פני יהושע/גיטין/נב/ב

פני יהושע גיטין נב ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה דאתו למימר כו' וי"ל דנעשו הלוקחין שומרי שכר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דאפשר דמה שכתבו שומרי שכר לאו דוקא דמסברא יש לחייבם אפילו באונסין ופקפק בזה ע"ש אמנם בש"ע ח"מ בהגה"ת רמ"א סי' קצ"ז כתב להדיא דלא הוי אלא ש"ש. ולענ"ד מוכח כן מסוגית הש"ס בס"פ המפקיד דהיתר שמוש אפילו במעות כגון במפקיד אצל שולחני אפילו הכי סבר רב נחמן דנאנסו לא ומשמע דה"ה לענין קנה במעות וחזר בו ע"ש בתוספות ובלשון הרא"ש וכ"כ להדיא בהגה"ת הרא"ש ואף לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל דבחזר בו מוכר חייב באונסי המעות היינו משום דכל כמה דלא קיבל מי שפרע הו"ל כדידיה משא"כ כשחזר בו המוכר לעולם דהלוקח לא הוי אלא כש"ש בההיא הנאה דיכול להשתמש במקחו אבל מ"מ כיון שעדיין לא נשתמש אין לחייבו באונסין כן נ"ל ברור. ואי תיקשי א"כ מאי תירצו התוספות בזה דהוי כש"ש דסוף סוף יאמר לו נשרפו חטיך בעליה הא ליתא דעיקר החששא שחששו חכמים שיאמר נשרפו חטיך בעליה היינו דלא טרח ומציל ומש"ה אוקמוה ברשותיה כי היכי דלטרח ולציל וא"כ ע"כ ביכול להציל איירי וממילא דאפילו ש"ש חייב אם לא הציל דאפי' שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב אלא דש"ח בחנם וש"ש בשכר כן נ"ל נכון והסמ"ע כתב בסי' קצ"ט סק"ט בענין אחר ודבריו לא נ"ל מלשון הגה"ת רמ"א סי' קצ"ח סעיף ה' ומה שכתבתי נ"ל נכון ודו"ק:

בד"ה הלכה כאבא שאול כו' והרב רבי שמעון מוורדין הביא ראיה דאפשיע' חייב דאמר בהמפקיד כו' עכ"ל. ונראה מסתימת דבריהם דכל אפוטרופוס חייב בפשיעה ל"ש מינוהו ב"ד ל"ש מינוהו אביהן וכ"כ התוספות להדיא בפרק שור שנגח ד' וה' ע"ש אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור אבל מינוהו ב"ד חייב אפילו בגניבה ואבידה משום פרוטה דרב יוסף ועל אותה הראיה דפרק המפקיד כתב דלא קיימא הכי במסקנא וכתב הרשב"א בחידושיו דודאי חייב דראיה מהמפקיד ראיה גדולה היא ואע"ג דלא קיימא האי דינא היינו מטעמא אחרינא ולאו מהאי טעמא עיין כל זה בחידושי הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ן ז"ל דהכי קאמר כיון דמסקינן התם דגופא דעובדא לאו הכי הוי דליכא פסידא דיתמי דאשכחו למרא דתורא אלא מרא דתורא הוא דקא טעין וא"כ הא דקאמר רמי ב"ח מעיקרא נימא ליה לאפוטרופוס זיל שלים לא אסיק אדעתיה כלל דלישלם ליתמי אלא דאפוטרופוס לישלם למרא דתורא וא"כ אין משם ראיה כלל ואי משום דסתמא דתלמודא מקשה מכדי בקרא ש"ש דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני וקס"ד דאתשלומים דיתמי קאי ואפ"ה לא קשיא ליה אלא