פני יהושע/כתובות/ב/א

פני יהושע כתובות ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתולה נשאת פרק ראשון בעזרת שוכן ערבות ובוחן לבות
אתחיל לפרש מסכת כתובות

במשנה בתולה נשאת ליום הרביעי כו' קפסיק ותני בתולה נשאת משמע דכל בתולה במשמע לא שנא נערה ל"ש בוגרת ל"ש קטנה. דבוגרת נהי דלית לה טענת בתולים בטענת פתח פתוח. מ"מ אית לה טענת דמים כדאיתא פרק אלו נערות דף ל"ו לשיטת רש"י ותוס'. ולרבינו חננאל איפכא. ובקטנה נמי אע"ג דפתוי קטנה אונס הוא לרוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם ז"ל. ולא מיתסרא על בעלה. מ"מ אשכחן טענת בתולים בקטנה באשת כהן ומשו"ה לא פלוג רבנן. ולכאורה היה נ"ל ליישב בזה הא דקתני בתולה ולא קתני הבתולה דהבתולה משמע הבתולה הידועה שהיא בתולה שלימה ואין הבוגרת בכלל שאינה אלא מקצת בתולה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו וכ"ש למ"ד התם אין בתולה אלא נערה ואף על גב דמשמע התם דמדכתיב ולאחותו הבתולה מרבינן בוגרת היינו מיתורא דקרא כמו שאבאר במקומו ועוד דסתם בתולה הידועה לענין נשואין היינו גדולה דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה כ"ש נשואין משום הכי קתני בתולה סתם דכל בתולה במשמע אפילו בוגרת אפי' קטנה. אלא דבלא"ה פי' התוספות מרווח יותר בהא דלא קתני הבתולה וק"ל:

קונטרס אחרון

בתולה נשאת ליום הרביעי ואלמנה ליום החמישי. ומסקינן בגמרא א"ר שמואל בר רב יצחק לא שנו אלא מתקנת עזרא ואילך אבל במקום שבתי דינין קבועין בכל יום אשה נשאת בכל יום. וכתבו התוספות דהא דלא חיישינן לטעמא דברכה דמשום ברכה לא היו קובעין יום מיוחד כדפרישית לעיל עכ"ל. וע"כ דכוונתם בזה דטעמא דברכה לא הוי אלא עצה טובה ולא הוי עבריינא וכמ"ש בהדיא בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פי' מהרש"א ז"ל. ויתכן יותר דעיקר דינא דמתניתין ודשמעתין לענין קביעות הזמן לענין מזונות מיתניי'. אבל לעולם דלענין עצה טובה לכ"ע חיישינן לטעמא דברכה כברייתא דבר קפרא דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה. וכ"ש למאי דפרישית דמש"ה לא קתני במתניתין טעמא דאלמנה משום דמימות עולם היו נוהגין כן משום ברכה דאדם דעדיפא וכמו שכתבתי כן נראה להדיא בלשון המרדכי להמדקדק היטב בדבריו וכן מבואר ג"כ להדיא בהגהת אשרי בשם מהרי"ח דמשום האי טעמא דברכה דאדם עדיפא גם בתולה לא תבעל האידנא אלא בששי משום עצה טובה. ולפ"ז יש לדקדק על הטור והש"ע ועל כל הפוסקים שכתבו בפשיטות בסי' ס"ד דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתולה ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו. והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה. כדמשמע מל' התוספות והפוסקים שהבאתי. ולכאורה היה נ"ל דסמכו בזה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב לקמן אברייתא דבר קפרא דהאידנא שב"ד קבועין בכל יום אשה ניסת בכל יום דמשום ברכה לא קבעו יום מיוחד מדפריך ותנשא בא' בשבת וכו' ומסיק נמי דבאלמנה אם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום משמע מלשונו דלא נחית לחלק בסברת התוספות שחלקו בטעמא דעצה טובה מדלא זכר כלל בכל דבריו לישנא דעצה טובה וע"כ דלסברתו אפי' עצה טובה נמי ליכא לענין עיקר הנשואין אלא כדמסיק הרא"ש ז"ל להדיא דטעמא דברכה אינו אלא סעד שלא תבעל ביום רביעי עד ליל חמישי משום ברכה. וממילא דתו לא צריכינן כלל לטעמא דעצה טובה. והיינו דמסיק נמי דבאלמנה לא צריכינן כלל לטעמא דברכה וכוונתו דהא בלא"ה אם בעל מלאכה הוא צריך לישא בה' ולבעול בששי משום שקדו. כדמשמע בברייתא להדיא דקתני שאם אתה אומר תבעל בחמישי למחר משכים וכו'. וכמבואר מלשון הר"ן ע"ש. ואם אדם בטל הוא יכול לישא בכל יום דטעמא דברכה אין לו שייכות כלל לקביעות זמן הנשואין אלא לענין זמן הבעילה לחוד. והא דאיצטריך בר קפרא לטעמא דברכה גבי אלמנה היינו כמ"ש התוספות בד"ה אי נמי משום שקדו דאי לא הוי שייך בששי נמי ברכה דאדם לא היה להניח משום טעמא דשקדו עכ"ל ולסברא זו דהרא"ש יש להוסיף בה ביאור דנהי דלא חיישינן לטעמא דברכה אפילו משום עצה טובה מ"מ אין לנו לתקן להיפך שתנשא דוקא בששי ולעקור ברכה דחמישי בידים מש"ה מסיק בר קפרא דבששי נמי איכא ברכה דאדם. כל זה נ"ל ברור בכוונת לשון הרא"ש ז"ל ולפ"ז אפשר שע"ז סמכו הטור והש"ע שלא זכרו כלל טעמא דברכה אפי' לעצה טובה. אלא שלע"ד כל זה אינו מספיק מאחר שרש"י והתוספות והר"ן והמרדכי ז"ל כתבו בפשיטות דלכתחלה שייך טעמא דברכה משום עצה טובה ולא איצטריך אינך טעמא אלא למאן דלא קפיד ודלא ליהוי עבריין. אכתי לא הו"ל להטור והש"ע למשבק הך פשיטותא דפשיטא להנך פוסקים בשביל משמעות דלשון הרא"ש ז"ל דלדידיה נמי לא ברירא כל כך ואפשר לפרש דבריו כפירוש התוספות ואפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד שהרי הרי"ף ז"ל בהלכותיו הביא ברייתא דבר קפרא סתמא אלמא דהלכתא היא ולענין עצה טובה כדפרישית ולענין אדם בטל. וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא בסימן הנ"ל שנהגו שלא לישא אשה אלא בתחלת החודש בעוד שהלבנה במלואה ומי עדיף האי סימנא מילתא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. ובאמת יש לי ליישב דברי הפוסקים ולקיים מנהגן של ישראל בכמה אופנים. אלא דמ"מ נ"ל שכל הרוצה לקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחלה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו וכמדומה לי שכן נהגו בכמה קהלות קודש והוא מנהג ותיקין:

