פרי מגדים - משבצות זהב/יורה דעה/פא

פרי מגדים - משבצות זהבTriangleArrow-Left.png יורה דעה TriangleArrow-Left.png פא

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף



טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרכי משה
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
כף החיים
כרתי
פלתי
פרי מגדים - משבצות זהב
פרי מגדים - שפתי דעת
פתחי תשובה
ש"ך
נקודות הכסף (להש"ך)
באר הגולה
ביאור הגר"א
ט"ז
יד אברהם


חכמת אדם


לדף זה באתר "על התורה" לסימן זה באתר "תא שמע" לדף זה באתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אעריכה

ומי רגלים. כתב הט"ז שהיוצא מטמא טמא וי"מ דלאו מתמצית גופן עכ"ל לכאורה חלב טמאה מגמל נפקא והטמאין לאסור צירן כדאיתא בבכורות ו' ב' דפריך למה לי גמל גמל לרבנן תיפוק מהטמאין ומשני חידוש הוא ולא פריך מהיוצא מטמא טמא אלא דמהתם לא יליף אלא דבר כעין גופה כמו פרה הנולד מגמל כדדריש אך את זה לא תאכלו (עיין במ"מ פ"ג ממ"א) אבל לא ציר וחלב ומש"ה כתב הטמאין לאסור צירן וגמל לאסור חלב. הן אמת שרב ששת דייק לה ממתני' היוצא מטמא ואולי הוא לסימנא בעלמא ועיקר מהטמאין או כיון דחזינן חלב טמא אסור ה"ה מ"ר דהכי אמרינן התם מ"ר דחמור דעכירי ודמי לחלב ועיין בר"מ פ"ג ממ"א ה"א כל מאכל היוצא ממין האסור כו' משמע דמכל היוצא מטמא נפיק ליה יעכה"ג בהגהות ב"י אות א' הרגיש בזה וכ' תימא על שלא הביא הר"מ פסוק דחלב אסור. ר"ל מגמל גמל. ומ"ש י"מ דמיא על מיא נפיק אפשר אף מ"ר דחמור קאמר כמ"ש הב"ח דלית הלכתא כרב ששת מדחזינן דבש גזין וצרעין מותר אלמא כיון שאין מתמצית גופן אף דעכירי נמי שרי וכנראה מדברי המ"מ שם פ"ג ה"א ובפ"ד ה"ב כתב דהוה פירשא בעלמא כמו עור הבא נגד פניו של חמור יע"ש:

ויש לראות דהמחבר כאן סתם כדעה א' דמ"ר של שאר בהמות אסורים ולקמן סתם כדעה א' דבש גזין מותר כסתם מתניתין דמכשירין ובגמרא בכורות משמע דרב ששת פסק דלא כמתניתין דמכשירין שוב ראיתי להפ"ת בסוף הסימן העיר בזה. אמנם במ"מ פ"ג ממ"א ה"א כתב דרב ששת סובר כסתם משנה ולא מחלק בין שיש לו שם לווי או לאו והוא דאמר כרבי יעקב היינו דלא כתנא דאמר מפני שאין מתמצות מגופן אלא מקרא ואין חילוק בין גזין וא"ש פיסקא דהמחבר וכדאמרן:

ודע דהר"מ ז"ל פ"ג ממ"א ה"ו כתב דעל חלב וביצי עוף טמא אין לוקין עליהם כיון דמריבויא קאתי ולא כתיב בפירוש הוה כמו חצי שיעור וכמ"ש המ"מ שם דרבינו דנקיט מבשרם הוא לאו דוקא ואזיל לשיטתיה בשרשים דכל דאתי מריבויא אין בו מלקות ולפ"ז טהור הנולד מטמא דאתיא מדכתיב אך את זה לא תאכלו ממעלה גרה וממפריסי פרסה דפשטיה דקרא קאי לחזיר שמפריס פרסה ולשפן שמעלה גרה א"כ נראה לכאורה לשיטת הר"מ איסור יש בו ולא מלקות ולא אישתמיט א' מהפוסקים לומר כן. ומיהו חלב של פרה הנולד מגמל אסור הוא אף אם נאמר שפרה זו אין בה אלא איסור לחוד וכמו שנראה ממ"ש הר"מ פ"א ממ"א ה"ה הנולד מטמא אסור באכילה משמע איסור לחוד מ"מ חלב שלו אסור אף דכתב כל שלוקין על הטמא חלב שלו אסור לאפוקי חלב אדם דבשרו בעשה עש"ך בסי' ע"ט מ"מ התם מיעוטא כתיב משא"כ בחלב פרה הנולד מגמל ויש לומר דק"ו הוא מאדם עיין אע"פ יע"ש. ומ"מ הנכון דעל פרה מגמל לוקה עליו. ועיין תוס' בכורות ו' ב' ד"ה רוטב משמע דעל ציר טמא לוקה דהמחהו לא נפיק מצירן דאיירי בהקפה אלמא דאי הקפה אית ביה מלקות ואני עתיד לבאר זה אי"ה בכלל מיוחד בס' שושנת העמקים ואין מקומו פה. ולשון המחבר צירן כבשרן לכאורה יורה דאית ביה מלקות ומיהו אי טעם כעיקר אין בו מלקות כ"ש ציר ע"י מליחה עיין תוס' חולין ק"י ב' יע"ש ובש"ך אות א' וב' אבאר עוד מדין ציר ורוטב של טמאה וטריפה:

בעריכה

שלא. עט"ז ור"ל דלא תטעה לפרש שספק הוא שמא לאחר שחיטה כמ"ש המשמרת הבית פ"ז יע"ש כדבעינן למימר לקמן דהבהמה טריפה כל היכא דליכא למיתלי בידא דטבחא וכדומה משום דיותר מסתבר לתלות מחיים שהולך אנה ואנה והחלב מ"מ מותר מטעם ס"ס כמו נשבר הגף עס"י ק"י דמתירים לכן אמר דעת המחבר אינו כן מדכתב ואם היא יתרת או הוגלד פי המכה ולא אשמעינן רבותא בידוע שרגע סמוך לשחיטה נעשה אלא כה"ג מודה המחבר דכשר רק כשיצא זמן מה מחזקת הרוב וא"א ליתן גבול לומר רגע סמוך לשחיטה תו לא מתירין ואסור למפרע עד יב"ח בהוגלד וביתרת או חסר וחליף ואופתא לעולם אסור זהו דעת המחבר וכמו שאבאר עוד באות ג' וע' פרישה:

געריכה

כל. עט"ז ותוכן כוונתו דהמחבר סובר ניקב קרום של מוח שאפשר רגע קודם השחיטה נעשה החלב מותר וכל שהוגלד אסור עד יב"ח ויתרת לעולם אסור ומ"ש דאם ידוע שקודם שנחלבה היינו דלעולם אסור ובהוגלד רק עד יב"ח ושלש מדות יש. ותמה הט"ז על משמרת הבית פ"ז שרצה לפרש דבריו שבת"ה דספק שמא לאחר שחיטה שא"א לפרש כן דא"כ בלאו הני טעמים החלב מותר דהוה ס"ס ואף דרשב"א אוסר בסירכות ולא מהני ס"ס ל"ד לכאן כ"כ הט"ז וכ"כ הב"י ולא ביארו לנו למה לא חשיב ס"ס בסירכות ואולי דהוה חסרון ידיעה. או יאמר דבכל מקום חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא ליתא משא"כ כאן דלית חזקה מבוררת אלא מחמת הרוב הלכך כל שעתה נסרכה אוקמיה אחזקה דהשתא דהא השתא אינה מהרוב ולית חזקה דמעיקרא ברורה המתנגדת לדהשתא וכיון דרובא ליתא חזקה מחמת רובא נמי ליתא כן היא סברת הרשב"א וא"כ ליכא אלא חדא ספיקא שמא מסירכות הכשירות או טריפות משא"כ בספק לאחר שחיטה הוה ס"ס והעלה דהרשב"א סובר כן כל שצריך ליתן זמן וא"א לומר ברגע זו יצאה לא מוקמינן אחזקה. ואנן סברינן להלכה כרמ"א אף בהוגלד אוקמינן אחזקה מחמת רובא ולומר ג"י קודם שחיטה נטרפה ולא קודם ואי"ה בספר שושנת העמקים אבאר דיני חזקה ורובא בתכלית האריכות גם בספרי גינת וורדים דברנו מזה וכאן אבוא בקצרה:

דע דשלש חזקות יש. חזקה שאין מבוררת כלל שחיה י"ב חודש לא אמרינן למפרע משנולדה לאו טריפה היתה. וחזקה הבאה מכח רובא. וחזקה אלימתא מבוררת בשעתה. הנה חזקה שאין מבוררת כתבו התוס' חולין י"א א' ד"ה אתיא דלא הוה חזקה וכן הלכה. חזקה מכח רובא הוה חזקה אלא דהתוס' סוברים כיון דהשתא חזינן דלא מהרוב הוא גם חזקתה אשר היה לה מכח רובא אבדה ושאר פוסקים סברי דחזקה מבוררת היא ואנו אומרים עד עתה מהרוב היתה וזה דעת המחבר ובתנאי שאפשר לומר רגע סמוך לשחיטה מחיים נעשה הא כל שצריך ליתן זמן כמו הוגלד פי המכה תו לית לה חזקה מחמת רובא ואנו פסקינן דאף כה"ג סמכינן אחזקה לומר קודם ג"י היתה מהרוב ול"ד למים בראש סימן נ"א ואין ידוע אם מקיף המוח דהתם חזינן בשעה זו יצאה מהרוב (דרובן אין להם מים בראש) לכן לא אוקמינן אחזקה משא"כ כאן אנו דנין ואומרים קודם ג"י לא יצאה מהרוב. וכבר היטב אשר דיבר הרב המובהק הגאון בעל תבואת שור ז"ל אשר האיר עינינו בכמה הלכות יע"ש בסימן כ"ט ול'. ומיהו כל זה בחזקה הבאה מכח רוב אבל חזקה המבוררת בבירור כמו בשעה שנולדה לא היתה דרוסה עס"י ע"ט בט"ז כה"ג אף שיצאה זמן מה מחזקה כמה ימים אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיפא כיון שהיתה מבוררת וע"כ ל"פ האוסרין והמחבר מכללן בהוגלד עד יב"ח אלא חזקה מחמת רובא הא חזקה מבוררת אזלינן בתרה דהמעיין בלבוש ס"ב יראה כדברי שכתב די"א דהואיל ויצאה כמה ימים מהרוב וכתב וא"ל נוקמיה אחזקה דחיתה יב"ח בלא הרוב י"ל כל חזקה שלא נתבררה לא הוה חזקה משמע הא אי הוה חזקה מבוררת בלא הרוב אף שיצאה זה כמה ימים אפ"ה חזקה דמעיקרא עדיפא ומש"ה בשוחט שנטל קבלה דהוה חזקה ברורה אף ששכח לאט לאט ויצא זה כמה ימים מ"מ חזקה דמעיקרא עדיפא. אלא שראיתי להפר"ח אות ג' משמע ממרוצת דבריו דחזקה ברורה נמי כל שיצאה כמה ימים וא"א ליתן גבול אין סומכין עליה ולי נראה כדכתיבנא. הן אמת מההיא דריש נדה חביות ומקוה לולי דהוה תרתי במקום חדא לא הוה מטמאין אף דחסר ואתאי מ"מ אין ראיה מ"מ ספיקא הוה ובתרתי במקום חדא הוה וודאי ומנדה דאמרינן שם הגס הגס ג"כ אין ראיה והדברים ארוכים אין העת האסף פה Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

דעריכה

מסתמא. עט"ז דמין במינו ספיקו לקולא דמ"ה ברובא בטיל וה"ה אם יש פחות מס' בהמות כל שרואין שהכשירות משובחות תלינן להקל וכן אם ספק אם עשו ממנה לבדה גבינות או עירבו החלב דחהר"ל דרבנן ספיקו לקולא כ"כ הט"ז:

ודע דגבינה שלימה הוא דבר שבמנין אף שאינה ראויה להתכבד כמו גבינה לחה או שבמקום ההוא אר"ל אפ"ה הוה דבר שבמנין ואם היא חתוכה אז אם יש בכל חתיכה ר"ל לא בטילה וכתב או"ה כלל מ"ט ד"א ה"ה חתיכת חמאה גדולה שראויה להתכבד או כלי גדול מלא חמאה דלא בטילה ופשוט הוא. אמנם ראוי שתדע אף דעשו גבינות מכ"א בפ"ע ובשעה שעשו לא נודע מטריפות ולאחר שחיטה נמצא א' טריפה אפ"ה אינה בטילה כ"כ או"ה שם והוא פשוט דבהכי איירי ג"כ רמ"א. ועס"י ק"א באם נתערב טריפה ובסימן ק"י ובתשובת מ"ב סימן ל"ז ששחטו כבשים ונתערבו ואח"כ נודע שאחד מהן ספק טריפה משמע וודאי טריפה לכ"ע אסור. ול"ד למ"ש או"ה כלל ז' דין ג' בשר שלא נמלח שנפל לקדירה ונתערב חד בתרי בטל דלא הוה חהר"ל כיון שאין איסורו מגופו ועוד דאימת מתחיל האיסור לאחר שבישל תו לא ניכר דהתם שפיר קאמר דלא הוה שם חהר"ל מעולם משא"כ כאן בגבינות אלו היה נודע בשעה שעשה הגבינה שפרה זו טריפה הוה חהר"ל והרי נודע למפרע. ועמ"ש בסימן ס"ט בדין זה דאו"ה יע"ש. ומיהו אם נתערבו ג' כלים של חלב ולא נודע איזה מהן של הטריפה בלאו דין דאו"ה כלל ז' שרי כיון דהיה יבש ביבש כלי בכלי אף שעשה גבינות אין חוזר וניער כמבואר לקמן סימן ק"א Finger-pointing-icon-right-to-left.png :

עוד כתב הט"ז דהא דסגי כאן בס' תי' ב' תירוצים. א' דהתם חששו שיבואו במזיד רק לשער בס' ובאמת יש ביצים גדולים וקטנים משא"כ כאן מסתמא ישער לפי ערך ובספק יש להקל עוד תי' דהתם יש קצבה לדבר ותקנו ס"א שודאי יש ס' משא"כ כאן א"א לתת קצבה. ובמ"י כלל ע"ב אות י"ג תי' טרפה מתנוונה והולכת ומסתמא אין נותנת חלב כמו הכשירות וכל שיש ס' בהמות בעדר שרי ולפ"ז באין ס' בהמות אפשר להחמיר ומ"מ יש להקל לעת הצורך כט"ז. וכר"ו אות ג' תי' דביצה יש חשש אפרוח או דם עכ"ל ור"ל דמשום איסור תורה גזרו ס"א ולא חילקו אף ביצת טריפה ונבילה בעינן ס"א משא"כ כאן הוה לעולם דרבנן:

ומה שכתב דהרשב"א לא התיר מטעם ס"ס דהוה חסרון חכמה המעיין בב"י יראה דכמ"ש לעיל הוא דחזקה דהשתא עדיפא וס"ס במקום חזקה לא אמרינן וכאמור. ומ"ש הרא"ש דמכשיר היינו קודם ג"י דאין סירכא פחותה מג"י ומ"ש רמ"א וי"א משמע דחולק יבואר באות ה' ועמ"ש בש"ך:

העריכה

מה. עט"ז ויש לראות באמת איך התיר הר"ב בהג"ה בה"מ תוך ג"י והא ליכא אלא חדא ספיקא שמא כשירה או טריפה דאין סירכא פחותה מג"י ומיהו המעיין במשמרת הבית פ"ז ודוכתא טובא יראה דיש מחלוקת אי יש סירכא פחותה מג"י או לאו. ובכר"ו כתב דתלוי במחלוקת רש"י ותוס' אי אין סירכא בלא נקב הוה הוגלד פי המכה ואין פחותה מג"י ולתוס' יש סירכא בלא נקב אלא דסופו להתפרק באפשר שהיא פחותה מג"י ויש ס"ס שמא לאו טריפה ושמא כתוס' ומיהו אי נחלב תוך ג"י ונתערב ברוב דמ"ה מין במינו ברובא בטיל ומדרבנן בעינן ס' הוה כלא נודע הספק עד אח"כ והו"ל ספק בדרבנן ואף דכ' מוהריב"ל בתשו' ח"ג סי' ק"ג דספק ע"י גלגול לא אמרינן ביה ספק דרבנן לקולא מ"מ בלא נודע הספק עד אח"כ שנעשה דרבנן יש להתיר בה"מ כמו בס"ס דספק א' בגופו והב' ע"י תערובת דמסיק הש"ך בסימן ק"י דבה"מ יש להתיר כמשאת בנימין בתשובה סימן ל"ז בלא נודע הספק הא' עד אח"כ ה"ה כאן דהמעיין בתשובת מהריב"ל יראה דדין א' להם דטעמא דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא ע"י גלגול כיון דנודע הספק איסור תורה הוה כודאי והביא ראיה מס"ס ע"י תערובת ובקונטרס הספיקות יבואר Finger-pointing-icon-right-to-left.png ומיהו לשון הר"ב משמע כפשוטו אף בלא תערובת כלל יש להתיר בה"מ תוך ג"י:

ועריכה

יאלי. עט"ז ועפר"ח דאין לדמות פרשא לפרשא ובענין המוסק עיין א"ח ובס' גינת וורדים מ"ש שם:

זעריכה

ויש. עט"ז ויש לראות מ"ש מי חלב דהא כתב לאחר שמבשלין הנסיובי וזה היה מימי חלב ואולי ל"ד אלא מימי חלב קאמר ומ"מ קשיא א"כ מה מקשה מנודר מקום דהוא הנסיובי שזה מותר באכילה אף לדעה שנייה. שוב ראיתי במ"י כלל ס"ה אות ד' כתב דהט"ז הבין דאוסר היינו במי חלב ואינו כן דמימי חלב אוסר ולפ"ז א"ש הנודר מקום עכ"ל לא ידענא איך העביר עיניו ממ"ש הט"ז דמבשלין הנסיובי ומה שנשאר הוה מימי חלב הרי דהבין הט"ז דמימי חלב אוסר לא במי חלב שהוא הנסיובי עצמו וכאמור. וע' סימן רי"ז בפרישה אות כ' הביא לשון מ"ו ז"ל הנודר מחלב מותר בקום והעיקר לעיל סימן פ"ז דהנודר מחלב אסור בנסיובי דחלבא ומי חלב היינו לאחר שמבשלין הנסיובי עכ"ל ר"ל דלעיל אמר שהמבשל במי חלב היינו לאחר שמבשלין הנסיובי הא נסיובי גופא הוה חלב ממש לבישול דקרא ואסור בהנאה לענין בב"ח כמ"ש המחבר סימן פ"ז ס"ח יע"ש. והנה להר"א ממי"ץ דאוסר מימי חלב באכילה וכותח הוא נסיובי שרי באכילה ע"כ כמ"ש הרא"ש דנסיובי הוה בכלל חלב הן לענין היתר באכילה והן המבשל בהם בשר לוקה מ"ה כמ"ש המחבר סימן פ"ז ס"ח ואם כן לדידיה מתני' דנדרים הנודר מחלב מותר בקום היינו מי חלב לא נסיובי כמ"ש מהרש"ל הביאו הפרישה בסימן רי"ז דנסיובי בכלל חלב הוא וכ"ת לשון ב"א לחוד מ"מ כשאומר בלשון תורה ליתסר וראיתי בב"ח סימן רי"ז שהוקשה לו כן ותי' בנדרים הלך אחר לשון ב"א ולהט"ז לא ניחא ליה בכך ועוד דבמשנה שם דג שאני טועם אסור בגדולים דגה אסור בקטנים וגדולים משום דג לשון קרא כן הוא ואיך סתם אח"כ דמותר בקום אלא ע"כ קום היינו מימי חלב לאחר שמבשלין הנסיובי וכמ"ש הר"מ ז"ל בפ"ט מהל' נדרים וכפי הנראה שזה דעת הב"י בש"ע סימן רי"ז סי"א והט"ז שם אות י"ד פי' מי חלב הנבדלין והש"ך שם אות ט"ז נסיובי וכפי הנראה שמחולקין המה ומי חלב קורא לאחר שבשלו הנסיובי להט"ז וא"ש כאן. ומ"ש המ"י דבסוגיא דנדרים משמע דאף באכילה שרי י"ל דלכאורה דנ"מ לענין חלב בן פקועה בתרי תמיהי דלית ביה אמ"ה נ"מ שפיר אף לאכילה Finger-pointing-icon-right-to-left.png ואין להאריך:

חעריכה

משום. עט"ז העתיק דברי הת"ח כלל ס"ה וכפי הנראה שם דאם ינקה מטריפה אף שנתגדלה אח"כ ואכלה שאר דברים אסור' הואיל ועיקר גדילתה מטריפה ומטמאה וענה"כ כתב דלחנם העתיקו דכבר מבואר לעיל סימן ס' בהג"ה ועיין. ודע דאם נתפטמה כל ימיה באיסור הוה ספיקא דדינא עש"ך בסימן ס' ולפ"ז באם ינקה מחלב דאיסור יוצא הוה ס"ס כיון דהוה בעיין דלא איפשטא עס"י נ"ט:

טעריכה

כיונק. הט"ז העתיק דברי הרא"ש ובאמת לדידן דבשר אדם אסור בעשה כמ"ש הר"ב בסימן ע"ט א"כ בפשיטות הטעם דאתי לאיחלופי לומר דכמו באדם החלב שרי ה"ה מטמאה ובאדם הותר מקרא אבל לאחר שפי' הרואה יאמר חלב דעלמא הוא ובדם הוה להיפוך כמבואר:

יעריכה

עד. עט"ז והוא מב"י דקדק מלשון הר"מ ז"ל אבל לא פי' תוך כ"ד חודש יונק עד ד' וה' שנים:

יאעריכה

אם. עט"ז דבאה"ע מיירי לענין אם יכולה לינשא תוך כ"ד חודש אף ע"פ שגמלתו אסור ובשנה מעוברת אסורה עד כ"ה חודש וכאן לענין התינוק אם פי' תוך כ"ד דאינו יונק אלא עד סוף כ"ד חודש ואם השנה מעוברת יונק עד כ"ה חודש וכן כתב בת"ח כלל ס"ה ד"ו ועמ"י שם אות י"ג כתב אם פי' לאחר כ"ד חודש ג"י מעל"ע דיש להחמיר ירצה בזה דחודש העיבור יש דעות ולענין תוך כ"ד חודש אם פירש דלא ינק אלא עד כ"ד חודש הוא רק מהוכחת לשון הר"מ ז"ל הלכך אין להחמיר ומותר לינק עד כ"ה חודש משא"כ פי' לאחר כ"ד חודש דמוזכר בגמרא אין להקל ולומר שחודש העיבור בכלל כיון דיש דעות בזה יע"ש:

יבעריכה

וכן. עט"ז פי' דאפילו היכא שאשה חולה שיש בה סכנה דמותרת לאכול דברים האסורים אפ"ה לא תניק הוולד כי מוליד לו טבע רע ועפר"ח אות כ"ו דאף קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ יש להפריש דמוליד לו טבע רע בזקנותו יע"ש שהזהיר ע"כ שומר נפשו לא יתן בנו למינקת עובדת כוכבים אם לא שא"א דהוה סכנה אז שרי לא בענין אחר:

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.