אבקרא ולא קשיא ליה הא דקאמר נימא לאפוטרופוס זיל שלים זו אינה קושיא דודאי ניחא ליה טפי להקשות על עיקר הדין שפטר את הבקרא שלא כדין מלהקשות אאפוטרופיא דבלא"ה פטרי' ועוד דמזה לא היה יכול להקשות בפשיטות שמא סבר רמי ב"ח דאפוטרופוס חייב בפשיעה ועוד דבלא"ה לא הוי מצי לאקשויי אההיא דא"ל נימא לאפוטרופוס זיל שלים כיון דלשיטת הרמב"ן ז"ל במינוהו ב"ד חייב וא"כ דלמא התם נמי מינוהו ב"ד הוי ומה שהקשה הש"ך ז"ל בח"מ סי' ר"צ על הרמב"ן ז"ל אמאי לא מוקי לקושט' דמילתא ההיא דהמפקיד במינוהו ב"ד ולענ"ד לאו קושיא היא דלקושטא דמילתא אי הוי מפרש הרמב"ן ז"ל ההוא דנימא לאפוטרופוס זיל שלים דלגבי יתמי איירי כדקס"ד מעיקרא א"כ ודאי לא הוי מצי לאוקמי במינוהו ב"ד דא"כ מאי קאמר לפטור האפוטרופוס משום דאמר אנא לבקרא מסרתי' דהא לשיטת הרמב"ן ז"ל מינוהו ב"ד הוי ש"ש ואיבעי ליה לעיוני כדאמרינן לענין הבקרא ואף דאפשר לחלק מ"מ המעיין היטב שם בלשון הרא"ש ז"ל יראה דטענה זו דאנא לבקרא מסרתי' לאו טענה מעלייתא היא אלא לענין דלא הוי פשיעה כיון דבקרא ש"ש הוא ואפוטרופוס שומר חנם וכיון דסוף סוף לא שייך להקשות אלא מהאי סברא דאיבעי ליה לעיוני מש"ה ניחא לתלמודא להקשות אבקרא כן נ"ל ליישב שיטת הרמב"ן ז"ל. אבל התוס' לא נחתו לחלק לענין פשיעה בין מינוהו ב"ד או אביהן ומייתו ראיה מהמפקיד לפי סברת המקשה וכדפרישית ודו"ק:

גמרא איתמר מנסך רב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב כו'. לפי מאי דמשמע מסוגיא דשמעתין דרב ושמואל תרווייהו סברי דמתני' איירי משום קנסא וא"כ סברי כר' יוחנן לקמן בשמעתין דהיזק שאינו ניכר לא שמי' היזק אלא דבמזיד חייב כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך כו' ואם כן יש לדקדק למאי דמסקינן סוף פרק שני דחולין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכתבו שם התוספות דאפילו אית ליה שותפות בגוויה נמי אינו אוסר דאמרינן לצעורי מכוין ולא מיתוקמא מנסך אלא בישראל מומר או בהתרו וקיבל עליו התראה ולכאורה נראה דלטעמא דרבי יוחנן ע"כ לא מיתוקמא בהתרו בו וקיבל התראה דא"כ לא שייך האי טעמא שלא יהא כל אחד הולך ומנסך בשל חבירו ויאמר פטור אני דהא בהתרו בו וקיבל התראה חייב מיתה וכי יש לך אדם שממונו חביב מגופו ולא שייך תיקון העולם בזה. ועוד תינח מזידין חייבין אבל שוגגין פטורין דע"כ לא התרו בו וא"כ תיפוק ליה דלא משכחת מנסך דאין אוסר דבר שאינו שלו מיהו בהא מצינן למימר דבשוגג לא שייך לומר דלצעורי קא מכווין דדוקא במזיד שייך לומר כן והטעם נ"ל דאע"ג דאיהו אמר שלא כיון לצעוריה לחבריה אלא לנסך ממש וקי"ל דעד אחד נאמן באיסורין אפ"ה לא מהימנינן ליה בהא דאין אדם משים עצמו רשע