בפרש"י בד"ה בתולה נשאת ליום הרביעי תקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. ובד"ה שפעמים בשבת אבתולה קאי עכ"ל. ולא ידענא מה בא ללמדינו. ולענ"ד דהא גופא קשיא לרש"י בלשון המשנה דקפתח בתרתי בתולה ואלמנה וסיים בחדא. דשפעמים בשבת ע"כ לא קאי אלא אבתולה. ולאלמנה ביום החמישי לא יהיב טעמא. לכך כתב רש"י דתקנת חכמים היא שתנשא ברביעי בשבת כדמפרש טעמא. פירוש דלענין בתולה נתחדשה תקנת חכמים שתנשא בד'. דקודם התקנה מסתמא היו בתולה ואלמנה שוין להנשא בה' משום ברכה דאדם דעדיפא כדמסקינן בגמרא ומסתמא כך היו נוהגין מימות עולם. ומתקנת חכמים ואילך נשתנה דין הבתולה מה' לד' ונשואי אלמנה נשאר במקומה בה' ומשום הכי לא הוצרך לשום טעם. דטעמא דברכה לא הוצרך לאשמעינן כיון דפשיטא לן דמעולם היו נוהגין כן. ואע"ג דלקמן מסקינן דאי איכא בתי דינין דקביעי כקודם תקנת עזרא אשה נשאת בכל יום אלמא דלא קבעו כלל שום יום מיוחד משום ברכה וכמ"ש שם התוס' להדיא בד"ה אשה נשאת בכל יום אם כן משמע דה"ה לאלמנה מ"מ נ"ל דהיינו דוקא לענין דלא מקרי עבריינא כמ"ש התוס' בשמעתין בד"ה ותנשא בא' בשבת וכן פירש המהרש"א להדיא דברי התוספת לקמן ע"ש וממילא דנ"מ נמי לענין דאם הגיע זמן בא' משאר הימים מעלה לה מזונות אבל לענין מנהגא לכתחלה ודאי מסתבר דלעולם אף קודם תקנת עזרא נהגו לישא בה' משום ברכה. וכ"ש דא"ש טפי למה שאפרש לקמן דף ה' דלהאי שינוייא דברכה דאדם עדיפא יש לקבוע ג"כ יום מיוחד משום ברכה דאדם אף אם לא קבעו משום ברכה דדגים כמו שדקדקתי בעז"ה שם מלשון הגמרא:

ומה שיש לדקדק בזה מלשון הרא"ש וטור וש"ע ז"ל כתבתי בקונטרס אחרון. ובזה נתיישב לי הא דקתני במתניתין טעמא דטענת בתולים ושביק טעמא דשקדו דמפרש בברייתא וכן הקשה הר"ן ז"ל ונדחק ליישב עיין שם ולמאי דפרישית א"ש דלענין שקדו לא נתחדש' תקנת חכמים כיון שמקודם היו נוהגין להנשא בה' ואיכא נמי שקדו טפי ועיקר תקנה דמתני' לעקור יום ה' בבתולה והיינו מטעמא דטענת בתולים כו' וק"ל ועיין מה שאפרש לקמן גבי א"ה אלמנה נמי תיבעל בחמישי:

בד"ה בשני ובחמישי וכו' שמא יתפייס ותתקרר דעתו עכ"ל. ואע"ג דמסקינן בגמרא דף ה' דלאיקרורי דעתא לא חיישינן היינו דלא חיישינן שיתקרר דעתו בזמן מועט אם תיבעל בד' משא"כ לאיקרורי דעתא דזמן מרובה חיישינן כדאמר אביי בסוגיא דפתח פתוח דף ט' ע"ב דטעמא דמתניתין משום איקרורי דעתא אבל היא גופא אדאביי קשיא לי מאי דוחקיה לאוקמי טעמא דמתני' משום איקרורי דעתא ולחלק בין איקרורי דעתא דזמן מועט לזמן מרובה והא בפשיטות מצינן לפרושי טעמא דמתניתין איפכא משום תקנתא דידה והיינו לפי מ"ש הרא"ש ז"ל בסוף סוגיא דפתח פתוח והוא מוסכם מכל הפוסקים דטענת בתולים לאלתר כשנתייחד עמה ולבתר הכי תו לא מהימן דאזלא לה חזקה דאין אדם טורח בסעודה ואדרבא חיישינן שמא נהפך לבו לשנאותה ומוציא לעז עליה ואיבד טענתו אם לא בא לב"ד מיד ביום הקבוע לב"ד וא"כ איכא למימר דמשו"ה גופא תקנו שתנשא בד' כדי שאם יהיה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ואם לא ישכים איבד זכותו משא"כ אם ניסת בה' או בשני אם נאמר שיהא נאמן עד יום הקבוע לב"ד איכא למיחש שיוציא לעז עליה שלא כדין מחמת שנאה. ולפ"ז אזלא לה סייעתא דאביי מעיקרא דשפיר מצי איירי להפסידה כתובתה כיון דלא שייך לאקשויי ניתיב לה דאדרבה רוצה להפסידה. ועוד דבהאי טעמא הוי ניחא טפי אפילו למ"ד דזנות לא שכיח ולא נצטרך לחלק בין עדים והתראה או בעדים בלא התראה דלהאי טעמא דפרישית אנן אמרינן דבאמת לא זינתה דזנות לא שכיח אלא דחיישינן שיוציא לעז שלא כדין ולכאורה היה נ"ל דלא ניחא לתלמודא לפרש הכי משום דפלוגתא דתנאי היא ביבמות דף קי"ג ולר' מאיר ס"ל דנאמן בטענת בתולים עד שלשים יום ולא מסתבר לאוקמי מתני' דלא כר' מאיר. אלא דלענ"ד בלא"ה לשיטת רש"י לא מיתוקמ' מתני' כר"מ לאוקימתא דעולא בפ"ק דסנהדרין דף ח' דלר"מ לא חיישי' ללעז ופרש"י התם דלא חיישינן שמתוך הקול יבואו עדים וזה להיפך ממ"ש כאן אם לא שנא' דהתם נמי הא דלא חיישינן ללעז היינו דלא חיישי' לעדים והתרא' וזה דוחק. ועוד דאכתי קשה לתירוץ השני שכתבו התוס' בשמעתין בסוף ד"ה שאם היה לו דלא משמע להו לחלק בין עדים והתראה לעדים סתם ועוד דלקמן בתו' בד"ה אי למיתב לה כתובה ד' ט' ע"ב מוכח דבעי אביי לאוקמי מתני' כחד תנא כמו שאפרש שם והדרא קושיא לדוכת' מיהו יש ליישב דלפי שיטת רש"י דאיירי מתני' דהכא בסתם נשים דאיכא תרי ספיקי ואינה נאסרת עליו כ"א ע"פ עדים א"כ תו לא מצינן לאוקמי משום חששא שיוציא לעז עליה להפסידה כתובתה דהא היכא דאיכא תרי ספיקי לא מהימן להפסידה כתובתה דלא שייך חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שאינה נאסרת עליו כמ"ש התוס' לקמן ד' י' בד"ה חזקה ע"ש ובחדושינו שם ואע"ג דאכתי בטענת דמים מהימן אפי' בלא חזקה דאין אדם טורח משום שהטענה מבוררת א"כ מה"ט גופא לא שייך חששא שיוציא לעז עליה כיון שטענתו מבוררת ומש"ה הוצרך לטעמא דאיקרורי דעתא ודוק היטב:

בתוספות בד"ה שאם היה לו וכו' וא"ת התינח אשת כהן או פחותה מבת ג' וכו' ואומ' ר"ת דלא פלוג רבנן וכו' ובקונטרס פי' וכו' עכ"ל. וקשיא לי דבאשת כהן ובפחותה מבת ג' נמי מה הועילו חכמים בתקנתן שתנשא בד' כדי שישכים לב"ד ותאסר עליו שהרי כתב הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח בשם רבינו יונה דלא מהימן לאוסרה עליו אלא בשותקת או במכחשת ואומרת בתולה הייתי אבל בטענת משארסתני נאנסתי לא מיתסרא עליו והרא"ש הסכים בסוף לדבריו וכמעט שהוא הסכמת כל הפוסקים. ועוד נראה בעיני דאף למה שרצה הרא"ש ז"ל מעיקרא לחלוק על דברי רבינו יונה היינו דוקא בטוענת משארסתני נאנסתי משום דאונס לא שכיח משא"כ מוכת עץ הייתי נראה דלכ"ע מהימנא ולא מיתסרא כמו שאפרש לקמן בעז"ה בסוגיא דפתח פתוח דלמסקנא מוכת עץ שכיח. וא"כ אטו בשופטני עסקינן שתכחישו להעז פניה ולסתור החזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בדבר שהוא יודע שהיא משקרת וע"י כך נאסרת עליו ותפסיד כתובתה ומה לה לצרה הזאת הלא טוב לה להודות ותטעון מוכת עץ אני תחתיך דלא מיתסרא עליה ותטול כתובתה משלם. אע"כ צריך לפרש כפי' רש"י דעיקר תקנה דמתני' שישכים לב"ד היינו כדי שיצא הקול ויבואו עדים ונהי דאף לפי שיטה זו נמי יש לדקדק דלקמן ד' י"ב גבי וניחוש שמא תחתיו זינתה משמע דכל היכא שאינה מפסדת כלל מכתובתה ונאמנת בטענתה אינו משכים לב"ד ואין הקול יוצא ומש"ה אוקמינן התם כשקידש ובעל לאלתר אלא דמ"מ כיון שהדבר תלוי בטענתה לעולם יבא לב"ד כדי שיתברר ויבואו עדים כיון דמוכת עץ לא שכיח כ"כ לא סמיך עלה וכן אונס נמי לא שכיח כמבואר לקמן אבל לשיטת התוס' כאן אי לא משמע להו עיקר תקנתא כדי שיבואו עדים א"כ קשה טובא וצריך לדחוק ולומר דמ"מ אהני תקנת חכמים אם תכחישנו ותאמר בתולה הייתי או שתשתוק ועיין מה שאפרש עוד בסוגיא דפתח פתוח ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלא מייתי אביי ראייה אלא שהוא בקי כו' דאם אינו בקי עכ"ל. בלא"ה נמי עיקר מילתא דאביי היינו דמייתי ראיה שהוא בקי כדמשמע לקמן מפי' רש"י ותוס' אלא שחידשו בתירוץ זה דאם אינו בקי פשיטא ליה לאביי שאין הקול יוצא. מיהו בעיקר קושית התוס' אפרש לקמן באריכות אי"ה גבי מימרא דאביי עיין שם:

בא"ד תימא דהכא משמע כו' ובפ"ב דגיטין איכא מ"ד כו' דזנות לא שכיח עכ"ל. ונראה דמעיקר' לא קשיא להו אפשטא דמתני' דאיכא למימר נהי דלא חיישינן שזינתה ברצון משום דרוב נשים בחזקת כשרות הם מ" תבנית:תקלה "ה אשכחן שעשו כמה מעלות ביוחסין דאיסור כהונה ולא סמכינן ארובא כמו שיבואר בפירקין ובכמה דוכתי משא"כ עכשיו שהוכיחו התוס' דמשום אשת כהן לחוד לא הוי עבדי תקנתא לכל הנשים שינשאו בד' אלא דאהני נמי תקנתא לכל הנשים א"כ מקשו שפיר דזנות דרצון לא שכיח וע"ז מתרצין דנהי דזנות דרצון בעדים נמי שכיח לפי שיטת רש"י אפ"ה בעדים והתראה לא שכיח. ונראה בכוונתן דאע"ג דמסתמא כיון דאיכא עדים יתרו בהן כדי לאפרושי מאיסורא אפ"ה לא שכיח שתקבל התראה ולענין קטלא דאיירי בגיטין לעולם אינה נהרגת עד שתקבל ההתראה ותאמר אעפ"כ כדאיתא במסכת סנהדרין כנ"ל וק"ל:

בד"ה מפני מה אמרו וכו' אין שואל הטעם וכו'. ולולי דבריהם היה נ"ל דמעיקרא הוי סבר רב יוסף דקשיא ליה לשמואל לישנא דמתני' דכיון דעיקר תקנת חכמים היה משום טענת בתולים א"כ הוי להו למימר שנבעלת בה' ומפני מה אמרו נשאת ליום ד' ונהי דהוי סבר דממילא כיון שנבעלת בה' נישאת בד' דאורחא דחופה ביממא כמ"ש המרדכי אכתי לא הו"ל להניח העיקר ולשנות הטפל ועל זה משני דבנישאת ליום הד' נמי אשמעינן דינא לענין מזונות דמרביעי ואילך צריך להעלות לה מזונות שהוא יום הראוי לנשואין. אלא דאכתי מתמה רב יוסף ואמר מרי' דאברהם תלי תניא בדלא תניא דבלא"ה א"ש דקתני נישאת בד' משום טענת בתולים כמ"ש התוספת בד"ה ליום הד' משום דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא דהאי טעמא ניחא טפי דהוי תניא דמפרש טעמא כנ"ל לולי שהתוס' לא כתבו כן ודו"ק:

בגמרא שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים. וכתב המהרש"א דנקט ג' ימים משום דנפקא מיניה לענין מזונות דמטעמא דטענת בתולים היה צריך להעלות מזונות כיון שאין העיכוב לתועלתה משא"כ טעמא דשקדו הוא לתועלתה וכו' ע"ש. ואיכא למידק לפ"ז א"כ האיך יליף מהכא לחלה הוא הא אין העיכוב לתועלתה ולא מחמתה אלא דאיכא למימר דחלה הוא נמי העיכוב לתועלתה כדי שישמח עמה משא"כ טענת בתולים כיון שהיא יודעת שתמצא בתולה אין לה שום תועלת בזה אלא דמסתימת לשון כל הפוסקים משמע דמחמת טענת בתולים נמי אין מעלה לה מזונות אם הגיע הזמן בחמישי בשבת כגון במקום שאין ב"ד יושבין אלא בב' וה' ודלא כמהרש"א וכן נראה מל' רש"י שכתב בד"ה לפיכך רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ואי כשיטת מהרש"א דטעמא דמזונות מוכח מברייתא דקתני שקדו ג' ימים א"כ שפיר מצינן לפרש דלפיכך שמואל גופא דייק לה מברייתא מדנקיט שקדו ג' ימים ולא נקיט ב' ימים ע"כ מוכח דמפסדת מזונות אע"כ דמברייתא לא מוכח כלל שאין מעלה לה מזונות אלא שמואל גופא מסברא דנפשיה קאמר וא"כ לא שייך ל' לפיכך אלא כפירוש רש"י דר' יוסף מסיק לה ודייק מדשמואל. ובעיקר דקדוקו של מהרש"א דנקיט ג' ימים היינו משום דקושטא דמילתא הכי הוא ואשמעינן אורחא דמילתא שיטרח ג' ימים ונפקא מיניה נמי למקום שב"ד יושבין בכל יום כנ"ל ודו"ק:

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.