהני ולא תענה כתיב וכמ"ש בגיטין אי ת"ק אפי' שאר שטרות נמי ואפשר לחומרא פסק כת"ק דאחזיק ולא כתיבא לא מהני וה"ה כתיבא ולא אחזיק לא מהני ובתרתי פליגי:

כה

מסור. פירש הש"ך דעת רמ"א כאן דהוה כמומר לכל התורה כולה דלא כמ"ש הט"ז:

כו

וע"ל סי'. לענין הלכה פסק הש"ך כהמחבר לקמן סי' קי"ט דשחיטתו כשירה ועיין בשמ"ח דבפ"א אין לפסול בה"מ ובהרבה פעמים אסורה שחיטתו ולענין תפילין עיין אורח חיים סימן ל"ט ושם יש לפסול אף בפ"א:

כז

או שהתחיל. כ' הש"ך אמה שהבין הב"ח בדברי הפרישה דהוקשה לו על הטור בשחט הכשר וגמר הפסול הא פסול מטעם שהייה וזה אין קושיא להטור בדלא שהה ולדידן הא דלא הגיה רמ"א דמשכית קודם שסילק הכשר ידו והתחיל הפסול אלא דקושייתו כמו ששהיה פוסל במיעוט בתרא ה"ה עובד כוכבים פוסל וכתב דיש לחלק ולענין שהיה משמע מדבריו דאף עובד כוכבים פוסל בשהיה ומ"מ לענין הלכה קיי"ל דאין עובד כוכבים פוסל בשהיה במיעוט בתרא לדידן וה"ה עיקור וכדומה דעובד כוכבים לאו בתורת שחיטה הוא. ומיהו ישראל פסול כמו מומר וכיוצא וודאי יש ליזהר במיעוט בתרא ועיין בשמ"ח סי' כ"ג בדיני שהיה ושם אבאר עוד בעז"ה:

כח

או ברוב. אפי' שחט הכשר חצי קנה ובא הפסול והוסיף כ"ש פסולה ש"ך:

כט

וגמר. דהא דלא הגיה רמ"א כלום משום דאי תפס הקנה לבדו ושחט אף לדידן כשירה כמבואר לקמן מש"ה לא הגיה רמ"א עליו עיין סימן כ"ג וכ"ד ש"ך:

ל

היו. עי' ש"ך שהביא כמה דיעות וכן הוא בתוספתא דכשירה שחיטתן ולא דמי לשוחט לעבודת כוכבים דהתם מטעם מחשבה משא"כ הכא דבלאו איהו נמי הוה משתחיט שפיר לכן יש להתיר כה"ג ועיין מ"ש באות ל"א:

לא

ואצ"ל. אפי' יש בכל א' שיעור שחיטה זה למעלה וזה למטה אפ"ה שחיטתו פסולה דשמא התחתון גמר קודם שחיטת העליון. עיין שמ"ח שהאריך בדינים אלו ומפני שאין מצויין לא הארכתי. ומ"מ זה שמכשיר הש"ך היינו באם הכשר היה יכול לשחוט בלא הפסול דאל"כ אין מקום להכשיר בזה יע"ש:

כתב בית לחם יהודה באות ח' דמומר לכל התורה אסור למכור לו נבילות וטריפות אם אין מצוי לו כמו תרי עברי דנהרא בשם חות יאיר ופשוט הוא. גר כתב בשם הריב"ש האנוסים אם אי אפשר להמלט על נפשם שחיטתן כשירה. ובשם הרשב"א גר שחזר לדתו מחמת אונס ישראל גמור הוא והכין הוא וודאי כל באונס אף שביטל מ"ע כשר הוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.