אבל בשוגג דאינו משים עצמו רשע א"כ מהימן לומר דלא נתכווין לצעורי אבל קמייתא ודאי קשה דלא שייך תיקון העולם בהא כיון שהיה חייב מיתה אמנם ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב דשמעתין איירי בהתרו בו וקיבל התראה וא"כ אפשר שסובר דשייך תיקון העולם בהא וכגון בזמן שאין דנין דיני נפשות אלא דקשיא לי א"כ שמואל מ"ט לא אמר כרב משום דקלב"מ דהא אכתי שייך תיקון העולם שלא יהא כל א' הולך ומנסך ומה שכתבו התוספות דלא שייך לחייב מהאי טעמא אלא כאילו הוא היזק ניכר אכתי היא גופא קשיא לי דאפילו בהיזק ניכר כגון מדליק גדישו של חבירו בשבת או גנב וטבח בשבת דפטרינן ליה משום קלב"מ ואמאי לא מחייבינן ליה משום תיקון העולם שלא יהא כל אחד הולך ומדליק גדישו של חבירו ויאמר פטור אני ובשלמא לשמואל דקנסא מקנסא לא ילפינן א"ש אלא לרב דיליף קנסא מקנסא ודאי קשה ובכולא תלמודא פשיטא לן דהיכא דקלב"מ פטור מתשלומין לגמרי ולא מחייבינן ליה משום תיקון העולם לכך נראה לענ"ד דלמאי דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקי"ל נמי כר' יוחנן לקמן תו לא מיתוקמא מנסך ממש אלא דוקא בישראל מומר אבל לא בהתרו בו וקיבל התראה והא דקאמר הכא מנסך קלב"מ היינו משום דקי"ל חייבי מיתות שוגגין וכ"ש מזיד ולא אתרו ביה נמי פטור מתשלומין מדתנא דבי חזקיה ולפ"ז א"ש מה שלא תקנו כן בכל מקום היכא דקלב"מ ואפילו בדלא אתרו ביה דקי"ל דפטור נ"ל דהטעם משום דלא יועילו חכמים בתקנתן דאפילו אם נאמר דחייב בתשלומין במזיד אכתי אתי לאערומי ולומר שוגג הייתי או שיזיק וידליק גדישו שלא בעדים משא"כ במנסך כיון דלא משכחת דאוסר אלא בישראל מומר א"כ לא שייך לאערומי ולנסך שלא בעדים דמכדי לאזוקי מכווין וכשיעשה שלא בעדים תו לא מהימן דאף למאן דס"ל עד אחד נאמן באיסורין אפילו היכא דאיתחזק התירא היינו בישראל כשר אבל במומר כ"ע מודו דלא מהימן כדאיתא בי"ד סי' קכ"ז וע"כ דלא אשכחן דלהימן ישראל מומר אלא כשמנסך בעדים וממילא לא מצי לאערומי ולומר שוגג הייתי דמסתמא יבחינו העדים בין שוגג למזיד ויתרו בו. מיהו היכא דשייך קלב"מ ממש דהיינו לשמואל לא שייך לתקן תשלומין אפילו במנסך דמומר כיון דלא אשכחן תשלומין בכה"ג דקלב"מ בשום מקום לא שייך להחמיר בהיזק שאינו ניכר טפי מהיזק ניכר כמ"ש התוספות ודו"ק. אלא דאכתי קשיא לי כיון דלא אשכחן מנסך ממש אלא בישראל מומר א"כ מאי איריא מנסך ממש ותיפוק ליה דבישראל מומר אשכחן מנסך על ידי שאסרו במגעו וכמ"ש התוספות להדיא שם בפ"ב דחולין דלמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומוקי בישראל מומר אשכחן מנסך בכה"ג שאוסרו במגעו וא"כ קשה לשמואל אמאי מוקי מנסך היינו מערב משום דמנסך ממש לא מצי לאוקמי משום קלב"מ דאכתי אמאי לא מוקי במנסך שאוסר במגעו וע"כ דלשמואל לא משמע ליה לאוקמי מתניתין בישראל מומר וא"כ אמאי דחיק הש"ס לאוקמי הא דלא קאמר שמואל מנסך ממש משום קלב"מ והיינו דלא כהלכתא דאנן כרבי ירמיה קי"ל דמשעת הגבהה קניה ותיפוק ליה דבלא"ה לא מצי לאוקמי מנסך ממש משום דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ובישראל מומר לא משמע ליה לאוקמי מדלא מפרש שאוסר במגעו ויש ליישב וצ"ע. מיהו כל זה לשיטת התוספות פ"ב דחולין אבל רש"י ז"ל כתב שם דלמסקנא אפילו למ"ד דבישראל לצעורי קא מכווין היינו דוקא היכא דלית ליה שותפות בגויה אבל בדאית ליה שותפות לא אמרינן לצעורי קא מכווין וכ"כ הרמב"ם ז"ל להדיא לענין מנסך בפ"ז מהלכות חובל ומזיק ולפ"ז אתי שפיר טפי ודו"ק:

שם ושמואל אמר מערב ופירש"י ז"ל מערב יין נסך ביין כשר של חבירו ואסרו בהנאה. ויש לתמוה דבשילהי מסכת עבודת כוכבים אמר שמואל להדיא דהלכה כרשב"ג אפי' יין ביין דמותר למכור לעובד כוכבים חוץ מדמי י"נ שבו ואף דמסקינן התם דהיינו דוקא בסתם יינם אבל יין נסך גמור לא היינו הלכה למעשה כדפסיק רב נחמן אבל לשמואל משמע שם להדיא אפילו ביין נסך גמור נמי ס"ל כרשב"ג ובלא"ה יש לדקדק מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן דשפיר מצינן לפרש לשמואל אע"ג דלא אפסדיה לענין איסור הנאה מ"מ הו"ל מיהא הפסד מועט שצריך למכרו בזול לעובד כוכבים והו"ל כמו מדמע וכן משמע להדיא בשמעתין דקאמר מערב היינו מדמע ואליבא דרב נמי לא תיקשי דמסקינן הכא אליביה מערב היינו מדמע אע"ג דרב סבר שם בשילהי עבודת כוכבים דביין ביין לא ס"ל כרשב"ג ואסור כולו בהנאה אלא משום דרב אמתניתין דהכא קאי דקתני מנסך לבסוף וא"כ קאמר שפיר מערב היינו מדמע דאתי' בק"ו ומצאתי לרש"י ז"ל גופיה בריש פ"ק דב"ק שכתב להיפך דבמערב יין נסך בכשר לא מצינו לאוקמי דלא אפסדיה כלום ולא די שדבריו סותרין זה את זה אלא דבלא"ה דבריו שם נמי תמוהין דהא ודאי אפסדיה שצריך למוכרו לעכו"ם ולא לישראל והו"ל כמדמע והיינו ממש אוקימתא דשמואל בשמעתין ועיין מ"ש בזה בחידושי לב"ק דף ד':

תוספות בד"ה מנסך כו' וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרינן בפ' אלו נערות כו' עכ"ל. ואע"ג דהתם מימרא דרב חסדא היא ומאי אולמיה דרב חסדא ממימרא דר' ירמיה בשמעתין אלא משום דהתם מקשה הש"ס בפשיטות אהא דאמר אביי זר שאכל תרומה של חבירו פטור מתשלומין ולאביי פטור והאמר רב חסדא מודה רבי נחוניא בן הקנה בגונב חלבו של חבירו כו' ומדמקשה הש"ס בפשיטות ממימרא דרב חסדא אדאביי אלמא דהא דרב חסדא הלכה פסוקה היא ומש"ה מקשו התוס' מיניה עליה דשמואל וק"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.